מים ראשונים
מים ראשונים זהו כינוי בהלכה לנטילת ידיים לפני סעודה עם לחם. מצווה זו, היא אחת משבע המצוות שתקנו חז"ל.
מקור וטעם התקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור התקנה לנטילת ידיים לחולין, וטעמה נזכר בתלמוד במסכת חולין, לפיו חז"ל גזרו ליטול משום הוא משום 'סרך תרומה' - היינו מאחר שאם כהן יגע בטומאה בלא נגיעה, הוא יפסול את התרומה, משום כך חייבו חכמים שכל ישראל יטלו את ידיהם לפני הסעודה, ועל ידי כך מנהג הנטילה ישתרש אף בקרב הכהנים אוכלי התרומה[1].
על אף שכיום לא שייך טעם זה, אך תקנה זו לא בטלה, בכדי שיהיו רגילים הכהנים בנטילה, גם כשיבנה בית המקדש השלישי.
בתלמוד במסכת ברכות[2] נאמר, שחז"ל סמכו נטילה זו לדברי הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" - והתקדשתם - אלו מים ראשונים", ולפי זה יש ליטול גם משום קדושה ונקיות[3].
השתלשלות הלכתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדיני הטומאה והטהרה שנקבעו בתורה כל הגוף נחשב ליחידה אחת, כלומר, אם איבר אחד נטמא, כל הגוף טמא וכך גם הטהרה צריכה להיות על כל הגוף. כתוספת לדין זה, הוסיפו חכמים גזירת טומאת ידיים. לפיה גם כאשר אנו יודעים שגוף של אדם נחשב טהור מבחינה הלכתית, גזרו חכמים שידיו יחשבו תמיד שניות לטומאה, דהיינו כאילו נגעו בדבר טמא.
שלבי התקנה:
- בתקופת בית המקדש הראשון - תיקן שלמה המלך טומאה לידיים לעניין קורבנות, שכל הבא לנגוע בידיו בקרבן חייב ליטול את ידיו.
- בתקופת בית המקדש השני - תקנו בית שמאי ובית הלל טומאה גם לנגיעה בתרומה.
- סמוך למועד חורבן בית שני הרחיבו חכמים את המצווה וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים.
הנטילה עצמה היא משום "סרך תרומה"; כלומר, כדי להרגיל את הכהנים שאוכלים תרומה ליטול את ידיהם (כנזכר לעיל). הסיבה לגזירת הטומאה היא ש"ידיים עסקניות הן", מתעסקות ביום יום בכל ענייני החומר, והן מתלכלכות יותר משאר הגוף ועלולות בלא משים לגעת בדברים מלוכלכים. רבי אלעזר בן ערך אף מצא לכך אסמכתא מן התורה. נטילה זו נוהגת רק לפני אכילת לחם.
על פי התורה, אמנם, טיהור כל הגוף מתבצע באמצעות טבילה, אך במקרה זה הידיים בלבד נחשבות טמאות והטהרה היא באמצעות שטיפתן או טבילתן.
בתחילת ימי התקבעות המנהג, הייתה נטילת הידיים לפני הסעודה אחד מהפולמוסים המרכזיים בין הנוצרים הראשונים לבין היהודים. המקום היחיד שבו ישו מבקר ומלעיג על דברי חכמים בבשורה על-פי מתי (הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ט"ו, פסוקים 1–20), הוא בנוגע לנטילת ידיים. חכמים כמו רבי עקיבא הקפידו מאוד על נטילת ידיים (עד כדי מסירות הנפש), ואליעזר בן חנוך, ש"פקפק בטהרת ידיים", אף נענש בעונש חמור ביותר ונודה[4].
מדיני הנטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חובת נטילת הידיים היא רק כשאוכל סעודה עם לחם.
אם אדם מאכיל אדם אחר, האוכל צריך לברך ולא המאכיל (שנוגע בידיו בלחם).
כשאוכל לחם שיש בו פחות משיעור כביצה, כתב בשולחן ערוך שיטול ידיו ולא יברך. שאפשר שתיקנו נטילה רק על שיעור שיכול לקבל טומאה, שהוא שיעור כביצה[5].
כשאוכל לחם פחות מכזית, כתב השולחן ערוך שיש אומרים שאינו צריך כלל נטילה. וכן דעת הרבה אחרונים, אך יש שכתבו שגם בזה יטול בלא ברכה. ובמשנה ברורה לאחר שהביא את הדעות השונות, כתב שלכתחילה ראוי להחמיר וליטול[6].
אופן הנטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נטילת הידיים מתבצעת באמצעות נטלה, כלי שממנו שופכים את המים על ידי כוח גברא על כל כף היד ולרוב הדעות על כל יד בנפרד. הסדר המדויק שבו מתבצעת הנטילה נתון כיום במחלוקת, והוא שונה מסיטואציה לסיטואציה. מספר הפעמים נע בין שטיפה אחת לכל יד (מעיקר הדין) לבין שלוש שטיפות (על פי האר"י).
לאחר הנטילה, בעוד היד רטובה, כל נגיעה של יד אחרת שאינה נטהרה (ידו השנייה של האדם או יד אדם זר) מחזירה את היד לטומאתה ויהיה על הנוטל לנגב את ידו ולחזור על הפעולה בשנית. אך לאחר ייבושן, אין הידיים מקבלות טומאה מידיים אחרות.
נוסח הברכה שמברכים על נטילת הידיים הוא: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם”.
ככלל יש לברך על המצוות באופן ש'עובר לעשייתן' (קודם לעשייתן). למרות זאת, זמן ברכת נטילת ידיים שנוי במחלוקת: התוספות כתבו שנוהגים לברך אחר הנטילה, ונתנו לכך 2 הסברים: 1. לפעמים הידיים מלוכלכות באופן שלא ראוי לברך, ולפיכך הזמן המתאים לברכה הוא לאחר הנטילה. 2. גם ניגוב הידיים לאחר הנטילה הוא חלק מהמצווה, ולכן הברכה לפני הניגוב עדיין מקיימת את הכלל של 'עובר לעשייתן'. הרמב"ם, לעומת זאת, סבור שגם את ברכת נטילת ידיים יש לברך לפני עשיית המצווה[7].
השולחן ערוך מציע להשתמש בפתרון שנהגו בו רבותיו של רבנו ירוחם: לשפשף ידיו במים כדי שיהיו נקיות ואז לברך וליטול ידיו עם מים נוספים, כך שיברך כשידיו נקיות ולפני קיום עיקר המצווה. רבי משה איסרליש כתב שניתן לנהוג כפי שכתבו התוספות, ולקיים את הכלל 'עובר לעשייתן' בכך שמברך לפני הניגוב, וכך המנהג הרווח[8].
נחלקו הפוסקים האם מותר לדבר בין סיום נטילת הידיים ועד לאכילת הלחם (או החלה בסעודת השבת). לדעת הרמב"ם כל זמן שאינו מסיח דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר, ואילו לדעת הרא"ש אין לדבר (מחשש להפסק) אלא לצורך הסעודה, כגון לבקש מלח או סכין לצורך בציעת הפת. מחלוקת זו נעוצה בפרשנות שונה לדברי התלמוד "תכף לנטילה ברכה"[9] שלדעת הרמב"ם מדובר על נטילת מים אחרונים דווקא, ולכן בנטילת מים ראשונים אפשר להפסיק, ולדעת הרא"ש מדובר גם על מים ראשונים.
למעשה, רוב הפוסקים הורו שלא לדבר בזמן זה[10], אך, מנהג רבים מיהודי תימן לדבר כדעת הרמב"ם[11].
ההולך ממקום הסעודה לשעה או שהלך לישון יותר מחצי שעה צריך לחזור וליטול את ידיו.
דברים הפוסלים את הנטילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נטילת הידיים צריכה להיות מכוח של אדם ולא מים שנשפכים מעצמם. גם הכלי ממנו נוטלים את הידיים צריך להיות שלם וללא נקבים או שברים, ומקובל להשתמש בנטלה. המים חייבים להיות צלולים וראויים לשתייה. אסור שיהיה דבר שיחצוץ בין היד למים, ולכן, למשל, מי שדבוק בוץ לידו צריך קודם כל לנקות את ידו.
שעת הדחק[עריכת קוד מקור | עריכה]
מי שאין לו מים - צריך לטרוח להשיגם, ואף ללכת למקור מים עד מרחק של מיל (על פי אומדן מקובל - מעט פחות מקילומטר). ואם הוא הולך בדרך ומקור המים נמצא בהמשך דרכו במרחק של ארבעה מילים - צריך להמתין בסעודתו עד הגיעו לשם. אם אין לו מים כלל, יעטוף את ידיו בכפפה או בכיסוי אחר ויאכל.
כאשר אף במרחק זה אין לו מים, כתבו הפוסקים, על פי המבואר במשנה שחיילים בזמן שיוצאים למלחמה פטורים מנטילת ידיים לפני הסעודה מהם, שבשעת הדחק כגון הנמצא במדבר או במקום סכנה יכול לאכול ללא נטילת ידיים[12].
מסירות נפש לנטילת ידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד מובא סיפור על רבי עקיבא, שהקפיד ליטול ידיו על חשבון מי השתייה שהיו לו:
מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין. אמר לו: היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך? שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא אמר לו: יהושע, אין אתה יודע שזקן אני, וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע. אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין?! אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה! ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה!
נחלקו הראשונים איזו משמעות הלכתית יש לייחס להתנהגותו של רבי עקיבא: התוספות כתבו שרבי עקיבא החמיר על עצמו, אך מצד הדין אדם פטור מנטילת ידיים כשיש לו מים המספיקים לשתייה בלבד[13]. הרמב"ם, לעומת זאת, למד הלכה ממעשה זה, שגם כשיש לאדם מים המספיקים לשתייה בלבד - בכל זאת יטול ידיו לפני האכילה[14].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ו, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ג, עמוד ב'
- ^ ראו משנה ברורה, סימן קנ"ח, סעיף קטן א' בשם הסמ"ג. אמנם בטור וברמב"ם לא הזכירו כלל טעם זה.
- ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ה', משנה ו'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ח, סעיף ב'
- ^ משנה ברורה, סימן קנ"ח, סעיף קטן י'
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן קנ"ח.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ח, סעיף י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ב, עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קס"ו, סעיף א'
- ^ הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר חלק א' סימן כ"ח אות ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ח, סעיף ח'
- ^ תוספות, מסכת עירובין, דף כ"א, עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק ו', הלכה י"ט