מירי מגנוס
 | |
| לידה |
1932 (בת 92 בערך) מצרים  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| מקום מגורים |
ירושלים |
| השכלה |
אוניברסיטת ניו יורק |
  | |
מירי מגנוס (קרקובסקי) (נולדה ב-1932) היא במאית תיאטרון ויוצרת בין-תחומית ישראלית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגנוס נולדה במצרים. אביה היה ממוצא רוסי ועלה עם הוריו לארץ ישראל בגיל 9 על סיפון הרוסלאן, ואימה היא דור שמיני למשפחה ירושלמית. שתי המשפחות עברו למצרים ושם הכירו הוריה. שפת הדיבור בבית המשפחה הייתה צרפתית, ומגנוס למדה עברית כשפה שנייה. לאחר שנולד אחיה הצעיר ממנה בחמש שנים חזרה המשפחה לתקופה קצרה לארץ ישראל, ומגנוס התחנכה בגן הדוגמאי, גן הילדים העירוני הראשון של אחוזת בית. לאחר שהמשפחה שבה למצרים, שכנעה מגנוס את הוריה, בגיל שמונה, לשלוח אותה לסבתה בארץ ישראל, ורק חצי שנה לאחר מכן הצטרפו אליה הוריה ואחיה.
בשנת 1950 סיימה את לימודי התיכון בבית הספר עירוני א' בתל אביב, וב-1951 התקבלה ל"צוות אילן", צוות ההווי של חטיבת גולני[1]. בשנת 1954, לאחר צירופם של חברי להקת פיקוד הדרום לצוות והקמת להקת פיקוד צפון השתתפה מגנוס בתוכנית הראשונה של הלהקה, "גלגוליו של מוישה וינטלטור". מפקד הלהקה היה יעקב בודו ולצידה השתתפו אביבה מרקס, אברהם פלטה, צדוק סביר, חנה אהרוני ואחרים. לאחר שחרורה למדה מגנוס אצל מניה ארנון את שיטת סטניסלבסקי ובאולפן לבמאים של הסתדרות העובדים. בשנת 1963 עברה לניו יורק ללמוד בימוי וטלוויזיה באוניברסיטת ניו יורק ובסטודיו למשחק של לי סטרסברג.
להקת גייסות השריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ששבה לישראל, התמנתה מגנוס לבמאית להקת גייסות השריון כאזרחית עובדת צה"ל - תפקיד שעד אז היה שמור לגברים בלבד, ובין השנים 1965–1969 ביימה את התוכניות "למה יו יו", "כנר על הטנק", ו"שישה ימים בטנק". בלהקה היו חברים באותן שנים בין היתר יוסי אלפי, צבי שיסל, עזרא דגן, טליה שפירא, אבי טולדנו, דורי בן זאב, תיקי דיין ודודו זר. מגנוס העלתה את רף ההפקות של הלהקה הצבאית בהתאם לסטנדרטים שלמדה בחו"ל, דבר שיצר לא פעם חיכוכים בינה לבין שאול ביבר, שנחשב לאבי הלהקות הצבאיות[2]. היא גם הייתה זו שהעניקה הזדמנות מקצועית ראשונה למחזאי חנוך לוין, שכתב חומרים לתוכניות הלהקה עוד בזמן שהיה סטודנט בחוג לתיאטרון.
בתיאטרון הרפרטוארי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגנוס ביימה שני מחזות בלבד בתיאטראות הממוסדים בישראל. המחזה הראשון שלה אנדרוקלס והאריה, קיבל ביקורות שליליות ומגנוס הסתכסכה עם הנהלת התיאטרון - שמה הושמט מכרזת ההצגה, ומכתב ההתנצלות על שגיאה זו לא נשלח אליה ישירות כי אם לבעלה. בנוסף, גילתה מגנוס כי הוכנסו שינויים במחזה מבלי לקבל את אישורה לכך, ולאחר שהתלוננה בפני מנכ"ל התיאטרון ישעיהו וינברג הובטח לה כי השינויים יתוקנו, אך מבלי שהתאפשר לה להיות שותפה לחזרות.
בשנת 1968 זכתה במלגה לבמאים צעירים מטעם איגוד התיאטרון הבין לאומי (ITI) ויצאה בשליחות משרד התרבות להשתלמויות בלונדון אצל הבמאי פיטר ברוק, ובמסגרת הלהקה השייקספירית המלכותית[3], ולאחר מכן בפריז כאסיסטנטית בהפקה של אז'ן יונסקו, אחד מאבות תיאטרון האבסורד[4]. כששבה לישראל ב-1969 עשתה ניסיון נוסף להעלות מחזה בתיאטרון הרפרטוארי וביימה את "משהו לא נורמלי" של עמוס קינן, אותו הכירה במהלך שהותה בלונדון. גם מחזה זה קיבל ביקורות שליליות בעיתונות, ובסוף אותה שנה ירד מהבמות עם סגירת תיאטרון האוהל, שפעל בחסות ההסתדרות וסבל מקשיים תקציביים.
לאחר האכזבות שנחלה במסגרת התיאטרון הממוסד החליטה מגנוס להקים בשנת 1972 תיאטרון עצמאי, תיאטרון ארנון, שבמסגרתו העלתה את המחזה "אני שאיש לא מכיר", מחזמר אמריקני שעסק בפנתרים השחורים בארצות הברית, ובגרסתו העברית של דן בן אמוץ התמקד בסיפורם של הפנתרים השחורים בשכונת מוסררה בירושלים. מחזה זה זיכה את מגנוס בפרס כינור דוד.
לאחר הקריירה בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות השבעים עסקה מגנוס בהוראה בבצלאל, המדרשה לאמנות ושנקר, לצד ריכוז חוגי דרמה לנוער בתל אביב. בשנות השמונים התמחתה בהפקת אירועים סביבתיים על פי מודל הפסיון של ימי הביניים, שבו עובר הקהל בין כמה מוקדי אירועים באותו המתחם. בין היתר הפיקה את אירועי כרמי תימן (1979), חגיגות היובל ליריד המזרח (1982), פסטיבל טבריה (1986), מופע הפולקלור "שבע כלות בשער" (1980) ושורה של אירועים בחסות מועצת רמת השרון (1984–1989).
יחסיה עם יונה וולך[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגנוס הייתה אחת מחברותיה הקרובות של המשוררת יונה וולך. השתיים הכירו בתיאטרון "כיכר" שייסדה מגנוס ב-1978, ולדבריה של מגנוס השיר "תותים" של וולך נכתב בניסיון להרשים אותה[4].
וולך ומגנוס שיתפו פעולה בכתיבת שירים עבור אופרת הרוק "אור זרוע" המתבססת על ספרו של יעקב הורוביץ בעל אותו השם. וולך הייתה אמורה לגלם במחזה את הדמות הראשית, אך נפטרה בטרם הושלם המחזה ומגנוס נאלצה לגנוז אותו[4].
עבודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- למה יו יו (1965) – תוכנית מס' 7 של להקת גייסות השריון
- כנר על הטנק (1966) – תוכנית מס' 8 של להקת גייסות השריון
- אנדרוקלוס והאריה (1966) – הצגה לילדים בתיאטרון לילדים ולנוער בכיכובו של אברהם מור[5]
- שישה ימים בטנק (1967) – תוכנית מס' 9 של להקת גייסות השריון ששילבה מלל וזמר עם קטעי פנטומימה[6].
- האוטובוס (1968) – תוכנית מס' 11 של להקת גייסות השריון, מבוססת על אוטובוס שנבנה במיוחד להפקה שהיה אמור לשמש הן כבמה ניידת מתפרקת והן כרכב להסעות הלהקה[2].
- משהו לא נורמלי (1969) – הפקה סאטירית סביב דמותו של דני האדום, בהשראת מהפכת הסטודנטים בצרפת
- אני שאיש לא מכיר (1972) – גרסה עברית של דן בן אמוץ למחזמר אמריקני[7], בהשתתפות גבי שושן ונועם קניאל.
- האני באני (1978) – מופע המשלב מחול ותיאטרון בהשתתפות רקדני להקת בת שבע והזמרת דפנה ארמוני[8]
- מכתבים לוודי אלן (1986) – הפקה בניו יורק של אופרת רוק מאת יעל שטרן אודוויר, יוצאת להקת גייסות השריון
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגנוס מתגוררת בירושלים. הייתה נשואה למהנדס יוחנן מגנוס, ואם לשלושה - מעצבות הפנים טלי גולדפלד[9] ומיכל ארז, ואראל.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מירי מגנוס, באתר שרים במדים
- ^ 1 2 שמוליק טסלר, שירים במדים סיפורן של הלהקות הצבאיות, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2007, עמ' 182-184
- ^ מערכת חיפוש אנשי במה, באתר www30.tau.ac.il
- ^ 1 2 3 ראיון עם מירי מגנוס משנת 2013 בערוץ 10, נבדק ב-2022-04-29
- ^ גליון #1519 – 12 באוקטובר 1966 | ארכיון העולם הזה, באתר thisworld.online
- ^ צלילים צה"ליים |
- ^ ארכיון יד יערי: צוותא לתרבות מתקדמת. אבן גבירול 30, תל אביב. לוח תכנית ההופעות 1-9.12.1972, באתר www.infocenters.co.il
- ^ משהו אנושי – מופע סטודיו של "בת שבע 2", באתר ארכיון להקת בת שבע
- ^ הבית ברחוב ארנון, באתר בניין ודיור, 2011-01-16
- ישראליות ילידות מצרים
- ישראלים ילידי מצרים
- במאיות תיאטרון ישראליות
- חברות להקת פיקוד הצפון
- זוכי פרס כינור דוד
- בוגרות תיכון עירוני א' (תל אביב)
- במאי תיאטרון ישראלים
- בוגרי תיכון עירוני א' (תל אביב)
- חברי להקת פיקוד הצפון
- עולים במלחמת העולם השנייה
- עולות במלחמת העולם השנייה
- אזרחים עובדי צה"ל
- ישראליות שנולדו ב-1932
- ישראלים שנולדו ב-1932