שאול ביבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שאול ביבר, 2008

שאול ביבר (29 בנובמבר 192220 ביולי 2013) היה פזמונאי, מחזאי, במאי ומפיק ישראלי. מלוחמי ומפקדי הש"י והפלמ"ח ולאחר מכן מאושיות התרבות והבידור בישראל. נחשב לאבי הלהקות הצבאיות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבר נולד בנובמבר 1922 בארץ ישראל, בנם הבכור של שפרה ולֶיְבּוש ביבר (בשמו העברי: לב-איש רביב), ולו אחות צעירה, צפרה. ילדותו עברה בקיבוץ קרית ענבים, עד שבשנת 1930, בהיותו בן שמונה, עברה משפחתו לשכונת קריית שמואל שבטבריה, שם ניהל אביו את סניף "תנובה".‏[1] בתקופת מגוריו בעיר רכש את השפה הערבית והיכרות קרובה עם הפולקלור המזרחי. לאחר שסיים את לימודיו בבית ספר יסודי בעיר, עבר להתחנך בכפר ילדים שליד עפולה, ובהמשך עבר ללמוד בבית הספר המחוזי בגבעת השלושה, והמשיך בבית הספר החקלאי כדורי. לימודיו בכדורי השפיעו באופן מכריע על חייו. במהלך לימודיו הצטרף לתנועת "הנוער העובד" ולארגון "הגנה". היה מראשוני המתנדבים לפלמ"ח. שימש מ"כ, ומאוחר יותר כמ"מ, לאחר שסיים את קורס המ"מים ב-1944, שבו חולקה לראשונה סיכת המ"מ הקיימת עד היום ומשמשת מוטיב מרכזי בכל סמלי צה"ל.

היה מפקד המחלקה הערבית שהוקמה לצורך מודיעין ביישוב הערבי בארץ ובארצות ערב השונות. בין היתר השתתף בשנת 1945 בפריצת מחנה עתלית[2]. בשנת 1946 עבר השתלמות להכשרתו כמלווה מעפילים במפעל ההעפלה והיה המלווה בספינת המעפילים "המעפיל האלמוני" בפברואר 1947, בפיקודו של ימאי הפלי"ם יוסל'ה דרור. ביוני 1948 חזר ארצה באוניית הרכש "מיסטרלה", בפיקודו של בן ירושלמי, מפעילי המוסד לעליה ב' ומערכת הרכש.

במלחמת השחרור היה לתקופה קצרה למפקד פלוגת הג'יפים בגדוד התשיעי של חטיבת הנגב.

לימים נרתם לפעולת חינוך בצה"ל, תחילה בגייסות השריון ואחר כך במטכ"ל: בשנות ה-50 היה קצין החינוך של חיל השריון, המייסד והמפיק של להקת גייסות השריון (בדרגת רב-סרן), ומ-1964 ראש ענף הווי ובידור במפקדת קצין חינוך ראשי (בדרגת סגן אלוף). מקובל לראות בו את אבי הלהקות הצבאיות. הביא לאוזני היישוב בארץ את מיטב הפזמונים שהושרו על ידי הלהקות הצבאיות.

היה מכוכבי תוכנית הרדיו הסאטירית "שלושה בסירה אחת" ששודרה בקול ישראל בשנות החמישים. כתב מספר פזמונים, בהם "אוכל" ("אוכל, קדימה אוכל!") והלחין את "הוא פשוט שריונר" למילים של יורם טהרלב. כמו כן כתב מערכונים לבומבה צור, גדי יגיל ואחרים.

בשנת 1970 השתחרר מצה"ל, והתמנה למנהל מחלקת האירועים של מרכז ההסברה. בשנת 1971 גייס אותו עוזי נרקיס לסייע בקליטת אמנים עולים.‏[3]

כתב את המחזמר "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" וכן את סיפורי "עלילות אבו לַיש", שהתפרסמו בשלהי שנות ה-50 ב"במחנה נח"ל" וב-1975 ראו אור כספר. ערך את "העמדה הקדמית" - סיפור ההגנה בכפר סבא, וכן את "ממחשך לאור יום" - סיפור ההגנה בגוש דן. תרם צ'יזבטים לספר "ילקוט הכזבים" והוא אחד מגיבוריו (תחת הכינוי "עופר").

בשנת 2008 זכה בפרס על מפעל חיים בפסטיבל "ימי זמר". בשנת 2011 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו.

התגורר בתל אביב, היה גרוש מאורנה ואב לשלוש בנות: יעל, מיכל ותמי, וכן לבן נוסף (שהכיר רק בבגרותו), רמי.‏[4]

נפטר ב-20 ביולי 2013, בגיל 90, ונטמן בבית העלמין בקיבוץ גבעת השלושה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עריכה והשתתפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דודו ברק, דליה הלר, אמנון שילוני (עורכים), חיילים יצאו לדרך: 101 שירי להקות צבאיות; דברי מבוא לפרקים: שאול ביבר, תל אביב: משרד הבטחון, 1983.
  • עמדה קדמית: ספור ה"הגנה" בכפר-סבא, כפר סבא: ארגון ההגנה – כפר סבא, תשנ"א 1991.
  • ממחשך לאור יום: ספור ה"הגנה" בגוש-דן, תל אביב: ארגון ה"הגנה", תשנ"ה 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על יצירתו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על אביו ראו עוד: צבי לביאלתנובה היה סניף בדמשק, מעריב, 13 באוקטובר 1961.
  2. ^ תהילה עופר, כך סייעו 'מורים לעברית' לרבין לפרוץ אל מחנה עתלית, מעריב, 8 בדצמבר 1985.
  3. ^ אברהם תירוש, עם טיפ טיפה ויטמין פי, מעריב, 13 ביוני 1971.
  4. ^ ראו: רמי הוד, 'הותיר אחריו שלוש בנות. ובן', ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 2 באוגוסט 2013, עמ' 18-19.
  5. ^ על הספר: הנקודות אבדו, דבר, 16 ביוני 1968; "20 שנות חיינו היפות ביותר", דבר, טור 1, 5 ביולי 1968.