צבא דרום לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל ממשלת לבנון החופשית וצד"ל
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

צבא דרום לבנון (בראשי תיבות: צד"ל; בערבית: جيش لبنان الجنوبي, בתעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלג'נובי), מיליציה שפעלה בדרום לבנון, בתקופה בה למדינת ישראל הייתה שליטה צבאית באזור, מסוף שנות השבעים של המאה העשרים עד הנסיגה מלבנון, ב-24 במאי 2000. המיליציה הייתה חמושה היטב ומנתה כ-2,500 חיילים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הקשרים בין צה"ל לאנשי דרום לבנון היה במגע יחידת מפעילי סוכנים של אמ"ן, יחידה 504, עם נגדים וחיילים מגדוד מס' 1 של צבא לבנון, ממחנה מרג' עיון וקציני ז'נדרמריה לבנונים ממרג' עיון ואל-חיאם. כל זה במקביל לקשר עם הכוחות הלבנוניים שביצע המוסד.

הפעילות, למעט פעילות הגדר הטובה, הייתה חשאית במלואה ונוהלה בעיקרה ממחנה החטיבה המרחבית בבירנית ואחר כך ממטולה, ממתקן שכונה "הדירה". הקשרים ידעו עליות וירידות, כולל מפלות בשטח. רבי הסרנים סעד חדאד וסאמי שידיאק הגיעו לדרום, דרך ישראל, רק בשלב השני לתחילת שיתוף הפעולה. מראשית הופעתם נוצרו בשטח סכסוכים קשים, בעיקר סביב ויכוח בין "המייסדים" אנשי כפר קליעה ובין רב-סרן חדאד, איש מרג' עיון.

הצורך להכריז על הקמת "צבא", נבע מהופעת גורם חדש בשטח - כוח האו"ם יוניפי"ל. צה"ל פינה את דרום לבנון בעקבות מבצע ליטני (1978) והעביר את השטח לכוחות בפיקוד רבי הסרנים הלבנונים סעד חדד וסמי שידיאק (מסדר מיס א-ג'בייל). היה צורך להקים ישות שתוכל לפעול מול האו"ם ולתת גיבוי לסיוע הישראלי. הרעיון נולד בפגישה שנערכה במטה הכללי בין סגן הרמטכ"ל, אלוף יקותיאל אדם, עוזרו תא"ל איתן ברק, ומפקד אזור דרום לבנון (אד"ל) שהיה אחראי להקמת רצועת הביטחון - סא"ל יורם המזרחי. הרמטכ"ל, רא"ל רפאל איתן, אישר וכך הוחלט לקרוא למיליציה "צבא דרום לבנון" (צד"ל) ולהנפיק תעודות חייל, סמלים וכיוצא בזה. רק אנשי הצבא הלבנוני הוותיקים קבלו שכרם מממשלת לבנון, באמצעות המוסד. מגויסים חדשים קבלו שכרם מישראל.

האו"ם קיבל את הכוח רק ככוח דה פקטו. המפקדה שהקים יורם המזרחי במטולה, על שלוחותיה במרג'-עיון ובגזרה המערבית, הייתה היסוד לצד"ל המאוחר. בשלב שני הוצא מהשטח רס"ן סאמי שידיאק, שעבר לגור בנהריה. כל זה בעקבות סכסוכים בינו לרב-סרן חדאד ואחרים.

בין מקימי הקשר הישראלי לדרום לבנון היו: אל"ם בנימין בן אליעזר, אל"ם גדעון מאירי, סא"ל יהושע "יושע" בר-תקווה, סא"ל משה "מוסא" עטר, רס"ן דני שניר, רס"ן אבי גלצר ורס"ן חיים ערב.

לפני השלב הגלוי ופתיחת הגדר הטובה ב־1977 הייתה הפעילות חשאית ונוהלה לפי גזרות: גזרה מערבית, גזרה מרכזית וגזרה מזרחית עצמאית (עם שלוחת הר דב בשובא) עליה פיקד יורם המזרחי. בתקופתו נערכו מבצעים שונים, למשל מבצע קואופרטיב - התקפת טנקים ונגמ"שים, בסיוע גדוד 51 של גולני לכיבוש תל שריפה ומרון א-ראס.

היסודות להקמת "צבא" הונחו עוד בסוף 1976 בשיתוף פיקוד הצפון, אמ"ן והמוסד, כולל אימונים של לבנונים מהדרום ומביירות בישראל. רק אחרי מבצע ליטני ב־1978 הוקמה רצועת-הביטחון, מפאתי שבעה עד הים התיכון, כל זה לפי מפה שהוצעה על ידי יורם המזרחי, דני שניר, יהושע בר-תקווה ומועין מנצור. במטכ"ל הוחלט להקים מפקדה שנקראה "משל"ט (מפקדת שליטה) אד"ל" בפיקוד יורם המזרחי. אחרי התפטרותו ביוני 1980 קיבל את הפיקוד אל"מ מאיר דגן.

בין הקצינים הבולטים באד"ל המקורי שלא הוזכרו לעיל היו סא"ל יאיר רביץ, (צה"ל,יחידה 504), סגן עיזאת נאפסו (צה"ל), סגן רקיז'אלה פחיילי (לבנון), סגן ג'ורג זעטר (טיס/לבנון), סגן עדנן חומסי (ז'נדרם/לבנון), סא"ל יהודה דנגורי (צה"ל) רס"ר מילאד נימר (לבנון) רס"ר עיד מוסאלם (לבנון).

פרט לתקופה הראשונית שבין עידן יחידה 504 דרך המובלעות המבודדות 1977 ל־1980 ואחרי פרוץ מלחמת לבנון לא נותר קשר מעשי בין מפקדת אד"ל הסודית, המפקדות הגזרתיות, ומפקדת משל"ט אד"ל למערכת הפיקוד והבקרה של יק"ל (יחידת קישור לבנון), שבתקופתה איבדה המיליציה הראשונית של קליעה את כל סממני עצמאותה והייתה לכוח כפוף בכל לצה"ל, בפיקוד קצין ישראלי בתקן תת-אלוף (התקנים בעידן מפקדת אד"ל המקורית היו סא"ל או אל"מ).

בשנת 1981 צד"ל הכריז על האזור שבשליטתו כ"מדינת לבנון החופשית". אך הכרזה זו לא זכתה להכרה בינלאומית.

עם נסיגתו של צה"ל מלבנון במאי 2000 התמוטט צד"ל. רבים מחיילי צד"ל (ובראשם אנטואן לאחד) ברחו לישראל. כיום רבים מלוחמי צד"ל חיים בישראל והם בעלי אזרחות ישראלית. חלקם עברו למדינות באירופה, בעיקר גרמניה, ורבים אחרים חזרו לבתיהם בדרום לבנון.

אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי לחימה עיקריים שהופעלו עד הקמת יק"ל:

לאחר הקמת יק"ל הוחלף בהדרגה הנשק הנ"ל בנשק מקביל לזה ששימש את צה"ל (בדרך כלל מדגמים נחותים מאלו שברשות צה"ל).

תג יחידה של צד"ל

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה של צבא דרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא דרום לבנון היה מחולק לשולשה אגפים: מנגנון הביטחון. המנהל האזרחי. היחידות הלוחמות

מנגנון הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון הביטחון היה מורכב מ-250 קצינים וחיילים שבאופן רשמי השתייכו לצד"ל, אז למעשה היו שייכים לשירות הביטחון הישראלי, השב"כ. אנשי מנגנון הביטחון היו עצמאים לגמרי ולא היו כפופים למפקדת צד"ל.

המינהל האזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינהל האזרחי עסק בכמה תחומים ותקציבו נקבע בכל שנה ושנה על פי העבודות המתוכננות.בשנת 1999 היה התקציב 8,600,000 דולרים .

המנגנון הרפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור דרום לבנון היה מבודד משאר אזורי המדינה ולכן הוקם מנגנון רפואי שלם שיענה על צרכי התושבים. כך הוכל בהקמת בית החולים במרג' עיון.כמו כן הוקמה מרפאה בבנת ג'בייל.

פעילות בתחום החינוך והתשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהל האזרחי שקד גם על הקמת מגרשי משחקים ומועדונים ועל תמיכה בבתי הספר וציודם לקראת כל שנת לימודים. כמו כן תפקד כמשרד ממשלתי לעבודות ציבוריות ולענייני המים והחשמל. המנהל הקים מערכות אספקת מים חדשות לכמה כפרים ורשתות של חשמל וביוב וכן פרץ וסלל דרכים חדשות. כמו כן נבנתה רשת אספקת מי שתייה מישראל לשנים עשר כפרים באזור בנת ג'בייל.

העבודה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנהל האזרחי דאג לספק מקומות עבודה לכ-2,500 עובדים לבנונים שנכנסו מידי יום לישראל דרך השערים ולעת ערב חזרו לכפריהם. עבודה זו הכניסה לאזור בין מליון למליון ורבע דולרים מידי חודש.

הכוחות הלוחמים בצבא דרום לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1984 צבא דרום לבנון מנה כ-2,000 חיילים, מתוכם כ-65% נוצרים, 18% שיעים, 13% דרוזים ו-4% מוסלמים סונים.‏[1] באוגוסט 1986 הגיע מספר חיילי צד"ל ל-2,500. בשנת 1987 שירתו בצד"ל כ-70% נוצרים, 20% שיעים ו-10% דרוזים כשרוב החיילים הדרוזים הגיעו מהעיירה הדרוזית חאצביא בגיזרה המזרחית. חאצביא הייתה העיירה הדרוזית היחידה ברצועת הביטחון. בתחילת דרכו צד"ל התארגן בארבע מסגרות גדודיות (חאצביא, טיבה, עישייה ובנת ג'ביל) שאורגנו בשתי חטיבות, הרכב כוח האדם בגדודים אלו היה מותאם פחות או יותר לאוכלוסייה שבתוכה פעלו. עם השנים עלה מספרם של השיעים בצד"ל, ובשנות התשעים הם כבר היוו בו רוב. מול צד"ל פעלה מפקדה של צה"ל שנקראה יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), ומפקדתה שכנה בעיר מארג' עיון. גדוד נוסף של צד"ל הוצב ב"מובלעת ג'זין" .

במשך כל זמן קיומו צד"ל שיתף פעולה עם צה"ל והיווה חלק בלתי נפרד מהלחימה בלבנון. למעשה צד"ל היה מאורגן במבנה הזהה לצה"ל, החל מהציוד ועד להתקדמות בדרגות, וחיילי צד"ל וקציניו השתתפו בקורסים צה"ליים בישראל. צה"ל קיים גם מערכת של סיוע אזרחי לחיילי צד"ל ולמשפחותיהם. צבא דרום לבנון הורכב באופן הזה: גדוד מפקדה, לוגיסטיקה ושירותים. שתי חטיבות רגלים -האחת במזרח והשנייה במערב. כול חטיבה הייתה מורכבת משלושה גדודי רגלים וגדוד מסייע, שכלל כמה סוללות תותחים כבדים בקוטר 155 מ"מ או 13 מ"מ שפוזרו בחטיבות על פי הצורך. גדוד משוריין ובו 55 טנקים שפוזרו בחטיבות. כוחות צד"ל הצליחו לשלוט על 46 מוצבים מראש הנקרא במערב ועד מורדות הר החרמון במזרח, לשם השוואה כוחות צה"ל שלטו ב 11 עמדות בלבד.

קציני צד"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס קורס הקצינים הראשון של צד"ל בהדרכת צה"ל הסתיים ביולי 1984 טקס סיום קורס הקצינים התקיים במרג' עיון, 50 צוערים קבלו את תעודת ההסמכה לאחר קורס שנמשך מספר שבועות. בקורס נטלו חלק מכל העדות: נוצרים, שיעים ודרוזים.

גיוס חיילים לצד"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מצעירי הכפרים (הנוצרים והשיעים) התגייסו לצד"ל מרצונם החופשי, אולם לקראת סוף שנת 1985 החלה התקרבות בין המחנה הנוצרי והשיעי בלבנון לסוריה. ולכן לעתים נאלץ צה"ל לכפות על נכבדי הכפר את גיוס צעירי הכפר לצד"ל.‏[2]

כלא אל-ח'יאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה הוקם באזור דרום לבנון מחנה מעצר באל-מג'ידיה, בדומה למחה המעצר אל-נצאר, אבל לאחר מכן הוחלף המחנה בכלא אל-חיאם אשר נוהל על ידי שרות הביטחון של צד"ל. הכלא הוקם במצודה צרפתית ישנה, חלק מארגוני זכויות האדם ראו את ישראל כאחראית על בית הכלא, אולם ישראל ראתה בצד"ל אחראי על הכלא. בכלא שהו בערך כ-100 אסירים ואסירות, רובם נשפטו לתקופות מאסר ארוכות. האסירה המפורסמת ביותר בכלא הייתה סוהא בשרה Souha Bechara שניסתה להתנקש במפקד צד"ל, אנטואן לאחוד. במרץ 1999, הגישו המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח לבג"ץ עתירת הביאס קורפוס, להורות לשר הביטחון לשחרר ארבעה עצירים מכלא אל-חיאם או לחלופין, לאפשר לעורכי דינם לבקרם בכלאם. המדינה ביקשה לדחות את העתירה והגישה לבית המשפט את תגובתה בצירוף תצהיר של האלוף דן חלוץ, ששימש באותה עת כראש אגף מבצעים. המדינה טענה כי לישראל אין שליטה אפקטיבית בדרום לבנון, כי צד"ל לא כפוף לצבא הישראלי מחד, ומאידך כלא אל-חיאם מנוהל על ידי צד"ל וכי חיילים ישראלים לא נמצאים בו.

משכורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 המשכורת הממוצעת של חיילי צד"ל הייתה כ-100 דולר בחודש ‏[3]. ,אולם בהמשך השנים המשכורת עלתה והייתה כ 600 דולר לחודש, המשכורת שולמה על ידי מערכת הביטחון הישראלית. כמו כן השירות בצד"ל העניק למשרתים את האפשרות לקבלת אשרת עבודה בישראל עבור משפחותיהם. בעקבות הטבות אלו היו אחד מהמניעים המרכזיים להצטרפותם של השיעים לצד"ל, למרות שלעתים קרובות המשכורת של אותם חיילים מהעדה השיעית התקרבה רק ל 300 דולר בחודש. הערכה היא שבשנת 1986 כ-30% מהמשרתים בצד"ל היו שיעים, אחוז השיעים ששירתו בצד"ל עלה בשנות ה 90 .

משרד הביטחון היה אחראי על התקציב של צד"ל, למשל בשנת 1996 עמד התקציב על 21.5 מיליון דולר ואילו בשנת 1997 למרות הקיצוצים בתקציב הביטחון עמד על 23 מיליון דולר ‏[4].

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר היחיד שראה אור, על צד"ל וראשית הקשרים שלה עם ישראל, פורסם בארצות הברית כתיזה של באטה המזרחי ובו רוב הפרטים הנ"ל כולל תעודות וצילומים. כמו כן פורסמו פרטים בספרו של יהודה דנגורי "ארבעה עלי תלתן" שראה אור בישראל.

גנרל אנטואן לאחד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל אנטואן לאחד, היה מפקד צבא דרום לבנון משנת 1984 עד שנת 2000,בשנת 1988 נפצע קשה בניסיון התנקשות בחייו, בשנת 1996 נפתח בבית המשפט הצבאי בביירות משפט כנגד גנרל לאחד באשמת נשיאת נשק כנגד לבנון. בדצמבר 1996 גזר בית הדין הצבאי זגר דין מוות על גנרל לאחד. בשנת 2000 שלל שר ההגנה הלבנוני את אזרחותו של לאחד.

חיילי צד"ל בישראל לאחר הנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000 חיילי צד"ל אשר חששו מטבח שיעשה בהם על ידי החזבאללה ותומכיהם עברו את הגבול לישראל תוך שהשאירו את רכושם מאחוריהם. רובם התיישבו בערי הצפון הגדולות-נהריה, מעלות, קריית שמונה, טבריה, כרמיאל וצפת. יוצאי צד"ל הדרוזים השתלבו בכפרים דרוזיים בישראל. בשנת 2002 חלק מחיילי צד"ל חזרו ללבנון, בעיקר החיילים "הפשוטים", ואילו מרבית אנשי הקצונה בחרו להמשיך להישאר בתחומיה של מדינת ישראל מחשש לעונש מוות בלבנון. בספטמבר 2001 החליטה הממשלה את החלטה 720 שקבעה שהמנהלה הביטחונית לסיוע (מנב"ס) תטפל רק באוכלוסייה מיוחדת שעמדה בקשרים מיוחדים עם זרועות הביטחון, כמו אנשי צד"ל בכירים, ושאר אנשי צד"ל יטופלו על ידי המשרד לקליטת עלייה. הסיוע על ידי המשרד לקליטת עלייה התקיים עד שנת 2008 ואז נסגרה היחידה שטיפלה באנשי צד"ל במשרד ‏[5]. בשנת 2004 הוענקה ליוצאי צד"ל אזרחות ישראלית. עם זאת, ליוצאי צד"ל טענות על יחס מפלה מצד הציבור הישראלי.

לאחר מלחמת לבנון השנייה עברו את הגבול לישראל מספר משפחות נוספות של יוצאי צד"ל לאחר שקיבלו איומים על חייהם מלוחמי חזבאללה. על הטיפול בעניינם של יוצאי צד"ל הופקד השר יוסי פלד‏‏‏[6].

במאי 2008 החליטה ממשלת ישראל ה-31 על תוכנית חומש לשילוב חברתי-כלכלי של יוצאי צד"ל במדינת ישראל‏[7].

נפגעי צד"ל מאז הקמת רצועת הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנתיים הראשונות להקמת צד"ל נהרגו כ 100 חיילים מצבא דרום לבנון. עד הנסיגה איבד צבא דרום לבנון 660 חיילים, 250 הפכו לפצועים ונכים ונהרגו גם כ-200 אזרחים. בממוצע איבד צבא לבנון כ-55 חיילים בשנה.

שבויי ונעדרי צד"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב 2 ביוני 1985 מחלקה שלמה של חיילים שיעים מצבא דרום לבנון נפלה בשבי אנשי אמ"ל, המחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום בגזרה המרכזית ברצועת הביטחון. מהתחקיר התברר שאנשי אמ"ל הגיעו למוצב באמבולנס מקומי ולאחר ההשתלטות העלו לתוכו , ולרכב נוסף את כל 24 אנשי צד"ל ‏[8].

אנדרטת זיכרון לחללי צד"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה שצילם האדריכל אמנון רכטר שבנה את האנדרטה לזכר חללי צד"ל במארג' עיון

בשנת 1997 אורי לוברני יצר קשר עם האדריכל יעקב רכטר ובנו אמנון רכטר וביקש מהם להפגש בתל אביב עם הגנרל אנטואן לאחד. בפגישה התבקשו האדריכלים לסייע בהתנדבות בהקמת האנדרטה לזכר חללי צד"ל. לאחר מספר ימים התקיימה פגישה נוספת במפקדת יחידת הקישור ללבנון שם נבחן שטח ליד מרג' עיון המשקיף על הבופור. האדריכלים אישרו את השטח מכיוון שראש ההר היה שטוח וניתן היה לבנות את האנדרטה ללא עבודות הכנה מרובות. תכנון האנדרטה כלל מבנה מרכזי שכלל חלל להתייחדות. לצד המבנה נבנו שני מגדלים האחד עם סימן של צלב והשני עם סימן של סהר. מסביב לאנדרטה תוכננו קירות שעליהן נכתבו שמות החללים. האחים מרון מארג' עיון נבחרו לבצע את העבודה. הפגישות עם הקבלנים היו גם בארץ וגם בשטח. האנדרטה נבנתה מחומרים פשוטים, יציקות בטון עם טיח ועץ ארז הלבנון כסימבול של לבנון. לאחר שהושלמה הבניה היה טקס מרשים לפתיחת האתר. יום לאחר נסיגת צהל מלבנון האנדרטה פוצצה על יד חזבאללה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beate Hamizrachi, The Emergence of South Lebanon Security Belt, Praeger, New York, 1984

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבה במעריב ,לבנון אפשר להיערך בקו החדש של יוסף ולטר 10 באוגוסט 1984
  2. ^ לפי כתבה במעריב מה30 באוקטובר 1985 -הפלאנגות משלימות את התמסרותן לסוריה -נכתב שמנהיג הפלאנגות בלבנון אלי חבייקה,המשיך לרסן בכוח "כיסים נוצריים" שאינם ששים לתכתיבי דמשק. כמו כן נכתב שיחידות של צה"ל מכתרות כשבוע את הכפר שובה שבגזרה המזרחית של דרום לבנון משום שבני הכפר סירבו להצטרף לשורות צד"ל.
  3. ^ כתבה ממעריב מ-7 בינואר 1987 -הצלחות החזבאללה יוצרות מצב חדש בשביל צה"ל, כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=584101 פרש.
  4. ^ כתבה ממעריב מאפריל 1997, כפי שהועלה באתר https://www.fresh.co.il/vBulletin/t-586121-%D7%AA%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%91_%D7%A6%D7%93%D7%9C_%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D_1996_%D7%95_1997 פרש.
  5. ^ בג"ץ 10321/07, סעיפים 8, 10
  6. ^ נתניהו מינה את יוסי פלד לאחראי על טיפול ביוצאי צד"ל, גלי צה"ל און-ליין, 2 באוגוסט 2009
  7. ^ תוכנית חומש לשילוב חברתי-כלכלי של יוצאי צד"ל במדינת ישראל, 4 במאי 2008, החלטה מספר 3475 של ממשלת ישראל ה-31, משנת 2008, באתר של משרד ראש הממשלה
  8. ^ כתבה ממעריבמ-2 ביוני 1985 , כפי שהועלה באתר http://www.fresh.co.il/vBulletin/t-581581-%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%94_%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%99_%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%99%D7%99_%D7%A6%D7%93%D7%9C_%D7%91%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%9Fפרש.