מלאיה הבריטית

מלאיה הבריטית

גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
תאריכי הקמה	1826
ישות קודמת	סולטנות קדה סולטנות ג'והור מלאקה ההולנדית סלנגור פרק פהנג נגרי סמבילן ממלכת ראטאנקוסין
ישות יורשת	מושבת סינגפור

המונח "מלאיה הבריטית" (במלאית: Tanah Melayu British) מתאר באופן רופף קבוצה של מדינות בחצי האי המלאי ובאי סינגפור שהוכנסו להגמוניה או שליטה בריטית בין סוף המאה ה-18 לאמצע המאה ה-20. בניגוד למונח "הודו הבריטית", שאינו כולל את המדינות הנסיכותיות ההודיות, מלאיה הבריטית משמשת לעיתים קרובות להתייחסות למדינות המלאיות המאוחדות והלא-מאוחדות, שהיו מדינות חסות בריטיות עם שליטים מקומיים משלהן, כמו גם למושבות המצרים, שהיו תחת הריבונות והשלטון הישיר של הכתר הבריטי, לאחר תקופה של שליטה של חברת הודו המזרחית.

לפני הקמת האיחוד המלאי ב-1946, השטחים לא הוכנסו לממשל מאוחד אחד, למעט התקופה המיידית שלאחר המלחמה שבה קצין צבא בריטי הפך למנהל הזמני של מלאיה. במקום זאת, מלאיה הבריטית כללה את מושבות המצרים, המדינות המלאיות המאוחדות והמדינות המלאיות הבלתי מאוחדות. תחת ההגמוניה הבריטית, מלאיה הייתה אחת הטריטוריות הרווחיות ביותר של האימפריה, בהיותה היצרנית הגדולה בעולם של בדיל ואחר כך גומי. במהלך מלחמת העולם השנייה, יפן שלטה בחלק ממלאיה כיחידה אחת מסינגפור.

האיחוד המלאי לא היה פופולרי וב-1948 פורק והוחלף על ידי פדרציית מלאיה, שהפכה לעצמאית לחלוטין ב-31 באוגוסט 1957. ב-16 בספטמבר 1963, הפדרציה, יחד עם צפון בורנאו (סבה), סארוואק וסינגפור, הקימו את הפדרציה הגדולה יותר של מלזיה.

מעורבות בריטית ראשונית בפוליטיקה המלאית

הסוחר האנגלי הראשון שביקר בחצי האי המלאי היה ראלף פיץ' שהגיע במאה ה-16. עם זאת, הבריטים הפכו מעורבים רשמית בפוליטיקה המלאית רק בשנת 1771, כאשר בריטניה הגדולה ניסתה להקים עמדות מסחר בפנאנג, לשעבר חלק מקדה. הבריטים הקימו תחנת מסחר בסינגפור ב-1819 והשיגו שליטה מוחלטת באי ב-1824.

הרחבת ההשפעה הבריטית (המאה ה-19)

לפני סוף המאה ה-19, הבריטים נהגו בעיקר במדיניות לא-התערבותית. מספר גורמים כמו היצע משתנה של חומרי גלם וביטחון, שכנעו את הבריטים למלא תפקיד פעיל יותר במדינות מלאיות.

מהמאה ה-17 עד תחילת המאה ה-19, מלאקה הייתה נחלה הולנדית. במהלך המלחמות הנפוליאוניות, בין 1811 ל-1815, מלאקה, כמו נחלות הולנדיות אחרות בדרום מזרח אסיה, הייתה תחת הכיבוש של הבריטים. זה נעשה כדי למנוע מהצרפתים לתבוע את הנחלה ההולנדיות. כשהמלחמה הסתיימה ב-1815 הוחזרה מלאקה להולנדים. ב-1824 חתמו הבריטים וההולנדים על האמנה האנגלו-הולנדית משנת 1824. האמנה, בין היתר, העבירה את מלאקה באופן חוקי לממשל הבריטי וחילקה רשמית את העולם המלאי לשתי ישויות נפרדות, מה שהניח את הבסיס לגבול האינדונזי-מלזיה הנוכחי.

ג'והור וסינגפור

1888 המפה הגרמנית של סינגפור

סינגפור המודרנית נוסדה בשנת 1819 על ידי סר סטמפורד ראפלס, עם הרבה עזרה ממייג'ור ויליאם פארקהאר. לפני הקמת סינגפור, ראפלס היה סגן מושל ג'אווה מ-1811 עד 1815. בשנת 1818 הוא מונה לבנקולן. לאחר שהבין כיצד ההולנדים עושים מונופול על הסחר בארכיפלג המלאי, הוא היה משוכנע שהבריטים צריכים מושבת מסחר חדשה כדי להתמודד עם כוח המסחר ההולנדי. חודשים של מחקר הביאו אותו לסינגפור, אי בקצה חצי האי המלאי. האי נשלט על ידי טמנגונג.

סינגפור הייתה אז בשליטתו של טנגקו עבדול רחמן, הסולטן של סולטנות ג'והורה-ריאו-לינגגה (הידועה גם בשם סולטנות ג'והור), בתורה תחת השפעת ההולנדים והבוגים. הסולטן לעולם לא הסכים לבסיס בריטי בסינגפור. עם זאת, טנגקו עבדול רחמן הפך לסולטן רק בגלל שאחיו הבכור, טנגקו חוסיין או טנגקו לונג, לא התחתן בפהאנג כשאביהם, הסולטן הקודם, מת ב-1812. במסורות תרבותיות מלאיות, אדם חייב להיות לצדו של הסולטן הגוסס כדי להיחשב כשליט חדש. טנגקו עבדול רחמן היה נוכח כשהסולטן הזקן מת. האח הגדול לא היה מרוצה מההתפתחות, בעוד שהטמנגונג שהיה אחראי על סינגפור העדיף את טנגקו חוסיין על האח הצעיר.

הבריטים הכירו לראשונה בטנגקו עבדול רחמן בזמן נוכחותם הראשונה במלאקה. אולם המצב השתנה. בשנת 1818 ביקר פארקהאר את טנגקו חוסיין באי הקטן פניינגאט, מול חופי Bintan, בירת ארכיפלג ריאו. שם נערכו תוכניות חדשות, ובשנת 1819 כרת ראפלס עסקה עם טנגקו חוסיין. ההסכם קבע כי הבריטים יכירו בטנגקו חוסיין כשליט הלגיטימי של סינגפור אם יאפשר להם להקים שם עמדת מסחר. יתר על כן, טנגקו חוסיין והטמנגונג יקבלו קצבה שנתית מהבריטים. האמנה אושררה ב-6 בפברואר 1819. בעזרת הטמנגונג, חוסיין עזב את פנינגאט, מעמיד פנים שהוא 'יוצא לדוג', והגיע לסינגפור, שם מונה במהירות כסולטן.

ההולנדים היו מאוד לא מרוצים מהפעולה של ראפלס. אולם, עם חתימת האמנה האנגלו-הולנדית משנת 1824, פחתה ההתנגדות ההולנדית לנוכחות הבריטית בסינגפור. ההסכם גם חילק את סולטנות ג'והור לג'והור המודרנית ולסולטנות ריאו החדשה.

מושבות המצרים

בול דואר של מושבות המצרים משנת 1883

לאחר שהבריטים אבטחו את מלאקה מההולנדים באמצעות האמנה האנגלו-הולנדית משנת 1824, הם שאפו לרכז את הממשל של פנאנג, מלאקה וסינגפור. לשם כך, בשנת 1826 הוקמה מסגרת הידועה בשם מושבות המצרים, שבירתה פננג. מאוחר יותר, ב-1832, הועברה הבירה לסינגפור. בעוד ששלושת הנחלות היוו את עמוד השדרה של המושבות, לאורך השנים אי חג המולד, איי קוקוס, לבואן ודינדינג בפרק הושמו תחת סמכותן של מושבות המצרים.

עד 1867, מושבות המצרים היו אחראים למנהל הבריטי של חברת הודו המזרחית בכלכותה. מנהלי המושבות לא היו מרוצים מהאופן שבו כלכותה טיפלה בענייניהם והם התלוננו בפני לונדון. בשנת 1856 החברה אף ניסתה לבטל את מעמד הנמל החופשי של סינגפור.

בשנת 1858, בעקבות המרד ההודי, פורקה חברת הודו המזרחית והודו הבריטית עברה תחת שלטונו הישיר של הכתר, אשר הופעל על ידי מזכיר המדינה להודו ומשנה למלך הודו. עם דעיכת כוחה של כלכותה, ולאחר שתדלנות אינטנסיבית של מנהלי המושבות, בשנת 1867 הם הוכרזו כמושבת כתר והועברו ישירות לשליטת משרד המושבות בלונדון. עם זאת, ההכרזה העניקה למושבה מידה ניכרת של שלטון עצמי בתוך האימפריה הבריטית.

ב-1946, לאחר מלחמת העולם השנייה, התפרקה המושבה. מלאקה ופננג נקלטו באיחוד המלאי החדש, בעוד שסינגפור הופרדה משאר המושבה לשעבר והפכה למושבת כתר חדשה בפני עצמה. האיחוד המלאי הוחלף מאוחר יותר בפדרציית מלאיה ב-1948, וב-1963, יחד עם צפון בורנאו, סראוואק וסינגפור, יצרו פדרציה מורחבת בשם מלזיה.

מדינות צפון מלאיה וסיאם

הלחצים הבריטיים והצרפתים אילצו את סיאם לוותר על תביעותיה הטריטוריאליות על הודו-סין ועל חצי האי המלאי, כפי שמתואר במפה זו של האבדות הטריטוריאליות של תאילנד.

לפני סוף המאה ה-19, חברת הודו המזרחית הבריטית הייתה מעוניינת רק במסחר, וניסתה ככל האפשר להתרחק מהפוליטיקה המלאית. עם זאת, השפעתה של סיאם במדינות צפון מלאיה, במיוחד קדה, טרנגאנו, קלאנטן ופטאני, מנעה מהחברה לסחור בשלום. לכן, בשנת 1826, הבריטים, באמצעות החברה, חתמו על הסכם סודי המכונה היום הסכם ברני עם מלך סיאם. ארבע המדינות המלזיות לא נכחו במהלך החתימה על ההסכם. באמנה זו, הבריטים הכירו בריבונות סיאמית על כל אותן מדינות. בתמורה, סיאם קיבלה את הבעלות הבריטית על פננג ועל מחוז ולסלי ואיפשרה לחברה לסחור בטרנגאנו ובקלנטן ללא הפרעה.

83 שנים מאוחר יותר, נחתמה בין שתי המעצמות אמנה חדשה הידועה כיום בשם האמנה האנגלו-סיאמית של 1909 או הסכם בנגקוק משנת 1909. בהסכם החדש, סיאם הסכימה לוותר על תביעתה על קדה, פרליס, טרנגאנו וקלנטן, בעוד שפטאני נותרה שטח סיאמי. פרליס הייתה בעבר חלק מקדה אך בתקופת שלטונה של סיאם היא הופרדה מקדה. אולם מחוז סאטון של קדה סופח על ידי סיאם באותו הסכם. פטאני לעומת זאת פוצלה לפטאני עצמה, Yala ו-Narathiwat לאחר החתימה על האמנה.

למרות שהמלך הסיאמי צ'וללונגקורן לא שש לחתום על האמנה, הלחץ הצרפתי הגובר על הגבול המזרחי של סיאמי אילץ את סיאם לשתף פעולה עם הבריטים. כמו ראמה הרביעי, צ'וללונגקורן קיווה שהבריטים ישאירו את סיאם בשקט אם ייעתר לדרישותיהם. מוקדם יותר בשנת 1893, איבדה סיאם את אזור שאן בצפון מזרח בורמה לידי הבריטים. תיחום זה, כאמור בהסכם, נותר כיום בגבול מלזיה-תאילנד.

שליטי מלאיה לא הכירו בהסכם, אך היו חלשים מכדי להתנגד להשפעה הבריטית. בקדה לאחר הסכם בנגקוק, ג'ורג' מקסוול הוצב על ידי הבריטים בקדה כיועץ הסולטן. הבריטים השתלטו למעשה על התכנון והביצוע הכלכליים. קו רכבת נבנה כדי לחבר את קדה עם סיאם בשנת 1912 בעוד רפורמת קרקעות הונהגה ב-1914. רק בשנת 1923 קיבל שליט קדה, הסולטאן עבדול חמיד חלים שאה, יועץ בריטי.

לפרליס הייתה התנסות דומה. השליט לא הכיר באמנה של 1909 אך הבריטים ניהלו את המדינה בפועל. רק בשנת 1930 הכיר השליט ראג'ה סייד אלווי בנוכחות הבריטית בפרליס בכך שהכיר במדווס פרוסט כיועץ הבריטי הראשון בפרליס.

אמנת פנגקור ופרק

פרק היא מדינה על החוף המערבי של חצי האי המלאי. במאות ה-18 וה-19 התגלה שהאזור עשיר בבדיל, עם מרבצי סחף בדיל העשירים ביותר בעולם. אירופה באותה תקופה עברה מהפכה תעשייתית וזה יצר ביקוש עצום לבדיל. הבריטים כמו גם ההולנדים היו פעילים במדינות, כל אחת מהן ביקשה להשיג מונופול על ייצור בדיל וסחורות אחרות. עם זאת, האווירה הפוליטית בפרק הייתה הפכפכה מספיק כדי להעלות את עלות פעולות כריית הבדיל. לדוגמה, בשנת 1818 סיאם ציוותה על קדה לתקוף את פרק. חוסר האבטחה בפרק אילץ את הבריטים להגן על פרק ב-1826.

כשפרק המשיכה להגדיל את פעילות הכרייה שלה, היא סבלה ממחסור בכוח אדם. בניסיון לפתור את הבעיה, המנהל המלזי לונג ג'עפר הזמין את הסינים בפננג לעבוד בפרק, במיוחד בלרוט. בשנות ה-40 של המאה ה-19 התפוצצה האוכלוסייה הסינית של פרק. המהגרים החדשים היו לרוב חברים באגודות סודיות סיניות. שתיים מהאגודות הגדולות היו Ghee Hin ו-Hai San. שתי הקבוצות הללו ניסו בקביעות להגביר את השפעתן בפרק והדבר הביא להתכתשויות תכופות. ההתכתשויות הללו יצאו משליטה, כך שאפילו נגה איברהים, ה-Menteri Besar, או ראש הממשלה, לא הצליח לאכוף את שלטון החוק.

ראג'ה עבדאללה, לימים סולטן פרק

בינתיים, היה מאבק כוחות בחצר המלוכה בפרק. הסולטן עלי מת בשנת 1871 והבא בתור לכס המלכות היה הראג'ה מודא ראג'ה עבדאללה. למרות העובדה הזו, הוא לא נכח בקבורת הסולטן. כמו במקרה של טנגקו חוסיין מג'והור, ראג'ה עבדאללה לא מונה לסולטן החדש על ידי השרים של פרק. ראג'ה איסמעיל, במקום השני בסדר הירושה, הפך לסולטן הבא של פרק.

ראג'ה עבדאללה זעם וסירב לקבל את החדשות בצורה יפה. לאחר מכן הוא חיפש ואסף תמיכה פוליטית מערוצים שונים, כולל כמה מהבכירים המקומיים של פרק וכמה אנשי בריטניה שאיתם עשה עסקים בעבר, כשהאגודות החשאיות הפכו לפרוקסי במאבק על כס המלכות. בין אותם אנשים בריטים היה הסוחר הבריטי וו.ה.מ. ריד. יתר על כן, הוא הבטיח לקבל יועץ בריטי אם הבריטים יכירו בו כשליט הלגיטימי של פרק.

לרוע מזלו של ראג'ה עבדאללה, מושל מושבות המצרים באותה תקופה היה סר הארי אורד והמושל היה ידידו של נגה איברהים, שהיו לו בעיות לא פתורות עם ראג'ה עבדאללה. בסיועו של אורד, נגה איברהים שלח חיילים ספווים מהודו כדי למנוע מראג'ה עבדאללה לתבוע באופן פעיל את כס המלכות ולהרחיב את השליטה על האגודות הסודיות הסיניות.

ב-1873 המשרד הקולוניאלי בלונדון הכריז על אורד כבלתי כשיר. עד מהרה הוא הוחלף בסר אנדרו קלארק וקלארק הצטווה לקבל תמונה מלאה של המתרחש במדינות מלאיה ולהמליץ כיצד לייעל את הממשל הבריטי במלאיה. הסיבה הייתה שלונדון הייתה מודעת יותר ויותר לכך שמושבות המצרים תלויות יותר ויותר בכלכלת המדינות המלאיות, כולל פרק. לאחר הגעתו של קלארק לסינגפור, סוחרים בריטים רבים, כולל ריד, התקרבו למושל. דרך ריד, למד קלארק על בעייתו של ראג'ה עבדאללה ועל נכונותו לקבל נציג בריטי בחצרו אם הבריטים יסייעו ליורש העצר של פעם.

קלארק ניצל את ההזדמנות להרחיב את ההשפעה הבריטית. ראשית, הוא כינס את כל האגודות החשאיות הסיניות יחד ודרש הפסקת אש קבועה. מאוחר יותר, באמצעות החתימה על אמנת פנגקור ב-20 בינואר 1874, קלארק הכיר בראג'ה עבדאללה כסולטן הלגיטימי של פרק. זה הביא למינויו של ג'.וו.וו. בירץ' כנציג בריטי בפרק מאוחר יותר באותה שנה. ראג'ה איסמעיל, לעומת זאת, למרות שלא היה צד להסכם, נאלץ להתפטר עקב לחץ חיצוני עז שהופעל עליו באמצעות קלארק.

סלנגור

בסלנגור, ממש מדרום לפרק, היו גם מרבצי בדיל ניכרים סביב הולו סלנגור בצפון, הולו קלאנג באזור המרכז ולוקוט ליד נגרי סמבילן בדרום. בסביבות 1840, בהנהגתו של ראג'ה ג'ומאט מריאו, כריית בדיל הפכה למפעל ענק. מאמציו זכו עד מהרה לתגמול על ידי הסולטן מוחמד מסלנגור; ראג'ה ג'ומאט מונה למנהלו של לוקוט ב-1846. בשנות ה-50 של המאה ה-19 האזור הופיע כאחד היישובים המודרניים ביותר בחצי האי המלאי מלבד מושבות המצרים. בשלב מסוים היו לא פחות מ-20,000 פועלים, רובם סינים אתניים שיובאו מסין. הוא מת ב-1864 ומותו יצר ואקום מנהיגותי. לאט, לוקוט החליק לאחור ונשכח.

קואלה לומפור 1884 בקירוב. יישוב הכרייה, שנוסד ב-1859, יגדל ויחליף את העיירה קלאנג כבירת סלנגור ב-1880, ומאוחר יותר תוגדר כבירות של המדינות המלאיות המאוחדות, פדרציית מלאיה ומלזיה.

בינתיים, הולו קלאנג נהנתה מצמיחה חסרת תקדים עקב כריית בדיל. בין השנים 1849 ו-1850, ראג'ה עבדאללה בן ראג'ה ג'עפר, בן דודו של ראג'ה ג'ומאט, מונה על ידי הסולטאן כמנהלו של קלאנג. מכיוון שחשיבותה הכלכלית של לוקוט הלכה והצטמצמה לאיטה, זו של הולו קלאנג עלתה. זה משך פועלים רבים לעבור לשם, במיוחד מהגרים סינים שעבדו בלוקוט. אדם אחד שאחראי לשכנוע הסינים לעבור מלוקוט להולו קלאנג היה סוטן פואסה מאמפנג. הוא סיפק למושבות הכורים בהולו קלאנג סחורות החל מאורז ועד אופיום. עם השגשוג של הולו קלאנג, החלו לקום כמה מושבות עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-19. שניים מהם היו קואלה לומפור וקלאנג. קפיטן סיני בשם יאפ אה לוי היה גורם מרכזי בפיתוח קואלה לומפור.

כמו בפרק, התפתחות מהירה זו משכה עניין רב מצד הבריטים במושבות המצרים. כלכלת סלנגור הפכה חשובה מספיק לשגשוגם של מושבות המצרים, כך שכל הפרעה במדינה זו תפגע בהתנחלויות המצרים עצמן. לכן, הבריטים הרגישו שהם צריכים להביע דעה בפוליטיקה של סלנגור. הפרעה גדולה אחת, שהסתכמה במלחמת אזרחים, הייתה מלחמת קלנג מ-1867 עד 1874.

בנובמבר 1873, ספינה מפננג הותקפה על ידי פיראטים ליד קואלה לנגאט, סלנגור. בית משפט התכנס ליד ג'וגרה וחשודים בפיראטיות נידונו למוות. הסולטן הביע דאגה וביקש סיוע מסר אנדרו קלארק. פרנק סווטנהאם מונה לשמש כיועץ הסולטן. כשנה לאחר מכן, עורך דין מסינגפור בשם ג'.ג. דוידסון מונה כנציג בריטי בסלנגור. פרנק סווטנהאם היה מועמד לתפקיד הנציג אבל הוא נחשב צעיר מדי.

סונגאי אוג'ונג, נגרי סמבילן

דגל נגרי סמבילן

נגרי סמבילן הייתה יצרנית גדולה נוספת של בדיל במלאיה. בשנת 1869 התפתח מאבק כוחות בין טנגקו אנטה וטנגקו אחמד טונגאל, שכן שניהם שאפו להיות השליט הבא של נגרי סמבילן, הימטואן בסר. הסכסוך הזה בין שני הנסיכים פילג את הקונפדרציה ואיים על אמינות אספקת הבדיל מנגרי סמבילן.

סונגי אוג'ונג, מדינה בתוך הקונפדרציה בפרט, הייתה האתר של מכרות רבים בעלי חשיבות מקומית. היא נשלטה על ידי דאטו קלנה סנדנג. עם זאת, למנהיג מקומי אחר בשם דאטו' בנדר קולופ טונגאל הייתה השפעה רבה יותר מאשר דאטו קלנה. דאטו בנדר קיבל תמיכה רבה מהמקומיים ואפילו מהמהגרים הסינים שעבדו במכרות סונגאי אוג'ונג. הפופולריות המוגבלת של דאטו קלנה גרמה לו להיות תלוי במנהיג אחר בשם סעיד עבדול רחמן, שהיה לקסאמנה ראג'ה לאוט של הקונפדרציה (בערך אדמירל צי מלכותי). מערכת היחסים המתוחה בין דאטו' בנדאר ודאטו' קלאנה גרמה להפרעות תכופות בסונגאי אוג'ונג.

עם זאת, השנים שלפני 1873 היו שנים של רגיעה יחסית, שכן דאטו קלנה נאלץ להקדיש תשומת לב נוספת לסונגאי לינגגי, כאשר רמבאו, מדינה אחרת בקונפדרציה, ניסתה לחלץ את סונגאי לינגגי משליטתו של סונגאי אוג'ונג. נגרי סמבילן באותה תקופה הייתה מחוברת למלאקה דרך סונגאי לינגגי, והיקף סחר גבוה עבר דרך סונגאי לינגגי מדי יום. מי ששלט בסונגאי לינגגי ירוויח עושר פשוט באמצעות מיסים.

מאוחר יותר באותה שנה, דאטו קלנה סנדנג מת. בתחילת 1873, סעיד עבדול רחמן תפס את מקומו והפך לדאטו קלנה החדש. המוות עם זאת לא תיקן את מערכת היחסים בין דאטו קלנה לדאטו בנדר. להפך, זה הידרדר. דאטו' קלנה החדש היה מודאג מאוד מהשפעתו הבלתי מבוקרת של דאטו' בנדר, וחיפש דרכים להתמודד עם כוחו של יריבו.

כאשר הבריטים שינו את מדיניותם הלא-התערבותית ב-1873 על ידי החלפת סר הארי אורד בסר אנדרו קלארק כמושל החדש של מושבות המצרים, דאטו קלנה הבין מיד שהבריטים יכולים לחזק את מעמדו בסונגאי אוג'ונג. דאטו קלנה לא בזבז זמן ביצירת קשר עם הבריטים במלאקה ולתמוך בו. באפריל 1874, סר אנדרו קלארק תפס את בקשתו של דאטו קלנה כאמצעי להקמת נוכחות בריטית בסונגאי אוג'ונג ובנגרי סמבילן בכלל. קלארק הכיר בדאטו קלנה כמנהיג הלגיטימי של סונגאי אוג'ונג. הבריטים ודאטו קלנה חתמו על הסכם שחייב את דאטו קלנה לשלוט בסונגאי אוג'ונג בצדק, להגן על סוחרים ולמנוע כל פעולה אנטי-בריטית שם. דאטו בנדר לא הוזמן לחתום על ההסכם ומכאן טען כי אינו מחויב להסכם. יתרה מכך, דאטו' בנדר והמקומיים הסתייגו מהנוכחות הבריטית בסונגאי אוג'ונג. זה הפך עוד יותר את דאטו קלנה ללא פופולרי שם.

עד מהרה, חברה בראשות ויליאם א. פיקרינג, מהפרוטקטורט הסיני מהמושבות, נשלחה לסונגאי אוג'ונג כדי להעריך את המצב. הוא זיהה את המצוקה בה נמצא דאטו קלנה ודיווח חזרה למושבות המצרים. זה גרם לבריטים לשלוח 160 חיילים לסונגאי אוג'ונג כדי לעזור לפיקרינג להביס את דאטו' בנדר. בסוף 1874, דאטו' בנדר ברח לקפאיאנג. למרות תבוסה זו, הבריטים שילמו לו פנסיה והעניקו לו מקלט בסינגפור.

ככל שהשנה התקדמה, גדלה ההשפעה הבריטית עד כדי כך שהוצב שם נציג תושב כדי לייעץ ולסייע לדאטו קלנה עם השלטון של סונגאי אוג'ונג.

פאהאנג

הבריטים התערבו בממשל פאהאנג לאחר מלחמת אזרחים בין שני מועמדים לכס המלכות בין השנים 1858 ו-1863.

התפתחותה של מלזיה

פננג וקדה

באמצע המאה ה-18, ניתן היה למצוא חברות בריטיות שסחרו בחצי האי המלאי. באפריל 1771, ג'ורדיין, סוליבן ודה סוזה, חברה בריטית שבסיסה במדרס, הודו, שלחה את פרנסיס לייט לפגוש את סולטן קדה, הסולטן מוחמד ג'יווה זיינאל אדילין השני, כדי לפתוח את השוק של המדינה למסחר. לייט היה גם קפטן בשירות חברת הודו המזרחית הבריטית.

ג'ורג' טאון, בירת פננג. מעבר לתעלה הצפונית נראה באטרוורת', ביבשת המכונה Seberang Perai, לשעבר מחוז ולסלי.

הסולטאן התמודד בתקופה זו עם איומים חיצוניים. סיאם, שהייתה במלחמה עם בורמה ואשר ראתה בקדה את המדינה הווסלית שלה, דרשה תכופות מקדה לשלוח תגבורת. קדה, במקרים רבים, הייתה בעלת ברית בעל כורחה לסיאם.

לאחר משא ומתן עם לייט, הסכים הסולטאן לאפשר לג'ורדן, סוליבן ודה סוזה לבנות ולהפעיל עמדת מסחר בקדה, אם הבריטים יסכימו להגן על קדה מפני איומים חיצוניים. לייט העביר את המסר הזה לממונים עליו בהודו. אולם חברת הודו המזרחית לא הסכימה להצעה.

שנתיים לאחר מכן, מת הסולטן מוחמד ג'יווה וירש אותו הסולטן עבדאללה מחרום שאה. הסולטאן החדש הציע ללייט (שהפך מאוחר יותר לנציג בריטי) את האי פננג בתמורה לסיוע צבאי עבור קדה. לייט הודיע לחברת הודו המזרחית על הצעתו של הסולטן. אולם החברה הורתה על לייט להשתלט על פנאנג ולא נתנה לו שום ערובה לסיוע הצבאי שביקש הסולטאן. מאוחר יותר השתלט לייט על פנאנג והבטיח לסולטן סיוע צבאי, למרות עמדת החברה. עד מהרה החליטה החברה ואמרה ללייט שהם לא יתנו שום סיוע צבאי לקדה. ביוני 1788, לייט הודיע לסולטן על החלטת החברה. הסולטן הרגיש מרומה, הורה ללייט לעזוב את פנאנג, אך לייט סירב.

סירובו של לייט גרם לסולטן לחזק את כוחותיו הצבאיים של קדה ולבצר את פראי, רצועת חוף מול פנאנג. מאחר שהכירו באיום זה, עברו הבריטים והרסו את המצודה בפראי. הבריטים אילצו בכך את הסולטאן לחתום על הסכם שהעניק לבריטים את הזכות לכבוש את פנאנג; בתמורה, הסולטאן יקבל שכר דירה שנתי של 6,000 פסו ספרדי. ב-1 במאי 1791, דגל האיחוד הונף רשמית בפננג בפעם הראשונה. בשנת 1800, קדה העבירה את פראי לבריטים והסולטן קיבל תוספת של 4,000 פסו בדמי השכירות השנתי שלו. מאוחר יותר נקראה פנאנג בשם אי הנסיך מוויילס, בעוד שפראי שונה למחוז ולסלי.

בשנת 1821 פלשה סיאם לקדה, החריבה את בירת אלור סטאר וכבשה את המדינה עד 1842.

ריכוזיות (1890–1910)

דגל מדינות מלאיות הפדרציות (1895–1946)

קואלה לומפור בסביבות 1900. כבירת המדינות המלאיות המאוחדות החדשות שהוקמו, עבר האזור פיתוח מואץ עם בניית תשתיות חדשות, משרדי ממשלה ומבני מסחר ומגורים; שיעורי התפתחות דומים ייראו גם בעיירות ובערים ברחבי המדינות המלאיות המאוחדות.

כדי לייעל את הממשל של המדינות המלאיות, ובמיוחד כדי להגן ולפתח עוד את הסחר הרווחי בכריית בדיל ובגומי, בריטניה ביקשה לבסס ולרכז את השליטה על ידי איחוד ארבע המדינות הרציפות של סלנגור, פרק, נגרי סמבילן ופאהאנג לכדי ישות חדשה, המדינות המלאיות המאוחדות (FMS), עם קואלה לומפור כבירתה. התושבים הכלליים ניהלו את הפדרציה אך התפשרו בכך שאיפשרו לסולטאנים לשמור על סמכויות מוגבלות כסמכות על מנהגי האסלאם והמלאים. חקיקה מודרנית הוצגה עם הקמת המועצה הפדרלית. למרות שלסולטנים היה פחות כוח מאשר לעמיתיהם במדינות מלאיות הבלתי מאוחדות, ה-FMS נהנה מדרגה גבוהה בהרבה של מודרניזציה. הפדרליזציה הביאה גם תועלת באמצעות פיתוח כלכלי שיתופי, כפי שהוכח בתקופה המוקדמת יותר, כאשר פאהאנג פותחה באמצעות פדרליזם פיסקאלי, תוך שימוש בכספי תשלום השוויון פיסקאלי שנגזרו מההכנסות של סלנגור ופרק.

לעומת זאת, המדינות המלאיות הבלתי-מאוחדות שמרו על עצמאותן כמעט, היה להן יותר אוטונומיה, ובמקום לקבל נציג שלטון הן נדרשו לקבל רק יועץ בריטי, למרות שבמציאות הן עדיין היו מחויבות באמנה לקבל את העצה. הבריטים ביצעו הרבה פחות ניצול כלכלי ברחבי ה-UFMS, שכן הם רצו בעיקר לשמור על מדינות ה-UFMS הללו בקו; פוטנציאל כלכלי מוגבל במדינות אלה הרתיע את הבריטים מהתערבות פוליטית נוספת ברחבי ה-UFMS. פרליס, קדה, קלנטן וטרנגנו נכנעו על ידי סיאם לאחר החוזה האנגלו-סיאמי של 1909. ג'והור העצמאית, בינתיים, נאלצה למסור את סינגפור לבריטים מוקדם יותר. למרות המאמץ הפוליטי של הסולטן, הוא נאלץ לקבל יועץ ב-1914, והפך למדינה המלאית האחרונה שאיבדה את ריבונותה (אם כי המעורבות הבריטית בג'והור החלה כבר ב-1885).

לתקופה זו של גיבוש איטי של הכוח לממשלה ריכוזית ופשרה - הסולטאנים שומרים על שלטונם אך לא שולטים במדינותיהם - תהיה השפעה רבה על הדרך המאוחרת לגיבוש הלאום. זה סימן למעשה את המעבר של הרעיון של מדינות מלאיות מאוסף של ארצות נפרדות הנשלטות על ידי שליטים פיאודליים שונים משלהן, לעבר פדרציה עם מונרכיה חוקתית בסגנון וסטמינסטר. זה הפך למודל המקובל עבור פדרציית מלאיה ובסופו של דבר עבור מלזיה.

עד 1910 הבריטים הקימו שבע ישויות פוליטיות בחצי האי המלאי - מושבות המצרים, המדינות המלאיות המאוחדות ומדינות החסות העצמאיות של פרליס, קדה, קלנטן, טרנגנו וג'והור. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה מוגבלת על מלאיה, עם אירועים בולטים כולל קרב פננג ומרד קלנטן.

ביזור (שנות ה-20)

מלאיה ב-1922. המדינות המלאיות הבלתי-מאוחדות בכחול המדינות המלאיות המאוחדות בצהוב מושבות המצרים הבריטיים באדום

המדיניות הבריטית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הייתה הריכוזיות של המדינות המלאיות המאוחדות (FMS), שבראשה עמד הנציב העליון, שהיה גם מושל מושבות המצרים. כל ארבעת הנציגים הבריטיים, היו אחראים לנציג הכללי בבירת ה-FMS קואלה לומפור, שבתורו דיווח לנציב העליון. מחלקות ממשלתיות קריטיות נאלצו להתייצב למטה הפדרלי שלהן בקואלה לומפור. בינתיים, המדינות המלאיות הבלתי מאוחדות (UMS) החלו לקבל יועצים בריטיים אך הם נותרו עצמאיים יותר מה-FMS.

עם זאת, ב-1909, הנציב העליון סר ג'ון אנדרסון הביע דאגה לגבי ריכוזיות יתר, שהייתה דחיקה לשוליים של סולטנים מקומיים הרחק מקביעת מדיניות. לבריטים הייתה מדיניות פרו-מלאית רשמית והמנהלים הקולוניאליים היו זהירים בפיתוח אמון הדדי עם הסולטאנים המלאים. עם זאת, הריכוזיות הרסה את האמון, שחלק מהפקידים הבריטיים הרגישו שחשוב להחזיר לו. הדבר הוביל להקמת המועצה הפדרלית, שהסולטאנים היו חברים בה יחד עם נציגים מהממשלה הקולוניאלית וחברי הקהילות הלא מלאיות. אולם הקמת המועצה לא הצליחה לחלק סמכויות ליחידים ש-FMS קבעה. ניסיון נוסף לביזור כפי שבוצע ב-1925 על ידי סר לורנס גילמארד, הנציב העליון מ-1920 עד 1927, שנקרא ויכוח הביזור של 1925–1927. במהלך שנות ה-20, הבריטים החלו גם בהעדפה מתקנת עבור המלזים בשירות הציבורי של FMS כדי לפתות עוד יותר את ה-UFMS להצטרף לפדרציה על ידי הוכחה שלמלאים יהיה תפקיד בניהול הממשלה. בעוד שהמלאים תמכו בהצעה משום שהיא תעניק להם יותר סמכויות, טענו נגדה סוחרים סינים ובעלי מטעים בריטים, מחשש שהביזור ישפיע קשות על היעילות ומאמץ איטי בבניית מדינה מודרנית מאוחדת. הנציב העליון הבא, סר ססיל קלמנטי, שהגיע מהונג קונג ב-1930, דחף חזק יותר לביזור, מתוך אמונה שזה יפתה את UMS להצטרף ל-FMS, וייצור איחוד מלאי. הוא חזה שאל האיחוד יצטרפו בסופו של דבר גם מושבות המצרים וכן בורנאו הבריטית.

שפל כלכלי (שנות ה-30)

ערך מורחב – השפל הגדול

במהלך שנות ה-30, כלכלת העולם הייתה בשפל. בשל השילוב של כלכלת מלאיה בשרשרת האספקה העולמית, מלאיה לא נמלטה מהשפל.

מלחמת העולם השנייה (1941–1945)

ערך מורחב – קרב מלאיה

ערך מורחב – קרב סינגפור

מלחמת העולם הראשונה לא השפיעה ישירות על מלאיה, מלבד התכתשות ימית בין הסיירת הגרמנית SMS אמדן והסיירת הרוסית ז'מצ'וג מול חופי ג'ורג' טאון, במה שנודע כקרב פנאנג.

מלחמת העולם השנייה כילתה את המדינה. יפן פלשה למלאיה ב-1941, כחלק מהמתקפה המתואמת שהחלה בפרל הארבור. מלאיה וסינגפור היו תחת כיבוש יפני מ-1942 עד 1945. יפן תגמלה את סיאם על שיתוף הפעולה שלה בתקופה זו בכך שהעניקה לה את המדינות פרליס, קדה, קלנטן וטרנגנו. שאר חלקי מלאיה נשלטו כמושבה אחת מסינגפור.

לאחר כניעתה של יפן בתום מלחמת העולם השנייה, מלאיה וסינגפור הושמו תחת המינהל הצבאי הבריטי.

דה-קולוניזציה (1945–1963)

ערך מורחב – האיחוד המלאי

ערך מורחב – פדרציית מלאיה

ערך מורחב – מצב החירום המלאי

הפגנה נגד האיחוד המלאי על ידי מלאים

בתוך שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, הממשל הרופף של מלאיה הבריטית התגבש סופית עם הקמת האיחוד המלאי ב-1 באפריל 1946. סינגפור, לעומת זאת, לא נכללה ונחשבה למושבת כתר בפני עצמה. האיחוד החדש התקבל בהתנגדות עזה מהמלאים המקומיים. האופוזיציה נסבה סביב שני נושאים: דרישות אזרחות רופפות וצמצום כוחם של השליטים המלאים. בשל הלחץ שהופעל, האיחוד הוחלף בפדרציית מלאיה ב-31 בינואר 1948. הפדרציה השיגה עצמאות ב-31 באוגוסט 1957. ב-16 בספטמבר 1963 הפדרציה הפכה למלזיה, על ידי הכנסה לפדרציה של סינגפור (שלטון עצמי מאז 1959), סארוואק וצפון בורנאו (סבה) כמדינות חדשות. סינגפור גורשה מהפדרציה ב-9 באוגוסט 1965.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלאיה הבריטית בוויקישיתוף