מפלגת המרכז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפלגת המרכז
Hamercaz link.gif
אפיון מפלגת מרכז
כנסות 14, 15
ממשלות 28, 29
אותיות פה
מנהיגים יצחק מרדכי, דן מרידור, דוד מגן
שיא כוחה 6 מנדטים
נוצרה מתוך ליכוד-גשר-צומת, העבודה

מפלגת המרכז היא מפלגת מרכז פוליטי שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה על ידי חברי כנסת שפרשו ממפלגות העבודה, הליכוד וצומת.

הקמת המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות 1996 נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. בממשלתו התמנו דן מרידור לשר האוצר ויצחק מרדכי ("אלוף שלושת הפיקודים") לשר הביטחון. ביוני 1997 התפטר דן מרידור, אחרי שיחסיו עם נתניהו נקלעו למשברים תכופים והשניים לא יכלו יותר לעבוד זה עם זה. במאי 1998 בחר רוני מילוא, ראש עיריית תל אביב, שלא לרוץ לקדנציה נוספת והכריז על הקמת מפלגה חדשה- "עתיד", ועל כך שיתמודד בבחירות הקרובות (שהיו אמורות להתקיים בנובמבר 2000) לראשות הממשלה. המפלגה כולה ורעיון ההתמודדות הוקפאו (למרות תמיכה ציבורית מסוימת) עד המשבר הקואליציוני החמור, שאירע בדצמבר אותה השנה, והוביל להקדמת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה. אל מילוא חבר בהמשך דן מרידור, והשניים ניסו להוביל את המפלגה, תחילה ללא הצלחה.

ההקמה עצמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק מרדכי

אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל לשעבר, החליט בעקבות האירועים להצטרף לפוליטיקה גם הוא ולנסות לרוץ לראשות הממשלה. על ליפקין-שחק הוטלו לחצים כבדים מגורמים בכירים במפלגת העבודה הישראלית (ביניהם יו"ר המפלגה, אהוד ברק) ועל ידי משפחת רבין להצטרף למפלגת העבודה ולהיות מספר שתיים לברק בתור ראש ממשלה. ליפקין-שחק בחר שלא להצטרף לעבודה, על אף עמדותיו המדיניות היוניות. ב-6 בינואר 1999 הודיע בשידור חי בטלוויזיה על החלטתו להתמודד מול נתניהו על ראשות הממשלה. למרות ההכרזה הדרמטית ויצירת סיסמת הבחירות "נתניהו מסוכן לישראל, נתניהו חייב ללכת" מועמדותו לא נחלה הצלחה מיומה הראשון.

בינואר ניסו מילוא ומרידור להעביר בכירי ליכוד נוספים למפלגתם - בעיקר את שרת התקשורת דאז, לימור לבנת ואת שר הביטחון יצחק מרדכי. לבנת הייתה שרויה בסכסוך עם נתניהו על רקע תהליך קבלת ההחלטות, כמו גם על המצב הפנימי בליכוד ועל מעמדה במפלגה ובעיניו; מרדכי חשש מפני התחזקותו של אריאל שרון (שמונה לשר החוץ במקום דוד לוי חודשים ספורים קודם לכן) ומהעמדה הניצית שהנהיג נתניהו דווקא מאז הסכם וואי. ב-10 בינואר נפגש נתניהו עם לבנת לשיחה ארוכה, במהלכה הובטחו לה הבטחות רבות. בעניין מרדכי, נקט נתניהו טקטיקה שונה: הוא ניסה לפתותו להישאר בליכוד בתמורה לכך שיכהן כשר הביטחון בממשלה הבאה, ובו בזמן חיפש מועמדים אחרים לתפקידו של מרדכי.

מרדכי, שהעדיף לעבור לצד מרידור, מילוא ושחק (שעבר למפלגה החדשה בינתיים) מאשר לצד נתניהו, החליט סופית ב-21 בינואר. ב-23 בינואר נודע לנתניהו על החלטת מרדכי, אשר החליט לשלוח למרדכי מכתב פיטורין מתפקידו כשר ביטחון במהלך פגישת הרביעייה בביתו של שחק. המכתב הגיע דקה לפני מהדורות החדשות, ובעצם היה הגורם להקמת מפלגת המרכז.

בחירות 1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותם ימים הונהגו בחירות ישירות לראשות הממשלה לצד הבחירות לכנסת. בחודשים ינואר-פברואר היה מרדכי מועמד חזק לכל הדעות, אך ככל שהתקרב מועד הבחירות, מיצב עצמו מועמד העבודה אהוד ברק כמועמד המוביל מול נתניהו. כמו כן, שבו רבים מתומכיו לשעבר של נתניהו אל הליכוד, וכתוצאה מכך החל כוחו של מרדכי ליפול.

למפלגה הצטרפו אורי סביר ודליה רבין-פילוסוף, ונראה היה כי המפלגה החדשה תעבור את הליכוד ותזכה במנדטים רבים (הערכות מסוימות דיברו על 20-25 מנדטים). כמו עם מועמדות מרדכי לראשות הממשלה, גם כאן הבחירות התקרבו ועימן הנפילה. ב-7 במאי רמז מילוא לתקשורת כי מרדכי ישקול הסרת מועמדות למען ניצחון ברק ותבוסת נתניהו, רעיון שבוצע בפועל ערב הבחירות, וב-12 במאי החלה המפלגה להיסדק מבפנים- כאשר בפגישת ראשי המפלגה דובר על פרישה אפשרית של מילוא ומרידור (שלא הגיעה למעשים). בבחירות עצמן ציפתה למפלגה אכזבה מרה, לאחר שהמפלגה קיבלה 6 מנדטים בלבד. המפלגה הצטרפה לממשלת ברק כאשר מרדכי כיהן כשר התחבורה ושחק כשר התיירות.

נפילת המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי כן החלו לפקוד את המפלגה צרות. יצחק מרדכי הואשם בעבירות מין ונאלץ להתפטר מהממשלה ב-30 במאי 2000. במקומו מונה כשר התחבורה עמיתו לסיעה, אמנון ליפקין-שחק, וכחודשיים לאחר מכן מונה רוני מילוא להיות שר הבריאות. אחר כך התפצלה המפלגה לשתיים: ב-6 במרץ 2001 פרשו אמנון ליפקין-שחק, דליה רבין ואורי סביר והקימו את סיעת "הדרך החדשה", ובסיעה המקוצצת נשארו דן מרידור, רוני מילוא ויחיאל לסרי. לאחר שליפקין-שחק וסביר התפטרו מהכנסת 20 יום לאחר מכן, נכנסו במקומם לסיעת מפלגת המרכז דוד מגן ונחמה רונן, ודליה רבין הצטרפה למפלגת העבודה (ב-7 במאי).

מפלגת המרכז לא הצטרפה לממשלתו הראשונה של אריאל שרון מיד עם הקמתה ב-7 במרץ 2001, אלא עשתה זאת באיחור של כמעט חצי שנה - ב-29 באוגוסט. רוני מילוא מונה להיות השר לשיתוף פעולה אזורי, ודן מרידור נהיה לשר בלי תיק הממונה על שירותי המודיעין.

לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 2002, פרשו רוני מילוא ויחיאל לסרי ממפלגת המרכז והקימו את סיעת "לב", אשר התקיימה דקות ספורות בלבד לפני שהתמזגה עם מפלגת הליכוד. במפלגת המרכז עצמה נשארו רק מרידור, מגן ורונן.

רשימה בשם "המרכז" בראשותו של דוד מגן התמודדה בבחירות 2003, אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

נציגי המפלגה בכנסת ומועמדיה בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

כנסת ח"כים הערות
הכנסת ה-14 (1996) 6 מנדטים: נסים זוילי, אליעזר זנדברג2, דוד מגן, חגי מירום, יצחק מרדכי, דן מרידור
  1. הסיעה נוצרה תחת השם "ישראל במרכז" ב-23 בפברואר 1999 על ידי חברי כנסת זנדברג, מגן, מרדכי ומרידור מסיעת הליכוד-גשר-צומת, וחברי כנסת זווילי ומירום מסיעת העבודה.
  2. פרש מהסיעה ב-22 במרץ 1999 והקים את סיעת היחיד "הצעירים". ב-29 במרץ 1999 הצטרף לאברהם פורז בהקמת סיעת שינוי.
הכנסת ה-15 (1999) 6 מנדטים: יצחק מרדכי5, אמנון ליפקין-שחק2 4, דן מרידור, רוני מילוא6, דליה רבין-פילוסוף2, אורי סביר2 3, דוד מגן3, יחיאל לסרי5 6, נחמה רונן4
  1. רשימת מועמדים מלאה ראו כאן.
  2. פרשו מהסיעה ב-6 במרץ 2001 והקימו את סיעת "הדרך החדשה".
  3. ב-8 במרץ 2001 פרש מהכנסת אורי סביר. החליף אותו דוד מגן.
  4. ב-8 במרץ 2001 פרש מהכנסת אמנון ליפקין-שחק. החליפה אותו נחמה רונן.
  5. ב-28 במרץ 2001 פרש מהכנסת יצחק מרדכי עקב הרשעתו בפלילים. החליף אותו יחיאל לסרי.
  6. פרשו מהסיעה ב-6 בנובמבר 2002 והקימו את סיעת "הלב", שהצטרפה מיד לליכוד.
הכנסת ה-16 (2003) מועמדים: דוד מגן, אלברט טובול, אלכסנדר טנצר, לריסה צפובסקי (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]