אהוד ברק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אהוד ברק

תאריך לידה	12 בפברואר 1942
ממשלות	25, 26, 28, 31, 32
כנסות	14, 15, 18
סיעות	העבודה, ישראל אחת, עבודה-מימד
תפקידים בולטים	ראש הממשלה סגן ראש הממשלה שר הביטחון שר החוץ ראש האופוזיציה ראש המטה הכללי

אהוד ברק (במקור: ברוג; נולד ב-12 בפברואר 1942) הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל והרמטכ"ל ה-14 של צה"ל. מכהן כיו"ר מפלגת העבודה, שר הביטחון וסגן ראש הממשלה.

במהלך כהונתו כראש ממשלה הוביל את נסיגת צה"ל מלבנון ופרצה אינתיפאדת אל-אקצה.

במהלך כהונתו כשר הביטחון הוביל את מבצע עופרת יצוקה.

[עריכה] ביוגרפיה

ברק גדל והתחנך בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל ברוג. הוא סיים תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1968 ותואר שני בניתוח מערכות באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה ב-1978. בנוסף, הוא בוגר קורס קומנדו שנערך בצרפת.

[עריכה] שירותו הצבאי

ב-8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של חרמ"ש. לאחר הטירונות אותר והגיע לשרת בסיירת מטכ"ל, עליה גם פיקד בשנים 1971-1973. בסיירת השתתף במבצעים עלומים רבים כמו גם מפורסמים, בהם פיקוד על מבצע שחרור חטופי מטוס סבנה במאי 1972 (ברק היה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים; לימים תשמש אותו תמונתו על כנף המטוס בתעמולת הבחירות), "מבצע אביב נעורים" (חיסול מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות, שם התחפש לאישה) באפריל 1973 ועוד. הוא נמנה גם עם מתכנני מבצע אנטבה.

אהוד ברק
רב אלוף אהוד ברק מצדיע במהלך ביקור בפנטגון. 14 בינואר 1993
השתייכות	צבא הגנה לישראל
תקופת שירות	8 בנובמבר 1959 - 1 בינואר 1995
דרגה	רב אלוף
תפקידים צבאיים	מפקד סיירת מטכ"ל, ראש אגף התכנון, ראש אמ"ן, אלוף פיקוד המרכז, סגן הרמטכ"ל, רמטכ"ל
מלחמות וקרבות	מלחמת ששת הימים, שחרור מטוס סבנה, מבצע אביב נעורים, מלחמת יום הכיפורים, מבצע אנטבה, מלחמת לבנון, הלחימה ברצועת הביטחון, מלחמת המפרץ
עיטורים	עיטור המופת ארבעה צל"שי הרמטכ"ל אות לגיון ההצטיינות (ארצות הברית)

במהלך שירותו בסיירת, הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל ^[1] ^[2]. עיטור המופת הוענק לו ב-1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב-1963 וב-1964 ‏‏^[3]. נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. הוא חולק עם נחמיה כהן את התואר (הלא רשמי) "החייל המעוטר ביותר בצה"ל"^[4].

במלחמת יום הכיפורים שב ברק מלימודיו בארצות הברית ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100), שבין השאר חילץ את גדוד הצנחנים בפיקודו של איציק מרדכי בקרבות החווה הסינית. ב-1982 קודם לדרגת אלוף ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במלחמת לבנון היה סגנו של מפקד הגיס המזרחי, אביגדור בן גל. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין, ולאחר מכן, בשנת 1986 מונה לאלוף פיקוד המרכז. בזמן כהונתו כאלוף פיקוד המרכז היה ברק אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון — יחידת דובדבן. בשנים 1991-1987 שימש בתפקיד סגן הרמטכ"ל.

[עריכה] כרמטכ"ל

ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה-14 של צה"ל, תפקיד אותו מילא עד ה-1 בינואר 1995, עת פרש מצה"ל. כרמטכ"ל היה אחראי על יישום הסדרי הביטחון ויציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל, לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן שנחתם בשנת 1994. ברק גם היה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון באותה שנה.

בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב': ב־5 בנובמבר 1992 נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר בו נטען כי ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בראיון סוער עם ניסים משעל בו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה ("הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון").

[עריכה] דרכו הפוליטית

לאחר פרישתו של ברק מצה"ל הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי 1995 מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלתו. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד. לאחר רצח רבין בנובמבר 1995 מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס.

בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה.

בספטמבר 1997 התנצל בשם מפלגת העבודה בפני עדות המזרח על הטעויות שנעשו בעבר לטענתו בתהליך קליטתם בארץ. במרץ 1998 אמר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור" אך גם הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.

[עריכה] כראש ממשלת ישראל

במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר, וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב-26 מושבים בכנסת והייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-15. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב-6 ביולי 1999 הושבעה הממשלה, ה-28 במספר, שהציג ברק בכנסת. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, המפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי.

ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות" - במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו (תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק"). מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק הבחירות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה (בהם בלט יצחק הרצוג, מזכיר הממשלה) שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.

מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעליה והמפד"ל. אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה, ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

שר התחבורה וסגן ראש הממשלה, יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, דבר שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת מהשותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס.

לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה ^[5], אולם לאור התנגדות שותפיו ממפלגת מימד וישראל בעליה ולאחר שראה שאין בידו את הכח הפוליטי להעביר מהלך שכזה, נקברה התוכנית.

במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל שבעקבות פעולתה חוקק, בתקופת ממשלתו של אריאל שרון "חוק טל" שעוסק בהסדרת הגיוס והפטור משירות צבאי של בני ישיבות. נושא גיוס בני הישיבות היה מרכזי במסע הבחירות של ברק.

שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל ("הבועה") גררו צמיחה כלכלית מהירה בישראל, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, וביקרו בה כ-2.5 מיליון תיירים.

אהוד ברק בעת ביקור בפנטגון. 16 ביולי 1999

[עריכה] ניסיון ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי

[עריכה] סוריה

ב-3 בינואר 2000 החלו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון אשר במערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. בשיחות השתתפו גם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ושרת החוץ מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב-11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן, סוריה סירבה לכך ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי ה-4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה-50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר אלמגור, והחוף המזרחי של הכנרת ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.

כאשר נשיא סוריה, חאפז אל אסד, מת ב-10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות זה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבאשר היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא ולכן לא יכול היה להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.

[עריכה] לבנון

חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש ממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. על-אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכמים שיבטיחו כי חזבאללה לא יתקוף את ישראל לאחר הנסיגה.

על-סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב-6 ביולי 2000. בסופו של דבר, התבצעה הנסיגה ב-24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה שצבא דרום לבנון התפורר. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להשאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין.

[עריכה] פלסטינים

ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן מרתוני עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת (שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות) ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.

במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. אך למרות זאת, מסיבות שונות, לא עלה המשא ומתן יפה. ברק האשים את יאסר ערפאת בטרפוד המשא ומתן ואמר שבקמפ דייוויד "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת". ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.

[עריכה] הקדמת הבחירות

לאחר כישלון השיחות בקמפ-דייוויד, פרצה בסוף ספטמבר 2000 התקוממות בשטחים שזכתה לכינוי "אינתיפאדת אל-אקצה" בשל הקישור שנעשה בינה לבין עלייתו של אריאל שרון לביקור בהר הבית והמהומות שפרצו בעקבות זאת. במקביל פרצו הפגנות עזות ביישובים הערביים. במרוצת דיכוי ההפגנות, נהרגו במחוז הצפוני 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה. אזרח יהודי אחד נהרג אף הוא באירועים. כתוצאה מן האירועים הקשים, הודח מפקד המחוז הצפוני במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.

לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות והעובדה, שלמעשה, מן הקואליציה הרחבה, שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו, לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב-10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם את ועידת טאבה שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וזכתה לביקורת רבה של הימין שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות נערכו ב-6 בפברואר כאשר מולו התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות וברק נחל תבוסה רבתי - הוא זכה רק ב-37.4% מהקולות. לאחר ההפסד בבחירות הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים והתפטר מהכנסת. משך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין כל ראשי הממשלה בישראל - שנה ו-245 ימים.

[עריכה] ברק בעסקים

לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ואנשי עסקים בולטים בארץ ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני כחברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לווינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב ^[6].

[עריכה] חזרה לראשות המפלגה ולממשלה

למרות ענייניו העסקיים הרבים לא זנח ברק לגמרי את הוויתו הפוליטית: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ-דייוויד ^[7].

ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי-מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.

ב־5 בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר.

במהלך הרכבת הממשלה ה-31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז, כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.

ב־7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו ^[8].

לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וסגן ראש הממשלה ב-18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה ^[9].

[עריכה] כשר הביטחון

ב־3 בפברואר, ולאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לעזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות" ^[10].

ברק כיהן כשר הביטחון בעת מבצע עופרת יצוקה.

בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי. מ-19 מנדטים ירדה ל-13 מנדטים, ובפעם הראשונה למקום הרביעי (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.

דו"ח מבקר המדינה בשנת 2009 פירסום כי אהוד ברק, בהיותו חלק ממשלחת משרד הבטחון לסלון האווירי בפריז,הוציא יותר מעשרים אלף ש"ח ללילה במלון בפריז וכי העלות הכוללת של שהיית המשלחת במשך 4 ימים בלבד בפריז הגיעה לכמיליון ש"ח על חשבון הציבור הישראל, דבר אשר עורר סערה ציבורית ‏‏^[11].

[עריכה] משפחתו

במהלך שירותו הצבאי הכיר את אשתו נאוה לבית כהן, הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו נאוה ואהוד ברק. ב-27 ביולי 2007 נישא ברק לנילי פריאל ^[12].

ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, וכעת הוא מתגורר במגדלי אקירוב בתל אביב.

[עריכה] לקריאה נוספת

בן כספית ואילן כפיר, אהוד ברק: חייל מספר אחד, הוצאת קוראים.
חנן קריסטל ואילן כפיר, הצל"ש השישי, בחירות 99 , הוצאת כתר.
רביב דרוקר, חרקירי - אהוד ברק במבחן התוצאה, הוצאת משכל. (לקריאת 2 הפרקים הראשונים ברשת)
רן אדליסט, אהוד ברק - מלחמתו בשדים, הוצאת זמורה.
אורי אבנרי, אהוד ברק, אפידמיה של כשלון.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אהוד ברק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהוד ברק

אתר האינטרנט הרשמי של אהוד ברק
שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
אהוד ברק, באתר הכנסת
ביוגרפיה של ברק באתר משרד ראש הממשלה
אהוד ברק, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
אהוד ברק - מהילדות במשמר השרון עד לראשות הממשלה, ביוגרפיה של אהוד ברק באתר ynet
עיטור המופת שהוענק לאהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
גידי וייץ ואורי בלאו, ‏אהוד ברק בע"מ, באתר הארץ, 24.5.2007
גידי וייץ, ‏זה לא אני, זה אתם, באתר הארץ, 1.5.2009

[עריכה] הערות-שוליים

^ עיטור המופת לסג"ם אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
^ עיטור המופת לסא"ל אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
^ ‏עפר דרורי מבצע "חלוץ" ומבצע "שרקרק" באתר הגבורה‏
^ המונח אינו מדויק: צל"ש הרמטכ"ל ניתן על "מעשה הצטיינות שאינו מגיע בדרגתו לדרגת עיטור". לפיכך, לברק (וגם לכהן) רק עיטור אחד, הוא עיטור המופת (השלישי בחשיבותו בסולם העיטורים). שבעה חיילים זכו בשני עיטורים: המעוטרים שבהם יכולים להיחשב אמנון ליפקין-שחק ועובד לדיז'נסקי, שעוטרו פעמיים בעיטור העוז, השני בחשיבותו; חמישה נוספים עוטרו פעמיים בעיטור המופת. איש לא עוטר פעמיים בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר.
^ המהפכה הרזה של ברק: מפלגת העבודה תתבקש לאשר רפורמה "מרוככת", באתר החדשות וואלה-חדשות, 21 בספטמבר 2000
^ גידי וייץ ואורי בלאו, ‏אהוד ברק בע"מ, באתר הארץ
^ בני מוריס‏, Camp David and After: An Exchange (An Interview with Ehud Barak)‏, באתר The New-York Review of Books‏, 13 ביוני 2002
^ "על אולמרט להתפטר עד פרסום הדוח הסופי", באתר nrg מעריב, 6 ביוני 2007
^ ברק הושבע לשר ביטחון, באתר החדשות nrg‏, 19 ביוני 2007
^ ברק נשאר בתפקיד בשל "האתגרים למדינה": אני נשאר כדי לתקן את הליקויים, באתר גלובס, 3 בפרואר 2008
^ ‏דורית גבאי, דוח המבקר: נסיעת שר הביטחון לפריז - בזבזנית, באתר nrg מעריב, 14 באוקטובר 2009‏
^ ליאורה גולדנברג-שטרן, קבלו את החתן והכלה, באתר nrg מעריב, 29 ביולי 2007

ראשי ממשלות ישראל

דוד בן-גוריון \| משה שרת \| דוד בן-גוריון \| לוי אשכול \| גולדה מאיר \| יצחק רבין \| מנחם בגין \| יצחק שמיר \| שמעון פרס \| יצחק שמיר \| יצחק רבין \| שמעון פרס \| בנימין נתניהו \| אהוד ברק \| אריאל שרון \| אהוד אולמרט \| בנימין נתניהו