אהוד ברק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אהוד ברק

Ehud Barak official.jpg

Ehud Barak Signature.svg
תאריך לידה 12 בפברואר 1942 (בן 72)
ממשלות 25, 26, 28, 31, 32
כנסות 14, 15, 18
סיעה העבודה, ישראל אחת, עבודה-מימד, העצמאות
תפקידים בולטים

אהוד ברק (במקור: ברוג; נולד ב-12 בפברואר 1942) הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל והרמטכ"ל ה-14 של צה"ל. כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ומפלגת העצמאות ושימש כשר בממשלות ישראל.

במהלך כהונתו בראשות ממשלת ישראל העשרים ושמונה, נסוג צה"ל מדרום לבנון ופרצה האינתיפאדה השנייה.

במהלך כהונתו כשר הביטחון תקף חיל האוויר את הכור הסורי, והוצאו לפועל מבצע חורף חם, מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק גדל והתחנך בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל ברוג‏[1]. אחיו של ברק, אבינועם ברוג, הוא בעליו והמנכ"ל של המכון למחקרי שווקים "Market Watch"‏[2].

במהלך שירותו הצבאי, הכיר את אשתו נאוה לבית כהן, הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו נאוה ואהוד ברק. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בדירת פאר במגדלי אקירוב בתל אביב. בעקבות ביקורת ציבורית על הפאר שבו התגורר, מכר דירה זו.

ב-27 ביולי 2007 נישא ברק לנילי פריאל‏[3]. במרץ 2011 הוגש כתב אישום כנגד פריאל, באשמת העסקת עובדת זרה במשק ביתם.

ברק הוא בעל תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מההאוניברסיטה העברית בירושלים (סיים לימודיו ב-1968) ותואר שני, משנת 1978, בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. בנוסף, הוא בוגר קורס קומנדו שנערך בצרפת.

שירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד ברק
Ehud Barak military.jpg
רב-אלוף אהוד ברק כרמטכ"ל
השתייכות IDF new.png  צה"ל
תקופת שירות 8 בנובמבר 1959 - 1 בינואר 1995
דרגה רב אלוף  רב אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות

מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
שחרור מטוס סבנה
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה הלחימה ברצועת הביטחון ומלחמת המפרץ

עיטורים

עיטור המופת  עיטור המופת
צל"ש הרמטכ"ל  צל"ש הרמטכ"ל (4)
לגיון ההצטיינות (מפקד) עיטור לגיון ההצטיינות (ארצות הברית)

רב אלוף אהוד ברק מצדיע במהלך ביקור בפנטגון.
14 בינואר 1993

ב-8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש[4]. לאחר מספר חודשי שירות אותר על ידי אברהם ארנן שצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם. לאחר כשנה היה ברק לראשון בסיירת שיצא לקורס קציני חי"ר[5]. את הקורס סיים בהצטיינות ואת הדרגות קיבל מסגן הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין[6]. באמצע שנות ה-60 השתחרר מצה"ל אחרי שהשלים את הבגרויות במהלך השירות, לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות הצבאי במלחמת ששת הימים, לחם עם חטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן. גויס על ידי עוזי יאירי חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל, עבר קורס מפקדי פלוגות, הסבה לשריון ושימש כמפקד פלוגת טנקים בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה[7].

בשנים 1971–1973 פיקד על סיירת מטכ"ל, ובעקבות זאת נאלץ לעברת את שם משפחתו לברק. כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה במבצע ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים; לימים תשמש אותו תמונתו על כנף המטוס בתעמולת הבחירות. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", חיסול מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות[8], במהלכו התחפש לאישה‏[9].

במהלך שירותו, הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל[10][11]. עיטור המופת הוענק לו ב-1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב-1963 וב-1964[12]. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה[13], נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. הוא חולק עם נחמיה כהן את התואר (הלא רשמי) "החייל המעוטר ביותר בצה"ל"‏[14]. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד‏[15].

במלחמת יום הכיפורים שב ברק מלימודיו בארצות הברית ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100), שבין השאר חילץ את גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי בקרבות החווה הסינית[16]. לאחר המלחמה פיקד על קורס מפקדי טנקים ועל חטיבה 401, מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין, ב-1975 מונה לעוזר ראש אמ"ן למבצעים, תפקיד שבמסגרתו היה ממתכנני מבצע אנטבה. עם שובו מלימודיו בארצות הברית ב-1979, קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד עוצבת עמוד האש - אוגדת מילואים משוריינת ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים.

בתחילת 1982 קודם לדרגת אלוף ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במלחמת לבנון היה סגנו של מפקד הגיס המזרחי, אביגדור בן גל. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין, והיה מעורב בין היתר בתכנון מבצע רגל עץ[17]. לאחר מכן, בינואר 1986 מונה לאלוף פיקוד המרכז. בזמן כהונתו כאלוף פיקוד המרכז היה ברק אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון - יחידת דובדבן. בשנים 19871991 שימש בתפקיד סגן הרמטכ"ל. בתפקידו זה היה ברק מעורב בתכנון מבצע הצגת תכלית. ברק אף הצטרף לכוחות אשר הפליגו לתוניס ופיקד על המבצע מתוך חפ"ק שמוקם באחת הספינות‏[18]. לקראת סוף כהונתו פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד העיראקיים על העורף האזרחי, ולתכנן את המענה המבצעי של צה"ל. אף שברק המליץ לדרג המדיני לבצע את תוכנית התקיפה של צה"ל בעיראק קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצע‏[19].

כרמטכ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה-14 של צה"ל, תפקיד שמילא עד 1 בינואר 1995, עת פרש מצה"ל. כרמטכ"ל היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע‏‏ בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה[20], עבאס מוסאווי[21].

בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב' ב-5 בנובמבר 1992, שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר בו נטען כי ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב-15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה ("הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון").

בשנת 1993 פיקד על מבצע דין וחשבון[22], מבצע צבאי בדרום לבנון כנגד ארגון חזבאללה. בשנת 1994 הורה על תכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי[23], במהלכו ביצעה סיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל דורון אביטל, בליל 21 במאי 1994, פשיטה וחטפה את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון[24]. ב-14 באוקטובר אותה שנה, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף נחשון וקסמן, אישר ראש הממשלה רבין בהמלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל בפיקודו של שחר ארגמן על הבית בכפר ביר נבאללה שבו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל, ובפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו‏[25]. בשנה זו לקח גם חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, והיה גם שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון באותה שנה.

דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו של ברק מצה"ל הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי 1995 מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלתו. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד. לאחר רצח רבין בנובמבר 1995 מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס.

בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה.

בספטמבר 1997 התנצל בשם מפלגת העבודה בפני עדות המזרח על הטעויות שנעשו בעבר לטענתו בתהליך קליטתם בישראל.

במרץ 1998 אמר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הסרוב", אך גם הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.

כראש ממשלת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר, וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב-26 מושבים בכנסת והייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-15, אולם לגוש השמאל-מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב-6 ביולי 1999 הושבעה הממשלה, ה-28 במספר, שהציג ברק בכנסת. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, המפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק וכמנהל לשכת ראש הממשלה מינה ברק את חיים מנדל שקד.

ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.

מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעליה והמפד"ל. אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה, ב-5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות, ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, דבר שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת מהשותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס.

לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה[26], אולם לאור התנגדות שותפיו ממפלגת מימד ומישראל בעליה ולאחר שראה שאין בידו את הכוח הפוליטי להעביר מהלך שכזה, נקברה התוכנית.

במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל שבעקבות פעולתה חוקק, בתקופת ממשלתו של אריאל שרון, "חוק טל" שעוסק בהסדרת הגיוס והפטור משירות צבאי של בני ישיבות. נושא גיוס בני הישיבות היה מרכזי במסע הבחירות של ברק.

שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל ("הבועה") גררו צמיחה כלכלית מהירה בישראל, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ-2.5 מיליון תיירים.

ברק בביקור בפנטגון, 1999

ניסיון ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. הוועידה התקיימה בחסות אמריקאית, ונכחו בה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ושרת החוץ מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב-11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן, סירבה לכך סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה-50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.

לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל-אסד ב-10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות חילופי ההנהגה בסוריה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבשאר אל-אסד היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא ולכן לא יכול היה להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.

לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש ממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.

על-סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב-6 ביולי 2000. בסופו של דבר, התבצעה הנסיגה ב-24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין. באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב.

פלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברק לוחץ את ידו של יאסר ערפאת בתיווכו של ביל קלינטון, 1999

ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן מרתוני עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.

במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. מסיבות שונות, לא עלה המשא ומתן יפה. ברק האשים את יאסר ערפאת בטרפוד המשא ומתן ואמר שבקמפ דייוויד "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת". ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.

הקדמת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון השיחות בקמפ-דייוויד, יזם ערפאת את האינתיפאדה השנייה[27][28][29][30]. באוקטובר 2000 התרחש הלינץ' ברמאללה. במקביל פרצו אירועי אוקטובר 2000, שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים. במרוצת דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה במחוז הצפוני. אזרח יהודי אחד נהרג אף הוא באירועים, בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים. בעקבות האירועים הקשים, הודח מפקד המחוז הצפוני במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.

לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות והעובדה, שלמעשה, מן הקואליציה הרחבה, שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו, לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב-10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם עם שר החוץ שלמה בן עמי, שהחליף את דוד לוי, את ועידת טאבה, שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וספגה ביקורת רבה מהימין שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות נערכו ב-6 בפברואר כאשר מולו התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות וברק נחל תבוסה רבתי - הוא זכה רק ב-37.4% מהקולות. משך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין כל ראשי הממשלה בישראל - שנה ו-245 ימים. לאחר ההפסד בבחירות האישיות, התפטר ברק כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבתו את החיים הפוליטיים.

ברק בעסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ואנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני כחברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לווינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב‏[31]. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב-2011 כי ההליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר‏[32].

חזרה לראשות המפלגה ולממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ענייניו העסקיים הרבים לא זנח ברק לגמרי את הוויתו הפוליטית: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ-דייוויד‏[33].

ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי-מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.

ב-5 בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב-2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב-11 בספטמבר. בדצמבר של אותה שנה קיבל "תואר לשם כבוד" מטעם המכללה האקדמית נתניה[34].

ב-2006, במהלך הרכבת הממשלה ה-31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז, כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.

ב-7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו‏[35].

לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב-18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה[36].

כשר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד ברק עם קונדוליזה רייס ב-2007

ב-3 בפברואר, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות"‏[37]. ברק כיהן כשר הביטחון בעת תקיפת הכור הגרעיני בסוריה, מבצע חורף חם, מבצע עופרת יצוקה, ומבצע עמוד ענן.

בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי. מ-19 מנדטים ירדה ל-13 מנדטים, ובפעם הראשונה למקום הרביעי (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.

בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה בה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 יורו ללילה‏[38]

בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר מיכה לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה"‏[39]. בתחילת אפריל 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות‏[40] ב-6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק.

ב-5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי נאלץ ברק לבטל את המינוי.

ב-17 בינואר 2011 ברק, יחד עם ארבעה חברי כנסת נוספים, התפלגו ממפלגת העבודה והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות"‏[41][42]

סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן"‏[43] לדעת ברק, איראן גרעינית מסוכנת יותר מאשר תקיפה באיראן אך הערכות פרשנים לגבי עמדתו שונות מאד זו מזו‏[44].

ב-26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה[45] כעבור 3 ימים, ב-29 בנובמבר, ביקר ברק בפנטגון. במהלך הביקור העניק לו מזכיר ההגנה לאון פנטה את מדליית מחלקת ההגנה לשירות ציבורי מצטיין[46].

בעקבות פרישתו החליטה סיעת העצמאות לא להתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו ב-22 בינואר 2013, וכהונתו של ברק פגה עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושלוש ב-18 במרץ וכניסתו לתפקיד של משה יעלון.

אחרי פרישתו מהפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד‏[47] בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק‏[48]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עופר אדרת, מתה אסתר ברוג, אמו של אהוד ברק, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013
  2. ^ נעמה תורן, אבינועם ברוג לא מחשבן: עיתונאים לא מבינים בסקרים, מכוני מחקר לא אמינים, באתר "אייס", 28 ביוני 2013
  3. ^ ליאורה גולדנברג-שטרן, קבלו את החתן והכלה, באתר nrg‏, 29 ביולי 2007
  4. ^ מתן חצרוני, ‏מיוחד ליום העצמאות: ברק מספר על גיוסו לצה"ל, באתר ‏mako‏‏, ‏26 באפריל 2012‏
  5. ^ בן כספית ואילן כפיר, "אהוד ברק: חייל מספר אחד",קוראים, 1998; עמ' 47
  6. ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000; עמ' 55-56‏
  7. ^ מעוזיה סגל, עדויות מגובה החול – קרב הצנחנים בחווה הסינית, הוצאת מודן, 2007; עמ' 279
  8. ^ עמרי אסנהיים, צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, תשע"ג 2012; עמ' 30
  9. ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000; עמ' 54-63
  10. ^ עיטור המופת לסג"ם אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
  11. ^ צל"ש הרמטכ"ל לסא"ל אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
  12. ^ ‏עפר דרורי, מבצע "חלוץ" ומבצע "שרקרק", באתר הגבורה‏
  13. ^ אהוד ברק, באתר הגבורה
  14. ^ המונח אינו מדויק: צל"ש הרמטכ"ל ניתן על "מעשה הצטיינות שאינו מגיע בדרגתו לדרגת עיטור". לפיכך, לברק (וגם לכהן) רק עיטור אחד, הוא עיטור המופת (השלישי בחשיבותו בסולם העיטורים). שלושה עשר חיילים זכו בשני עיטורים: המעוטרים שבהם יכולים להיחשב אמנון ליפקין-שחק ועובד לדיז'נסקי, שעוטרו פעמיים בעיטור העוז, השני בחשיבותו, או לחלופין אביגדור קהלני ושלמה ניצני, שעוטרו בעיטור הגבורה, העיטור הראשון בחשיבותו, ובעיטור המופת; ארבעה עוטרו הן בעיטור העוז והן בעיטור המופת, ושישה עוטרו פעמיים בעיטור המופת (שניים מתוכם עוטרו גם בצל"ש רמטכ"ל). איש לא עוטר פעמיים בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר. לפרטים ראו: עופר דרורי, גיבורי ישראל מרובי העיטורים – צדק היסטורי, באתר הגבורה
  15. ^ צילום של ברק בעת הענקת המדליה בתאריך 14 בינואר 1993 בפנטגון על פי פקודות צה"ל עיטורים זרים אינם נענדים על מדי צה"ל.
  16. ^ מלחמת יום הכיפורים – מילון מונחים ואירועים
  17. ^ בן כספית ואילן כפיר, "אהוד ברק: חייל מספר אחד", קוראים, 1998; עמ' 188
  18. ^ אילנה דיין, גלעד טוקטלי ואמיר תיבון, ‏לילה בחוף תוניס: מבצע חיסולו של אבו-ג'יהאד, באתר ‏mako‏‏, ‏27 במאי 2013‏‬.
  19. ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998; עמ' 105
  20. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012; עמ' 298-299
  21. ^ רונן ברגמן, מכירת חיסול, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 4 בספטמבר 2009
  22. ^ בן כספית, "חמקן", זמורה ביתן, 2013, עמ' 381
  23. ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998; עמ' 13-17
  24. ^ מוסטפא דיראני, שהיה בעבר מבכירי ארגון "אמל" בלבנון, נחטף והובא לישראל, דובר צה"ל, ‏ 21.05.1994.‏
  25. ^ yaanחטיפת נחשון וקסמן, באתר ynet
  26. ^ המהפכה הרזה של ברק: מפלגת העבודה תתבקש לאשר רפורמה "מרוככת", באתר וואלה!, 21 בספטמבר 2000‬
  27. ^ מתוך דברי עימאד אל פלוג'י, שר פלסטיני: "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל-אקצה טועה... האינתיפאדה תוכננה מראש". ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו, News1. שר ברש"פ: האינתיפאדה תוכננה כששב ערפאת מקמפ-דיוויד באתר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
  28. ^ Pa Minister: Intifada Was Planned From The Day Arafat Returned From Camp David, UJC
  29. ^ עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ האינתיפאדה השנייה ב"בלוג הפורום האסטרטגי" באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
  30. ^ סרטונים סוהא ערפאת מודה: בעלי תיכנן את אינתיפאדת אל-אקצא, באתר נענע 10, 28 בדצמבר 2012
  31. ^ גידי וייץ ואורי בלאו, אהוד ברק בע"מ, באתר הארץ, 23 במאי 2007
  32. ^ נועם שרביט, פעולותיו של ברק לא עלו בקנה אחד עם נורמות שמצופות משר, באתר nrg‏, 17 במאי 2011
  33. ^ בני מוריס‏, Camp David and After: An Exchange (An Interview with Ehud Barak)‏, באתר The New-York Review of Books‏, 13 ביוני 2002
  34. ^ רשימת מקבלי תוארי כבוד במכללה האקדמית נתניה באתר המכללה
  35. ^ על אולמרט להתפטר עד פרסום הדוח הסופי, באתר nrg‏, 6 ביוני 2007
  36. ^ ברק הושבע לשר ביטחון, באתר nrg‏, 19 ביוני 2007
  37. ^ ברק נשאר בתפקיד בשל "האתגרים למדינה": אני נשאר כדי לתקן את הליקויים, באתר גלובס, 3 בפברואר 2008
  38. ^ תומר זרחין, עלות הסוויטה של הביטחון אהוד ברק בסלון האווירי בפאריס: 2,500 אירו ללילה, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2009.
  39. ^ אביעד גליקמן ואטילה שומפלבי, הטיוטה: אווירת מלחמה בין לשכת ברק לאשכנזי, באתר ynet‏, 4 במרץ 2012
  40. ^ אחיקם משה דוד, אהוד ברק מאשים: גבי אשכנזי לקח שוחד, באתר nrg‏, 6 במאי 2012.
  41. ^ חשיפה: אהוד ברק מתפלג ומקים סיעה, באתר ynet‏, 17 בינואר 2011.
  42. ^ אהוד ברק פורש ממפלגת מהעבודה, באתר הארץ, 17 בינואר 2011
  43. ^ ברק: לא מסתירים את מחשבותינו על איראן, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2011.
  44. ^ שוקי בלס, אהוד ברק - לא סחבק, מיסיונר או משיח השמאל, לאטמה, 26 ביולי 2012
  45. ^ יובל קרני, אהוד ברק הודיע: פורש מהחיים הפוליטיים, באתר ynet‏, 26 בנובמבר 2012.
  46. ^ Photo of the Day: Nov. 30, 2012 (Panetta, Barak Hug it Out Edition). Blogs.defensenews.com (2012-11-30). אוחזר ב־9 באפריל 2013.
  47. ^ סיון איזסקו, שכרו של אהוד ברק כיועץ בנק יוליוס בר: מאות אלפי דולרים בשנה, באתר TheMarker‏, 2 ביולי 2013.
  48. ^ ערן סוקול, הג'וב החדש של אהוד ברק: דירקטור בחברת CIFC האמריקאית, באתר כלכליסט, 30 בינואר 2014.
אהוד ברק - תבניות ניווט
ראשי ממשלות ישראל
דוד בן-גוריוןמשה שרתדוד בן-גוריוןלוי אשכוליגאל אלון (בפועל) • גולדה מאיריצחק רביןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסיצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהואהוד ברקאריאל שרוןאהוד אולמרטבנימין נתניהו ישראל
שרי החוץ בממשלות ישראל

משה שרתגולדה מאיראבא אבןיגאל אלוןמשה דייןמנחם בגיןיצחק שמירשמעון פרסמשה ארנסדוד לוישמעון פרסאהוד ברקדוד לויבנימין נתניהואריאל שרוןדוד לויאהוד ברקשלמה בן עמישמעון פרסבנימין נתניהוסילבן שלוםציפי לבניאביגדור ליברמןבנימין נתניהואביגדור ליברמן

שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריון | פנחס לבון | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ | אהוד ברק | משה יעלון

שרי הפנים בממשלות ישראל

יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אלי ישי | אריאל שרון | אלי ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אלי ישי | גדעון סער

שרי החינוך בממשלות ישראל

זלמן שזר | דוד רמז | דוד בן-גוריון | בן-ציון דינור | זלמן ארן | אבא אבן | זלמן ארן | יגאל אלון | אהרן ידלין | זבולון המר | יצחק נבון | יצחק שמיר | זבולון המר | שולמית אלוני | יצחק רבין | אמנון רובינשטיין | זבולון המר | יצחק לוי | יוסי שריד | אהוד ברק | לימור לבנת | מאיר שטרית | יולי תמיר | גדעון סער | שי פירון

שרי המדע בממשלת ישראל

יובל נאמן | גדעון פת | עזר ויצמן | יובל נאמן | אמנון רובינשטיין | שמעון שטרית | שולמית אלוני | זאב בנימין בגין | בנימין נתניהו | מיכאל איתן | סילבן שלום | אהוד ברק | מתן וילנאי | אליעזר זנדברג | אילן שלגי | ויקטור בריילובסקי | מתן וילנאי | רוני בר-און | אופיר פינס-פז | יולי תמיר (מ"מ) | ראלב מג'אדלה | דניאל הרשקוביץ | יעקב פרי

שרי החקלאות בממשלות ישראל

אהרון ציזלינג | דב יוסף | פנחס לבון | לוי אשכול | פרץ נפתלי | קדיש לוז | משה דיין | חיים גבתי | אהרן אוזן | אריאל שרון | שמחה ארליך | מנחם בגין | פסח גרופר | אריה נחמקין | אברהם כ"ץ-עוז | יצחק שמיר | רפאל איתן | יצחק שמיר | יעקב צור | רפאל איתן | אהוד ברק | חיים אורון | אהוד ברק | שלום שמחון | ציפי לבני | ישראל כ"ץ | זאב בוים | שלום שמחון | אורית נוקד | יאיר שמיר

שרי התיירות בממשלות ישראל

עקיבא גוברין | משה קול | גדעון פת | אברהם שריר | גדעון פת | עוזי ברעם | משה קצב | אהוד ברק | אמנון ליפקין-שחק | רחבעם זאבי | בנימין אלון | יצחק לוי | בנימין אלון | גדעון עזרא | אברהם הירשזון | יצחק הרצוג | יצחק אהרונוביץ' | רוחמה אברהם | סטס מיסז'ניקוב | עוזי לנדאו

ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל

מנחם בגיןשמעון פרסיובל נאמן (לא מוגדר רשמית) • שולמית אלוני (לא מוגדרת רשמית) • יצחק שמירבנימין נתניהושמעון פרסאהוד ברקאריאל שרוןיוסי שרידעמרם מצנעדליה איציקשמעון פרסיוסף לפידעמיר פרץבנימין נתניהוציפי לבנישאול מופזשלי יחימוביץ'שאול מופזשלי יחימוביץ'יצחק הרצוג

ראשי המטה הכללי של צה"ל
יעקב דורי · יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · דוד אלעזר · מרדכי גור · רפאל איתן · משה לוי · דן שומרון · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · שאול מופז · משה יעלון · דני חלוץ · גבי אשכנזי · בני גנץ דגל הרמטכ"ל
סגני ראשי המטה הכללי של צה"ל

צבי איילון · מרדכי מקלף · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · ישראל טל · יקותיאל אדם · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין · משה יעלון · גבי אשכנזי · דני חלוץ · משה קפלינסקי · דן הראל · בני גנץ · יאיר נוה · גדי איזנקוט

מפקדי סיירת מטכ"ל Sayeret Matkal.gif

·אברהם ארנן · יוסף קסטל · אברהם ארנן · דב תמרי · עוזי יאירי · מנחם דיגלי · אהוד ברק · גיורא זורע · יונתן נתניהו · עמירם לוין · נחמיה תמרי · עוזי דיין · שי אביטל · עומר בר-לב · משה יעלון · רן שחור · עמוס בן אברהם · דורון אביטל · שחר ארגמן · יובל רחמילביץ · ניצן אלון · הרצי הלוי · עודד ראור · אורי גורדין · ג' · ש' ·

מפקדי חטיבה 401 תג יחידה 401.svg

אורי בר-און · ששון יצחקי · דב תמרי · אברהם רותם · דן שומרון · אהוד ברק · עמנואל סקל ·מנחם עינן · חגי רגב · יצחק רבין · זאב ליבנה · עוזי לבצור · יצחק אשל · מוטי פז · עוזי דיין · שלמה ינאי · אייל בן ראובן · אודי שני · אביגדור קליין · אבי מזרחי · עוזי זגורי · אלי רייטר · גיא צור · יעקב ברק · מוטי כידור · יצחק תורג'מן· יגאל סלוביק· עינב שלו · סער צור · יאיר ולנסקי ·

מפקדי עוצבת עמוד האש Logo-ugda-143.png

אברהם יפה · מוטה גור · ישראל טל · הרצל שפיר · שמואל גונן · אריאל שרון · יקותיאל אדם · דב תמרי · יעקב אבן · אברהם רותם · אהוד ברק · שי תמרי · חגי רגב · יורם יאיר · יצחק אשל · עוזי דיין · דורון אלמוג · יוסי רווה · מיכה טמיר · עמוס בן-חיים · מוני חורב · אילן הררי · אריה טסלר · אבי אשכנזי · אייל זמיר · חגי מרדכי · גיא גולדשטיין

ראשי אגף המודיעין (אמ"ן) Aman.png

איסר בארי · חיים הרצוג · בנימין גיבלי · יהושפט הרכבי · חיים הרצוג · מאיר עמית · אהרן יריב · אלי זעירא · שלמה גזית · יהושע שגיא · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · אורי שגיא · משה יעלון · עמוס מלכא · אהרן זאבי-פרקש · עמוס ידלין · אביב כוכבי

מפקדי פיקוד המרכז (פקמ"ז) Logo pakmaz.png

·צבי איילון · יוסף אבידר · צבי איילון · צבי צור · מאיר עמית · יוסף גבע · עוזי נרקיס · רחבעם זאבי · יונה אפרת · משה לוי · אורי אור · אמנון ליפקין-שחק · אהוד ברק · עמרם מצנע · יצחק מרדכי · דני יתום · נחמיה תמרי · אילן בירן · עוזי דיין · משה יעלון · יצחק איתן · משה קפלינסקי · יאיר נוה · גדי שמני · אבי מזרחי · ניצן אלון

ראשי אגף התכנון (אג"ת)

אברהם טמיר · נתן שרוני · אהוד ברק · מנחם עינן · אביהו בן-נון · דני יתום · עמרם מצנע · עוזי דיין · שאול מופז · שלמה ינאי · גיורא איילנד · יצחק הראל · עידו נחושתן · אמיר אשל · נמרוד שפר

הקודם:
עמיר פרץ
יושב ראש מפלגת העבודה
(12 ביוני 2007 - 17 בינואר 2011)
הבאה:
שלי יחימוביץ'
הקודם:
שמעון פרס
יושב ראש מפלגת העבודה
(יוני 1997 - 2001)
הבא:
בנימין בן-אליעזר