מפלגת שינוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שינוי
Shinui 2003 Logo.svg
אפיון מפלגת מרכז חילונית ליברלית
אידאולוגיות חופש מדת, ליברליזם, ליברטריאניזם אזרחי
כנסות 9 - 16
ממשלות 21, 22, 25, 26, 30
אותיות הן, יש
מנהיגים אמנון רובינשטיין, אברהם פורז,
יוסף לפיד, רון לוינטל
שיא כוחה 15 מנדטים (הכנסת ה-16)
נוצרה מתוך התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש)
התמזגה לתוך מרצ ואחר כך נפרדה ממנה
פתק הצבעה של מפלגת שינוי

מפלגת שינוי (שינוי - התנועה החילונית) הייתה מפלגת מרכז חילונית וליברלית ישראלית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של המפלגה בתנועת המחאה שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מייסדה של התנועה היה אמנון רובינשטיין. התנועה התמודדה בבחירות לכנסת התשיעית ב־1977 במסגרת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש). אולם, ד"ש התפרקה במהלך הקדנציה; בכנסות ה־10, ה־11 וה־12 רצה המפלגה לבד, וזכתה בשניים עד שלושה מנדטים.

שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במרץ 1974, באולם קטן של החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, נפגשו לראשונה בעלי היוזמה המרכזיים להקמת המפלגה: פרופ' יונתן שפירא, ד"ר אמנון רובינשטיין ועו"ד מרדכי וירשובסקי. הם דנו בהקמת תנועה פוליטית שמטרתה להביא להחלפת השלטון של המערך. למפגש הזה הגיעו כ-100 משתתפים, והוא הפך בסופו של דבר לפגישה הראשונה של הגרעין שממנו צמחה מפלגת שינוי. המשתתפים הדגישו כי המטרה היא להקים מפלגה מדגם אחר ושונה שלא היה קיים עד אז בישראל, מפלגה אשר תשקם את כל מה שנהרס על ידי המפלגות הגדולות. כנס היסוד הרשמי התקיים כשלושה שבועות לאחר מכן, ב-26 במרץ, באולם "בני-ברית" בתל אביב, בפני כמה מאות משתתפים‏[1]. בכנס זה נקבע גם שמה של המפלגה "שינוי - התנועה לתמורה חברתית ופוליטית".‏[2] לקראת סוף 1974 קיימה התנועה בחירות פנימיות למועצה ארצית ולמועצות של סניפים מקומיים‏[3].

שינוי חיפשה שותפים לריצה משותפת בבחירות ובשנת 1975 ניהלה מגעים בנושא עם תנועת רצ[4]. בסוף 1975 הצהיר רובינשטיין על כוונת שינוי לרוץ בבחירות הקרובות‏[5]. אולם לאחר שיגאל ידין הודיע על הקמת התנועה הדמוקרטית החלו באמצע 1976 מגעים לאיחוד של שינוי עם תנועתו‏[6]. בדצמבר אושר האיחוד עם התנועה הדמוקרטית ברוב מוחץ במשאל בין חברי שינוי‏[7]. שמה של התנועה המאוחדת היה: "ד"ש - התנועה הדמוקרטית לשינוי". כשמונה חודשים מאוחר יותר החליטה תנועת "המרכז-החופשי" בראשות ח"כ ועו"ד שמואל תמיר לפרוש מהליכוד ולצאת לדרך עצמאית, וזו ביקשה אף היא להצטרף לד"ש, אך את התנופה הגדולה ביותר קיבלה התנועה המאוחדת החדשה עם הצטרפותו של מנכ"ל הקונצרן ההסתדרותי "כור", האלוף (מיל') וראש המוסד לשעבר, מאיר עמית.

מאז הקמתה שמה מפלגת שינוי דגש חזק על דמוקרטיה פנימית בתוך מוסדותיה וקידשה את העיקרון של "כולם בוחרים בכולם", כתגובה לוועדת המינויים שתדמיתה השלילית הוציאה שם רע לפוליטיקה המפלגתית באותה תקופה. ראשי התנועה, ששמרו בקנאות על תהליך הדמוקרטיה בתוך תנועתם, עמדו על כך שהיא תתקיים גם בתוך ד"ש בכל מה שקשור לבחירת מוסדות התנועה והרכב הרשימה המשותפת לכנסת.

תוצאות הבחירות לכנסת הביאו לבחירתם של ארבעה נציגים מטעם שינוי במקומות ראליים ברשימה: אמנון רובינשטיין במקום השני, סטף ורטהיימר במקום השישי, מרדכי וירשובסקי במקום ה-14 וסטלה לוי במקום ה-17.

ד"ש זכתה בסופו של דבר להישג אלקטורלי חסר תקדים לתנועה פוליטית חדשה שמתמודדת בפעם הראשונה לכנסת - 15 מושבים בכנסת בבחירות של שנת 1977 - אך לא הצליחה להפוך ללשון המאזניים כפי שקיוותה. תוצאות ההצבעה הסופיות לכנסת אפשרו את הקמתה של ממשלת ימין בראשות הליכוד ללא ד"ש. חברי שינוי התנגדו לכניסת ד"ש לממשלתו הראשונה של מנחם בגין, אך כשגובש ההסכם הקואליציוני באוקטובר 1977 החליטו לא לפרוש מהתנועה‏[8]. שלושה חודשים לאחר מכן ביקשו אנשי שינוי לפרוש מד"ש‏[9], אך שוכנעו להימנע מכך. בבחירות למועצת ד"ש ביולי 1978 התחזקה שינוי במעט מ-27 ל-31 מקומות מתוך 120‏[10]. באוגוסט 1978 הגיעה לסופה תנועת ד"ש‏[11] עם חתימה על הסכם לפירוק התנועה וחלוקתה ל-3 סיעות נפרדות: התנועה הדמוקרטית, קבוצת מאיר עמית ותנועת שינוי שכללה 5 חברי כנסת‏[12]. לאחר מספר ימים החליטו בשינוי על מיזוג עם קבוצת מאיר עמית שכללה גם את חבר הכנסת דוד גולומב[13]. הגוף המאוחד נקרא התנועה לשינוי ויוזמה‏[14]. אולם בתחילת 1980 החלו חברים מד"ש לשוב למפלגת העבודה. בינואר חזר דן ביברו למפלגת העבודה[15] ובאפריל 1980 על רקע דיבורים בשינוי על הקמת מפלגת מרכז עם ל"ע, שבו עמית וגולומב למפלגת העבודה‏[16]. בעקבות זאת, שבה שינוי לשמה המקורי‏[17].

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי הגיעה למערכת הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בשנת 1981 בתנאים קשים מאוד, כאשר בכלל היה ספק אם תצליח לעבור את אחוז החסימה, שכן המאבק בין המערך לליכוד עמד בראש מערכת הבחירות. מדגם הטלוויזיה הצביע על מנדט אחד שבו זכתה שינוי, אך מאוחר יותר עם פרסום תוצאות האמת הסתבר שהמפלגה זכתה לשני מושבים בכנסת עם 29,837 קולות.

מצבה של התנועה לקראת מערכת הבחירות לכנסת האחת-עשרה, שהתקיימו בשנת 1984, התייצב; לאחר שלוש וחצי שנות ישיבה באופוזיציה, מול ממשלת הליכוד השנייה. אומנם המאבק בין המערך לליכוד עמד גם הפעם במרכז מערכת הבחירות, אך הפעם התמודד הליכוד בפעם הראשונה ללא מנהיגם מנחם בגין, אשר פרש מהחיים הפוליטיים. שינוי שהתחייבה במהלך מערכת בחירות זו להצטרף אך ורק לממשלה שתורכב על ידי המערך, זכתה לבסוף בשלושה מנדטים.

בתוך סיעת שינוי בכנסת שכללה את אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי וזיידאן עטשי, נוצרה מחלוקת סביב השאלה האם על שינוי להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשות המערך והליכוד שקמה בעקבות מערכת הבחירות; לאחר דיון סוער, הצביעה מועצת שינוי בעד ההצטרפות, אך היא הוגבלה לתקופת כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה בלבד, ואמנון רובינשטיין מונה לשר התקשורת.

ההשתלבות של המפלגה בתוך הממשלה לא הרגיעה את הרוחות בתוך שינוי; ח"כ וירשובסקי החל במאבק פנימי להוצאת התנועה מתוך הממשלה, וככל שהתקרב מועד ביצוע הסכם הרוטציה, ומינויו של יצחק שמיר לתפקיד ראש הממשלה, החריף המאבק הפנימי בתוך שינוי‏[18]. חברים בתנועה וביניהן גם יהודית נאות, אז חברת מועצת עיריית חיפה, ניסו לפשר אך ללא הצלחה‏[19].

שינוי הודיעה על פרישתה מן הממשלה בחודש מאי 1987; הנימוק היה דחיית "הסכם לונדון" על ידי יצחק שמיר, וחזרתו של הרב יצחק פרץ מש"ס לכהונה בממשלה (הרב פרץ פרש מהממשלה בגלל שלא רצה לציית לבג"ץ בעניין גיורה של שושנה מילר). הפרישה מהממשלה לא מנעה למרות הכל את פרישתו של וירשובסקי משינוי; באוגוסט 1987 הצטרף וירשובסקי לתנועת ר"צ של שולמית אלוני ויוסי שריד.

במטרה לנסות להגדיל את הייצוג של שינוי בכנסת לקראת הבחירות לכנסת ה-12, שהתקיימו בשנת 1988, החלו בשינוי במגעים להקמת מבנה פדרטיבי עם ל"ע (ליברלים עצמאים) ו"המרכז הליברלי", על מנת להקים רשימה משותפת לכנסת. במסגרת ההסכם הוצב מועמד ה"מרכז הליברלי", צבי ניר במקום השלישי ברשימה המשותפת.

תוצאות הבחירות לא האירו גם הפעם פנים לתנועת שינוי; החיבור לגוש המרכז הליברלי לא הוכיח את עצמו, ושינוי אף איבדה מכוחה וירדה לשני מנדטים בלבד. במערכת הבחירות הזאת נבחר לכנסת לראשונה גם עו"ד אברהם פורז. שינוי לא הצטרפה לממשלת האחדות שהוקמה הפעם בראשות יצחק שמיר ללא רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, אם כי מילאה תפקיד חשוב בקדנציה זו של הכנסת, והטביעה את חותמה על אחד מהחוקים השנויים במחלוקת ביותר בהיסטוריה של הדמוקרטיה בישראל: חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת הבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992 התאחדה שינוי עם רצ ומפ"ם למפלגת מרצ. במהלך הכנסת ה-14 החליטו רוב חברי שינוי לפרוש ממרצ, בעיקר על רקע חילוקי דעות בנושאים כלכליים. מפ"ם של מרצ הייתה מפלגה בעלת גוון סוציאליסטי. שינוי לעומת זאת ביקשה להיצמד לקהל הבוחרים של מעמד הביניים, המבקש להקטין את המעורבות הממשלתית במשק ואת נטל המס.

סטיקר המפלגה לבחירות 99 עם הסיסמה "יש לפיד לחילונים"

המנהיג ההיסטורי של שינוי, אמנון רובינשטיין, נשאר במרצ, ובראשות המפלגה המתחדשת שהתכוננה לבחירות לכנסת החמש עשרה עמד אברהם פורז. על פי הסקרים לא הייתה צפויה שינוי לעבור את אחוז החסימה, ועובדה זו הניעה את פורז לוותר על ההובלה לטובת העיתונאי הוותיק והפופולרי יוסף לפיד. המפלגה החלה במסע תעמולה שהתמקד כמעט כולו במלחמה בכפייה דתית, בהקצבות לחרדים ובדרישה לגייסם לצה"ל. היא הבטיחה שלא להצטרף אלא ל"ממשלה בלי חרדים".

להפתעת הפרשנים, הצליחה שינוי לקצור הישג שמעל למצופה ולזכות בשישה מנדטים, אולם המפלגה סירבה להשתתף הן בקואליציה של אהוד ברק בחציה הראשון של הקדנציה, והן בזו של אריאל שרון, בשל השתתפות ש"ס בהן.

הכנסת ה-16[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיסמת הבחירות של המפלגה בבחירות 2003

בבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 קיבלה שינוי 15 מנדטים והייתה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. הפעם, צורפה שינוי לקואליציה, ואילו ש"ס ויהדות התורה נותרו בגללה בחוץ. בין שינוי לבין המפלגות החרדיות התנהלה מלחמת תעמולה, וחילופי הדברים מעל דוכן הכנסת, בתקשורת ובביטאונים המפלגתיים, היו חריפים מאוד.

כדי לאפשר את חבירתן לקואליציה אחת נאלצו גם שינוי וגם המפד"ל לעשות ויתורים. ההחלטה המשמעותית ביותר שבוצעה לפי ההסכם הקואליציוני היא הקיצוץ הדרסטי בקצבאות הילדים, שהיוו מקור הכנסה חשוב למשפחות חרדיות וערביות מרובות ילדים.

משרד הדתות נסגר, אולם התקציבים שהועברו דרכו למוסדות דת, הועברו דרך משרדים אחרים, אם כי חל בהם קיצוץ מסוים. בתי הדין הרבניים הועברו לפיקוחו של משרד המשפטים, שבראשו עמד יוסף לפיד. ביטול חוק טל המאפשר את דחיית גיוס בחורי הישיבות התקדם בעצלתיים, ולבסוף, לאחר חזרת החרדים לקואליציה ופרישת שינוי, ירד מסדר היום כליל. עם זאת, העבודה על חוק ברית הזוגיות, שנועד לאפשר נישואים אזרחיים, הובילה להעלאת הנושא לסדר היום, אף שגם היא לא הניבה פירות. גם חוגים דתיים הביעו תמיכה בהנהגת מסלול של "זוגיות", שיקביל לנישואים ההלכתיים, ויאפשר לפסולי חיתון, ואולי לא רק להם, להקים תא משפחתי המוכר על ידי המדינה.

כחצי שנה לאחר הבחירות לכנסת ה-16 נערכו הבחירות לרשויות המקומיות, וגם בהן זכתה שינוי להצלחה בלתי מבוטלת, כשכמה עשרות מחברי שינוי נבחרו למועצות ערים ולמועצות מקומיות בכל רחבי הארץ. שניים מהם אף נבחרו לתפקיד ממלא מקום ראש העירייה – צבי דהרי בחיפה ואלמוג בורשטיין (שכיהן לפני כן כמנכ"ל המפלגה) בהוד השרון. יחד עם זאת, נכשלה המפלגה במספר מוקדים בהן ביקשה להעמיד מועמד לראשות העיר, כמו בעיר באר-שבע, שם לא הצליח המועמד מטעמה לגבור על ראש העיר המכהן, יעקב טרנר. בשל הניסיון להתפרס בערים רבות ברחבי הארץ וכתוצאה מהשקעה כספית מסיבית במועמדים שלא עמדו בציפיות האלקטוראליות מהם, סיימה המפלגה את הקמפיין המוניציפלי בגירעון.

אולם, במשך השנים חל כרסום בהישגי המפלגה: משרד הדתות נפתח מחדש (אם כי סמכויותיו מצומצמות), והתקציבים למוסדות דת ולזרם החינוך החרדי הוגדלו במידה משמעותית. לעומת זאת, קצבאות הילדים לא חזרו למתכונתן הקודמת, למרות דרישות חוזרות ונשנות של המפלגות החרדיות.

תחילת המשא ומתן הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה, בעקבות פרישת מפלגות הימין מממשלת שרון עקב תוכנית ההתנתקות, גרמה לכינוס ישיבת מועצת שינוי, שבו נתבקשה להכריע בשאלה האם צריכה שינוי לשבת עם החרדים בממשלה. בתמיכת ראשי המפלגה כולם, קיבלה המועצה את ההחלטה להישאר בממשלה בכל מקרה. בהצבעה שנערכה בכנסת ב-1 בדצמבר 2004 הצביעו שרי "שינוי" נגד הצעת תקציב המדינה לשנת 2005, שכללה תוספות לחרדים, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה, והמפלגה חדלה להיות חלק מהקואליציה.

לפני ההצבעה על תקציב שנת 2005 הצהירו ראשי שינוי שוב ושוב כי לא יתנו ידם לחוק התקציב, בשל 290 מיליון שקלים שהופנו לחרדים. אחר לחץ גדול שהופעל עליהם מחוגי השמאל שלא למנוע את יישום תוכנית ההתנתקות ולאחר שהובטחו 700 מיליון שקלים למטרות הקרובות ללבה, הסכימה המפלגה לבסוף לתמוך בתקציב מחוץ לקואליציה.

בעקבות החלטה זו הואשמה שינוי ב"זנות פוליטית" ובכך שהיא לא שונה מהמפלגות החרדיות שנגדן היא יצאה על סחיטת תקציבים למטרותיהן הסקטורליות. האשמות אלה לוו בחילופי דברים קשים בין טומי לפיד וחברי מרצ-יחד: בעיקר יוסי ביילין וזהבה גלאון. מנגד, ראשי שינוי הצדיקו את המהלך בטענות שחובתם כמפלגה אחראית היה לתמוך בתקציב כדי לקדם את ההתנתקות, ושאין פסול בכך שהם הפעילו את כוחם על מנת להפנות משאבים ליעדים ראויים.

הבחירות לכנסת ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה
כרזת בחירות של "שינוי" לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה. בכרזה מופיעים שלושת העומדים בראש הרשימה, מימין לשמאל: אילן ליבוביץ', רון לוינטל ואהוד רצאבי

המעמד והאמון הציבורי של לפיד ופורז התכרסם. המועמדים הבולטים שיכלו להחליפם לא עשו זאת: אוריאל רייכמן עבר למפלגת קדימה, יוסף פריצקי נתפס בקלקלתו והורחק מהמפלגה, יהודית נאות נפטרה ואליעזר זנדברג בחר שלא להתמודד נגד לפיד בבחירות הפנימיות, למרות שיד ימינו הפוליטי, נחמיה דורון, התמודד נגד פורז.

הקמתה של מפלגת קדימה בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, אשר פנתה לקהל הבוחרים של שינוי, דרדרה את שינוי למצב שהיא עלולה לא לעבור את אחוז החסימה ולהיעלם מהמפה הפוליטית. גורם נוסף לכך היה דחיקתם של נושאי דת ומדינה, בהם התמקדה שינוי, לשולי סדר היום הציבורי עקב הצלחתה היחסית של המפלגה להרחיק את המפלגות החרדיות ממוקדי השלטון, ועקב השינויים במצב הביטחוני-מדיני.

ב-12 בינואר 2006 נערכו בחירות מקדימות בשינוי לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז. תוצאות הבחירות המקדימות גרמו למשבר חמור במפלגה. פורז העדיף שלא להתמודד על מקום בהמשך הרשימה, והחליט לפרוש משינוי יחד עם עוד 6 מחברי הכנסת של שינוי, ולהקים מפלגה חדשה, מפלגת חץ. בנוסף, פרשו גם חברי הכנסת אליעזר זנדברג ונחמיה דורון והקימו את סיעת "הבית הלאומי".

לפיד, אשר נבחר ברוב דחוק למקום הראשון ברשימה, זעם על התוצאות, וב-25 בינואר כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר ופרישתו ממפלגת שינוי‏[20]. יחד איתו פרשה גם אראלה גולן, שנבחרה למקום החמישי ברשימה, ושניהם הצטרפו למפלגת חץ שהקים פורז. מאוחר יותר, פרשו גם יגאל יאסינוב, שעבר למפלגת ישראל ביתנו והפעיל המפלגתי המרכזי איקי אלנר שהיה יד ימינו של לוינטל.

בעקבות זאת, נותרו בסיעת שינוי בכנסת שני חברים בלבד, חברי הכנסת אהוד רצאבי ואילן ליבוביץ'. השניים, בהנהגתו של רון לוינטל החלו בהתארגנות לבחירות לכנסת ה-17, בסיסמה: "שינינו את שינוי - נשנה גם את המדינה". שינוי פתחה במאמצי תעמולה, שכללו תשדיר שהוגדר על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כ"אחד המקרים החריגים בהם הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית, כי יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית".‏[21] הסקרים שלפני הבחירות ניבאו ששינוי לא תעבור את אחוז החסימה ואכן כך קרה.

בעקבות עזיבת חברי מפלגה רבים, העובדה שהמפלגה לא הצליחה לגייס אישיות מרשימה שתעמוד בראשה, מריבה על המקום הראשון ברשימה שהגיעה לבית המשפט‏[22] וסירובם של ותיקי המפלגה לקבל את השינוי הפנימי שהכתיבה להם מועצת המפלגה, השיגה שינוי בבחירות רק 4,907 קולות (0.16%) ואיבדה את מקומה בכנסת. היא המשיכה את פעילותה כתנועה חוץ-פרלמנטרית.

שינוי לא התמודדה מאז בבחירות לכנסת וגם לא ברשויות המקומיות. אולם, כמה סניפים מקומיים שלה התארגנו מחדש להתמודדות בבחירות לרשויות מקומיות מסוימות שלה, כמפלגות עצמאיות. למשל, רשימה בשם "תל אביבים" בראשות יו"ר מפלגת שינוי האחרון, רון לוינטל, לא עברה ב-2008 את אחוז החסימה בבחירות לעיריית תל אביב ורשימת "שינוי" בראשות עו"ד יוסף שמחון רצה ברשימה משותפת עם שלמה גלבוע וקיבלה ב-2008 שני מושבים במועצת עיריית חיפה, אותם איישו שלמה גלבוע ויגאל מאור אשר הוחלף בשנת 2009 ע"י יוסף שמחון.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שינוי" הדגישה נושאים הקשורים לעולים, סטודנטים וחיילי מילואים - ציבורים שהיוו מרכיב עיקרי באלקטורט שלה. כמה הצבעות שבהן פעלה, מטעמים של משמעת קואליציונית, בניגוד לאינטרסים של קהלים אלו, עוררו התמרמרות ואכזבה בקרבם.

במישור המדיני הייתה שינוי מפוצלת בין אגף האוחז בדעות ניציות ואגף יוני שהשקפתו לא השתנתה מהתקופה שבה שינוי הייתה חלק ממרצ. היו שהעריכו שפער זה יביא בסופו של דבר לפילוג בתנועה, אך תחזית זו לא התממשה, והפילוג הגיע דווקא מסיבות אחרות. בהנהגתו התקיפה של לפיד הביעה שינוי תמיכה במדיניות ההתנתקות שהכריז עליה אריאל שרון, בניגוד לעמדתה קודם הבחירות ששללה נסיגה חד צדדית. למען יישום ההתנתקות אף השלימה שינוי (בתקופה בה הייתה באופוזיציה) עם תקציב שהעביר מאות מיליוני שקלים לחרדים, אותו סרבה לקבל כשהייתה חלק מן הקואליציה. שינוי קראה לזירוז בניית גדר ההפרדה בגבולות הקרובים לקו הירוק והתנגדה לצעדים צבאיים מסלימים בשטחים. מאידך, שינוי התבטאה בחריפות כנגד יאסר ערפאת והטרור הפלסטיני, וברכה על רוב פעולות צה"ל בשטחים - זאת בניגוד למפלגות השמאל בכנסת ובראשן מרצ-יחד, שהרבו לגנות את פעולות צה"ל בשטחים.

חברי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי כנסת בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמנון רובינשטיין, מייסד שינוי המקורית, ב-1992 נשאר במרצ כששינוי פרשה ממנה. רובינשטיין פרש ממרצ בשנת 2000 וחזר לאקדמיה. פרופ' למשפטים.
  • מרדכי וירשובסקי, ממייסדי שינוי המקורית, ב-1987 עבר לרצ כיהן במקביל ולאחר מכן שנים רבות במועצת עיריית תל אביב יפו במסגרת מספר סיעות שונות.
  • יוסף לפיד, יו"ר שינוי לשעבר, שר המשפטים לשעבר, פרש מהנהגת המפלגה ב-2006.
  • אברהם פורז, ממייסדי שינוי המקורית, התאחד איתה עם מרצ ועזב איתה את מרצ ב-1997.
  • יוסף פריצקי, כיהן כשר התשתיות הלאומיות, הודח משינוי כי ניסה להפליל את פורז.
  • יהודית נאות, כיהנה בתפקיד סגנית יו"ר הכנסת וכשרה לאיכות הסביבה מטעם שינוי, נפטרה ב-2004. לפני היבחרה לכנסת בשנת 1999 כיהנה במשך מספר קדנציות כחברת מועצת עיריית חיפה וכסגנית ראש העיר.
  • אליעזר זנדברג, נבחר לראשונה כחבר הכנסת מטעם תנועת צומת והיה שר מטעם שינוי בשלושה משרדים שונים (שר המדע והטכנולוגיה, השר לאיכות הסביבה ושר התשתיות הלאומיות לאחר הדחת פריצקי).

נציגי המפלגה בכנסת ומועמדיה בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

הכנסת התשיעית (1977)[23]
7 מנדטים: אמנון רובינשטיין, סטף ורטהיימר, שמואל טולידנו, זיידאן עטשי, מרדכי וירשובסקי, מאיר עמית[24], דוד גולומב[24], יוסף תמיר[25]

הכנסת העשירית (1981)
2 מנדטים: מרדכי וירשובסקי, אמנון רובינשטיין.

הכנסת ה-11 (1984)[26]
3 מנדטים: יצחק ארצי[27], מרדכי וירשובסקי[28], זיידאן עטשי, אמנון רובינשטיין

הכנסת ה-12 (1988)[29]
2 מנדטים: אברהם פורז, אמנון רובינשטיין

הכנסת ה-13 (1992) במסגרת מרצ
2 מנדטים (מתוך 12 לרשימה כולה): אברהם פורז, אמנון רובינשטיין

הכנסת ה-14 (1996) במסגרת מרצ[30]
2 מנדטים (מתוך 10 לרשימה כולה): אברהם פורז[31], אמנון רובינשטיין,

הכנסת ה-15 (1999)[32]
6 מנדטים: ויקטור בריילובסקי, אליעזר זנדברג, יוסף לפיד, יהודית נאות, אברהם פורז, יוסף פריצקי

הכנסת ה-16 (2003)[33][34]
15 מנדטים: רוני בריזון[35], ויקטור בריילובסקי[35], אראלה גולן[36][35], חמי דורון[35], אליעזר זנדברג[35], רשף חן[35], יגאל יאסינוב[37], אתי לבני[35], אילן ליבוביץ, יוסף לפיד[35], יהודית נאות[36], מלי פולישוק-בלוך[35], אברהם פורז[35], יוסף פריצקי[38], אהוד רצאבי, אילן שלגי[35]

מועמדי המפלגה לכנסת ה-17 (2006)
רון לוינטל, אהוד רצאבי, אילן ליבוביץ (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כנס יסוד של תנועת שינוי, דבר, 27 במרץ 1974
  2. ^ נ. אוריאלי וא. ברזילי, "עלייתה ונפילתה של ד"ש", עמ' 88-90.
  3. ^ שינוי, מעריב, 2 בדצמבר 1974 (מודעה)
  4. ^ א. כינרתי, ליובה אליאב ינאם בכנס ר"ץ שינוי לקראת מיזוג, דבר, 7 בפברואר 1975
  5. ^ שינוי החליטה להתמודד, דבר, 28 בדצמבר 1975
  6. ^ פרופ' ידין: אני בשלב התארגנות, דבר, 29 בספטמבר 1976
    משה מייזלסיגאל ידין צועד קדימה, מעריב, 1 באוקטובר 1976
    אריה כינרתי, ידין: שלב חיובי במגע עם שינוי, דבר, 2 בנובמבר 1976
  7. ^ מועצת שינוי החליטה, דבר, 23 בנובמבר 1976
    רוב בשינוי למיזוג עם תנועת ידין, דבר, 5 בדצמבר 1976
  8. ^ מועצת ד"ש תבחר הערב ארבעת שריה, דבר, 23 באוקטובר 1977
  9. ^ א. כינרתי, מאמצים של הרגע האחרון למנוע פרישה, דבר, 16 בינואר 1978
    כך נחתמה ברית האחים בין פורשי ד"ש, מעריב, 20 בינואר 1978
  10. ^ רוב לידין במועצת ד"ש, דבר, 27 ביולי 1978
  11. ^ מאמצים למנוע פילוג בד"ש, דבר, 20 באוגוסט 1978; המשך
  12. ^ חגי אשדראשי ד"ש סיכמו סדרי הפילוג, דבר, 24 באוגוסט 1978
  13. ^ הוקם הגוף החדש שינוי וקבוצת עמית, דבר, 3 בספטמבר 1978
    המועצה של שינוי - עמית בשבוע הבא, דבר, 6 בספטמבר 1978
  14. ^ מחר כנס היסוד של שינוי ויזמה, דבר, 13 בספטמבר 1978
  15. ^ מד"ש לעבודה, מעריב, 18 בינואר 1980
  16. ^ עמית וגולומב יחזרו לעבודה כנראה בראש קבוצה גדולה, דבר, 25 באפריל 1980
  17. ^ ש"י רוצה לשנות שמה לשינוי, מעריב, 8 ביולי 1980
  18. ^ אייל ארליך, היה היו שני חברים , מוסף הארץ 31/10/86, עמ' 12
  19. ^ אילן שחורי, מקום טוב באמצע, הארץ, 1 ביוני 1987, עמוד 9
  20. ^ הדס שפר ואריק בנדר, "שינוי אינה ראויה לאמון הציבור", באתר nrg‏, 25 בינואר 2006
  21. ^ בג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי-מפלגת המרכז נגד יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, כב' השופטת דורית ביניש, ניתן ב-28 ביוני 2006
  22. ^ אילן מרסיאנו ושרון רופא-אופיר, בייניש הפסיקה רישום המפלגות בגלל שינוי, באתר ynet‏, 10 בפברואר 2006
  23. ^ הסיעה נוצרה ב-14 בספטמבר 1978 עם התפלגות ד"ש והקמת סיעת "התנועה לשינוי ויוזמה" וב-29 ביולי 1980 שינתה הסיעה את שמה ל"שינוי - מפלגת המרכז".
  24. ^ 24.0 24.1 פרשו מהסיעה ב-13 במאי 1980 והצטרפו למערך.
  25. ^ הצטרף לסיעה ב-31 בדצמבר 1979 לאחר שפרש מסיעת הליכוד ופרש מהסיעה ב-11 במאי 1981.
  26. ^ -15 במרץ 1988 שינתה הסיעה את שמה ל"שינוי - תנועת המרכז".
  27. ^ פרש מהמערך ב-15 במרץ 1988 והצטרף לסיעה.
  28. ^ פרש מהסיעה ב-5 באוגוסט 1987 והצטרף לר"צ.
  29. ^ ב-17 בפברואר 1992 שינתה הסיעה את שמה ל"שינוי - מפלגת המרכז" וב-9 במרץ 1992 התאחדה הסיעה עם ר"צ ומפ"ם ביצירת סיעת "מרצ - ר"ץ, מפ"ם, שינוי - "ישראל הדמוקרטית"" (מרצ).
  30. ^ ב-1997 התאחדה מפלגת שינוי עם חברותיה לסיעת מרצ (ר"צ ומפ"ם) בהקמת מפלגת מרצ וב-29 במרץ 1999 התאחדה הסיעה החדשה עם סיעת היחיד "הצעירים" שהקים אליעזר זנדברג (לאחר שפרש מסיעת "ישראל במרכז" ב-22 במרץ 1999) בהקמת סיעת "שינוי".
  31. ^ פרש מהסיעה ב-17 בינואר 1999 והקים מחדש את סיעת "שינוי - מפלגת המרכז" ההיסטורית.
  32. ^ מועמדים בולטים ברשימה שלא נכנסו לכנסת: אילן שלגי, אהוד רצאבי, מלי פולישוק-בלוך (רשימת מועמדים מלאה ראו כאן)
  33. ^ ב-18 במאי 2005 שינתה הסיעה את שמה מ"שינוי התנועה החילונית" ל"שינוי מפלגת החילונים ומעמד הביניים".
  34. ^ רשימת מועמדים מלאה ראו כאן.
  35. ^ 35.00 35.01 35.02 35.03 35.04 35.05 35.06 35.07 35.08 35.09 35.10 פרשו מהסיעה ב-26 בינואר 2006 והקימו את "הסיעה החילונית" (מפלגת חץ).
  36. ^ 36.0 36.1 ב-16 בדצמבר 2004 נפטרה יהודית נאות. החליפה אותה אראלה גולן.
  37. ^ פרש מהסיעה ב-1 בפברואר 2006 והקים את "סיעת העולים" שהתמזגה עם ישראל ביתנו.
  38. ^ פרש מהסיעה ב-18 במאי 2005 והקים את סיעת היחיד "צל"ש-ציונות ליברליות שוויון".