הסכם ואי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מזכירת המדינה מדלן אולברייט, בנימין נתניהו ויאסר ערפאת בשיחות לקראת הסכם ואי

הסכם מזכר נהר ואי הוא הסכם בין ישראל לאש"ף שנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, תוך שמירה על הדדיות. ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 1998, בטקס רשמי בבית הלבן, על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, יושב ראש הוועד הפועל של אש"ף יאסר ערפאת, ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון כעד. בטקס נכח גם חוסיין מלך ירדן. ההסכם הושג לאחר משא ומתן אינטנסיבי שנערך במשך 10 ימים במרכז הכנסים המבודד Wye River של מכון אספן שבמרילנד, ארצות הברית, ובמעורבותה המלאה של ארצות הברית, כולל השתתפותו האישית של ביל קלינטון ומעורבותם של דיפלומטים נוספים שנשלחו על ידי המלך חוסיין.

ההסכם קבע לוח זמנים והיקף של הנסיגות בהם ישראל מחויבת ובמקביל לוח זמנים לצעדים ביטחוניים של הפלסטינים באיסוף נשק בלתי חוקי, לחימה בטרור ומניעת הסתה. ההסכם היה תוספת להסכמי אוסלו הקודמים ולא בא במקומם. מימוש ההסכם נתקל בקשיים משני הצדדים, והוא לא כובד במלואו.

אף שממשלת נתניהו נפלה לבסוף על סוגיית תקציב המדינה, חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו האיצה את תהליך נפילתה, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם ואי הוגדר כהסכם למימוש הסכם אוסלו ב' מאוקטובר 1995 והסכם חברון מינואר 1997. על פי הסכמים אלו, על ישראל היה לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים שנקראו "שלוש פעימות". הפעימה השנייה הייתה אמורה להתבצע ביולי-אוגוסט 1998, אך לא התבצעה עד מועד חתימת הסכם ואי, בגלל טענות ממשלת ישראל שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם בהסכמים הקודמים. ישראל דרשה שהפלסטינים ימלאו את התחייבויותיהם בהסכמי אוסלו, לפני שהיא תבצע נסיגות נוספות. הפלסטינים מצדם סירבו לבצע פעולות נוספות למימוש התחייבויותיהם לפני שישראל תבצע את התחייבויותיה.

תוכן ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נסיגות - על פי ההסכם, הפעימות הראשונה והשנייה מתוך שלוש הפעימות שעל ישראל לבצע על פי הסכמי אוסלו יכללו העברת 13% משטחי יהודה ושומרון ממעמד של שטח C בשליטה ישראלית מלאה לידי הפלסטינים, 1% לשטחי A ו-12% לשטחי B, אשר מתוכם 3% יהוו שמורת טבע אשר לא תתבצע בהם בנייה חדשה. בנוסף, ישראל תעביר 14.2% משטח B לשטח A. לגבי הפעימה השלישית נקבע שתוקם ועדה שתדון בנושא.
  • מאבק בטרור - הפלסטינים הסכימו לנקוט את כל האמצעים הנדרשים למנוע טרור ופשע כנגד ישראלים ורכושם. על פי ההסכם, הפלסטינים יכריזו בפומבי על מדיניות של אפס סובלנות כלפי טרור, ויציגו בפני האמריקאים תוכנית ללחימה בטרור אשר תיושם מיידית. תתקיים פגישה דו-שבועית של ועדת מעקב שתבחן את פעולות הפלסטינים ללחימה בטרור, ארגוניו ומימונו. הפלסטינים יוציאו אל מחוץ לחוק ארגונים המפעילים טרור ויעצרו חשודים במעורבות בטרור. כמו כן, הפלסטינים ידאגו לאיסוף הנשק הבלתי חוקי ולמאבק פלילי נגד סוחרי נשק בלתי חוקי והמחזיקים בו. הוסכם גם על שיתוף פעולה ביטחוני מלא בין הצדדים. פעולות המשטרה הפלסטינית יוגבלו על ידי חוקי הגנה על זכויות אדם.
  • מניעת הסתה - שני הצדדים הסכימו למנוע הסתה זה כנגד זה. על פי ההסכם, תוקם ועדה ישראלית-פלסטינית-אמריקאית שתעקוב אחרי ההסתה ותציע דרכים למניעתה. הצדדים ימנו מומחים שיעסקו במאבק רצוף בהסתה.
  • הפלסטינים יעבירו לידי ישראל רשימה של השוטרים הפלסטינים תוך ששה שבועות מכניסת ההסכם לתוקף. ארצות הברית הביעה נכונות לסייע להם.
  • הוגדרה מסגרת לטיפול בבקשות להסגרה של חשודים.
  • הוסכם לדאוג לפיתוח כלכלי בגדה המערבית וברצועת עזה ולהפעיל את ועדות השיתוף הפעולה עליהן הוסכם בהסכמי אוסלו. הוסכם על הקמת אזור תעשייה בעזה והקמת נמל תעופה בינלאומי עוד בשלב הביניים של הסכמי אוסלו. השיחות על המעבר הבטוח יחודשו ויעשה מאמץ לסיימן, לגבי הנתיב הדרומי, תוך שבוע מכניסת ההסכם לתוקף. ייעשה מאמץ להגיע להסכם על הפעלת נמל בעזה תוך 60 יום.
  • ייעשו מאמצים להאיץ שיתוף פעולה חוקי. הפלסטינים יעבירו לידי ישראל עותקים של חוקיהם.
  • תוקם ועדה שתדון בנושאי מסי קנייה ישראליים, שיתוף פעולה במניעת גניבות רכבים, טיפול בחובות של פלסטינים לישראלים וההשפעה של התקנים הישראלים על המסחר הפלסטיני, ותתן המלצותיה תוך ששה שבועות.
  • ישראל והפלסטינים יפנו ביחד אל המדינות התורמות להשגת כסף לפיתוח בגדה המערבית וברצועת עזה.
  • יוחל מיידית בדיונים על הסכם הקבע באופן מואץ במטרה להשיג הסכם עד 4 במאי 1999. אף צד לא יפעל באופן חד צדדי בצורה שתשנה את המעמד של הגדה המערבית ורצועת עזה.

נקבעו שלושה שלבים ליישום ההסכמים, ובכל אחד מהם השתתפו שני הצדדים:

  1. השבוע השני מכניסת ההסכם לתוקף - הפלסטינים יחלו באיסוף הנשק הבלתי חוקי, יוצא צו האוסר הסתה וישראל תעביר 2% מהשטח מ-C ל-B ו-7.1% מהשטח מ-B ל-A.
  2. השבוע השישי מכניסת ההסכם לתוקף - המועצה הפלסטינית תאשר את מכתב ערפאת לגבי האמנה הפלסטינית, תדווח על פעולות הפלסטינים למניעת הסתה ואיסוף נשק בלתי חוקי, וישראל תעביר 5% מהשטח מ-C ל-B.
  3. השבוע השנים-עשר מכניסת ההסכם לתוקף - הפלסטינים ידווחו על פעולותיהם למניעת הסתה ואיסוף נשק בלתי חוקי וייתנו דו"ח על מצבת השוטרים הפלסטינים, וישראל תעביר 5% מהשטח מ-C ל-B, 1% מהשטח מ-C ל-A, ו-7.1% מהשטח מ-B ל-A.

תהליך השגת ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית הזמינה משלחות ישראליות ופלסטיניות לוואי פלנטיישן למשא ומתן אינטנסיבי במתכונת דומה לזו שהתקיימה בקמפ דייוויד. המקום בודד מהתקשורת ומגורמים פוליטיים ישראלים ופלסטינים והאמריקאים הפעילו לחץ כבד על הצדדים להגיע להסכם. האמריקאים יצרו מגע ישיר וחברי עד כמה שניתן בין הצדדים. לשם כך הם השתמשו באמצעים מגוונים כגון איפול תקשורתי, ארוחות משותפות במרפסת, טיולים ביער ולאורך הנהר של נציגי שתי המשלחות, במטרה להגביר את האמון ביניהם. דובר משרד החוץ האמריקאי הצהיר בתקשורת כי ארצות הברית מנסה בכל כוחה ליצור את הרקע שיאפשר את מלוא הסיכויים לאווירה קונסטרוקטיבית ופרגמטית כדי שהרקע יהיה בלתי פורמלי.

על השיחות בוואי הוטל איפול תקשורתי מלא. ביל קלינטון ציין כי הצדדים הוזמנו לוואי פלנטיישן במתכונת של משא ומתן מסוג דיפלומטיה בדלתיים סגורות במטרה לשמור על האנרגיות שלהם במשא ומתן ולתעל אותם בשיחות עצמן ולא בשיחות עם אמצעי התקשורת. בתדרוך שקיים קלינטון עם העיתונאים הכריז "אנחנו רוצים למקד את האנרגיה בשיחות, ולכן החלטנו להגביל את מגעינו עם התקשורת באמצעות דוברים בלבד". ולאחר מכן העיתונאים ואנשי המדיה הופנו אל מחוץ לאתר המשא ומתן. ג'יימס רובין, ציין גם הוא כי "אנו לא מתכוונים לומר לכם על מה הם מדברים שם, ואני מקווה שהישראלים והפלסטינים לא יענו להודעות שאתם משאירים להם".

לאחר עליות ומורדות במשא ומתן, נחתם ההסכם ב-23 באוקטובר 1998 על ידי יאסר ערפאת ובנימין נתניהו. ביל קלינטון חתם על ההסכם כעד. ההסכם נכנס לתוקפו בתוך 10 ימים מרגע החתימה, כלומר מה-2 בנובמבר 1998.

במסגרת הוועידה התחייב קלינטון בפני נתניהו כי יעניק חנינה לסוכן הישראלי ג'ונתן פולארד. קלינטון הפר בסופו של דבר את ההבטחה והתכחש לה. דניס רוס, השליח האמריקני למזרח התיכון דאז, כותב בספרו כי בוועידת ואי שאל אותו הנשיא האם שחרורו של פולארד הוא דבר חשוב לישראל. רוס השיב בחיוב, "כי הוא נחשב חייל ובישראל מקובל כי אין מפקירים חיילים בשדה הקרב", אך יעץ לנשיא לא לשחררו כדי לשמרו כקלף ללחץ על ישראל בעתיד ‏‏‏[1].

מימוש ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל בצעה את הנסיגה הראשונה מתוך שלוש שנקבעו על ידי הסכמי ואי בזמן שנקבע, אך סירבה להמשיך בנסיגות בטענה שהפלסטינים לא מלאו את חלקם בהסכם. בהחלטת הממשלה ב-12 בדצמבר 1998 נקבע שישראל לא תבצע נסיגות נוספות בלי שהפלסטינים יפסיקו את האלימות וההסתה, יאספו את הנשק הבלתי חוקי וישתפו פעולה עם ישראל בלחימה בטרור. כמו כן דרשה ישראל שהפלסטינים יפסיקו לדרוש שחרור רוצחים, ולא יכריזו באופן חד צדדי על הקמת מדינה פלסטינית ‏‏‏[2].

הפלסטינים קיימו כינוס של המועצה הלאומית הפלסטינית בה הכריזו שהם מאשררים את מכתבו של יאסר ערפאת לגבי ביטול הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל באמנה הפלסטינית. הדעות חלוקות האם כינוס זה עמד בדרישות ההסכם ואם הסעיפים הרלוונטיים באמנה הפלסטינית אכן בוטלו בפועל. עם זאת, הפלסטינים לא אספו את כלי הנשק הבלתי חוקיים ולא נאבקו בטרור כפי שנדרש בהסכם. כמו כן, ההסתה באמצעי התקשורת של הרשות הפלסטינית נמשכה. בינואר 1999 הצהיר יאסר ערפאת בוושינגטון שאם הישראלים לא יממשו את התחייבויותיהם, הוא יראה את עצמו פטור מהמחויבות שלו בהסכם להימנע מצעדים חד צדדיים, ואיים להכריז על הקמת מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.

שאר סעיפי ההסכם שנגעו להקמת ועדות לקידום דיונים בנושאים שהיו חשובים לישראלים ולפלסטינים לא הובילו לתוצאות מעשיות.

חתימת הסכם ואי על ידי בנימין נתניהו הביאה לנפילת ממשלתו, לאחר ששני חברי הכנסת של מפלגת מולדת ושני חברי כנסת מהליכוד, זאב בנימין בגין ומיכאל קליינר, מימשו את איומם והביעו תמיכה בהפלת הממשלה. בבחירות שהתקיימו במאי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה.

אהוד ברק הגיע בספטמבר 1999 להסכם שארם בו נקבע לוח זמנים חדש למחויבויות בהסכם ואי ונוספו מחויבויות ישראליות נוספות לשחרור אסירים. ממשלתו של אהוד ברק בצעה את יתר הנסיגות שנקבעו בהסכם ‏‏‏[3].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏דניס רוס, עמודים 438-439‏
  2. ^ Israel Sets Conditions for Wye Implementation‏, הודעה של לשכת העיתונות הממשלתית (באנגלית)
  3. ^ Latest Israeli Withdrawal Gives Palestinians Control of Nearly Half of West Bank, 21 במרץ 2000‏