הבחירות לכנסת השש עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 2001 Flag of Israel.svg 2006 ›
הבחירות לכנסת השש עשרה
28 בינואר 2003

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
הליכוד אריאל שרון 38 Green Arrow Up.svg 19+ 925,279
העבודה-מימד עמרם מצנע 19 Red Arrow Down.svg -7 455,183
מפלגת שינוי יוסף לפיד 15 Green Arrow Up.svg 9+ 386,535
ש"ס אלי ישי 11 Red Arrow Down.svg -6 258,879
האיחוד הלאומי אביגדור ליברמן Green Arrow Up.svg 3+ 173,973
מרצ יוסי שריד Red Arrow Down.svg -4 164,122
מפד"ל אפי איתם Green Arrow Up.svg 1+ 132,370
יהדות התורה יעקב ליצמן Gray Rectangle Tiny.svg 0 135,087
חד"ש-תע"ל מוחמד ברכה Gray Rectangle Tiny.svg 0 93,819
עם אחד עמיר פרץ Green Arrow Up.svg 1+ 86,808
בל"ד עזמי בשארה Green Arrow Up.svg 1+ 71,299
ישראל בעלייה נתן שרנסקי Red Arrow Down.svg -4 67,719
רע"ם עבד אלמאלכ דהאמשה Red Arrow Down.svg -3 65,551
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

אריאל שרון
ליכוד

רה"מ לאחר הבחירות

אריאל שרון
ליכוד

הבחירות לכנסת השש-עשרה נערכו ב-28 בינואר 2003, כ"ה בשבט ה'תשס"ג, על רקע האינתיפאדה השנייה, ההדלפות על חקירותיו של ראש הממשלה אריאל שרון ופרסומים אודות שחיתויות בליכוד. הבחירות התקיימו כמעט שנה לפני מועדן, ביוזמת ראש הממשלה, בתוקף סמכות שהוענקה לו עם קבלת חוק הבחירה הישירה ב-1992. הבחירות הוקדמו ממועדן המקורי, שנועד להיות ב-28 באוקטובר 2003, ב' בחשוון ה'תשס"ד.

המנצחות הגדולות של הבחירות היו הליכוד, שזכתה ל-38 מנדטים, ומפלגת שינוי, שזינקה ל-15 מנדטים ונהפכה למפלגת לשון מאזניים של כל קואליציה. גם האיחוד הלאומי זכה להישגים נאים (7 מנדטים). המפסידות הגדולות של הבחירות היו מפלגת העבודה (ירדה מ-26 ל-19 מנדטים), ש"ס (ירדה מ-17 ל-11) ומרצ (ירדה מ-10 ל-6). הירידה הכללית בכוחן של מפלגות השמאל נבעה בעיקר מהלך הרוח הניצי בעקבות הפיגועים שביצעו הפלסטינים ומחוסר מוכנותן לבחירות המוקדמות.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה

בדומה לבחירות הקודמות לראשות הממשלה גם בחירות אלו הושפעו מהאינתיפאדה. למרות העובדה כי במרבית התקופה מאז הבחירות הקודמות חלה הידרדרות משמעותית במצב הביטחוני, הרי מאז מבצע חומת מגן במאי ומבצע דרך נחושה ביוני 2002 חל שיפור במצב הביטחוני. גם נאום בוש ב-24 ביוני 2002 נחשב להצלחה מדינית של הממשלה משום שהנאום כלל דרישות מיידיות בעיקר מהפלסטינים.

העובדה כי בנימין בן אליעזר היה שר הביטחון במרבית התקופה (עד לפירוק ממשלת האחדות) לא איפשרה לעבודה להציב אלטרנטיבה למדיניות הממשלה בשל הקושי להציג עמדה מנוגדת לזו שנתמכה עד כה על ידה. תרמה לכך הנטייה המיליטריסטית בחלקים נרחבים מהציבור שתמכה בצעדים קשים אף יותר מאלו שננקטו בפועל כלפי הפלסטינים. מצב זה גרם לכך שההבדלים המשמעותיים בהצעות לטיפול באינתיפאדה לא היו בין העבודה לבין הליכוד אלא דווקא בין הפלג היוני בעבודה (שתמך בעמדות מרצ בקירוב) לבין הפלג הניצי (שעמדתו הייתה קרובה מאוד לזו של הליכוד).

באופן עקרוני, אף על פי שאהוד ברק לא התמודד בבחירות אלו (ואף נמצא כמעט שנתיים מחוץ לפוליטיקה) ומפלגת העבודה טרחה רבות על מנת להעלים אותו מההיסטוריה שלה (כולל ביטול שינוי השם לישראל אחת), הציבור ראה בו ובמפלגתו את האחראים הישירים לפרוץ האינתיפאדה.

באופן כללי, בדומה לבחירות הקודמות, גם אם במינון נמוך יותר, גרמה האינתיפאדה ליצירת פער משמעותי בדעות הציבור, תוך שהציבור שבעבר זיהה את עצמו כשמאל מתון נסחף ימינה בצורה משמעותית והותיר למעשה חלל ריק בינו לבין השמאל הקיצוני שהקצין אף הוא. מצב זה פגע משמעותית בקהל היעד הפוטנציאלי של מפלגת העבודה, שמאז 1977 הפכה למפלגה שמסתמכת בעיקר על השמאל המתון.

כמו כן, הקדמת הבחירות על ידי ראש הממשלה, ימים ספורים אחרי יציאת העבודה מהממשלה, תפסה את העבודה במצב בו טרם בחרה את ראש המפלגה. כשנבחר לבסוף עמרם מצנע, נותר לו מעט יותר מחודש להביא את עצמו לידיעת הציבור ולשכנע בדבר עמדותיו - הבולטת ביניהן הייתה הטענה שאין אינטרס ישראלי להמשיך לשהות בעזה ובערי הגדה המערבית.

המאבק על הנהגת העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמרם מצנע, מועמד רשימת העבודה-מימד בבחירות

לאחר פרישתו השנייה של אהוד ברק בסוף פברואר 2001, הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, בה ייצג שמעון פרס את העבודה כבכיר שריה. במקביל התמודד בן אליעזר מול מתן וילנאי על תפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות (שמעון פרס מונה לשר החוץ). נקבעו פריימריס במפלגת העבודה ל-4 בספטמבר 2001. בפריימריס אלו זכה לכאורה אברהם בורג (יושב ראש הכנסת דאז), אולם ההפרש הקטן (1000 קולות בלבד לטובת בורג) הביא לטענות רבות על זיופים, במיוחד במגזר הדרוזי. לאחר שורה ארוכה של דיונים והאשמות לגבי אפליה עדתית של הדרוזים הוחלט על עריכת פריימריס חוזרים ב-51 קלפיות (רובן במגזר הדרוזי) ב-26 בדצמבר, בבחירות חוזרות אלו נרשמו אחוזי הצבעה נמוכים (שכל צד פירש כחיזוק לעמדתו) ובסופן זכה בן אליעזר בראשות המפלגה בפער קטן של 1900 קולות.

למרות שזכייתו של בן אליעזר בראשות המפלגה הבטיחה לכאורה את מועמדותו לראשות הממשלה מטעם העבודה, הרי שבפועל תהליך הבחירות הבעייתי גרם לרינונים רבים בנושא זה, גם חוסר ההתלהבות של הפלג היוני בעבודה ממדיניות בן אליעזר כשר ביטחון תרם לכך. לאחר שהטיח האשמות קשות על אפליה עדתית כלפיו מכיוון שהוא ספרדי נאלץ בן אליעזר להסכים להתמודדות נוספת. בזמן שחלף בין ההחלטה על הפריימריס הנוספים לבין הפריימריס עצמם שנקבעו ל-19 בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, מה שהביא לשמועות כי הפרישה נובעת משיקולי פריימריס. בפריימריס עצמם זכה עמרם מצנע, עד אז ראש עירית חיפה, בראשות המפלגה תוך שהוא זוכה ב-53% מהקולות וגובר בכך על בן אליעזר שזכה ב-38% ועל חיים רמון (שנתמך על ידי בורג) שזכה ב-7% בלבד.

הפריימריס האחרונים, בהם נבחר מנהיג מהקצה היוני של המפלגה, גרמו לטענות של האגף הניצי של המפלגה שטענו כי בחירה זו תהפוך את העבודה ל"מרצ ב'" ותרחיק מצביעים. לעומת זאת, האגף היוני קיבל בשמחה את הבחירה וטען כי האגף הניצי הופך את העבודה ל"ליכוד ב'" ויש ליצור בידול. האשמות אלו, כמו גם תהליכי הפריימריס הארוכים והתכופים (שלוו כאמור בהאשמות זיוף רבות) גרמו לפגיעה ממשית במעמד העבודה ואף לטענות כי העבודה מתפוררת אשר נשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית.

מכיוון שהבחירות הכלליות הוקדמו באופן מפתיע, לא הספיק מאבק הפריימריז לשכוך וגרם כנראה נזק נוסף למפלגה בבחירות.

התפוררות ממשלת האחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע חומת מגן ועוד יותר מבצע דרך נחושה, אשר סיימו את מדיניות האיפוק של ישראל, אמנם הצליחו להביא להורדה משמעותית של רמת הטרור, אולם הביאו להתפוררות של ממשלת האחדות שבמידה רבה ההצדקה לקיומה (לפחות רשמית) הייתה הטיפול במצב הביטחוני החמור. מצב המשק הידרדר משמעותית ואחרי מבצע חומת מגן, אף הוצגה ב-25 באפריל 2002 תוכנית חירום כלכלית שכונתה חומת מגן כלכלית.

הרגיעה היחסית בתחום הביטחוני הייתה בין הסיבות לכך ששרי ש"ס התנגדו לתוכנית החירום ואף הצביעו נגדה בכנסת. מצב זה הביא את ראש הממשלה שרון לפטר את שרי ש"ס ב-20 במאי. ש"ס חזרה אמנם לממשלה ב-3 ביוני, אך צעד זה היווה את תחילת הסוף של ממשלת האחדות. ב-28 ביולי פרשו דוד לוי וסיעתו גשר מהקואליציה עקב התנגדות לתקציב, צעד שאמנם לא היה משמעותי באותה עת אולם בהמשך הקשה על המשך קיומה של הממשלה.

פרישת העבודה בספטמבר, שנומקה על רקע המדיניות הכלכלית ותקציב המדינה ועל רקע אי-הנוחות הפנימית במפלגה מהמדיניות הביטחונית החדשה, הביאה את שרון לבצע סבב תיקים בממשלתו. בנימין נתניהו מונה לשר החוץ ב-1 בנובמבר ושאול מופז מונה לשר ביטחון למחרת (בצעד שעורר ביקורת רבה בשל העיתוי - 4 חודשים בלבד לאחר שחרורו מצה"ל). למרות רענון הממשלה, החליט שרון לנצל את שעת הכושר הפוליטית ולפזר את הכנסת.

חוק טל והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 ביולי 2002 אושר חוק טל בכנסת. חוק זה הוא השאריות של רפורמת טל שהתקבלה בממשלת ברק (ב-2 ביולי 2000), כניסיון פשרה מול התביעה להשוות את חובות האזרחים החרדים לחובות האזרחים החילונים במדינה. התהפוכות הקואליציוניות עיכבו את קבלתו בכנסת עד לתאריך זה, ואף בקווי היסוד של הממשלה החדשה לא נקבע דבר לגבי התמיכה בחוק.

קבלת החוק‏[1], שלמעשה הכשיר את אי גיוסם של החרדים לצה"ל (תוך מתן אפשרות לצאת ל"שנת הכרעה" שבה יוכלו לעבוד, ושאחריה יוכלו לבחור האם להתגייס לשירות צבאי או אזרחי, או לחזור לישיבה) גרמה להתחזקות משמעותית של השנאה כלפי החרדים. תנועת "התעוררות" שהובילה את המאבק נתמכה על ידי שינוי ומרצ. ההשפעה העיקרית של חוק טל על הבחירות הייתה כנראה התחזקות משמעותית של שינוי.

התוכנית המדינית של העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר בחירתו של מצנע לראשות מפלגת העבודה, קיבלה העבודה מצע בו הציעה יציאה חד צדדית מרצועת עזה ומחברון, פינוי התנחלויות ובנייתה של גדר ההפרדה. למרות שתוכנית זאת (למעט חברון) היא למעשה התוכנית שאותה מימשה ממשלת שרון שהוקמה לאחר הבחירות הרי בזמן הבחירות לא קנתה לה התוכנית תומכים רבים, והותקפה חזור והתקף על ידי מפלגות הימין בראשות שרון. עוד יותר מכך ספג ביקורת החלק במצע העבודה המדבר על "משטר מיוחד" ב"אגן הקדוש", קרי (לפי ועידת טאבה) חלוקה בפועל של הריבונות על העיר העתיקה ועל הר הבית בין ישראל והפלסטינים.

חקירות שרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הקמפיין לבחירתו של שרון לראשות הליכוד בסוף 1999 אסף אריאל שרון תרומות בהיקף של 6 מיליון ש"ח בדרכים שהיו אסורות לפי חוק מימון המפלגות. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בתחילת ספטמבר 2001 קבע כי תרומות אלו מהוות עבירה על החוק (לאחר שתלונות קודמות לגבי נתניהו הביאו לאזהרות ולגבי ברק אף לפתיחת חקירה כנגד העמותות שסייעו לבחירתו). כתוצאה מכך החזיר שרון לתורמים מיליון וחצי שקלים ב-4 באוקטובר, אולם נתקל בקשיים בגיוס יתרת הכסף. בנו, גלעד, הצליח להשיג הלוואה שבועית בריבית גבוהה יחסית מבנק לאומי ב-22 באוקטובר ולאחר מכן יצר קשר עם סיריל קרן, איש עסקים דרום אפריקאי שנתן לו הלוואה על יתרת הסכום ב-30 בנובמבר (למרות שהכסף הועבר בפועל רק ב-17 בינואר 2002). הכסף של סיריל קרן הועבר לבנק דיסקונט ב-30 באפריל 2002 והושב לו (ממקורות לא ברורים) ב-17 בדצמבר אותה שנה.

עובדות אלו, בצירוף חוסר הבהירות לגבי היקף עסקיו של סיריל קרן בישראל (שרון טען כי אין לו כאלו, אולם הצהרה נסתרה על ידי אחרים) היוו חומר נפץ פוליטי ונמצאו בתקופת מערכת הבחירות בהשלמות חקירה בפרקליטות המדינה. ב-6 בינואר 2003 נחשפה חקירת הפרשה (בדיעבד הסתבר שעו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ', הפרקליטה הממונה על החקירה, הדליפה את הפרטים) בעיתון הארץ.

חשיפת הפרשה גרמה לסערה פוליטית גדולה ולקריאות להתפטרותו של שרון מצד אנשי האופוזיציה. גם העובדה כי חקירת ההדלפה שנוהלה על ידי אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה דאז, כללה חקירה של העיתונאי ברוך קרא תרמה להגברת המהומה. מצד שני האשימו אנשי הליכוד כי ההדלפה הייתה מכוונת פוליטית ונועדה לפגוע בשרון, טענה שלאחר הבחירות התגלתה כנכונה (על פי הצהרת גלאט-ברקוביץ' עצמה), אף על פי שהנתונים עצמם היו נכונים.

ההתמודדות בליכוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליכוד, ההתמודדות העיקרית הייתה בין בנימין נתניהו לאריאל שרון (גם משה פייגלין התמודד), במהלך מערכת הבחירות הפנימיות נתניהו פנה לימין האידאולוגי ואף הצליח להעביר החלטה במרכז הליכוד ב-12 במאי 2002 שאוסרת על הקמת מדינה פלסטינית. לעומת זאת שרון פנה למרכז המפה הפוליטית והצהיר כי "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים".

הפריימריס בליכוד נערכו ב-25 בנובמבר. באותו יום התרחשו שני פיגועי טירור כנגד ישראלים, האחד במומבסה, שבו נרצחו 3 ישראלים, והשני בסניף הליכוד בבית שאן, שם נרצחו 5 אזרחים. הפיגועים גרמו לשרון לחשוש מאחוזי הצבעה נמוכים, שלפי הפרשנות המקובלת היו אמורים לפגוע בסיכוייו להיבחר. הוא ערך לפיכך מסיבת עיתונאים, בה הוא קרא למצביעי הליכוד ללכת להצביע. מסיבת העיתונאים עוררה ביקורת רבה, בשל העובדה כי דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, עמד מאחורי שרון בזמן נאומו. חלוץ טען מאוחר יותר כי לא היה לו מושג כי מדובר במסיבת עיתונאים פוליטית. בסופו של יום, שרון ניצח את נתניהו בבחירות המקדימות ונבחר שנית ליו"ר המפלגה.

הבחירות במרכז הליכוד של המועמדים לכנסת נערכו ב-28 בנובמבר. לפי התקנון מ־1999, כל חבר במרכז היה מסמן 15 מועמדים ואחד ממחוזו והתוצאות היו לפי מספר קולות (המקום השני הייה משוריין לבנימין נתניהו). הבחירות זכו לגל חריף של ביקורת תקשורתית והאשמות לגבי שחיתות. ההאשמות התמקדו עד מהרה בסגנית השר נעמי בלומנטל, שנחשדה כי אירחה חברי מרכז במלון שרתון סיטי טאואר ונחקרה במהלך חודש דצמבר. ב-1 בינואר 2003 פוטרה בלומנטל על ידי שרון בשל סירובה לענות לשאלות חוקרי המשטרה. בעקבות עתירות של חברי מרכז שטענו שההצבעות לשינוי התקנון, שהיו אמורות להתקיים בוועידה, לא התקיימו בעקבות פיזורה המהיר, הוחלט להצביע על השינוי (שלא התקבל) ולדחות את הבחירות לאחר הצהריים.

הביקורת הציבורית הביאה את שרון להקים ועדה פנימית בראשות מאיר שטרית, הוועדה הגישה את המלצותיה ב-5 בינואר והן כללו בעיקר את החזרת הפריימריס. ההמלצות אמנם התקבלו ב-3 באוגוסט (לאחר הבחירות) אך הן לא יושמו.

ההיערכות לבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Elections16 1.JPG
Elections16 2.JPG
שלטי חוצות בתל אביב במהלך מערכת הבחירות
הספירה לאחור לפרסום תוצאות מדגם ערוץ 10, כפי שהופיעה על מגדלי עזריאלי בתל אביב בליל הבחירות

במערכת הבחירות הזאת, בניגוד לשלוש מערכות הבחירות שקדמו לה, נבחרה רק הכנסת, וזאת בעקבות חקיקתו של חוק יסוד: הממשלה החדש ב-7 במרץ 2001 לאחר דיון סוער הן בכנסת‏[2] והן יום קודם לכן בוועדת החוקה‏[3]. החוק החדש היה דומה בעיקרו לחוק המקורי שהיה קיים לפני חוק הבחירה הישירה, אולם כלל מספר שינויים, אשר תפקידם היה מחד לחזק את הממשלה מול הכנסת ולהקשות על הפלתה, ומאידך לחזק את הפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת על הממשלה.

מערכת הבחירות החלה רשמית ב-5 בנובמבר 2002, כאשר שרון פיזר את הכנסת, ואילו התאריך הסופי של הבחירות נקבע על ידי הכנסת ב-11 בנובמבר.

ככלל, מערכת הבחירות הייתה מנומנמת יחסית, בעיקר בשל התחושה הציבורית כי ניצחון הליכוד מובטח, תחושה שהייתה חזקה דיה ששינוי ביססה את תעמולת הבחירות שלה עליה. לפרקים אף נדמה היה כי נקודת העניין היחידה במערכת הבחירות היא ועדת הבחירות המרכזית והעומד בראשה, שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, שהיו פעילים מאוד יחסית למערכות בחירות קודמות.

מערכת הבחירות התאפיינה בכך שגוש השמאל הציוני קיפל למעשה את דגל השלום והשקיע את מרבית המאמצים שלו בשכנוע המצביעים בכך שגדר ההפרדה והנסיגה מעזה ישפרו את מצבה של מדינת ישראל. תשדירי התעמולה של העבודה ניסו להציג את מצנע כאיש צבא לשעבר, בזמן שהליכוד ניסה בהצלחה לא מעטה להציגו כאיש שמאל קיצוני.

בליכוד נרשם פיצול בין שרון שעמד בראש הרשימה לבין שאר הרשימה. בעוד שרון דיבר על "ויתורים כואבים" ופנה למרכז, שאר הרשימה הורכבה ברובה המכריע מאנשי ימין מובהקים, חלקם אף קיצוניים. שרון ניסה להקטין את הנטייה ימינה של הרשימה על ידי הצגתם של מועמדים מתונים יחסית כמו אהוד אולמרט (אשר קיבל רק את המקום ה-35 ברשימת מועמדי הליכוד) ודן מרידור (אשר לא התמודד בבחירות הפנימיות בליכוד ופרש מספר שנים קודם לכן למפלגת המרכז) בתור מי שיתמנו כשרים לאחר הבחירות. פיצול זה נבע מכך שבעוד שיו"ר המפלגה נבחר על ידי כלל חברי המפלגה, שאר הרשימה נבחרה על ידי חברי מרכז המפלגה, בו היה רוב לתומכים בעמדות ימניות יותר. בנוסף גויס גם ארתור פינקלשטיין לקמפיין שהציג את שרון בצורה דומה לקמפיין הקודם, עם כבשים וילדים.

מרצ, שנדחקה על ידי מפלגת העבודה לשוליים השמאליים בעקבות בחירת מצנע, השקיעה את מירב מאמציה‏[4] במתקפה כנגד שינוי, שמצעה היה דומה מאוד בנושאים האחרים (ניקיון משחיתות, עוינות לחרדים ועוד). בנוסף ניסתה מרצ לצרף אליה כוחות נוספים ממחנה השמאל - רומן ברונפמן (שנבחר במקור מטעם "ישראל בעלייה") צורף לרשימה ב-24 בנובמבר, וכן צורפו יוסי ביילין ויעל דיין לרשימה ב-11 בנובמבר (רשמית למחרת היום) לאחר שלא נבחרו למקומות ריאליים במפלגת העבודה - וכיוון שהצטרפו לאחר מועד הפריימריז במרצ, לא זכו במקומות ריאליים גם ברשימתה. בנושא המדיני תקפה מרצ את מפלגת העבודה בשל ישיבתה בממשלת האחדות (סיסמת הבחירות שלה הייתה "מרצ - לא בעדר של שרון"). כמו כן הציגה מרצ את עצמה כמי שחוקקה את מספר החוקים החברתיים הרב ביותר (והסתבכה בכך במלחמת גרסאות עם המפד"ל).

בבחירות אלו שימשה ועדת הבחירות המרכזית בתפקיד מכריע. חלק מתפקיד זה נבע מכך שבפעם הראשונה ניתן היה לפסול מועמדים מסוימים (ולא רק רשימות שלמות). ועדת הבחירות וכן יו"ר הוועדה, השופט מישאל חשין, הכריעו במספר בקשות לפסילת מועמדים:

  • ב־24 בדצמבר נפסל משה פייגלין על ידי יו"ר הוועדה בשל עונש המאסר שנגזר עליו בגלל עבירות ההמרדה שביצע בתקופת פעילותו ב"זו ארצנו".
  • ב־25 בדצמבר נפסל שאול מופז על ידי היו"ר משנקבע כי טרם חלפה מלוא תקופת הצינון הנדרשת מתום שירותו הצבאי כקצין בדרגת רב-אלוף. הוועדה אישרה את החלטתו.
  • ב־29 בדצמבר סירבה הוועדה, ברוב של 21 מתנגדים מול 18 תומכים, לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל בשל שלילת האופי הדמוקרטי של ישראל ובשל הסתה לגזענות, למרות תמיכת חשין והיועץ המשפטי לממשלה בבקשה.
  • ב־30 בדצמבר אושרה, ברוב של 21 תומכים מול 18 מתנגדים ו־2 נמנעים, פסילת אחמד טיבי בשל תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, למרות התנגדות חשין והיועץ המשפטי לממשלה לבקשה.
  • ב־31 בדצמבר אושרה פסילת רשימה בל"ד (ברוב של 21 תומכים מול 20 מתנגדים) וכן פסילת העומד בראשה, עזמי בשארה (ברוב של 22 תומכים מול 19 מתנגדים), בשל שלילת האופי היהודי של ישראל ובשל תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור נגד ישראל, למרות התנגדות חשין לבקשה, אך בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה (שאף הגיש בעצמו בקשה לפסילת בל"ד, בהסתמך על חומר שנאסף על ידי שירות הביטחון הכללי ובחלקו היה במקור חומר חסוי, שהוצג בפני הוועדה ללא מקורותיו וחלקו הוכחש על ידי בשארה).

מופז והליכוד ערערו לבית המשפט העליון על החלטת הוועדה לפסול את מופז, ופייגלין עתר לבג"ץ נגד ההחלטה לפסול אותו. בנוסף הוגשו ערעורים נגד פסילת רשימת בל"ד והסירוב לפסול את מרזל, וכן התבקש בית המשפט העליון (על פי החוק) לאשר את הפסילות של טיבי ובשארה. כלומר, בית המשפט העליון התבקש להכריע בכל הפסילות. ב-9 בינואר אושרו פסילתם של מופז ופייגלין ואילו שאר הפסילות בוטלו.

בנוסף, הוועדה דחתה ברוב גדול בקשות לפסילת חרות - התנועה הלאומית, חד"ש-תע"ל, הרשימה הערבית המאוחדת והעומד בראשה עבד אלמאלכ דהאמשה. לא הוגש ערעור על החלטות אלה.

ב-9 בינואר הגיעה התערבות חשין במערכת הבחירות לשיאה, כאשר בפעם הראשונה בתולדות המדינה הפסיק חשין שידור מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה בנושא חשיפת החשדות הפליליים נגדו. מסיבת-העיתונאים שודרה בשלושת הערוצים המרכזיים. חשין טען כי היא מהווה תעמולת בחירות, בשל העובדה ששרון תקף בה את מפלגת העבודה בצורה חריפה. (באופן אירוני, ההפסקה בוצעה בפועל דווקא לאחר שראש הממשלה סיים את תעמולת הבחירות ופנה לנושא חקירות שרון שמסיבת העיתונאים הייתה אמורה לעסוק בו מלכתחילה). הפסקה זו הביאה להגשת בקשה של מפלגת העבודה לקזז את זמן מסיבת העיתונאים מזמן התעמולה של הליכוד (בקשה זו נדחתה), ולעומת זאת אנשי הליכוד התקיפו את חשין על כך שהעז "להשתיק" את ראש הממשלה (חשין דחה את הטענות).

כמו כן אסר חשין על פרסום תשדיר של חרות (השמעה של ההמנון הלאומי התקווה עם מילים אחרות בערבית, וכן דגל ישראל שהופך בהדרגה לדגל פלסטין; התשדיר זכה לתפוצה פופולרית באינטרנט בעקבות החלטה זו), וכן קבע שיש למחוק את ההופעות הקצרות של דגל פלסטין מתשדירים של רע"ם ובל"ד. נגד שתי ההחלטות הוגשו עתירות לבג"ץ, הראשונה נדחתה והשנייה התקבלה. ב-30 בדצמבר 2002 אסר על שידור תעמולה בערוץ 7 (שלכאורה שידר מחוץ לתחומי מדינת ישראל) וב-17 בינואר 2003 אסר על שידור תעמולה בשידורי הלוויין של ש"ס. ביום הבחירות אסר חשין על פרסום קריאות של מצנע ושרון לעידוד ההצבעה (בשל חשש לתעמולה) ודרש מהם להקליטן מראש (דבר שלא בוצע). לאחר הבחירות אף הציע לבטל את יום השבתון בבחירות (המיותר לדעתו) ואת תשדירי התעמולה (חסרי ההשפעה לטעמו).

במהלך מערכת הבחירות נקלעה ש"ס לבעיות רבות: הרב כדורי הסיר את תמיכתו בה ותמך במקום זאת ברשימת "אהבת ישראל" של נכדו (שהסתבכה בהפצת קמיעות, בדומה לש"ס במערכות הבחירות הקודמות); החלפתו של אריה דרעי באלי ישי בעקבות הרשעתו של דרעי וכניסתו לכלא, גרמה לירידה ברמת המוטיבציה של הפעילים וכן לאי אפשרות לנצל את מאסרו של דרעי; גם ביטול חוק הבחירה הישירה, שגרם למצביעים רבים שהצביעו בעבר לליכוד לשוב ולהצביע עבורו כדי להבטיח את ניצחונו, פגעה במפלגה.

חרות בראשות מיכאל קליינר וברוך מרזל הציבה את עצמה בקצה הימני הקיצוני (סיסמתה הייתה "חרות הכי נץ בימין") של המפה הפוליטית. המפלגה הציגה דעות ימניות קיצוניות, כולל ביטול של חלק גדול מזכויותיהם של ערביי ישראל, ביטול הסכמי אוסלו וכדומה.

מפלגת שינוי ביססה את תעמולת הבחירות שלה על הקמת "ממשלה חילונית" לאחר הבחירות. התעמולה התבססה על כך שלמעשה אין סיכוי כי העבודה תנצח ולכן החשיבות העיקרית היא אלו מפלגות יהיו השותפות בקואליציה. שינוי הציגה את עצמה כלשון מאזניים תחליפית לש"ס שתאפשר לשרון להקים ממשלת ליכוד-שינוי-עבודה כאשר שינוי משמשת הן כגורם אנטי חרדי והן כלשון מאזניים בנושא המדיני. בנושא הכלכלי הציגה שינוי את עצמה כמפלגת מעמד הביניים וטענה כי תייצג אותו בכנסת.

מפלגות הימין ישראל ביתנו, מולדת ותקומה התאחדו לרשימת האיחוד הלאומי, שהציגה את עצמה כמפלגת "הליכוד האמיתי" תוך טענה כי הליכוד ובמיוחד שרון פנו שמאלה. היה ניסיון לשלב באיחוד גם את המפד"ל, אך חברי המפד"ל התנגדו‏[5].

מאידך גיסא, כתוצאה מהחשש לאיבוד קולות לאיחוד הלאומי פנתה המפד"ל ימינה, תוך שהיא מבססת את הקמפיין שלה על דמותו של אפי איתם, תת-אלוף מעוטר שנולד כקיבוצניק וחזר בתשובה. בנוסף המפד"ל הדגישה את הישגיה בכנסת הקודמת: חקיקה חברתית ויהודית ענפה ודחיפת הממשלה למבצע חומת מגן.

מפלגת עם אחד הציגה את עצמה כמפלגת עובדים סוציאליסטית, תוך טענה כי שאר המפלגות הפכו כולן לקפיטליסטיות, תומכות בהפרטה ובפגיעה בזכויות העובדים. המפלגה הואשמה לאורך כל מערכת הבחירות בניצול המשאבים של ההסתדרות (שהיו"ר שלה, ח"כ עמיר פרץ, עמד בראש המפלגה) לטובתה.

ישראל בעלייה ניסתה לשווק את עצמה כמפלגה של כל העולים, תוך פניה לעולים גם מארגנטינה, צרפת ואף מארצות הברית וזאת בניגוד לבחירות הקודמות בה השתדלה לטשטש את זהותה כמפלגת עולים.

חד"ש, שעד לבחירות אלו הציגה את עצמה כמפלגה יהודית-ערבית בעיקרה, פנתה לעבר המגזר הערבי, מה שהתבטא בעיקר בכך שלראשונה לא צורף אף מועמד יהודי במקום ריאלי לרשימה (לאחר שתמר גוז'נסקי לא הצליחה לצבור מספיק קולות לצירופה בניגוד לחוקה ב-29 בנובמבר) ולאחר שתנועת תע"ל של אחמד טיבי הצטרפה לרשימה מאוחדת עם חד"ש ב-9 בדצמבר (דבר שהביא לדחיקת דב חנין, שהיה אמור להיות מחליפה של גוז'נסקי, למקום ספק-ריאלי). תנועת בל"ד, תקפה את אופיה היהודי של המדינה. מפלגת רע"ם התמודדה אף היא לאחר שניסיונות להביא להתמודדות של כל המפלגות הערביות כגוש אחד נכשלו.

כמו כן התמודדו, כמו בכל מערכת בחירות, מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, כמו "ישראל אחרת" (שטענה כי תנקה את המערכת משחיתות ותקים ממשלה ללא פוליטיקאים ולבסוף התברר כי נתמכה על ידי אנשי עסקים), עלה ירוק (שתמכה בלגליזציה של "סמים קלים" והותקפה‏[6] על ידי שלמה אהרונישקי, מפכ"ל המשטרה דאז), זכויות הגבר (שטענה להשתלטות פמיניסטית על המדינה) ואף מפלגת המרכז (שהציגה את עצמה כמפלגה חברתית). גם צומת התמודדה בבחירות, תוך דגש על שילוב של דעות ימניות, אנטי חרדיות וניקיון משחיתות.

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף עוגה של התפלגות המפלגות שעברו את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השש עשרה

בבחירות לכנסת השש עשרה, אשר התקיימו ב-28 בינואר 2003 נמנו 3,148,364 קולות כשרים מתוך 4,720,079 בעלי זכות הצבעה, דהיינו אחוז הצבעה של כ-67%. אחוז החסימה עמד על אחוז וחצי מכלל הקולות הכשרים, דהיינו 47,225 קולות.

מפלגה אותיות מספר קולות מספר מנדטים
הליכוד מחל 925,279 38
העבודה - מימד אמת 455,183 19
שינוי יש 386,535 15
ש"ס שס 258,879 11
האיחוד הלאומי ל 173,973 7
מרצ מרצ 164,122 6
מפד"ל ב 132,370 6
יהדות התורה ג 135,087 5
חד"ש-תע"ל ו 93,819 3
עם אחד ם 86,808 3
בל"ד ד 71,299 3
ישראל בעלייה כן 67,719 2
רע"ם עם 65,551 2

מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה:

מפלגה אותיות מספר קולות
עלה ירוק קנ 37,855
חירות נץ 36,202
ברית לאומית מתקדמת צף 20,571
הירוקים רק 12,833
ישראל אחרת נ 7,144
אהבת ישראל זנ 5,468
צומת צ 2,023
המרכז פה 1,961
דע"ם - מפלגת הפועלים ק 1,925
אזרח ומדינה קך 1,566
רע"ש ט 1,284
ל.ה.ב.ה. קץ 1,181
זעם - צדק חברתי ז 894
לידר ף 833

הבחירות עצמן התאפיינו באחוזי הצבעה נמוכים, באדישות‏[7] ובאופן חריג גם בניצול רב‏[8] של יום השבתון לקניות.

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השש עשרה

מיד לאחר הבחירות הצטרפה מפלגת ישראל בעלייה לליכוד, וכתוצאה מכך גדל כוחה ל-40 מנדטים.

הגידול העצום בכוחה של שינוי השיג במידה רבה את מטרתו, כאשר הצליחה המפלגה לדחוק את ש"ס מהממשלה, אולם למרות זאת לא הוקמה ממשלה חילונית בשל ויכוח על הנסיגה מעזה. ב-3 בפברואר נערכה פגישה בין מצנע ושרון ובה הודיע שרון כי לדעתו נצרים חשובה אסטרטגית וכפר דרום הוא סמל להתיישבות היהודית ולכן איננו מוכן לדון בפינויים, והודעה זו הביאה את ועידת מפלגת העבודה לסרב לכניסה לממשלה ב-6 בפברואר. אי כניסתה של העבודה הביא להתקפות של שינוי על העבודה בשל החמצת ההזדמנות, תוך נסיגה מהאוליטמטום ששינוי לא תיכנס ללא העבודה. מצד שני הצליחה שינוי להביא לחתימה על הסכם בינה לבין המפד"ל שסוכם בו על דיונים משמעותיים בנושאי דת ומדינה, דיונים שהופסקו בשלביהם האחרונים בעקבות פרישת המפד"ל ממהמשלה ב-2004.

הממשלה שהוקמה אחרי הבחירות כללה את הליכוד, שינוי, האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד"ל.

במפלגת העבודה הואשם מצנע בתבוסה ולאחר מאבקים פנימיים בני חצי שנה נאלץ לפרוש מראשות המפלגה, תוך שהוא נדחק לעבר יוזמת ז'נבה ונותר בקצה היוני של המפלגה. שמעון פרס התמנה במקומו כיו"ר זמני לשנה ומאז הוארכה תקופת כהונתו עד לפריימריז בנובמבר 2005. במרצ, התפטר יוסי שריד מראשות המפלגה, המפלגה פוזרה בהתאם להבטחתו לפני הבחירות ובמקומה הוקמה מפלגת יחד שיוסי ביילין נבחר לראשה.

מבחינה מדינית-צבאית, הניצחון של שרון בבחירות היה בין הגורמים להודנה (שביתת האש) בקיץ 2003, לקבלת מפת הדרכים ולוועידת טאבה ב-24 ביוני. מבחינה כלכלית התגלה מינויו‏[9] של נתניהו לשר האוצר כהצלחה והמשק הישראלי הצליח להתאושש מהמיתון החריף החל מסוף 2003. שרון, על אף דבריו במערכת הבחירות ואף על פי שהיה זה מצעה של מפלגת העבודה, הביא לכדי אישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות, שבוצעה בסופו של דבר בקיץ 2005. בממשלה זו חילופי השרים ברוב משרדי הממשלה היו תכופים ומרובים לאור תוכנית ההתנתקות. רוב הסיעות שנכנסו לכנסת כיהנו באותה ממשלה, בשלבים שונים ומסיבות שונות.

פרטורבציות פוליטיות נוספות בכנסת ה-16 היו התמזגותה של מפלגת "עם אחד", חוץ מח"כ דוד טל, עם מפלגת העבודה, פרישתו של ח"כ מיכאל נודלמן מהאיחוד הלאומי וההתפלגות-למעשה של סיעת הליכוד ל"שרוניסטים" ול"מורדים" שהביאה לבסוף להקמת קדימה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבישי בן חיים וסמדר שמואלי, חוק טל עבר בכנסת: הפטור מגיוס עוגן בחוק, באתר ynet‏, 23.07.02
  2. ^ לינוי בר גפן, הכנסת החליטה: חוזרים לשיטת הבחירות הקודמת, באתר ynet‏, 08.03.01
  3. ^ ענת רואה, ועדת החוקה אישרה את חוק ביטול הבחירה הישירה , באתר ynet‏, 06.03.01
  4. ^ ורד לוביץ', מרצ נגד שינוי, באתר ynet‏, 16.12.02
  5. ^ אפרת וייס, מפלגות הימין מתאחדות; המפד"ל בחוץ, באתר ynet‏, 12.11.02
  6. ^ ארצי חלפון, מפכ"ל המשטרה: עבריינים מנסים לחדור לשלטון, באתר ynet‏, 25.12.02
  7. ^ בחירות 2003: הבוחרים הצביעו ברגליים, באתר ynet‏, 28.01.03
  8. ^ אורנה יפת, יום הבוחר? לא, יום המוכר, באתר ynet‏, 28.01.03
  9. ^ דיאנה בחור ואטילה שומפלבי, המו"מ: נתניהו הסכים, אולמרט נענה, באתר ynet‏, 27.02.03
  10. ^ יגאל ערמוני, אוסקר הבחירות - תשדירי התעמולה המצטיינים, באתר ynet‏, 28.01.03
Flag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013  •  2015