משרד החוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נמצא בשלבי עריכה ערך זה נערך או נכתב במסגרת הקורס האקדמי פוליטיקה ישראלית באוניברסיטת בר-אילן, והעבודה עליו עתידה להסתיים בתאריך 1.5.08. ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב לעיל. נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית. הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.

ערך זה עוסק במשרד החוץ הישראלי. אם התכוונתם למשרדי חוץ באופן כללי, ראו משרד החוץ (כללי).

משרד החוץ
שר	ציפי לבני
מועד כניסת השר לתפקידו	18 בינואר 2006
מנכ"ל	אהרון אברמוביץ'
שנת הקמה	1948
http://www.mfa.gov.il

משרד החוץ בישראל, כבמדינות אחרות בעולם, עוסק בגיבוש מדיניות החוץ של הממשלה, בביצועה ובהסברתה - המשרד מטפל בניהול יחסיה הבינלאומיים של המדינה. המשרד מייצג את המדינה בפני ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים שוקד על קידום קשרי הכלכלה, התרבות והמדע ומקדם את שיתוף הפעולה עם ארצות מתפתחות. המשרד גם משמש ככלי מרכזי בטיפוח הקשרים עם הקהילות היהודיות בתפוצות. המשרד פועל בכמה מוקדים, דרך המשרד הראשי הממוקם בקרית הלאום בירושלים, ודרך נציגויות ישראל בחו"ל, שגרירויות וקונסוליות.

בראש המשרד עומד שר החוץ, והוא האחראי על הניהול התקין של המשרד, ועל ביצוע מדיניות חוץ בצורה הטובה ביותר. בעיצוב וגיבוש של מדיניות החוץ יש השפעה רבה לראש הממשלה (השפעה רבה מהשפעתו של משרדי ממשלה אחרים), ולעתים מבצע ראש הממשלה מהלכים מדיניים חשובים באופן עצמאי, או תוך שיתוף מזערי של משרד החוץ.

משרד החוץ אמון גם על ההסברה ויצירת תדמית חיובית למדינת ישראל. בעקבות אירועי אינתיפאדת אל אקצה והמלחמה על ההסברה בתקשורת, נמתחה ביקורת רבה על תפקודו של מערך ההסברה במשרד החוץ. בשנים האחרונות נעשו מאמצים לשפר את מערך ההסברה ולתקן את הליקויים, אך נשמעות עדיין ביקורות על תפקוד חובבני ומחסור בתקציבים.

משרד החוץ הישראלי אחראי על שלומם של הישראלים המצויים בחו"ל: שליחי מדינה, אנשי עסקים ומטיילים. כאשר מתרחש אסון בחו"ל, מקים משרד החוץ חדר מצב ובו הוא עוקב אחר מצב הישראלים בארץ שנפגעה ומעדכן את משפחותיהם בארץ.

תוכן עניינים 1 שרי החוץ 2 שיקולים של מוסר במדיניות המשרד 3 הקמת המשרד 4 מינויים וקידום עובדים במשרד 5 אגפים תפקודיים במשרד 5.1 אגף תקשורת והסברה 5.2 החטיבה הקונסולרית 5.3 חטיבת ההדרכה 5.3.1 קורס הצוערים 5.4 אגף ארגונים בינלאומיים (ארב"ל) 5.4.1 חברות באו"ם 5.4.2 יחסים עם נאט"ו 5.5 המרכז לשיתוף בין-לאומי (מש"ב) 5.6 המחלקה לאורחים רשמיים (מאו"ר) 5.7 אגף הכלכלה 5.8 מחלקת הטקס 5.9 החטיבה לתכנון מדיני 5.10 אגף קשרי תרבות ומדע (קשתו"ם) 6 אגפים מרחביים במשרד 7 המרכז למחקר מדיני (ממ"ד) 8 ביקורת מבקר המדינה על המבנה הארגוני של המשרד 9 שרי החוץ לדורותיהם 10 הערות שוליים 11 קישורים חיצוניים 12 לקריאה נוספת

[עריכה] שרי החוץ

שר החוץ הוא העומד בראש משרד החוץ. דרך הניהול המיניסטריאלי של המשרד, הוא מחווה את מדינייות החוץ של ישראל בהתאם למדיניות הממשלה והקו המנחה של חתירה למען השגת יעדיה של ישראל בתחום מדיניות החוץ. מתפקידיו החשובים של שר החוץ הוא להיות דמות ייצוגית של ישראל בתחומה ומחוצה לה, כ"דיפלומט הראשון של ישראל" הוא מרבה לייצג את ישראל ועמדותיה בכנסים, פגישות אישיות ופגישות פיסגה בהם נוכחים אישים בכירים מעצבי מדיניות ודעת קהל.

לשכתו של שר החוץ מורכבת מעובדי אמון ועובדים מקצועיים. עובדי האמון הם העובדים אשר אינם עובדי משרד החוץ מן המניין וכל שר רשאי למנות אותם. העובדים המקצועיים הם עובדי משרד החוץ המושמים בלשכה לעבודה השוטפת.

בהיותו אחד התפקידים הבכירים בממשלה, תיק שר החוץ היה בשליטתן הכמעט בלעדית של שתי מפלגות השלטון הגדולות: העבודה (על גלגוליה השונים) והליכוד. רבים מאלה שכיהנו בתפקיד שר החוץ כיהנו גם כראש ממשלת ישראל בתקופה אחרת בחייהם.

שרת החוץ הנוכחית של ישראל היא ציפי לבני, חברת כנסת ממפלגת קדימה.^[1]

[עריכה] שיקולים של מוסר במדיניות המשרד

ערך מורחב – יחסי החוץ של ישראל

למשרד החוץ תפקיד מכריע בכינון יחסים דיפלומטים עם מדינות בעולם, הידוקם ושימורם. תפקיד זה מוטל על אגפיו השונים של המשרד, אך נשען על שרי החוץ ושגרירי ישראל כגורמי מפתח כפי שמלמד העבר, ובכל אימת שהלה מייצגים את ישראל בעולם, הם פועלים לחזק ולהעמיק את קשריה של ישראל, עם מדינות שיש לישראל עימן יחסים דיפלומטים קיימים או עם מדינות איתן טרם הוכשרו היחסים.החלטותיהן של מדינות לניתוק או הגבלת היחסים הדיפלומטים עם ישראל נובעים ממניעים שונים, אידיאולוגיים, ביטחוניים, כלכליים ודתיים. לאור זאת, אפשר לתמרן את מדיניותו של משרד החוץ לפעול באפיקים שונים, כדי ל"שכנע" את אותן המדינות בתועלת שבקיום יחסים משותפים או בקיומם של אינטרסים משותפים. יחסים בין מדינתיים של ישראל עם מדינות המבוססים על יחסי מסחר, מכירת נשק וטכנולוגיה וכיו"ב תורמים אף הם לחיזוק היחסים.

עם זאת, ישנם קווים אדומים מוסריים בביצוע מדיניות החוץ , עליהם ישראל איננה מוכנה לעבור, אף על פי שהם פוגעים במטרותיה הבינלאומיים. מספר פעמים סירבה ישראל, בלחצם של נציגי משרד החוץ, למכור ולהעביר נשק אל גופים שונים בעולם, למשל לניקרגואה ולאל סלוואדור. בשנות השמונים ניסה להימנע משרד החוץ מתמיכה פומבית במשטרי האפרטהייד באפריקה. שיקולים אלה של ישראל מסכנים ופוגעים ביחסיה הדיפלומטים עם מדינות שונות. אולם, שיקולים מוסריים שגויים עשויים אף הם להוביל הסתבכות של ישראל בזירה הבינלאומית, כפי שהיה במבצע שלום הגליל, כאשר ניסתה ישראל לסייע למיעוט הנוצרי להגן על עצמו בלבנון.

	בניהול מדיניות חוץ אין מוסר אבסולוטי, אך חייבת להיות שאיפה לפעול לפי נורמות מוסריות מקובלות. כמי שעבד שנים רבות במשרד החוץ, אני משוכנע שזו היתה שאיפתם של רוב רובם של קובעי מדיניות החוץ הישראלית ומבצעיה.
-- דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ 1980 - 1987 [2]

[עריכה] הקמת המשרד

בטרם הוקם המשרד, הפעילות בנושא מדיניות החוץ רוכזה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בראשה עמד משה שרת, לימים שר החוץ הראשון. ההחלטה על הקמת משרד החוץ נפלה בקיץ 1946 בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית בראשות דוד בן גוריון ומשה שרת. מלאכת ההקמה הוטלה על ד"ר ולטר איתן , דובר הסוכנות והמנכ"ל העתידי של המשרד. איתן הקים באותה שנה את המוסד להשתלמות שליד המחלקה המדינית. מוסד זה נועד להכשיר פקידים בכירים בשירות המדינה ובמשרד החוץ לכשיקום. תפקיד המוסד היה לחנך את בוגריו לתחום המגעים והקשרים עם גורמי חוץ. ב- 30 בינואר 1948 העבירו חניכי המוסד הצעה להקמת משרד החוץ העתידי של ישראל לעיונו של שרת. אף על פי שלא התקיים דיון על המסמך בסוכנות ולא התקבלה החלטה עליו, עם הכרזת המדינה, הוקם משרד החוץ על פי התוכנית. ^[3]

[עריכה] מינויים וקידום עובדים במשרד

עבודת משרד החוץ מחייבת מבנה וארגון שונים של כח אדם מאלה של יתר משרדי הממשלה. על פי הסדרים בין הנהלת המשרד לוועד העובדים ולנציבות שירות המדינה, נקבע כי בשירות המדיני ובשירות החוץ המינהלי לא ימונו עובדים למשרות בארץ ובחו"ל על פי מכרזים פנימיים, כנהוג בשאר משרדי הממשלה, אלא בידי ועדות מינויים של המשרד (ועדת מינויים עליונה וועדת מינויים שנייה). עם זאת, הממשלה יכולה למנות, על פי המלצת שר החוץ וחוות דעת נוספת של ועדת המינויים בנציבות שירות המדינה, 11 ראשי נציגויות דיפלומטיות. מינויים אלה פטורים ממכרז פומבי ואינם נדונים בוועדות המינויים של המשרד.

ועדת המינויים העליונה מחליטה על מינויים לראשי נציגויות, בכפוף לאישור הממשלה, סמנכ"לים וראשי אגפים. ועדת המינויים השנייה מחליטה על מינויים בדרגות נמוכות יותר: עד ראש חטיבה בארץ ועד ציר בחו"ל, ובנוסף היא מחליטה גם על קידום עובדים - העלאה בדרגה או מעבר של עובד משירות לשירות. התקנון קובע ששיבוץ עובד בתפקיד או העברתו לתפקיד אחר טעונים אישורה של ועדת המינויים המתאימה. ^[4]

[עריכה] אגפים תפקודיים במשרד

האגפים התפקודיים, בשונה מן האגפים המרחביים אשר מחולקים לפי חלוקה גאוגרפית, מחולקים על פי התמחותם בנושא מסוים, כל אחד מן האגפים מרכז את הטיפול לפי התמחותו.^[5]

[עריכה] אגף תקשורת והסברה

	המטרה הראשית של עבודת ההסברה המדינית של ישראל היא לשכנע מעצבי מדיניות, מקבלי דעת קהל והציבור בכללותו באותן המדינות בהן ניתן לנקוט בפעילות הסברתית ביסודות הקיום של מדינת ישראל, בצידקת עמדותיה המדיניות ופעולותיה הביטחוניות על מנת להשיג תמיכה. בכך יש תרומה ליצירת תדמית חיובית לישראל ובכך מתאפשרת אווירה נוחה ורצון טוב בקשרי המסחר, התיירות, השקעת ההון ועידוד העליה...מטרה נוספת היא בלימת תעמולה עוינת של אויביה של ישראל.
-- משה יגר, מנהל מחלקת ההסברה 1977-1974 [6]

האגף אחראי על ההסברה במשרד. הוא מקיים את הקשר עם העיתונות הישראלית והכתבים הזרים, מספק ומפיץ מידע לגורמים הרלוונטיים, בכללם נציגויות וכתבים זרים, ועוסק בייצור חומר הסברה כתוב בנושאים שונים ובשפות שונות. האגף גם מנהל פרויקטים מיוחדים כמו משלחות נוער, קשר עם קמפוסים אוניברסיטאיים, שיגור מרצים והשתתפות בתערוכות ובמסעות יחסי ציבור. בנוסף, האגף מרכז את הטיפול בעיתונות העולם הערבי ובתקשורת הערבית.

בשנת 1969, בעקבות המלצתה של ועדה מקצועית לנושאי הסברה, החליט שר החוץ דאז אבא אבן על ארגון מחדש בעבודת ההסברה של משרד החוץ, ולפיכך הוקם אגף הסברה שנכללו בו מחלקת ההסברה שהייתה קיימת ומחלקות נוספות. לאחר מלחמת יום הכיפורים נעשה ניסיון להקים משרד מיוחד להסברה, אולם הניסיון לא צלח, ונושא ההסברה חזר לאחריות משרד החוץ. המבנה הנוכחי של אגף ההסברה נקבע בשנת 1993, כאשר הקו המנחה אותו היא התאמת פעולות ההסברה לצרכים המשתנים ולשינוי ביחסי ישראל עם העולם הערבי והמוסלמי. ^[7]

בעשור האחרון נדרש האגף להתמודד עם שידורי טלוויזיה "נמרצים" במיוחד, המעבירים שידורים בזמן אמת לכל בית ברחבי העולם. תופעה זו של הכפר הגלובלי מצריכה מיומנות דינאמית של האגף שכן המידע מתחדש ומשתנה חדשות לבקרים, ובמיוחד עם הופעות תדירות של תמונות ופרשנויות בלתי מאוזנות ואף עוינות של אירועים בתחום הפעילות הצבאית הישראלית.

מדיניותה של ישראל מהווה לעיתים מכשול גדול עבור עבודת ההסברה של המשרד. סוגיית הפעילות של צה"ל בשטחים ובמעבריהם, סוגיוית המאחזים ביהודה ושומרון וגדר ההפרדה המתועדות יום יום מתקבלות כולן בגינוי ובדה לגיטימציה ע"י מדינות וארגונים בעולם (ארגוני זכויות אדם כאמנסטי ועדאלה מדווחים על הפרת זכויות אדם בשטחים, בית הדין הבינלאומי לצדק פסק שעל ישראל לפנות מאחזים ולהפסיק את בניית הגדר, אי פינוי המאחזים הבלתי חוקיים מהווה אי קיום של הסכמים עם ארה"ב). במקרה של הפצצת הכור בעיראק וקודם לה, התקשה המשרד עד מאד להסביר על הצורך במניעת נשק בלתי קונבנציונלי מעיראק, שעה שמדינת ישראל איננה חתומה בעצמה על אמנת אי הפצת נשק גרעיני NPT.^[8] משה שרת טען ש"דעת קהל אוהדת לישראל היא תנאי הכרחי לשמירת ביטחונה של המדינה" ו"כל מבצע צבאי רציני...מחייב הכנה יסודית של דעת קהל". שרת היה מן המצדדים בהכנסת שיקולים הסברתיים לדרך קביעת פעולות צבאיות, מטעמים אלה התנגד לפעולות התגמול בשנות ה50, פעולות שלדעתו הובילו לנזק הסברתי. ^[9]

יש הטוענים שכתוצאה ממספרם הדל של העובדים במשרד החוץ, מספר האנשים מצומצם בהתאמה בקרב העוסקים בעבודת ההסברה במשרד הראשי ובנציגויות בחו"ל, מה שמקשה על האגף לתת מענה הולם לצרכיו. בנוסף, תקציב ההסברה של משרד החוץ קטן בהשוואה למשימותיו של האגף.

האגף סובל גם מבעיית תיאום עם גורמי הביטחון ועליו להתמודד שוב ושוב עם שיקולי ביטחון שדה וסודיות בשחרור חומר מול שיקולי תועלת והסברה. כך קורה שבמצב של משבר, לעיתים אין למשרד החוץ שליטה על מקורות המידע, עליו להיות ניזון ממערכת הביטחון, בעוד להלה יש עדיפות של חיסיון על פני שיקולי הסברה. ^[10]

[עריכה] החטיבה הקונסולרית

החטיבה הקונסולרית מעניקה מענה לאזרחים ישראלים השוהים בחו"ל וכן לאזרחי מדינות העולם המבקשים להגיע למדינת ישראל, באמצעות קונסוליות הפזורות בחו"ל והמטה בארץ. ^[11]

השירות הקונסולרי החל לפעול מיד לאחר הקמת המדינה. בשנותיו הראשונות הוא טיפל בעיקר בשארית הפליטה ובמעפילים במחנות הגירוש בקפריסין. מאז משמשת החטיבה כמרכז תיאום בין המדורים הקונסולריים בחו"ל בביצוע חוקי האזרחות, השבות, הדרכונים, הכניסה לישראל ומירשם האוכלוסין, שירות הביטחון ונוטריונים, כל זה תוך קיום קשר קבוע עם משרדי הממשלה השונים. ^[12]

עיקר הפעילות הקונסולרית מתבססת על אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים משנת 1963, שעיקרה: "הגנה על האינטרסים של המדינה השולחת ושל נתיניה, אזרחים וגופים תאגידיים, בתחומי המדינה המקבלת במגבלות החוק הבינלאומי"

ערך מורחב – אמנת וינה בדבר יחסים קונסולריים

בנוסף לנאמר באמנה, החטיבה אחראית בין היתר גם על הנושאים הבאים: העברת גופות לקבורה בישראל, העברת אסירים לריצוי עונשם בישראל, הנפקת אשרה לאימוץ ילדים, טיפול בעזבונות וירושות, החזרת יורדים מן הארץ דרך שיתוף עם משרד הקליטה, מרכז מידע בנושא תיירות, מיסוי וייבוא.^[13]

[עריכה] חטיבת ההדרכה

החטיבה הוקמה עם פירוקה של המחלקה המדינית, היא אחראית על מיון ובחירה של צוערים לתפקידים מדיניים ומינהליים, הכשרתם ומעקב לשם קביעת התאמתם לשירות במשרד החוץ, החטיבה מקיימת גם קורסי הכנה למשרתים בחו"ל : ראשי נציגויות, קציני מנהלה וקונסולים, וכן היא עורכת השתלמויות וקורסים מגוונים בתחומים רבים. שיטת המיון והבחירה החלה כבר בשנת 1946, אז היא אורגנה בידי המוסד להשתלמות, אם כי בשיטה זו השתמשו רק בתחום החטיבה המדינית. משנות ה- 80 אומצה השיטה כדרך הבלעדית של המשרד לקבלת עובדים חדשים.

[עריכה] קורס הצוערים

לשירות המדיני במשרד מתקבלים עובדים חדשים לאחר הכשרתם בקורס הצוערים. נציבות שירות המדינה מודיעה בתקשורת על פתיחתו של קורס צוערים ועל תנאי הסף לקבלה לקורס. מיון המועמדים ובחינתם נעשים בתאום בין הנציבות והמשרד. ההכשרה נמשכת חמש שנים וכוללת לימודים במשך ארבעה חודשים וחצי בקורס בסיסי שמארגנת החטיבה. לאחר מכן, עוברים הצוערים התמחות הכרוכה בעבודה ביחידות המשרד בארץ ובנציגויות בחו"ל. ^[14]

מספר רב של ראשי נציגויות שכיהנו בתפקידיהם נכון לשנת 2005 לא השתתפו בקורס, בהם עובדים ותיקים שהחלו את עבודתם בתפקידים מינהליים זוטרים, ועובדים אשר נקלטו ואף קודמו לתפקידים בכירים מבלי שהשתתפו בקורס צוערים. לדברי המשרד, חלק גדול מן העובדים במשרד נקלטו בו לפני 30 שנה או יותר, כאשר לא התקיים בו קורס צוערים, הגם שעובדים אשר נקלטו בשירות המדיני בלא להשתתף בקורס עשו זאת דרך מבצע להעדפה מתקנת של בני מיעוטים בארץ במסגרת פתיחתן של נציגויות במדינות חבר העמים וקליטת עולים מברית המועצות לשעבר. ^[15]

[עריכה] אגף ארגונים בינלאומיים (ארב"ל)

האגף אחראי על הקשר מול הגופים הבינלאומיים בעולם. הוא כולל 3 מחלקות ויחידה אחת. יעדיו המרכזיים של האגף הם גיוס תמיכה בינלאומית רחבה במהלכים המדיניים של ישראל, בלימתם של מהלכים נגד ישראל בזירה האו"ם, הפחתת העוינות ביחס לישראל באו"ם וקידום פעילות ישראלית לא-פוליטית במסגרות האו"ם. הגשמת יעדים אלו כרוכה בדיאלוג עםן הממשלות זרות, עם גופי, ארגוני ומטות האו"ם בארץ, בשטחים וברחבי העולם ועם ארגונים בלתיממשלתיים, בשל חשיבותם הגדלה בעיצוב סדר היום העולמי. בדרך זו מקדם האגף גם את השתלבותה של החברה האזרחית הישראלית בעולם. בנוסף, האגף מקדם בקשר זה נושאים גלובליים חשובים, כזכויות אדם, מניעת רעב, וזיהום סביבה.^[16]

[עריכה] חברות באו"ם

מדינת ישראל חברה באו"ם מה-11 במאי 1949. ישראל שותפה בארגונים השונים של הארגון ולוקחת בהם חלק (UNICEF ,ITU ,WHO וכו'). בדרך זו משרד החוץ נחשף לנושאים וליחסים שונים בסדר היום העולמי ושותף לפעילות הבינלאומית. במוסדות האו"ם המשרד דרך נציגיו יכול לעשות שימוש בבמה הבינלאומית כדי להשפיע או לעורר תשומת לב לסוגיות או לעמדות ישראל, וכן לקדם נושאים, בהם קיים לישראל ידע מתקדם ונרחב. במשך השנים התקבלו באו"ם עמדות רבות שפגעו פגיעה קריטית באינטרסים של ישראל, ביניהם, ההשוואה בשנת 1975 בין הציונות לגזענות שבוטלה רק בשנת 1991, הענקת מעמד של משקיף לאש"פ בשנת 1974, הכרה שהעניקה גושפנקה ללגיטימציה של הארגון ולתביעותיהם של הפלשתינים, וגינויים רבים שהתקבלו לאורך השנים על פעולותיה של ישראל. עם זאת, התקבלו החלטות ששירתו את ישראל, גם אם במידה שנויה במחלוקת, כתוצאה ממשאי ומתנים והסכמים שנכרתו או שהוטוו ע"י נציגי משרד החוץ ונצגי האו"ם, כגון החלטה 242 (עם תום מלחמת ששת הימים), החלטה 338 (לאחר מלחמת יום כיפור), החלטה 425 בעניין לבנון, ולאחרונה החלטה 1701 שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה, החלטות שנתקבלו במועצת הביטחון וההחלטה על יום הזיכרון בינלאומי לשואה (2005), שהתקבלה בעצרת הכללית .^{[17] [18]}

שגריר ישראל הנוכחי בעצרת הכללית של האו"ם הוא דני גילרמן.

[עריכה] יחסים עם נאט"ו

במשרד החוץ נעשו מאמצים להצטרף אל נאט"ו בשנות החמישים. בשנות החמישים סייעה בריה"מ בהתחמשותן של מצרים וסוריה. ישראל ראתה בברית נאט'"ו כגורם שבכוחו להרתיע התערבות עתידית של בריה"מ במזרח התיכון ואת תוקפנותן של מצרים וסוריה וכגורם שביכולתו לתת ערובה לביטחונה של ישראל אם תותקף. ישראל ביקשה להסתפח אל הברית כדי להשתתף במאגר הידיעות של נאט"ו ולהיות חלק בסידורי הקישור והתיאום ותכנון הסדרי ההגנה של הברית. בנוסף ישראל ביקשה שהברית תפרסם הצהרה שכל פגיעה במדינה מזרח תיכונית, לרבות ישראל, תגרור תגובה מצידה. בקשות אלו שנשלחו באיגרת אל מזכיר מדינת ארה"ב ע"י אבא אבן, שר החוץ דאז, בנובמבר 1957 והוצגו בפני מועצת נאט"ו בדצמבר 1957 לא נענו בחיוב ע"י הברית בסופו של דבר. כיום נחשבת ישראל לבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו, מעמד שאומנם אינו כולל ברית הגנה הדדית אך מציע מגוון הטבות צבאיות וכלכליות.^[19]

[עריכה] המרכז לשיתוף בין-לאומי (מש"ב)

המרכז אמון על שיתוף הפעולה והסיוע של מדינת ישראל בעולם, באמצעות הדרכה והכשרה, בארץ ובחו"ל בתחומי החקלאות, הרפואה, החינוך ורווחה. הוא ממומן דרך שיתוף פעולה עם מדינות וגופים רב-לאומיים, כמו ארגון מדינות אמריקה, הבנק הבין-אמריקני לפיתוח, תכנית האו"ם לפיתוח, אונסק"ו וארגון המזון והחקלאות (FAO). מעבר לשיקולים הומניטריים, הסיוע תורם לקשירת יחסי ידידות עם המדינות המסתייעות.^[20] מאידך, דוד בן גוריון ראה בפעילות הסיוע של המרכז "מנוף להידוק היחסים המקובלים בין מדינות ואף לצקת בהם תוכן מעשי ומדיני שיוסיף מימד חדש ליחסים הרשמיים". בעבר, ניתנה חשיבות גדולה לחבירה בדרך זו אל מדינות אפריקה ואסיה. כאשר מדינות אלה (שאך השתחררו מהקולוניאליזם)הצטרפו אל האו"ם, ישראל נהנתה מביצור מסוים במעמדה ונמנעה מבדידות בזירה הבינלאומית.^[21]

פעילותו של המרכז בולטת במיוחד בתחום הרפואה, המרכז הכשיר במשך השנים רופאים ואחיות ומיילדות רבים במדינות אפריקה, ביניהם הרופאים והאחיות הראשונים בכמה מן המדינות. כמו כן, הוא פועל להקמת בתי חולים, לביצוע ניתוחים באזורים נחחשלים על ידי צוותים ישראליים וכן הוא פועל להפצת ידע רפואי כשל מניעת מחלות וניהול של בנק דם.^[22]

באי אילו מקרים נדחה הסיוע על אזרחי המדינה המקבלת, תופעה זו הייתה נפוצה במיוחד בתחום הסיוע החקלאי. מקרה ידוע היה כאשר המרכז ניסה להפיץ בעבר זרעים משובחים לאיכרים, משום שהם השתמשו בגרעיני יבולם, עקרים בחלקם הגדול. המרכז התקשה לשכנע את האיכרים שמיאנו לקבל עזרה זו ואחרות. בעיה זו נובעת מאמונות תפלות, שמרנות, פחד משינוי, או חשדנות. בהתאם לכך, רואה המרכז חשיבות רבה בהכשרה של אנשים מקומיים, כיוון שאלה נתפשים בעיני אנשי סביבתם כאנשים אמינים יותר מאשר זרים, והם עלולים להשפיע ולהחדיר את שלמדו.^[23]

המחלקה מקיימת השתלמויות ותכניות הדרכה בתחומים שונים בארץ וקורסים ניידים בחו"ל דרך ובסיוע מוסדות אקדמיים וחברתיים ומכונים.מספר בוגרי ההשתלמויות מהקמת המחלקה ב- 1957 ועד 2003 עומד על כ- 80,000 משתלמים בארץ, ועוד כ- 120,000 משתלמים במסגרת בחו"ל. כמה מן הפרויקטים המתקיימים הם: חוות הדגמה חקלאיות, פרויקטים בנושא בריאות ויזמות בעסקים קטנים. בתחום ההשתלמויות נעשה ניסיון להכשיר נשים רבות ככל האפשר ממדינות מתפתחות בתחומי גידול ילדים, הוראת קרוא וכתוב ואף להקנות להן יכולת לפתח מקורות הכנסה. ^[24]

לא פעם הביא הסיוע של המשרד לתוצאות בלתי צפויות ואף לא רצויות. בשנות השישים נעשה מאמץ להקמת תנועות נוער בנוסח הגדנ"ע במדינות אפריקה. בניסיון לאמץ את המודל הישראלי ראו מנהיגי המדינות ככלי חינוך לאומי לבני הנוער הכפריים שגילו נאמנות גדולה יותר לשבטם מאשר למדינה. אולם, במדינות שונות באפריקה ובאסיה תנועות אלה הפכו מהר מאד לכלי שרת של מפלגת השלטון ושימשו ככח לחץ והשלטת סדר באותם האזורים אשר בהם התעוררה התנגדות לשלטון. אף על פי כן, לפעולות סיוע אלה היו גם יתרונות משניים. במחנות התנועה זכו אלפי בני נוער להכשרה טכנית וללמידת קרוא וכתוב.^[25]

פעילותו של המרכז לסיוע בינלאומי הצטמצמה בשנים האחרונות, ובעיקר במדינות אפריקה. אפשר לייחס זאת לניתוק היחסים של כמה מן המדינות עם מדינת ישראל, אם בעקבות מלחמת יום הכיפורים או מאינטרסים שונים אחרים. מאידך, הצטמצמה הפעילות גם מפני שהסתיים הצורך בה בשטחים ובתחומים מסויימים או מפני שגורמי סיוע אחרים ממלאים את אותו התפקיד כעת.^[26]

[עריכה] המחלקה לאורחים רשמיים (מאו"ר)

המחלקה מטפלת באורחים הרשמיים המגיעים לארץ, אלה עשויים להיות נשיאים, ראשי ממשלה, שרי חוץ, יו"ר פרלמנט, שרים, חברי פרלמנט, עיתונאים, אנשי אקדמיה וכו'. העבודה של המחלקה כרוכה בהכנת הביקורים, ארגונם וביצועם, וכן היא המגישה סיוע לוגיסטי וייעוץ למסלולי סיור. ראש נציגות הוא היוזם את הזמנת המועמד או נותן אישור לכך, כאשר השיקול המרכזי הוא מידת חיוניותו בהשפעתו. גם למעמד ציבורי וקרבה לממשל ולחוגים המעצבים דעת קהל יש חשיבות גדולה. באם לא ניתן להשיג אישים מהשורה הראשונה ניתן להסתפק גם באנשים בתחילת דרכם, שעשויים בעתיד לעמוד בעמדות משפיעות.

המחלקה מבוזרת לפי אזורים גיאוגרפים, כשעל כל אזור מופקד עורך תוכנית. העורך מקבל את תיק האורח, הכולל את כל המידע הנחוץ אודותיו, לומד אותו וקובע את ההיבטים של תוכנית הביקור. לאחר שהוא מכין הצעה מסכמת הוא מזמן ישיבת תאום סופית עם כל הגורמים המעורבים. המחלקת שותפה גם לארגון ביקורי אנשים חשובים מאד (אח"מים) בישראל, באמצעות הענקת ליווי וטיפול בהיבטים הטקסיים השונים של ביקורם.^[27]

	הבאת אורחים הוא אחד האמצעים היעילים להסברה ושכנוע בתנאים אופטימליים, גם לגבי אורחים רמי מעלה שהוזמנו במיוחד ביוזמת המשרד ונציגיו, גם בניצול שהותם של אורחים כאלה שבאו ביוזמתם שלהם ארצה....לפעולה זו אין תחליף וזאת משום שלא ניתן ליצור מחוץ לישראל את הרקע ואת התנאים להצגת הנושאים שלנו והסברתם.
-- יהושע טריגור, סגן מנהל המחלקה 1979-1978, 1981-1980 [28]

[עריכה] אגף הכלכלה

האגף אחראי על קשריה הכלכליים של ישראל על צדדיה השונים עם מדינות העולם וגופים שונים, כמו הקהילייה האירופית. ע"י זיהוים של האינטרסים הכלכליים של ישראל, ותוך שילוב של היבטים מדיניים, האגף מתווה את מדיניות החוץ הכלכלית שלה. פעילותו של האגף כוללת בין היתר: סיוע לפיתוח גורמים עסקיים בחו"ל, סיוע במשיכת השקעות לישראל, עידוד הסכמים כלכליים בינלאומיים והעמקת היחסים הכלכליים השונים, בייחוד עם ארגונים כלכליים הבינלאומיים מובילים, כארגוני הסחר העולמי (FAO, OECD, WTO)ועוד.

האגף מורכב מחטיבה אחת ושלוש מחלקות: חטיבת כלכלת המזרח התיכון ושלוש מחלקות כלכלה.

חטיבת כלכלת המזרח התיכון מטפלת ביחסים הכלכליים של ישראל והעולם הערבי: עידוד וחתירה לדיאלוג כלכלי ושיתופי פעולה אזוריים, ייצוג כלכלי של ישראל מול גורמים שונים במזרח התיכון וגיבוש המלצות לדרג המדיני. שלוש המחלקות הכלכליות מחלקות ביניהן את העבודה לפי שלושה שטחים גיאוגרפיים – הראשונה עוסקת בקשרים הכלכליים עם מדינות צפון אמריקה, אסיה, אוסטרליה, אמריקה הלטינית ואפריקה. השניה עוסקת בקשרים הכלכליים עם מערב ומרכז אירופה.השלישית עוסקת בקשרים הכלכליים עם מרכז אסיה.^[29]

[עריכה] מחלקת הטקס

מחלקת הטקס עוסקת בארגון טקסים רשמיים ובמתן השירותים השוטפים לסגל הדיפלומטי כגון חסינויות, תיאום עם שלטונות המכס, מע"מ, מיסי קנייה, הוצאת תעודות, ותיאום עם המשטרה בענייני שמירה על הנציגים. מלבד טקסים וקבלות פנים בבית הנשיא ומשרד ראש הממשלה, המחלקה גם עורכת טקסים בנתב"ג כשהנשיא נוסע לביקורים ממלכתיים בחו"ל. בנוסף, המחלקה גם מטפלת במינוי קונסולי כבוד בישראל ובכתבי האמנה לשגרירי ישראל המתמנים לתפקידים בחו"ל..^[30]

[עריכה] החטיבה לתכנון מדיני

החטיבה שהוקמה בשנת 1993 נועדה "להעמיק את ממד המחשבה המדינית היוצרת ואת התכנון המדיני בסוגיות מפתח של מדיניות החוץ הישראלית, בדגש על תהליכים מדיניים והתפתחויות אזוריות וגלובליות". החטיבה עוסקת בתכנון לטווח ארוך, תוך מתן תחלופות והצגת עמדות שונות. החטיבה גם מגבשת הערכת מצב מדינית שנתית, העושה את דרכה אל הקבינט וממשלת ישראל.^[31]

[עריכה] אגף קשרי תרבות ומדע (קשתו"ם)

האגף אחראי על "ייצוא התרבות" של ישראל לעולם בתחומי מחול, ספרות, מוזיקה, תאטרון, קולנוע ואמנות פלסטית. האגף מטפל גם בהסכמי תרבות ומדע של מדינת ישראל עם מדינות זרות, בעריכת תכניות לשיתוף פעולה תרבותי ומדעי ומארח נציגי תרבות ומשלחות מחו"ל ובתקצוב הכללי של האגף..^[32]

[עריכה] אגפים מרחביים במשרד

מסגרת הפעילות של האגפים הללו מבוססת על חלוקה גיאוגרפית. כל אגף מרכז את הפעילות הנמצאת בתחום אחריותו הגיאוגרפית. קיימים שבעה אגפים ולהם מספר מחלקות המייצגות חלוקת משנה גיאוגרפית. בראשות כל אגף עומד סגן מנהל כללי.

• אגף אירופה המערבית

• אגף אמריקה הלטינית והקריביים, הכולל 2 מחלקות: 1. אמריקה המרכזית, מכסיקו והקריביים 2. מדינות אמריקה הדרומית

• אגף אסיה והפאסיפיק

• אגף אפריקה, הכולל 2 מחלקות: 1. מדינות מזרח ודרום היבשת 2. מדינות מרכז ומערב היבשת

• אגף מרכז אירופה ואירו-אסיה

• אגף צפון אמריקה

• אגף מזרח תיכון ותהליך השלום - לאחר מלחמת ששת הימים האגף מטפל גם בנושא השטחים. בעקבות חתימת הסכם אוסלו, הורחבה מחלקת האוטונומיה באגף שעסקה במינהל האזרחי של הרשות הפלסטיני ושמה שונה למחלקה לעניינים פלסטיניים..^[33]

[עריכה] המרכז למחקר מדיני (ממ"ד)

בשנת 1974 הוקם המרכז למחקר מדיני לאחר המלצתה של ועדת אגרנט לחזק את מסוגלותה של ישראל להערכות מדיניות אל מול ההערכות הביטחוניות של מחלקת המחקר של אמ"ן. תפקידו של המרכז הוא לחקור היבטים מדיניים וכלכליים של יחסי החוץ של ישראל.

המרכז הינו יחידה עצמאית במשרד החוץ והוא מהווה גם חלק מקהיליית המודיעין הישראלית. היחידה מגייסת כוח-אדם מחוץ לעובדי המשרד. כיום, עוסק המרכז, בנוסף להיבטים מדיניים, גם בהיבטים אסטרטגיים וכלכליים, והוא מתייחס לאזורים גיאוגרפיים מגוונים ולא רק למזרח התיכון וסביבתו.^[34]

[עריכה] ביקורת מבקר המדינה על המבנה הארגוני של המשרד

לפי דוח מבקר המדינה לשנת 2006 הבוחן היבטים בפעילות משרד החוץ, קיים במשרד פיצול ארגוני רב במחלקות, ובה בעת חל גם גידול משמעותי במספר יחידותיו בשנים 2005-2000. הגידול במספר היחידות מגדיל את מספר המנהלים וסגניהם. לדעת המבקר, השינויים הללו, כשנבחן הקשר בין מבנה המשרד להשגת יעדיו, מעוררים חשש שמא הם נועדו למלא גם את הצרכים האישיים של העובדים בו, ולא את צרכיו הארגוניים של המשרד בלבד ^[35].

[עריכה] שרי החוץ לדורותיהם

שם	תקופת כהונה	מפלגה
משה שרת	14.05.1948 - 19.06.1956	מפא"י
גולדה מאיר	19.06.1956 - 12.01.1966	מפא"י
אבא אבן	12.01.1966 - 03.06.1974	המערך
יגאל אלון	03.06.1974 - 20.06.1977	המערך
משה דיין	20.06.1977 - 23.10.1979	ח"כ יחיד - משה דיין
מנחם בגין	23.10.1979 - 10.03.1980	ליכוד
יצחק שמיר	10.03.1980 - 20.10.1986	ליכוד
שמעון פרס	20.10.1986 - 22.12.1988	העבודה
משה ארנס	22.12.1988 - 11.06.1990	ליכוד
דוד לוי	11.06.1990 - 13.07.1992	ליכוד
שמעון פרס	13.07.1992 - 22.11.1995	העבודה
אהוד ברק	22.11.1995 - 18.06.1996	לא היה ח"כ
דוד לוי	18.06.1996 - 06.01.1998	הליכוד-גשר
בנימין נתניהו	06.01.1998 - 13.10.1998	ליכוד
אריאל שרון	13.10.1998 - 06.07.1999	ליכוד
דוד לוי	06.07.1999 - 04.08.2000	ישראל אחת-גשר
שלמה בן עמי	02.11.2000 - 07.03.2001	ישראל אחת
שמעון פרס	07.03.2001 - 02.11.2002	העבודה
אריאל שרון	02.11.2002 - 06.11.2002	ליכוד
בנימין נתניהו	06.11.2002 - 28.02.2003	ליכוד
סילבן שלום	28.02.2003 - 15.01.2006	ליכוד
ציפי ליבני	18.01.2006 - (מכהנת)	קדימה

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ משרד החוץ של ישראל
2. ^ קמחי, ד, שיקולי מוסר במדיניות החוץ, עמ' 1131-1129, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
3. ^ חלפון, א, קווים למבנה שירות החוץ של המדינה היהודית, ע' 8, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
4. ^ דוח ביקורת מבקר המדינה על היבטים בפעילות משרד החוץ 2006
5. ^ משרד החוץ של ישראל
6. ^ יגר, מ, עבודת ההסברה, ע' 1047, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
7. ^ משרד החוץ של ישראל
8. ^ הרצל, ל, פירוק נשק (פר"ן), ע' 240, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
9. ^ משרד החוץ: מיבנה, דרכי עבודה ולקחים (מתוך יומני שרת), ע' 50, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
10. ^ יגר, מ, עבודת ההסברה, ע' 1065-1067, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
11. ^ משרד החוץ של ישראל
12. ^ גומא, ח, התפתחות השירות הקונסולרי הישראלי, ע' 1092, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
13. ^ גומא, ח, התפתחות השירות הקונסולרי הישראלי, עמ' 1095-1093, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
14. ^ משרד החוץ של ישראל
15. ^ דוח ביקורת מבקר המדינה על היבטים בפעילות משרד החוץ 2006
16. ^ משרד החוץ של ישראל
17. ^ משרד החוץ של ישראל
18. ^ כהנא, ש, ישראל בזירת האומות המאוחדות, עמ' 823-789, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
19. ^ גלעד, ב, מאמצי ישראל להתקשרות עם נאט"ו (1957-1959), עמ' 362-364, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
20. ^ משרד החוץ של ישראל
21. ^ ר' עינור, ח.(1990), עמ' 12-11
22. ^ משרד החוץ של ישראל
23. ^ ר' עינור, ח.(1990), עמ' 16-17
24. ^ משרד החוץ של ישראל
25. ^ ר' עינור, ח.(1990), עמ' 16-15
26. ^ ר' עינור, ח.(1990), ע' 17
27. ^ טריגור, י, ביקור אורחים רשמיים בישראל, ע' 1075-1072, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
28. ^ טריגור, י, ביקור אורחים רשמיים בישראל, ע' 1072, מתוך: ר'יגר מ.(2002)
29. ^ משרד החוץ של ישראל
30. ^ משרד החוץ של ישראל
31. ^ משרד החוץ של ישראל
32. ^ משרד החוץ של ישראל
33. ^ משרד החוץ של ישראל
34. ^ משרד החוץ של ישראל
35. ^ דוח ביקורת מבקר המדינה על היבטים בפעילות משרד החוץ 2006

[עריכה] קישורים חיצוניים

• כל השרים במשרד החוץ באתר הכנסת
• משרד החוץ של ישראל - האתר הרשמי
  • נציגויות ישראל בחו"ל
  • נציגויות זרות בישראל
• מאמר על משרד החוץ אחרי ועדת וינוגרד.
• דוח ביקורת מבקר המדינה על היבטים בפעילות משרד החוץ 2006

[עריכה] לקריאה נוספת

• עינור ח., אבימור ש. (1990), שלושים שנות סיוע בין-לאומי של מדינת ישראל, האוניברסיטה העברית ירושלים
• יגר מ. גוברין י. עודד א. (2002), משרד החוץ - 50 השנים הראשונות, כתר