מרד טאיפינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png

מרד טָאיפּינְגסינית: 太平天國, בפין-יין: Tàipíng Tiānguó, מילולית: "הממלכה השמימית של השלום הגדול") הוא כינוי למרידה עקובה מדם שהתחוללה בסין בשנים 1864-1850. את המרד הובילה כת נוצרית משיחית חמושה בהנהגתו של הונג שיוצ'ואן (洪秀全 בפין-יין: Hóng Xiùquán) כנגד שלטון שושלת צ'ינג הקיסרית בסין. הערכות למספר ההרוגים במרד מצביעות על לפחות 20 מיליון הרוגים, מקורות אחרים מגיעים עד לכדי 100 מיליון אבדות. בכל מקרה, למרות כנוי האירוע כ"מרד", היה זהו האירוע הצבאי הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית, כשבמהלכו וכתוצאה ממנו נהרגו 1.5%-7% מאוכלוסיית העולם. עשרות שנים מאוחר יותר, ראה מאו דזה דונג באידאולוגיה של הטאיפינג מקור השראה מרכזי למהפכה הקומוניסטית הסינית שהובילה להקמתה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949.

הרקע למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד פרץ על רקע התנוונותה של הקיסרות הסינית במאה ה-19 וחוסר יכולתו של הממשל המרכזי לשלוט במחוזות המרוחקים. מצבו הרעוע של הצבא הסיני לאחר תבוסתו למעצמות המערב במלחמת האופיום הראשונה שהפכה את הצבא הקיסרי לאוסף של כנופיות שגזלו את עמלם של האיכרים המרודים. איכרים אלה פיתחו שנאה עזה לשלטון המרכזי של שושלת צ'ינג. במאה ה-19 חל גם גידול עצום באוכלוסיית סין אך לא חל גידול דומה ביכולת ייצור המזון שלה ולכן פרצו גלי רעב ומגפות שהובילו לנדידת מיליוני איכרים חסרי אדמה שהפכו לנוודים. נוודים אלו הפכו לעתים לפושעים ושודדי דרכים שהוכיחו שוב את אי יכולתו של הממשל המרכזי להשליט סדר.

בריטניה והמעצמות האימפריאליסטיות היו גם הן גורם מערער יציבות. הסכם נאנג'ינג שנחתם בסיום מלחמת האופיום הראשונה כפה על סין לשלם במטבע זר 21 מיליון דולר ובכך נפגעה יכולתה הכלכלית של סין, בנוסף השימוש באופיום על ידי מיליוני סינים הפך לנטל עצום על משפחות סיניות עניות שנאלצו לכלכל את בניהם המכורים. מעבר לכך, כאשר גרשו הבריטים, במבצע נרחב, פיראטים סינים רבים מאזור קנטון (גואנגדונג), נדדו שודדים אלה צפונה והפכו את חייהם של תושבי מחוזות גואנגדונג וגואנגשי לסיוט מתמשך. מחוזות אלו עתידים להיות מרכזו של המרד.

למרד היה גם רקע אתני - מוצאה של השושלת השלטת, שושלת צ'ינג, היה ממנצ'וריה שבצפון סין- מחוז שבאופן מסורתי היה מנותק מסין המרכזית. משכילים ולאומנים סינים התרפקו על מורשת השושלת הקודמת, שושלת מינג, שקיסריה היו בני האן, וראו במשטר הנוכחי שלטון מושחת ומנוון. השנאה לשושלת צ'ינג ביחד עם הטינה כלפי המעצמות המערביות הפכה בקרב המוני העם לשנאה לכל מי שאינו מבני ההאן. ראשוני המורדים היו שייכים לקבוצת בני האקה, בני האן קנטונזיים, שרכשו איבה מיוחדת למאנצ'ו והיסטורית היו רבים מהם בראש העשייה בסין (ראה סון יאטסן, דנג שיאופינג, האחיות סונג Sòngjiā Jiěmèi ואחרים). מאבקים בין אנשי ההאקה לבני האן אחרים מקבוצת פונטי גם הם תרמו לתחילתו של המרי.

למרי היה גם רקע דתי משיחי חזק, כשמטרתו המוצהרת הייתה הקמת ממלכת השמים הנוצרית בראשותו של הונג שיוצ'ואן - דמות כריזמאטית שהאמין שהוא אחיו הצעיר של ישו.

מהלך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיג המרד היה מורה כפרי בשם הונג שיוצ'ואן, שנכשל בניסיונותיו לעבור את בחינות הפקידות. בזמן מחלה קשה שלקה בה בסוף שנות הארבעים של המאה ה-19, הזה הונג כי הוא אחיו הקטן של ישו. בחלומו, ביקר בגן העדן, ונתקל בישו, וכן באלוהים וברעייתו. האל התלונן בפני הונג כי השדים משתלטים על גן העדן, וציווה על "אחיו הקטן של ישו" לצאת למלחמה כנגדם. ביחד עם קבוצה קטנה של נאמנים, החל הונג להסתובב בהרי הדרדרים שבמחוז גואנגשי ולאסוף לעצמו חסידים. שותפו החשוב ביותר היה סוחר פחם בשם יאנג שיוצ'י, שהפך ל"דוברו של אלוהים" ול"נביא". שותף אחר הפך לדוברו של ישו. הנבואות ניתנו במהלך טקסי איחוז שמאניים. הונג היה המנהיג להלכה, אולם למעשה הפך יאנג, דוברו של אלוהים עלי אדמות, למוציא ולמביא של התנועה.

המרד התחיל במחוז באזור נידח של מחוז גואנגשי בשנת 1850 במלחמת גרילה. המלחמה התחילה בסכסוכים דתיים בין חסידיו של הונג לבין כפריים בודהיסטיים מקומיים, ועקב התערבות הרשויות הסלימה למרד של ממש. בשלב זה, טען הונג שהשדים מחלומו אינם אלא המנצ'ורים השולטים בסין, ולפיכך הטיף לרצח עם מוחלט של כל בני העדה, גברים, נשים וילדים. בהמשך המרד הפכו פעולות הגרילה למלחמה מלאה. צבא המורדים היה מאורגן יותר מן הצבא הקיסרי שלא היה פעיל בחלק מן המחוזות בהן פרץ המרד, דבר שהוביל לניצחונות רבים. בשיאם, המורדים שלטו ברוב דרום ומרכז סין.

התקדמות מורדי הטאיפינג הואטה לאחר הצלחותיהם במחוזות גואנגדונג, חונאן וחוביי וכיבוש נאנג'ינג ב-1853. במשך כמה שנים התקדמו המורדים בהדרגה מזרחה ובסופו של דבר התקרבו לשאנגחאי עד כדי כך שהתושבים האירופאיים נחרדו. בעיר הוקמה מיליציה של אירופאים ואסיאנים שיגנו על העיר. הכוח הועמד תחת פיקודו של פרדריק טאוסנד וורד האמריקאי ושלט על האזור מערבית לשאנגחאי. הלחימה סביב שאנגחאי נמשכה כשנתיים כשהכוח של וורד נסוג באיטיות חזרה אל העיר.

הונג שיוצ'ואן הכריז על עצמו כשליט אבסולוטי בממלכה. המדיניות שהונהגו על ידיו הייתה שונה משמעותית מהמקובלת בסין הקיסרית - פקידים נבחנו על ידיעותיהם בכתביו של הונג, כולל גרסה של התנ"ך שנערכה על ידו, ובמיתולוגיה של הטאיפינג, ולא על קונפוציאניזם, הרכוש הפרטי בוטל ונאסרו הימורים, סמים, טבק ועבדות. מקדשים בודהיסטיים, דאואיסטיים וקונפוציאניים נשרפו וכל כוהניהם נטבחו. כמו כן הוחלף לוח השנה משנת ירח לשנת שמש. נאסרו מנהגים כמו קשירת רגלי נשים, עישון אופיום, וכן הצגות תיאטרון, זנות וכל סוגי הבידור. מעל הכל, ציווה הונג על הפרדה חמורה בין גברים לנשים, ואסר כל מגע אפילו בין זוגות נשואים. יחסי מין נאסרו "עד לניצחון הסופי במלחמה". עם זאת, חיו הונג, יאנג ונאמניהם חיי מותרות והפקר, ובניגוד לאיסור הכללי על יחסי מין, נהנו מהרמון מלא בפילגשים. הונג עצמו הכריח את פילגשיו לבנות עבורו בריכת נוי בגשם ובשלג.

ראש הממלכה היה הונג, ותוארו היה "המלך השמימי". סגניו קיבלו תוארי "מלכים", ובראשם עמד יאנג שיוצ'י, שכונה "מלך המזרח". המלכים השליטו בנאנג'ינג משטר אימים. משטרה חשאית, שבראשה עמד יאנג, פעלה כדי לאכוף בנוקשות את חוקי המוסר, ונאשמים נחקרו על ידי "אלוהים" שדיבר מפיו של יאנג עצמו. הדיקטטורה הפכה במהרה לכאוס, עקב סכסוך הולך ומסלים בין הונג ליאנג. בליל אימים אחד, הורה הונג לטבוח ללא רחם את יאנג וכל נאמניו, ביניהם מורדים ותיקים רבים. הטבח נחשב לנקודת מפנה חשובה במרד הטאיפינג. כפי שהעיד אחד המלכים מאוחר יותר, האמון בין המנהיגים אבד, משבר שהחמיר עקב תבוסות צבא הטאיפינג בשדה הקרב. לקראת סוף שנות החמישים נפתח צוהר לתקווה, כאשר הגיע לנאנג'ינג הונג ראנגאן בן דודו הצעיר, הנמרץ והמשכיל של המלך השמימי, ומונה לראש השרים וה"מלך המגן". המלך המגן ניסה למתן את משטר העריצות ולפתוח בסדרת רפורמות מרחיקות לכת ברוח מערבית, אולם צעדיו היו כבר בגדר "מעט מדי ומאוחר מדי", מה גם שלא נהנה משיתוף פעולה אמיתי מצד המלך השמימי.

המורדים לא הצליחו לזכות לתמיכה ממדינות המערב. הרפורמות שהנהיגו היו מנוגדות לאורח החיים הסיני, דבר שהוביל להתנגדות עזה בקרב המלומדים הקונפוציאניים. אחד מהם, דזנג גואופאן, גייס צבא מתנדבים במחוז הונאן שחבר לצבא הקיסרי החלש והמפורר של שושלת צ'ינג. לעזרת הקיסרות נחלצו גם מדינות המערב, בדמות צבא בינלאומי של שכירי חרב, "הצבא הבלתי מנוצח", בראשותם של פרדריק וורד וצ'ארלס גורדון (שנפל לימים בעת דיכוי מרד המהדי בסודאן).

המורדים נחלו תבוסות צבאיות וב-1860 החלה נפילתם. בראשית 1864 סין הקיסרית שלטה ברוב השטח. הונג הכריז כי אלוהים יגן על הממלכה השמימית. למרות זאת המורדים נחלו הפסדים נוספים. בעת מצור שהוטל על נאנג'ינג הונג הרעיל את עצמו וגופתו נתגלתה בביוב. המלך שי דה קאי, אחד המצביאים המוכשרים ביותר של המרד, נפל בשבי ונקרע לגזרים בעודו חי. המלך המגן, הונג ראנגאן, ניסה להימלט ביחד עם יורש העצר, אולם נתפס בידי חיילי הצבא הקיסרי. יורש העצר הסכים להישבע אמונים לקיסרות ולשרת אותה כ"פקיד נחות דרג", אולם תחינותיו לא הועילו. הוצאתו להורג, ביחד עם המלך המגן, סימלה את סופו של מרד הטאיפינג.

הערכת חשיבותו של מרד טאיפינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם היסטוריונים הגורסים כי מרד טאיפינג סיים מסורת בת אלפיים שנה של נאמנות לקיסר הסיני, למרות שהמרד כשל בסופו של דבר, הזרעים האידאולוגיים לערעור על מעמדו של הקיסר נזרעו. זרעים אלו עתידים לסיים את השלטון הקיסרי בסין עם המהפכה הסינית של 1911. היסטוריונים רשמיים של סין העממית רואים במרד את מבשר המהפכה הקומוניסטית, ואת כישלון המרד כתוצאה של האימפריאליזם המערבי. האידאולוגיה שהניעה את המרד קיבלה דגש מיוחד במחקר ההיסטורי- המרד התבסס על כתבי הקודש נוצריים הזרים לאופן המחשבה הסינית, תוך כדי דחייה מופגנת של הפילוסופיה הקונפוציונית הקלאסית עליה מבוססת תרבות סין. מובן שללא קשר עם אנשי כנסייה מערביים היה הונג יכול להכתיב בעצמו את דתו עד שלא דמתה לנצרות המקובלת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני אורבך, הדיבר "לא תרצח" במרד הטייפינג: תאולוגיה ויישומה הלכה למעשה, זמנים 104, סתיו 2008.
  • Jonathan D. Spence, God's Chinese son : the Taiping Heavenly Kingdom of Hong Xiuquan, New York : W.W. Norton, c1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]