המפלגה הקומוניסטית של סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המפלגה הקומוניסטית של סין
סמל המפלגה הקומוניסטית של סין
מנהיג שי ג'ינפינג
ייסוד ה-1 ביולי 1921 (רישמית)
ה-23 ביולי 1921 (דה פקטו)
מטה ראשי סין, בייג'ינג
אידאולוגיה פוליטית מרקסיזם-לניניזם, מאואיזם
פוליטיקה של הרפובליקה העממית של סין

המפלגה הקומוניסטית של סין (CPC) (סינית מפושטת: 中国共产党, סינית מסורתית: 中國共產黨, פין-יין: Zhōngguó Gòngchǎndǎng) הינה המפלגה המייסדת והשלטת ברפובליקה העממית של סין. המפלגה הקומוניסטית של סין הינה הגוף השלט היחיד בסין, אולם היא קיימת לצד 8 גופים מפלגתיים שונים אשר יוצרים את החזית המאוחדת. המפלגה נוסדה בשנת 1921, בעיקר על ידי צ'ן דוסיו ולי דאז'או. המפלגה גדלה במהרה ובשנת 1949 המפלגה הקומוניסטית של סין הביסה את מפלגת הקוומינטנג במלחמת האזרחים הסינית ובכך הביאה לייסוד הרפובליקה העממית של סין. למפלגה ישנם 82.6 מליון חברים ולכן היא המפלגה הגדולה ביותר בעולם.

המפלגה הקומוניסטית של סין מבוססת על עקרונות של ריכוזיות דמוקרטית, שיטה אשר הובעה על ידי ולדימיר לנין (המנהיג הבלתי-רשמי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית). ריכוזיות דמוקרטית ממזגת בתוכה את רעיון הדמוקרטיה ורעיון הריכוזיות בנוסף לתמיכה בייסוד ארגון מפלגתי היררכי. הגוף השלט במפלגה הוא הקונגרס הלאומי, אשר מתכנס כל חמש שנים. כאשר הקונגרס הלאומי לא במושבו, הוועדה המרכזית היא הגוף השולט, אך מכיוון שהלז מתכנס רק פעם בשנה, רוב החובות והאחריויות מוטלות על הפוליטביורו ועל וועדת הקבע של הפוליטביורו. ראש המפלגה מחזיק גם במשרת המזכיר הכללי (אשר אחראי לתפקידים האזרחיים במפלגה), יושב ראש ועדת הצבא המרכזית (אשר אחראי לעניינים הצבאיים) ונשיא המדינה (תפקיד סמלי בעיקר). דרך תפקידים אלה, ראש המפלגה הוא שליט המדינה הראשי. ראש המפלגה הנוכחי הוא שי ג'ינפינג אשר נבחר בקונגרס הלאומי ה-18 בשנת 2012.

בעוד המפלגה הקומוניסטית של סין עדיין נאמנה לאידאולוגיה הקומוניסטית, הדעה הרווחת היא כי המפלגה חסרת-אידאולוגיה. לפי חוקת המפלגה, המפלגה הקומוניסטית של סין פועלת על פי עיקרון המרקסיזם-לניניזם, עיקרון המאואיזם, סוציאליזם עם מאפיינים סיניים, תאוריית דנג סיאו-פינג, שלושת המייצגים והמבט המדעי על פיתוח. הסיבה הרשמית לרפורמות הכלכליות בסין היא כי סין נמצאת בשלב הראשוני של הסוציאליזם, שלב התפתחותי אשר דומה למצב הייצור הקפיטליסטי. הכלכלה המתוכננת אשר נוסדה תחת מאו דזה-דונג הוחלפה בכלכלת השוק הסוציאליסטי (השיטה הנוכחית) על בסיס העיקרון "נסיון הוא הקריטריון היחיד לאמת" (כלומר, הכלכלה המתוכננת נחשבה בלתי-יעילה).

מאז נפילת הגוש המזרחי בשנת 1989 והתפרקות ברית המועצות בשנת 1991, המפלגה הקומוניסטית של סין חיזקה את קשריה עם המפלגות השלטות במדינות הסוציאליסטיות הנותרות. בעוד שהמפלגה מחזיקה בקשרים עם מפלגות קומוניסטיות בלתי-שולטות, מאז שנות ה-80 המפלגה חיזקה את קשריה עם מפלגות בלתי-קומוניסטיות אחדות, בעיקר מפלגות שולטות של מדינות חד-מפלגתיות, מפלגות דומיננטיות במדינות דמוקרטיות ומפלגות סוציאל-דמוקרטיות.

תוכן עניינים

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד המפלגה והיסטוריה מוקדמת (1921-1927)[עריכת קוד מקור | עריכה]

למפלגה הקומוניסטית של סין יש שורשים בתנועת הרביעי במאי של שנת 1919 בה אידאולוגית רדיקליות כגון האנרכיזם והקומוניזם עלו לשיח האליטה האינטלקטואלית בסין. לי דה-ז׳או היה אחד מראשוני האינטלקטואלים הסינים אשר תמך פומבית בלניניזם ובמהפכה עולמית‏[1]. בשונה מצ'ן דו-שיו, לי לא הוקיע השתתפות בענייני הרפובליקה של סין‏[2]. שניהם ראו במהפכת אוקטובר הרוסית כאירוע פורץ-דרך והאמינו כי המהפכה פתחה שער למדינות מדוכאות בכל רחבי העולם. המפלגה הקומוניסטית של סין יוסדה על מודל תאוריית המפלגה החלוצה של לנין. מעגלי למידה היו, על פי צאי הא-סאן: "היסודות הראשוניים [של המפלגה]"‏[3] מעגלי למידה כאלו נוסדו במהלך תנועת התרבות החדשה, אך "עד שנת 1920, סקפטיציזם לגבי התאמתם כמובילי רפורמות נהפך נרחב"[4].

הקונגרס הלאומי הראשון של המפלגה הקומוניסטית של סין נערך ב-23-31 ביולי שנת 1921. בעוד שהתכנון המקורי היה לקיים את הקונגרס בזיכיון הצרפתי בשנגחאי, אך כוחות המשטרה הפריעו לקיום הפגישה ב-3 ביולי. בגלל הפרעה זו, מקום הקונגרס שונה לסירה תיירותית באגם הדרומי, ג'יאהשינג, מחוז ז'הג'יאנג[5]. רק 12 נציגים הגיעו לקונגרס, בנוסף לכך שצ'ן ולי לא יכלו להגיע לקונגרס, אך צ׳ן שלח נציג אישי אל הקונגרס. הצעות ההחלטה אשר התקבלו בקונגרס קראו להקמת מפלגה קומוניסטית (כחלק מהאינטרנציונל הקומוניסטי) ובחרו בצ'ן כראש המפלגה.

הקונגרס הלאומי השני, אשר נערך ב-16-23 ביולי 1922 אימץ חוקה מפלגתית חדשה וקראה לפרולטריון להשתתף בתנועה הלאומית-מהפכנית של מפלגת הקוומינטנג. הנק סניוולייט, נציג הקומינטרן בקונגרס הלאומי השני הציע כי חברים אחדים יצטרפו לקוומינטנג מתוך כוונה ליצור "חזית דמוקרטית מאוחדת". בעוד הקונגרס הלאומי השני העביר הצעת החלטה אשר קראה חברים אחדים מהמפלגה להצטרף לקוומינטנג, רוב חברי הקונגרס היו סקפטיים לרעיון. הקונגרס הלאומי השלישי, אשר נערך ב-12-20 ביוני 1923, חזר על ההצעה להצטרף לקוומינטנג מתוך כוונה לגרום למהפכה בו. לעומת זאת, הקונגרס הלאומי השלישי העביר הצעת החלטה אשר קראה לחברי המפלגה לעצור את גיוס הפרולטריון לקוומינטנג, מכיוון שהלז "יצור את הסכנה של בלבול במחשבות הפרולטריון"‏[6].

דגל צבא הפועלים והחקלאים האדום

הקומוניסטים השתלטו על מחנה השמאל בקוומינטנג, ונלחמו על כוח מפלגתי עם מחנה הימין.‏[7] כאשר מנהיג מפלגת הקוומינטנג, סון יאט-סן מת במאי 1925, החליף אותו איש ימין מהמפלגה, צ׳יאנג קאי-שק, אשר ביצע תקדימים להוציא את הקומוניסטים לשולי המפלגה[דרושה הבהרה]. אחרי הצלחת המסע הצפוני אשר נערך על מנת להביס את המצביאים אשר שלטו באזור, צ'יאנג קאי-שק התחיל להילחם בקומוניסטים, אשר מספרם כבר הגיע לרבבות ברחבי סין. בהתעלמות מצווי השלטון המרכזי של הקוומינטנג בווהאן, צ'יאנג קאי-שק צעד אל תוך שנגחאי אשר נשלטה אז על ידי מיליציות קומוניסטיות. הקומוניסטים בירכו את פני צ'יאנג קאי-שק, אך הלז טבח ב-5000 אנשים בעזרת "הכנופיה הירוקה".‏[8] צ'יאנג קאי-שק המשיך וצעד אל תוך ווהאן, אך לא צלח בהשתלטות על העיר בגלל התנגדות של הגנרל הקומוניסטי יה טינג וצבאו. צ'אנג קאי-שק ובני בריתו תקפו קומוניסטים; בבייג'ינג, 19 קומוניסטים בכירים נהרגו על ידי ז'אנג זואו-לין, ובצ'נגשה, כוחותיו של הא ג'יאן הרגו בירי מאות חיילי מיליציות כפריות. בחודש מאי, 1925, רבבות קומוניסטים ובני בריתם נהרגו על ידי לאומיים. המפלגה הקומוניסטית איבדה 15,000 מתוך 25,000 חבריה, דאז‏[9].

המפלגה הקומוניסטית של סין המשיכה בתמיכתה בשלטון הקוומינטנג שבווהאן, אך ב-15 ביולי 1927, השלטון בווהאן סילק את כל הקומוניסטים מהקוומינטנג. המפלגה הקומוניסטית של סין הגיבה בכך שהקימה את צבא הפועלים והחקלאים האדום של סין, אשר נודע בשם ״הצבא האדום״, על מנת להלחם בקוומינטנג. גדוד אשר הובל על ידי גנרל ז׳ו דה צווה להשתלט על העיר נאנצ'אנג ב-1 באוגוסט 1927 במה שנקרא לאחר מכן מרד נאנצ׳אנג; המרד צלח בהתחלה, אך הכוחות הקומוניסטים הוכרחו לסגת לאחר חמישה ימים, בצעדה חזרה אל שנטואו, ומשם אל יערות פוג'יין. מאו דזה דונג מונה כמפקד הצבא האדום, והוביל ארבע חטיבות אל תוך צ׳נגשה במרד קציר הסתיו, בתקווה לעורר מרידות של חקלאים ברחבי הונאן. תוכניתו הייתה לתקוף את צ׳נגשה אשר נשלטה על ידי הקוומינטנג משלושה כיוונים ב-9 בספטמבר, אך החטיבה הרביעית נטשה את החזית הזו והתחילה לתקוף את החטיבה השלישית. הצבא של מאו הגיע לצ׳נגשה אך לא הצליח להשתלט עליה. מאו קיבל על עצמו את ההפסד בקרב, ושב עם 1000 ניצולים בצעדה מזרחה אל הרי ג׳ינגאנג בג'יאנגשי.

מלחמת האזרחים הסינית ומלחמת העולם השנייה (1927-1949)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים הסינית

מפלגה שלטת (1949-כיום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

קומוניסטים סינים חוגגים את יום הולדתו של יוסיף סטלין, 1949

המהפכה הסינית, אשר הובילו מאו דזה-דונג והמפלגה הקומוניסטית של סין, הביאה להקמת הרפובליקה העממית של סין ב־1949. המפלגה הקומוניסטית של סין נוסדה על עקרונות מרקסיסטים לנינסטים, או ליתר דיוק, הסיניזציה של המרקסיזם-לניניזם (אשר ידועה רשמית כמחשבת מאו דזה-דונג, או מאואיזם). בשנות ה-60 וה-70, המפלגה הקומוניסטית של סין עברה פירוד אידאולוגי מהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. כבר בזמן ההוא, מאו החל לומר כי "המהפכה הממושכת תחת הדיקטטורה של הפרולטריון" קובעת כי אויבי העם ימשיכו להתהוות אף כי המהפכה הסוציאליסטית כבר נגמרה; מהלך זה הוביל אל מהפכת התרבות.

לאחר מותו של מאו ב-1976, נוצר מאבק כוחות בין מזכ״ל המפלגה הוואה גוואו-פנג ודנג שיאופינג. דנג ניצח במאבק הכוחות והפך למנהיג העליון של המפלגה. דנג, יחד עם צ׳ן יון ולי שיה-ניאן, קידמו את המדיניות הרפורמה והפתיחות, והוציא לפועל את רעיון הסוציאליזם עם סממנים סיניים. כאשר ביטל כמה מהמדינויות "השמאלניות בצורה רדיקלית" של מאו, דנג טען כי המדינה הסוציאליסטית יכולה להשתמש בכלכלת השוק מבלי להפוך לקפיטליסטית בעצמה. בעוד הוא החזיק בכוח הפוליטי של המפלגה, השינוי במדיניות הביא לגדילה כלכלית משמעותית. אמנם, אידואולוגיה חדשה זו הוטלה בספק משני צדי הקשת הפוליטית; מאוטיסטים בנוסף לאלו התמכו בליברליזציה פוליטית. יחד עם גורמים חברתיים מוספים, הקונפליקטים הגיעו לפסגה בהפגנות כיכר טיאננמן של שנת 1989. החזון הכלכלי של דנג המשיך לצאת לפועל, ובשנות ה-90 המוקדמות הוצע רעיון כלכלת השוק הסוציאליסטי. ב-1997, מכלול רעיונותיו של דנג, הנקראים תאוריית דנג שיאו-פינג הוכנסו לחוקת המפלגה הקומוניסטית של סין.

ג'ייאנג דזה-מין החליף את דנג כמנהיג העליון של המפלגה כשנות ה-90, והמשיך את רוב מדיניויותיו. כחלק ממורשתו האישית של ג׳יאנג, המפלגה הקומוניסטית של סין הכניסה את עיקרון "שלושת הייצוגים" אל תוך חוקת המפלגה המחודשת של שנת 2003, כ"אידאולוגיה מנחה" לעודד את המפלגה לייצג "כוחות יצרנים מתקדמים, הנתיב המתקדם של התרבות הסינית והאינטרסים הפונדמנטליים של העם". התאוריה נתנה לגיטימציה לכניסת בעלות פרטית על עסקים ואלמנטים בורגנים אל תוך המפלגה. חו ג'ינטאו, מחליפו של ג׳יאנג דזה-מין מונה לתפקיד המנהיג העליון של המפלגה בשנת 2002. בשונה מאו, דנג וג׳יאנג, חו שם דגש על מנהיגות קולקטיבית והתנגד לאוטוקרטיות בפוליטיקה. ההתעקשות להתמקד בהגדלת הכלכלה הוביל למגוון רחב של בעיות חברתיות משמעותיות. על מנת לפתור את הבעיות הללו, חו הציג שני עקרונות אידאולוגיים מרכזיים: "המבט המדעי על פיתוח" ועקרון "החברה הסוציאליסטית ההרמונית". חו התפטר מתפקידו כמזכ״ל המפלגה ויושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית בקונגרס הלאומי ה-18 אשר נערך בשנת 2012, והוחלף בשני התפקידים הללו על ידי שי ג'ינפינג.

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגות קולקטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, הזיכיון בו משתמשים על מנת לקחת את כוח האינדיבידואל הוא מנהיגות קולקטיבית. רעיון זה מביע את הטענה כי החלטות צריכות להלקח תוך קונצנזוס, והוא נהפך לאידאל במפלגה הקומוניסטית של סין. לרעיון יש שורשים בלנין ובמפלגה הבולשביקית הרוסית. ברמת הנהגת המפלגה המרכזית, משמעות הדבר היא שלכל חברי ועדת הקבע של הפוליטביורו יש כוח שווה (לכל חבר ישנה זכות הצבעה אחת). חברי ועדת הקבע של הפוליטביורו מייצגים פעמים רבות מגזרים; בתקופת שלטון מאו, הוא שלט בצבא שחרור העם, קנג שנג שלט במנגנון הביטחון ודז׳ואו אנ-לאי שלט במועצת המדינה ובמשרד החוץ. דבר זה נחשב כח בלתי-רשמי. מאידך גיסא, המפלגה הקומוניסטית של סין נוהגת על פי עיקרון של מנהיג בלתי-רשמי בו כל מנהיגות קולקטיבית מונהגת על ידי גרעין, שהוא המנהיג העליון; אדם אשר מונה לתפקיד מזכ״ל המפלגה, מזכיר הוועדה הצבאית ונשיא המדינה. לפני שלטון ג'יאנג דזה-מין, גרעין המפלגה והמנהיגות הקולקטיבית היו חסרי הבדל. בפועל, הגרעין לא היה אחראי למנהיגות הקולקטיבית. לעומת זאת, בזמן שלטונו של ג'יאנג, המפלגה החלה לקדם מערכת אחריות אשר מופנה בכתבים רשמים כ״הגרעין של המנהיגות הקולקטיבית״.

צנטרליזם דמוקרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צנטרליזם דמוקרטי

העקרון הארגוני של המפלגה הקומוניסטית של סין הוא צנטרליזם דמוקרטי (אשר משמעותו דומה במקרה זה ל"דמוקרטיה סוציאליסטית"). זה היה העיקרון הארגוני המרכזי אשר הנחה את המפלגה מאז הקונגרס הלאומי ה-5 אשר נערך ב-1927. כפי שכתוב בחוקת המפלגה, "המפלגה הינה גוף אינטגרלי המאורגן תחת תוכניתו וחוקתו על בסיס עקרון הצנטרליזם הדמוקרטי". מאו טען כי הצנטרליזם הדמוקרטי הוא "בו-זמנית דמוקרטי ובו-זמנית צנטרליסטי [ריכוזי], כאשר שני ההפכים לכאורה מתאחדים לתוך צורה מובהקת". מאו טען גם כי העליונות של הצנטרליזם הדמוקרטי מצוי בתוך הסתירות הפנימיות שלו, בין דמוקרטיה לריכוזיות, בין חופש למשמעת". כיום, המפלגה הקומוניסטית של סין טוענת כי "הדמוקרטיה היא חבל ההצלה של המפלגה, חבל ההצלה של הסוציאליזם". אך על מנת שהסצויאליזם ייושם ויפעל כראוי, ישנו צורך לצנטרליזציה. דמוקרטיה בכל צורה, טוענת המפלגה, צריכה צנטרליזם מכיוון שללא צנטרליזם לא יהיה בסדר. לפי מאו, צנטרליזם דמוקרטי הינו "ריכוזי על בסיס הדמוקרטיה ודמוקרטי על בסיס הריכוזיות. זוהי הדרך הדרך היחידה בה ישנה לדמוקרטיה יכולת ביטוי מלאה יחד עם כוחות מלאים אשר נטולים בידי הקונגרס של העם בכל הרמות, ובאותו הזמן, מבטיחה כי ממשלה ריכוזית עם ממשל בכל רמה אשר פועלת על פי הניהול הריכוזי של כל העניינים אשר נתונים להם על ידי קונגרס העם ברמה המתאימה ומבטיחה את כל מה שחיוני לחיים הדמוקרטים של העם".

שיטת שיתוף הפעולה הרב-מפלגתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת שיתוף הפעולה הרב-מפלגתי והייעוץ הפוליטי אשר על פיה עובדת המפלגה הקומוניסטית של סין מובעת בשיתוף הפעולה והייעוץ בתוך 8 המפלגות אשר מהוות את "החזית המאוחדת". הייעוץ נערך תחת ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית של סין, עם ארגונים המוניים, מפלגות החזית המאוחדת ו"נציגים מכל תחומי החיים". הייעוצים הללו תורמים, לפחות תאורטית, למערך המדיניות הבסיסית של המדינה בתחומים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים והחברתיים. מערכת היחסים של המפלגה הקומוניסטית של סין עם מפלגות אחרות מבוססת על עקרון של "דו-קיום לטווח ארוך עם השגחה הדדית תוך התייחסות אחד לשני בכנות מלאה". זהו תהליך אשר ממוסד בתוך "הוועדה הפוליטית הייעוצית של העם הסיני". כל המפלגות אשר בתוך החזית המאוחדת תומכות בנתיב הסוציאליסטי של סין, ומחזיקות איתן להנהגה של המפלגה הקומוניסטית של סין. למרות כל זאת, הוועדה הפוליטית הייעוצית של העם הסיני הינו גוף חסר כוח, דה פקטו. בעוד דיונים אכן מתקיימים, כולם מושגחים על ידי המפלגה הקומוניסטית של סין.

ארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונגרס הלאומי הינו הגוף העליון ביותר במפלגה. הוא נערך כל חמש שנים (בעבר היו מרווחים ארוכים בין כל קונגרס, אך מאז הקונגרס ה-9 בשנת 1969, הם נערכו באופן סדיר). לפי חוקת המפלגה, קונגרס לא יכול להידחות אלא אם כן ישנם "תנאים יוצאי-דופן". קונגרס יכול להיערך לפני התאריך המתוכנן אם הוועדה המרכזית מחליטה כך, או אם "שליש מארגוני המפלגה ברמה המחוזית מבקשים כך". תחת שלטון מאו, נציגים הקונגרסים מונו; לעומת זאת, מאז שנת 1982 נציגי הקונגרס נבחרו, מתוך החלטה כי צריכים להיותץ יותר מועמדים ממושבים. בקונגרס הלאומי ה-15 בשנת 1997, למשל, כמה מבני או בנות בכירי מפלגה לא צלחו בניסיון להיבחר לוועדה המרכזית ה-15; ביניהם היו צ'ן יואן, וואנג ג'ון ובו שי-לאי. הבחירות נערכות בצורה חשאית. למרות זאת, הגישה לתפקידים מסוימים אינה דרך הצבעה; במקום, הוועדה המרכזית "ממליצה" בחירות מסוימות לכלל הבוחרים. האנשים המומלצים הם בדרך כלל חברים בכירים בהנהגת המפלגה, או אורחים מיוחדים. לדוגמה, בקונגרס הלאומי ה-15, 60 מושבים ניתנו לחברים אשר הצטרפו למפלגה לפני שנת 1927, וכמה מהם ניתנו לחברים היוצאים מהועדה המרכזית לפיקוח המשמעת (CCDI) ה-15 ולחברי הוועדה המרכזית ה-15.

חוקת המפלגה מטילה על הקונגרס הלאומי 6 אחריויות:

  1. בחירת הרשויות המבצעות והמחוקקות של המפלגה, אשר מיוצגות על ידי הוועדה המרכזית;
  2. בחירת הרשות השופטת של המפלגה אשר מיוצגת על ידי ה-CCDI;
  3. בחינת דו"חות הוועדה המרכזית היוצאת;
  4. בחינת דו"חות ה-CCDI היוצאת;
  5. דיון ויישום של מדיניויות המפלגה;
  6. תיקון החוקה המפלגתית.

למרות זאת, זוהי תופעה נדירה כי הנציגים יתדיינו בנוגע לסוגיות באופן מעמיק בקונגרס עצמו; רוב הדיונים נערכים לפני הקונגרס, בתקופת ההכנה לקונגרס עצמו.

חוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הספר אותו הוציאה המפלגה הקומוניסטית של סין היסטוריה תמציתית של המפלגה הקומוניסטית של סין, החוקה הראשונה של המפלגה אומצה בקונגרס הלאומי הראשון. מאז, חוקות אחדות נכתבו, לדוגמה החוקה השנייה אשר אומצה בקונגרס הלאומי השביעי. החוקה מפקחת על חיי המפלגה,וה-CCDI אחראית על השגחה על המפלגה כך שהחוקה תוצא לפועל. החוקה אשר הינה בתוקף כיום הינה החוקה אשר אומצה בקונגרס הלאומי ה-12. יש לחוקה זו זיקה רבה לחוקת המדינה, ושתיהן בדרך כלל מתוקנות בקונגרסים הלאומיים או זמן קצר אחריהם. המבוא לחוקת המדינה מועתק במידה רבה מ"התוכנית הכללית" (ההקדמה) של חוקת המפלגה.

הוועדה המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת המפלגה נוטלת לידי הוועדה המרכזית את הסמכות ליישם מדיניויות בזמן שבין הקונגרסים הלאומיים. דה יורה, הוועדה המרכזית נבחרת על ידי הקונגרס הלאומי, אך במציאות דה פקטו החברות בו נקבעת על פי החלטת הנהגת המפלגה המרכזית. הסמכות הניתנת לוועדה המרכזית גדלה בשנים האחרונות, כאשר המנהיגים כמעט ולא אם בכלל מתנגדים לוועדה המרכזית והחלטותיה, דבר אשר קרה פעמים רבות בשנים המוקדמות של הרפובליקה העממית של סין. הוועדה המרכזית מחויבת להתכנס לפחות פעם בשנה; למרות זאת, בשנים המוקדמות של הרפובליקה העממית של סין, היו פעמים רבות בהן היא לא התכנסה כלל וכלל; 1951-51, 1960, 1963-65, 1967, 1971, 1974 ו-1976.

בעוד הוועדה המרכזית היא הגוף הגבוה ביותר בין זמני הקונגרסים הלאומיים, ישנן מעט הצעות החלטה אשר היא העבירה. במקום, רוב הצעות ההחלטה מיושמות על שם 'מרכז המפלגה הקומוניסטית', דרך בלתי-ישירה לשימור הכוחות והצעות ההחלטה אשר נכתבות על ידי הפוליטביורו וועדת הקבע של הפוליטביורו והמזכירות הכללית. דרך זו מגינה על הנהגת המפלגה המרכזית מגופים ברמה נמוכה יותר, מכיוון שהיא מצמצמת אחריויות בכך שהיא מונעת מאותם גופים ברמות הנמוכות מלדעת איזה גוף העביר איזו הצעת החלטה. בניגוד לוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של ווייטנאם, לוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של סין אין את הסמכות לפטר מזכ"לים או בכירים אחרים, למרות העובדה כי חוקת המפלגה נותנת לוועדה המרכזית את הסמכויות הללו. כאשר המפלגה הקומוניסטית של ווייטנאם פיטרה את מזכ"לה - דו מואוי, היא כינסה ישיבה מיוחדת של הוועדה המרכזית שלה, וכאשר בחרה מזכ"ל חדש, היא כינסה מליאה נוספת של הוועדה המרכזית. לעומת זאת, בסין, כאשר המפלגה הקומוניסטית של סין פיטרה את חו יאו-באנג בשנת 1987 ואת דז'או דזי-יאנג בשנת 1989, היה זה הפוליטביורו - לא הוועדה המרכזית אשר כינסה ישיבה מיוחדת. לא רק עצם הישיבה הפרה מנהגים חוקתיים, מכיוון שחוקת המפלגה קוראת בבירור לישיבה של הוועדה המרכזית חייבת להיקרא במקרים אלו, אך הפגישה גם כללה חברים ותיקים של המפלגה אשר לא היו חברים רשמיים של הפוליטביורו או של הוועדה המרכזית. לסיכום, הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הינה כפופה לגופים הגבוהים במפלגה (הפוליטביורו ווועדת הקבע של הפוליטביורו), בעוד בווייטנאם הגופים הגבוהים במפלגה כפופים לוועדה המרכזית.

הוועדה המרכזית לפיקוח המשמעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המרכזית לפיקוח המשמעת (CCDI) הינה אחראיץת על בקרה והענשת חברי מפלגה אשר מנצלים את כוחם לרעה, הינם מושחתים או באופן כללי גורמים עוול. מנגנוני ה-CCDI קיימים בכל רמה של ההיררכיה המפלגתית. ה-CCDI הינו המחליף לוועדת הבקרה, אשר בוטלה בשנת 1968 - בשיא מהפכת התרבות. אמנם ה-CCDI תוכנן על מנת להחזיר מורל ומשמעת אל המפלגה, היא לקחה תפקידים רבים מוועדת הבקרה הישנה. ה-CCDI נבחרת על ידי הקונגרס הלאומי, אשר נבחר כל חמש שנים.

גופי הוועדה המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיג המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עת ייסוד המפלגה בשנת 1921, צ'ן דו-שיו נבחר כמנהיג המפלגה, ומונה לתפקיד מזכיר הלשכה (ביורו) המרכזית. ככל שגדלה המפלגה, התואר שונה מספר פעמים לאורך 3 השנים הבאות, עד שאומץ התואר מזכיר כללי בשנת 1925. התואר מזכיר כללי היה בשימוש עד 1943, כאשר מאו דזה-דונג נבחר ביושב ראש הפוליטביורו. בשנת 1945, מאו נבחר כיושב ראש הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית של סין - התואר בו החזיק עד סוף חייו. תפקיד המזכיר הכללי חזר בשנת 1956 בקונגרס הלאומי ה-8, אך הוא שימש כתפקיד מינורי יותר, אשר היה אחראי לתפקיד יושב הראש של המפלגה. בישיבה מפלגתית בשנת 1959, הסביר מאו את מערכת היחסים בין יושב הראש ובין המזכיר הכללי: "כיושב ראש, אני המפקד; כמזכיר כללי, דנג שיאופינג הוא סגן המפקד". תפקיד יושב ראש המפלגה בוטל בשנת 1982 והוחלף בתפקיד המזכיר הכללי. לפי חוקת המפלגה, המזכיר הכללי חייב להיות חבר בוועדת הקבע של הפוליטביורו, והוא אחראי לישיבות של וועדת הקבע של הפוליטביורו והפוליטביורו, ובו-זמנית להשגיח על עבודת המזכירות.

פוליטביורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוליטביורו של הוועדה המרכזית "מפעיל את הפונקציות והכוחות של הוועדה המרכזית כאשר אין מליאה אשר יושבת ברגע נתון״. רשמית, הפוליטביורו נבחר בישבה הראשונה של כל וועדה מרכזית חדשה. המציאות דה פקעו היא שהחברות בפוליטביורו מוחלטת על ידי הנהגת המפלגה המרכזית. בתקופת שלטונו, מאו עצמו חבר את חברי הפוליטביורו. דה פקטו, הפוליטביורו היה הגוף בעל הכוח הרב ביותר עד הקונגרס הלאומי ה-8, כאשר וועדת הקבע של הפוליטביורו הוקמה. הכוחות אשר ניתנו לוועדת הקבע נלקחו על חשבון הפוליטביורו. הפוליטביורו מתכנס לפחות אחת לחודש, והמזכיר הכללי אחראי לכינוס הפוליטביורו. משנת 2003 ואילך, הפוליטביורו העביר דו״ח עבודה לכל מליאת הוועדה המרכזית, על מנת לשמר על הסטטוס של הפוליטביורו כבר-סמך לוועדה המרכזית. בנוסף, מהקונגרס הלאומי ה-16 ואילך, המפלגה הקומוניסטית של סין מדווחת על פגישות הפוליטביורו, וועדת הקבע של הפוליטביורו ומחקריהם. לעומת זאת, הדו״חות אממם מכילים את כל המידע אשר דיינו בו בפגישות; הסוף של כל דו״ח בדרך כלל מציין כי ״עניינים אחרים״ דויינו בפגישה.

בפוליטביורו, החלטות עוברות לפי קונצנזוס ולא על פי הצבעה. במקרים אחדים, הצבעות שווא משומשות על מנת למנות כמה חברים תומכים או מתנגדים במקרה מסוים (להצבעות השווא אין השפעה על ההחלטה הסופית). לכל חבר ישנה הזכות להשתתף בדיון הקולקטיבי. המזכיר הכללי של המפלגה הינו בעל התפקיד לכנס את הפוליטביורו, והוא קובע את סדר היום לישיבה. סדר היום נאמר לכל חבר הפוליטביורו קודם לכן, והמזכיר הכללי מספק חומרים על הנושא על מנת שהחברים יהיו מוכנים לקראת הדיונים. האדם הראשון בעל זכות הדיבור בפגישה הינו החבר אשר הציע את האג׳נדה לפגישה. לאחר מכן, אלו היודעים על הנושא, או שעבודתם קשורה ישירות בנושא, רשאים לדבר. אחר מכן, אלו הסקפטיים או המתנגדים לאג׳נדה רשאים לדבר, ולבסוף המזכיר הכללי מדבר, בדרך כלל בתמיכה באג׳נדה (מכיוון שהוא הציע כי היא תדויין ראשונה). כאשר המזכיר הכללי מסיים את דבריו, הוא קורא להצבעה. אם ההצבעה עוברת (או כמעט מתקבלת) בפה אחד, הצעת ההחלטה מתקבלת. אם ההצבעה עוברת כמעט בפה אחד, אך חברים אשר עבודתם קשורה ישירות לנושא מתנגדים לה, הסוגיה נדחית. כאשר הפוליטביורו מעוניין בהעברת הצעת החלטה ללא הסכמת כל החברים, החברים התומכים באג׳נדה מנסים לתמוך במתנגדי ההצעה. במובנים רבים, מדיניות קבלת ההחלטות של הפוליטביורו דומה מאוד לזו של הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות אחרי פיטרו ניקיטה חרושצ'וב.

ועדת הקבע של הפוליטביורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הקבע של הפוליטביורו הינה הגוף הגבוה ביותר במפלגה הקומוניסטית של סין כאשר הגופים הבאים: הפוליטביורו, הוועדה המרכזית ו/או הקונגרס הלאומי אינם בישיבה. ועדת הקבע מתכנסת לפחות אחת לשבוע. הוועדה הוקמה בקונגרס הלאומי ה-8, בשנת 1958, על מנת להשתלט על תפקיד קביעת המדיניויות ובכך להחליף את התפקיד שהיה אז בידי המזכירות. ועדת הקבע של הפוליטביורו הינה "הגוף הראשי לקיבעת מדיניויות, אמנם ישנן ראיות אשר לפיהן ועדת הקבע הינה אחראית יותר לגבי קביעת ההסכמיות הקולקטיבית של כלל הפוליטביורו". למרות קיומם של חוקים רשמיים אשר מציינים כי חבר ועדת הקבע של הפוליטביורו מחויב לשרת תקופה מסוימת בפוליטביורו לפני כניסתו לתפקיד בוועדת הקבע, החוק הופר פעמיים, תחילה בשנת 1992 כאשר חו ג'ינטאו מונה לוועדת הקבע ושוב בשנת 2007 כאשר שי ג'ינפינג ולי קה-צ'יאנג מונו לה. במציאות - ועדת הקבע אינה כפופה לוועדה המרכזית - ולעולם לא הייתה כפופה לה.

מזכירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכירות הוועדה המרכזית מונהגת על ידי המזכיר הכללי והינה אחראית להשגחת ארגוני המפלגה המרכזיים: מחלקות,, ועדות, עיתונים וכדומה. בנוסף, המזכירות אחראית ליישום ההחלטות אשר עברו בפוליטביורו ובוועדת הקבע של הפוליטביורו. המזכירות בוטלה בשנת 1966 ותפקידיה הפורמליים נלקחו על ידי המשרד המרכזי לניהול, אך היא הוקמה מחדש בשנת 1980. על מנת להיכנס לתפקיד במזכירות, אדם חייב להיבחר על ידי ועדת הקבע; בחירה זו חייבת להיות מאושרת על ידי הוועדה המרכזית.

הוועדה המרכזית לביטחון הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה המרכזית לביטחון הלאומי (CNSC) הוקמה בישיבת המליאה ה-3 של הוועדה המרכזית ה-18 אשר נערכה בשנת 2013. היא הוקמה על מנת "לתאם אסטרטגיות ביטחוניות לאורך מחלקות רבות, הכוללות בתוכן את המודיעין, הצבא, ענייני החוץ והמשטרה על מנת להתמודד עם עניינים המאתגרים את היציבות בסין ומחוצה לה". הרעיון להקמת הוועדה המרכזית לביטחון הלאומית היה מוזכר לראשונה בשנות ה-80, אך היה מושתק "על ידי אינטרסים העומדים לאבד את השלטון בסידור מחדש". כיום, ישנו מידע מועט לגבי הגוף מחוץ למפלגה, אך הדעה הרווחת היא כי הגוף חיזק את שלטון המפלגה על צבא השחרור העממי, שהוא הכוח המזוין של סין. ב-24 בינואר 2014, שי ג'ינפינג, מזכ"ל המפלגה הנוכחי מונה ליושב ראש הוועדה המרכזית לביטחון הלאומי בעוד לי קה-צ'יאנג, ראש ממשלת סין ויושב ראש ועדת הקבע של קונגרס העם הלאומי (ראש הפרלמנט) מונה לסגן יושב ראש הוועדה המרכזית לביטחון הלאומי.

הוועדה הצבאית המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הצבאית המרכזית (CMC) נבחרת על ידי הוועדה המרכית והינה אחראית לצבא השחרור העממי. תפקיד יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית הינו אחד מהתפקידים הבחירים ביותר בסין, ויושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית חייב לשרת באותו זמן בתפקיד מזכ"ל המפלגה. בניגוד לעקרון ההנהגה הקולקטיבית של גופים אחרים במפלגה, יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית מתפקד כמפקד הראשי והינו בעל הזכות לפטר ולמנות קציני צבא בכירים לפי רצונו. יושב ראש הוועדה יכול לפרוס חיילים, לשלוט בנשקים הגרעיניים של המדינה והוא קובע את תקציב הצבא. קידום או העבר קצינים מעל לרמה החטיבתית חייב להיות מלווה בחתימת יושב הראש.

רשמית, יושב ראש הוועדה כפוף לוועדה המרכזית, אך במציאות הוא מדווח רק למנהיג העליון של המפלגה. דבר זה קורה בעיקר בגלל מאו, אשר לא רצה שחברי פוליטביורו אחרים יתערבו בעניינים צבאיים. הוא טען כי "מרחב הפוליטביורו הוא בעניינים מדינתיים, ומרחב הוועדה הצבאית המרכזית הוא בעניינים צבאיים". הוועדה שלטה בצבא השחרור העממי מאז 1937 דרך שלושה גופים: המחלקה לסגל הכללי, המחלקה הפוליטית הכללית ומחלקת הלוגיסטיקה הכללית. גוף רביעי, המחלקה הכללית לחימוש הוקמה בשנת 1998.

גופים הכפופים לוועדה המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם גופים אחדים הכפופים לוועדה המרכזית. הבאים הינם החשובים ביותר:

ארגונים ברמה נמוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וועדות מפלגתיות קיימות ברמת הפרובינציות; המחוזות האוטונומיים; העיירות ישירות תחת השלטון המרכזי; ערים המחולקות לאזורים; תחומי שיפוט אוטונומיים; ערים אשר לא מחולקות לאזורים ואזורים עירוניים. הוועדות הללו נבחרות בקונגרסים מפלגתיים (ברמה המתאימה). קונגרסי מפלגה מקומיים אמורים להיערך כל שנה חמישית, אך תחת תנאים מיודים הם עלולים להידחות או להיקדם. החלטה מסוג זה חייבת להאישר על ידי וועדה מפלגתית ברמה הגבוהה הבאה. מספר הנציגים והפעולות לבחירתם מוחלטות על ידי הוועדה המפלגתית המקומית, אך גם החלטות אלו חייבות להיאשר על ידי הוועדה המפלגתית ברמה הגבוהה הבאה.

לקונגרס המפלגה המקומי יש הרבה מאותן אחריויות של הקונגרס הלאומי, והוא אחראי לבדיקת הדו"ח של וועדת המפלגה המקומית ברמה המתאמיה; בדיקת דו"ח הוועדה המקומית לבדיקת המשמעת ברמה המתאימה; דיון וקבלת הצעות החלטה לגבי סוגיות ראשיות באזור מסוים; ובחירת ועדת המפלגה המקומית וועדת בדיקת המשמעת המקומית ברמה המתאימה. וועדות מפלגה של "מחוז, מחוז אוטונומי או עירייה ישירות תחת השלטון המקומי, ערים המחולקות לאזורים, או תחומי שיפוט אוטונומיים נבחרים לטווח של 5 שנים", ומכילות מכלול מלא ומשתנה של חברים. ועדת המפלגה של "מחוז, תחום שיפוט אוטונומי, עיר אשר לא מחולקת לאזורים או אזור עירוני נבחרים לטווח של 5 שנים" אך מכלול מלא ומשתנה של חברים "חייב להימצא במפלגה 3 שנים או יותר". אם קונגרס מפלגה מקומי נערך לפני או אחרי תאריך נתון, טווח החברים של הוועדה המפלגתית חייב להיארך או להיקצר בהתאם.

וועדת מפלגה מקומית כפופה לוועדת המפלגה המקומית ברמה הגבוהה הבאה. מספר החברים במכלול המלא והמשתנה בוועדת מפלגה מקומית מוחלט על ידי הוועדה המפלגתית ברמה הגבוהה הבאה. מקומות חסרים בוועדה מפלגתית חייבים להימלא על ידי חברים משתנים לפי סדר הקדימות, אשר מוחלט על פי מספר הבחירות חבר זה או אחר קיבל בזמן בחירתו. וועדת מפלגה חייבת להתכנס לפחות לשתי ישיבות מליאה בשנה. בזמן תוקפן, ועדות המפלגה חייבות "להוציא לפועל את הוראות הארגון המפלגתי ברמה הבאה ואת הצעות ההחלטה אשר התקבלו בקונגרסי המפלגה ברמות המתאימות". ועדת הקבע המקומית (אשר הינה מקבילה לפוליטביורו המרכזי) נבחר בישיבת המליאה הראשונה של ועדת המפלגה המתאימה אחרי קונגרס המפלגה המקומי. ועדת קבע כפופה לוועדת המפלגה ברמה המתאימה ולוועדת המפלגה ברמה הגבוהה הבאה. לוועדת הקבע ישנן החובות והאחריויות של ועדת המפלגה המתאימה כאשר אינה בישיבה.

חברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ניסיון, חובות וזכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"זהו רצוני להצטרף למפלגה הקומוניסטית של סין, לקיים את תוכניות המפלגה, לפקח על יישום חוקת המפלגה, למלא את חובותיי כחבר מפלגה, להיוציא לפועל את החלטות המפלגה, להקפיד על משמעת מפלגתית, להגן על סודות המפלגה, להיות נאמן למפלגה, לעבוד בחריצות,להילחם עבור הקומוניזם לאורך כל חיי, להיות מוכן בכל רגע להקריב את חיי למען המפלגה והעם, ולעולם לא לבגוד במפלגה".

שבועת ההצטרפות למפלגה הקומוניסטית של סין.

אדם המבקש להצטרף למפלגה חייב להיות מעל גיל 18 וחייב לשמש כמועמד לתקופת ניסיון של כשנה. בניגוד לעבר, כאשר הדגש היה על הקרטיריונים האידאולוגי, המפלגה כיום מדגישה דרישות טכניות מחבריה. למרות זאת, חברים ומועמדים מצופים להיות ״גם אדומים וגם מומחים״. על מנת להיות מועמד, שני חברי המפלגה חייבים להמליץ על המועמד להנהגת המפלגה המקומית. החברים הממליצים חייבים להכיר אישית את המועמד ולהיות מודעים ״לאידאולוגיה, אישיות, הישגיהם האישיים והמקצועיים״ של המועמדים, ובו זמנית ללמד אותם לגבי תוכנית וחוקת המפלגה, בנוסף לחובות ואחריויות חבריה. אחרי כך, החברים הממליצים חייבים לכתוב דו״ח להנהגת המפלגה המקומית, בו תהא כתובה הדעה אם מגיע לאדם כזה או אחר להיות מועמד. על מנת להיות מועמד ״ניסיוני״, המועמד חייב להישבע בפני דגל המפלגה. ארגון המפלגה הרלוונטי אחראי להשגיח ולחנך את המועמדים. למועמדים יש את אותן החובות אשר יש לחברים רגילים, אך אין להם את הזכות לבחור או להיבחר בבחירות המפלגה.

חברי המפלגה חוגגים את כינוס הקונגרס הלאומי ה-18

לפני שנת 1949, ההצטרפות למפלגה היה עניין של מחויבות אישית והתחברות לקומוניזם. לאחר שנת 1949, אנשים הצטרפו למפלגה על מנת להשיג עבודות ממשלתיות טובות או גישה לאוניברסיטאות, אשר הייתה אז מוגבלת לחברי המפלגה בלבד. רבים הצטרפו למפלגה דרך ליגת הנוער הקומוניסטית. תחת שלטונו של ג'יאנג דזה-מין, יזמים פרטיים הורשו להצטרף למפלגה. לפי סעיף 3 של חוקת המפלגה, חבר מפלגה חייב "ללמוד במסירות את רעיונות המרקסיזם-לניניזם, מאואיזם, תאוריית דנג שיאופינג ואת העקרון החשוב של שלושת המייצגים, ללמוד את המבט המדעי על הפיתוח, ללמוד את קו המפלגה, עקרונותיה, מדיניויותיה, הצעות החלטותיה, לאמץ ידע חיוני ולעבוד במסירות על מנת לשפר את יכולתו לשרת את העם". בקיצור, חבר מפלגה חייב לציית לפקודות, להיות ממושמע, לשמור על אחדות, לשרת את המפלגה ואת העם ולקדם את דרך החיים הסוציאליסטית. חברים נהנים מהזכות ללכת לפגישות מפלגתיות, לקרוא מסמכי מפלגה רלוונטיים, לקבל חינוך מפלגתי, להשתתף בדיונים מפלגתיים דרך כתבי העת ועיתוני המפלגה, להציע הצעות ולהעיר הערות, לבקר "ביקורת מבוססת כלפי כל ארגון מפלגתי או חבר מפלגה בפגישות מפלגתיות" (אף מנהיגי המפלגה המרכזיים), לבחור ולהיבחר, להתנגד ולבקר הצעות החלטה (בתנאי שהם יקבלו את הצעות ההחלטה אם הן עוברות); להיות בעלי היכולת "לבקש כל בקשה, טענה, מענה לגופי מפלגה גבוהים, ואף לוועדה המרכזית, ולבקש מהארגונים הרלוונטיים מענה אחראי". שום ארגון מפלגתי יכול לבטל זכויות אלה לחברי המפלגה.

ליגת הנוער הקומוניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליגת הנוער הקומוניסטית של סין (CYL) מהווה אגף הנוער של המפלגה הקומונסטית של סין, והינה תנועת הנוער הגדולה ביותר בסין. לפי חוקת המפלגה, ליגת הנוער הקומוניסטית הינה "ארגון המוני של אנשים צעירים מתקדמים תחת הנהגת המפלגה הקומוניסטית של סין; זהו בית ספר בו מספר רב של אנשים צעירים לומדים על סוציאליזם עם מאפיינים סיניים ועל קומוניזם דרך ניסיון; הליגה היא עוזרת המפלגה, והיא כוח המילואים שלה". על מנת להצטרף לליגה, מועמד צריך להיות בין הגילאים 14 עד 28. הליגה שולטת ומפקחת על "החלוצים הצעירים", תנועת נוער לילדים מתחת לגיל 14. המבנה הארגוני של ליגת הנוער הקומוניסטית הינה זהה לגמרי למבנה הארגוני של המפלגה הקומוניסטית של סין; הגוף הגבוה ביותר בליגה הוא הקונגרס הלאומי, ואחריו באים הוועדה המרכזית, הפוליטביורו וועדת הקבע של הפוליטביורו. למרות זאת, הוועדה המרכזית (וכל הגופים המרכזיים הנוספים בליגה) כפופים להנהגת ההנהגה המרכזית של המפלגה. בכך, גופי הליגה כפופים גם לגופים גבוהים יותר בליגה עצמה, וגם למפלגה הקומוניסטית של סין - ארגון שונה. עת הקונגרס הלאומי ה-17 (אשר נערך בשנת 2013), לליגת הנוער הקומוניסטית של סין יש 89 מליון חברים.

סמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סעיף 53 של חוקת המפלגה הקומוניסטית של סין, "סמל ודגל המפלגה מהווים סימן ואות של המפלגה הקומוניסטית של סין". בתחילת היסטוריית המפלגה, למפלגה הקומוניסטית של סין לא היה דגל רשמי סטנדרטי יחיד אלא נתנה לוועדת מפלגתיות אינדיבידואליות להעתיק את דגל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. ב-28 באפריל 1942, הפוליטביורו המרכזי הכריז על הקמת הקמת דגל רשמי יחיד למפלגה. "דגל המפלגה הקומוניסטית של סין חייב להיות בפרופורציות אורך-לרוחב של 3:2 עם פטיש ומגל בפינה העליונה השמאלית, ללא כוכב מחומש. הפוליטביורו מסמיך את המשרד הכללי להכין במיוחד מספר מסוים של דגלים סטנדרטיים ולחלקם לכל חלקי המפלגה המרכזיים". לפי יומון העם, "אורך דגל המפלגה הסטנדרטי הוא 120 ס"מ, ורוחבו 80 ס"מ. במרכז הפינה העליונה השמאלית (רבע מאורך ורוחב הדגל עד לקצהו) פטיש ומגל צהוב, בקוטר של 30 ס"מ. [...] הצבע האדום מסמל מהפכה, הפטיש והמגל הם כלי הפועלים והחקלאים, ומשמעם שהמפלגה הקומוניסטית מסמלת את האינטרסים של ההמון העממי; הצהוב מדגיש בהירות". בסך הכל, לדגל ישנם חמישה ממדים, הגדלים הם "מס. 1: 388 ס"מ באורך, 192 ברוחב; מס. 2: 240 ס"מ באורך, 160 ס"מ ברוחב; מס. 3: 192 ס"מ באורך, 128 ס"מ ברוחב; מס. 4: 144 ס"מ באורך, 96 ס"מ ברוחב; מס. 5: 96 ס"מ באורך, 64 ס"מ ברוחב". ב-21 בספטמבר 1966, המשרד הכללי של המפלגה הוציא "הנחיות על הייצור והשימוש בדגלי וסמלי המפלגה הקומוניסטית של סין", אשר ציינו כי הדגל והסמל הם הסמלים והסימנים הרשמיים של המפלגה.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים זרים רבים טוענים בזמן האחרון כי למפלגה הקומוניסטית של סין אין אידאולוגיה, וכי ארגון המפלגה הוא פרגמטי ומעוניין רק במה שעובד לו. מבט פשטני זה לא נכון, בדרכים רבות, מכיוון שהצהרות רשמיות מבהירות כי למפלגה יש השקפת עולם קוהרנטית. למשל, חו ג'ינ-טאו אמר בשנת 2012 כי העולם המערבי "מנסה לערער את אחדותנו" וכי "התרבות הבינלאומית של המערב חזקה, בעוד אנו חלשים... שדות תרבותיים ואידאולוגיים הם המטרות העיקריות". המפלגה הקומוניסטית של סין מכניסה הרבה מאוד מעמצים אל תוך בתי הספר המפלגתיים על מנת להבנות את המסר האידאולוגי שלה. לפני קמפיין "נסיון הוא הקריטריון היחיד לאמת, היחס בין האידאולוגיה להעברת ההחלטות הייתה דדוקטיבית, משמע שהעברת החלטות נובעת מתוך ידע אידאולוגי. תחת שלטון דנג, היחס הזה התהפך, והצעת ההחלטות הצדיקו אידאולוגיה, ולא להפך. בנוסף, קובעי מדיניויות סינים מאמינים כי אחת הסיבות להתפרקות הגוש הסובייטי הייתה אידאולוגית המדינה המתיישנת שלה. לכן, הם מאינים כי על האידאולוגיה המפלגתית להיות דינמית על מנת לאבטח את שלטון המפלגה, לעומת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אשר האידאולוגיה שלה נהפכה "מקובעת, חסרת-דמיון, מאובנת ומנותקת מהמציאות".

מרקסיזם-לניניזם ומאואיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מרקסיזם-לניניזם, מאואיזם

"אני מרקסיסט. המהות של המרקסיזם היא שינוי, [...] ברק אובמה ניצח את הילרי קלינטון על ידי הדגשת השינוי. המרקסיזם בסין הוא לא זקן עקשני, דוגמתי ומיושן מהמאה ה-19, אלא חושב צעיר, דינמי ובעד שינוי. יש לנו גישה גמישה: אם מילות מרקס עדיין ברות-יישום, אנו נשתמש בהם; עבור הדברים אותם לא ניסח בצורה ברורה, אנו ננסח אותם מחדש; עבור הדברים אותם לא אמר, אנו נמציא בנחישות דבר חדש".

יה שיאו-וון על תפקיד המרקסיזם.

עקרון המרקסיזם-לניניזם היה האידאולוגיה הרשמית הראשונה של המפלגה הקומוניסטית של סין, והנה שילוב של מרקסיזם קלאסי (כתביו של קרל מרקס ופרידריך אנגלס) ולניניזם (כתביו של ולדימיר לנים. לפי המפלגה הקומוניסטית של סין, "המרקסיזם-לניניזם חושף את החוקים האוניברסליים אשר שולטים בהתפתחות ההיסטורית של החברה האנושית". לפי המפלגה, המרקסיזם-לניניזם נותן מבט אל הסתירות שבחברה הקפיטליסטית ואל בלתי-נמנעות התהוותן של החברות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות בעתיד. מרקס ואנגלס יצרו לראשונה את התאוריה מאחורי בניית המפלגה המרקסיסטית; לנין יצר אותה במציאות, תוך ואחרי המהפכה הרוסית של שנת 1917. ההישג הגדול ביותר של לנין היה בבנית המפלגה, דרך עקרונות כגון המפלגה החלוצה של הפועלים וצנטרליזם דמוקרטי. לפי יומון העם, המאואיזם "הוא מרקסיזם לניניזם כפי שהוא מיושם ומתפתח בסין".

המאואיזם לא היה רק יזמת מאו דזה-דונג, אלא גם בכירים אחרים במפלגה עזרו בהתהוות העקרון. לפי שינחואה, המואיאזם הינו "שילוב של האמת האוניברסלית של המרקסיזם לנינזם דרך יישום וניסיון של המהפכה הסינית". כיום, המפלגה הקומוניסטית של סין מפרשת את תמצית המאואיזם כמציאת אמת מתוך עובדות": "[המפלגה] חייבת להתקדם מתוך המציאות ולשים תאוריה לישום בניסיון לתוך כל דבר. במילים אחרות, אנו חייבים לשלב את התאוריה האוניברסלית של המרקסיזם-לניניזם בשילוב עם התנאים הספציפיים של סין".

אנדרטה לזכר מרקס (שמאל) ואנגלס (ימין) בשנחאי, סין

בעוד פרשנים מסכימים כי המפלגה דוחה את המרקסיזם-לניניזם ואת המאואיזם הקלאסיים, המפלגה עצמה מתנגדת לטענה זו. כמה פרשנים מערביים מדברים על "משבר אידאולוגי" בתוך המפלגה; הם מאמינים כי המפלגה הקומוניסטית של סין דוחה את הקומוניזם. וואנג שואה-דונג, מנהל המכון לסוציאליזם עולמי אמר בתגובה כי "אני יודעים כי אלו מחוץ לארץ חושבים שיש לנו 'משבר אידאולוגי', אך אנו לא מסכימים". לפי ג'יאנג דזה-מין, "אסור למפלגה הקומוניסטית להתעלם אי פעם מהמרקסיזם-לניניזם או המאואיזם". הוא טען "כי אם דבר זה יקרה, אנו נאבד את בסיסנו". בנוסף, הוא ציין כי המרקסיזם באופן כללי, "כמו כל מדע, צריך להשתנות לאורך זמנים ותנאים משתנים". קבוצות מסוימות טוענות כי ג'יאנג דזה-מין סיים את המחויבות הפורמלית של המפלגה למרקסיזם בכך שצירף את התאורייה האידאולוגית של שלושת המייצגים. בניגוד לכך, התאורטיקן המפלגתי לנג רונג מתנגד לכך, וטוען כי "הנשיא ג'יאנג הוציא מכשולים אידאולוגים מדרך המפלגה [...] הוא לא וויתר על המרקסיזם או על הסוציאליזם. הוא חיזק את המפלגה בכך שנתן לה הבנה מודרנית של המרקסיזם והסוציאליזם, לכן אנו מדברים על "כלכלת שוק סוציאליסטי עם סממנים סיניים". המרקסיזם בתמצית, על פי ג'יאנג דזה-מין, מתודולוגיה עם חזון של חברה חסרת-מעמדות, לא אנליזה של המעמד והסתירות בין מעמדות שונים.

קרל מרקס טען כי החברה עברה שלבים שונים של התפתחות, והאמין כי מצב הייצור הקפיטליסטי הינו השלב השלישי. השלבים הם: עתיק ומבוסס בעיקר על עבדות; פאודלי; קפיטליסטי; סוציאליסטי; ומצב הייצור הקומוניסטי. השגת ה"קומוניזם" האמיתי מתוארת כמטרה האולטימטיבית של המפלגה ושל סין. בעוד המפלגה הקומוניסטית של סין טוענת כי סין נמצאת כיום בשלב הראשוני של הסוציאליזם, תאורטיקנים מפלגתיים טוענים כי השלב ההתפתחותי הנוכחי ״נראה דומה מאוד לקפיטליזם״. בניגוד לכך, ישנם תאורטיקנים מפלגתיים הטועני כי ״הקפיטליזם הינו השלב המוקדם או הראשוני של הקומוניזם״. בהצהרות רשמיות, השלב הראשוני של הסוציאליזם מצופה להימשך בערך 100 שנים אשר לאחר מכן סין תיכנס לשלב התפתחותי שונה. ישנם כמה אשר דחו את הקונספט של השלב הראשוני של הסוציאליזם בטענה כי הוא מהווה ציניות אינטלקטואלית. לפי רוברט לאורנס קוהן, אנליסט סין, ״כאשר שמעתי לראשונה לגבי ההגיון הזה, חשבתי שהוא יותר קומי ממתוחכם - קריקטורה של תעמולנים נדלפה על ידי ציניקנים אינטלקטואלים. בניגוד לכך, אופק 100 השנים נאמר על ידי תאורטיקנים פוליטיים רצינים״.

ההיגיון מאחורי הרפורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תל"ג סין משנת 1952 עד לשנת 2012

בעוד מספר חוקרים מערביים טוענים כי הרפורמות שהוכנסו למפלגה תחת דנג מהווים דחייה של המורשת והאידאולוגיה המרקסיסטית של המפלגה, הלז לא רואה את המצב כך. ההיגיון מאחורי הרפורמות היה כי הכוחות היוצרים של סין פיגרו אחרי התרבות והאידאולוגיה המתקדמת אשר פותחה על ידי המדינה. בשנת 1986, על מנת לסיים את אי-היעילות הזו, המפלגה הגיעה למסקנה כי הסתירה העיקרית בחברה הסינית הייתה זו בין הכוחות היוצרים המיושנים לבין התרבות והאידאולוגיה המתקדמת של סין. בהגעה למסקנה זו, המפלגה הסיתה את תשומת לבה ממלחמת המעמדות, וסתרו בו זמנית את מאו ואת מרקס מכיוון ששניהם טענו כי מאבק זה הינו המיקוד המרכזי של התנועה הקומוניסטית. לפי היגיון זה, סיכול מטרת אמצעי הייצור המתקדמים של המפלגה מהווה מלחמת מעמדות. המטרה הקלאסית של מלחמת המעמדות הוצהרה כמטרה אשר הושגה על ידי דנג בשנת 1976. בעוד מרו הדגיש את הצורך לפתח אמצעי ייצור, תחת דנג מטרה זו נעשתה עליונה.

התאורטיקן המפלגתי וחבר הפוליטביורו לשעבר חו צ'יאו-מו טען בתזה שלו 'התבוננו בחוקים הכלכליים, האיצו את ארבע המודרניזציות' אשר יצא לאור בשנת 1978 כי חוקים כלכליים הינם אובייקטיבים והינם בשורה אחת עם חוקי טבע. הוא התעקש על כך כי חוקים כלכליים לא יותר נתונים לוויכוח 'מחוק המשיכה'. המסקנה של חו הייתה כי המפלגה אחראית להתנהגות הכלכלה הסוציאליסטית תחת החוקים הכלכליים הללו. הוא האמין כי רק כלכלה אשר מבוססת על הפרט תעמוד בחוקים הללו, מכיוון 'שכלכלה כזו תהיה הסכמית לאמצעי הייצור'. המפלגה הקומוניסטית של סין עקבה אחרי קו מחשבה זה, ובקונגרס הלאומי ה-12 חוקת המדינה תוקנה באומרה כי הכלכלה הפרטית מהווה 'השלמה נדרשת לכלכלה הסוציאליסטית'. אותו רצון הובע גם על ידי שיואה מו-צ'יאו; "הנסיון מראה כי הסוציאליזם אינו בהכרח מבוסס על בעלות ציבורית מאוחדת על ידי כל החברה".

Li Xiannian - 1974.jpg Chen Yun.jpg Deng Xiaoping.jpg
הרפורמה וההיפתחות לא היו קורות ללא עבודתו של דנג שיאופינג (שמאל), צ'ן יון (מרכז) ולי שיאן-ניאן (ימין). היחסים בין השלושה תוארו כ"שניים וחצי" בשנות ה-80; צ'ן נחשב כשווה לדנג, בעוד לי שיאן-ניאן נחשב "כחצי מדרגה מאחוריהם"

התמסיר הרשמי של המליאה ה-3 של הוועדה המרכזית ה-11 כללה את המילים: "שילוב העקרונות האוניברסליים של המרקסיזם-לניניזם-מאואיזם עם הניסיון הקונקרטי של המודרניזציה הסוציאליסטית ופיתוחה תחת תנאים היסטוריים חדשים". המפלגה הקומוניסטית של סין הצליחה לראות באידאולוגיה המאואיסטית הישנה כמיושנת (או לפחות כמה מיסודותיה). על מנת לדעת אם מדיניות מסוימת הינה מיושנת או לא, המפלגה הייתה צריכה "למצוא את האמת מתוך העובדות" ולעקוב אחרי הסלוגן "נסיון הוא הקריטריון היחיד לאמת. במליאה ה-6 של הוועדה המרכזית ה-11 "הצעת ההחלטה על שאלות מסוימות בהיסטוריית מפלגתנו מאז ייסוד הרפובליקה העממית של סין" התקבלה. הצעת ההחלטה הפרידה בין מאו האיש לבין מאואיזם, בטענה כי מאו הפר את המאואיזם בזמן שלטונו. בעוד המסמך ביקר את מאו, הוא ציין בבהירות כי הוא היה 'פרולטר מהפכני' (כלומר, לא כל עמדותיו לא צודקות), ושבלי מאו לא הייתה יכולה להיות סין חדשה. סו שאו-דזי, תאורטיקן מפלגתי וראש מכון המרקסיזם-לניניזם-מאואיזם טען כי המפלגה הקומוניסטית של סין חייבת להעריך מחדש את המדיניות הכלכלית החדשה אשר הוצעה על ידי ולדימיר לנין וסוימה על ידי סטלין, בנוסף למדיניויות התיעוש של סטלין ותפקיד המשמעותי שהוא נתן למלחמת המעמדות. סו הסיק כי 'המעמדות המנצלים בסין חוסלו'. דונג פו-רנג, סגן מנהל המכון לכלכלה, הסכים עם הדיון הרפורמי, קודם בכך שביקר את מרקס ואנגלס אשר טענו כי חברה סוציאליסטית חייבת לבטל את הבעלות הפרטית ושנית בכך שהאשים את מרקס ואנלגס בעמימות ההגדרה שלהם של איזה סוג בעלות אמצעי הייצור צריך להתקיים בחברה סוציאליסטית. בעוד סו ודונג הסכימו עם כך שהקולקטיביזציה של החקלאות והקמת הקומונות העממיות סיימו את הניצול הכפרי, כאשר אף אחד מהם לא רוצה בחזרה לקולקטיביזציה של החקלאות.

יצירת "כלכלת השוק הסוציאליסטי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – כלכלת שוק סוציאליסטי, תאוריית דנג שיאופינג

המונח "סוציאליזם עם סממנים סינים" הוסף לתוכנית הכללית של החוקה המפלגתית בקונגרס הלאומי ה-12, ללא הגדרת המונח. בקונגרס הלאומי ה-13, אשר נערך בשנת 1987, דז'או דזי-יאנג, מזכיר המפלגה דאז טען כי סוציאליזם עם סממנים סינים הינו "השילוב של היסודות הפונדמנטליים של המרקסיזם עם דחף המודרניזציה בסין" והוא "הסוציאליזם המדעי אשר מושרש במציאויות של סין כיום'. בזמן הזה, המפלגה כבר האמינה כי סין נמצאת בשלב הראשוני של הסוציאליזם, ולכן צריכה יחסי שוק על מנת להתפתח אל תוך חברה סוציאליסטית. שנתיים לפני כן, סו ניסה לבנאם את המונח 'שלב ראשוני של סוציאליזם' בכך שטען כי הסוציאליזם מכיל שלושה שלבי ייצור שונים. סין הייתה אז בשלב הראשון, בעוד ברית המועצות והגוש המזרחי הנותר היו בשלב השני. מכיוון שסין הייתה בשלב הראשוני של הסוציאליזם, דז'או טען כי "נפתח מגזרים מגוונים של הכלכלה, תמיד בהבטחה כי הפוזיציה המרכזית תהיה של המגזר הציבורי". מעבר לכך, כמה פרטים יורשו לההיפך עשירים "לפני השגת מטרת העושר המצוי [קומוניזם טהור]". בנוסף, במהלך השלב הראשוני של הסוציאליזם, תכנון לא יהיה האמצעי המרכזי של ארגון הכלכלה. כאשר צ'ן יון, שמרן ובכיר מפלגה שמע זאת, הוא יצא מהמליאה.

Cquote2.svg

"למה אנשים תומכים בנו? מכיווון שבעשר השנים האחרונות, כלכלתנו התפתחה... אם הכלכלה הייתה עומדת במקומה במשך חמש שנים, או הייתה מתפתחת בקצב איטי - לדוגמא, 4 או 5 אחוזים, או אפילו 2 או 3 אחוזים - אילו השפעות יהיו לכך? זה יצור בעיה שהיא לא רק כלכלית, אלא גם פוליטית".

Cquote3.svg
דנג שיאופינג במהלך שיחה עם יאנג שאנג-קון וראש הממשלה לי פנג בשנת 1990.

גם צ'ן יון וגם דנג תמכו בהיווצרות השוק הפרטי. בקונגרס הלאומי ה-8, צ'ן הציע כלכלה בה המגזר הסוציאליסטי יהיה עיקרי, בעוד המגזר הפרטי ישחק תפקיד משני. הוא האמין בכך שעל פי "עשר מערכות יחסים חשובות", מאמר של מאו בנושא ההתקדמות עם הבנייה הסוציאליסטית, המפלגה הקומוניסטית של סין צריכה להמשיך בדרכה הסוציאליסטית בנוסף לתמיכה בבעלות פרטית על רכוש. צ'ן יון הביע את רעיון תאוריית ציפור-הכלוב בה הציפור מסמלת את השוק החופשי והכלוב מסמל תוכנית מרכזית. צ'ן הציע כי יציבות חייבת להימצא בין 'שחרור הציפור' לבין 'חניקת הציפור' עם תוכנית מרכזית מגבילה מדי.

בין זמן הקונגרס הלאומי ה-13 לבין תקרית כיכר טיין-אן-מן, ההפרדה בין הימין והשמאל במפלגה נעשה בהיר יותר. השסע נעשה גלוי לכל בהכנות למליאה ה-7 של הקונגרס הלאומי ה-13 (בשנת 1990), כאשר בעיות עלו בנושא תוכנית החומש ה-8 של סין. הטיוטה לתוכנית החומש ה-8 אשר הייתה תחת פיקוח והשגחת ראש הממשלה לי פנג וסגן ראש הממשלה יאו יי-לין תמך בגלוי בתאורייה הכלכלית של צ'ן יון, על פיה התכנון יהיה עיקרי בכלכלה, בצירוף לגדילה איטית ויציבה. לי הלך רחוק עוד יותר בכך שסתר ישירות את דנג בטענה כי "הרפורמה וההיפתחות לא צריכה להילקח כעיקרון המנחה; במקום זאת, פיתוח בר קיימא, יציב ומתואם צריך להילקח כעיקרון המנחה". בגלל עמדה זו, דנג דחה את הטיוטה לתוכנית החומש ה-8, בטענה כי שנות ה-90 מהוות "הזמן הטוב ביותר" להמשך תוכניות הרפורמה וההיפתחות. לי ויאו הלכו עוד יותר רחוק בניסיון לאפס שתי הצעות החלטה עיקריות אשר עברו בקונגרס הלאומי ה-13: התאורייה של ציוויליזציה פוליטית-סוציאליסטית והצעת ההחלטה אשר אומרת כי תכנון מרכזי ושוק מהווים גורמים שווים בערכם. דנג דחה את המשך הדיון בנושאים אלו, בטענה כי רפורמות אלו חיוניות לעתיד המפלגה. תאורטיקן המפלגה דנג לי-צ'ון דחה את עמדת דנג, יחד עם אחרים, והחל לקדם את "מחשבת צ'ן יון". לאחר דיון עם הגנרל וואנג ג'ן, תומכו של צ'ן יון, דנג אמר כי יציע את ביטול הוועדה הייעוצית המרכזית (CAC). צ'ן יון הגיב בכך שקרא לבו יי-בו להחליפו כיושב ראש ה-CAC. כאשר המליאה ה-7 של הוועדה המרכזית ה-13 התכנסה, שום דבר ראוי לציון קרה, בעוד שני הצדדים ניסו לא להרחיב את הפער האידאולוגי ביניהם. הצעות ההחלטה הכילו כמות גדולה של לשון אידאולוגית ("לפעול בנחישות על פי עקרונות הסוציאליזם עם הסממנים הסינים"), אך לא היה בה שמץ של ניסוח של מדיניות חדשה.

בעלות פרטית על אמצעי הייצור הורשו כתוצאה מהרפורמות.

רעיונות ומדיניויות צ'ן יון שלטו בדיונים המפלגתיים משנת 1989 עד לסיור הדרומי של דנג בשנת 1992. דנג החל בקמפיין תמיכה במדיניויות הרפורמה שלו בשנת 1991 והצליח בהדפסה של מאמרים רפורמיסטים ביומון העם ובצבא השחרור בתקופה זו. המאמרים ביקרו את הקומוניסטים אשר טענו כי תכנון מרכזי וכלכלת שוק הינם הפכים גמורים, וחזרו במקום על המנטרה הדנגיסטית אשר טוענת כי תכנון ושוק מהווים שתי דרכים שונות על מנת לפקח על פעילות כלכלית. בזמן הזה, המפלגה החלה להתכונן לקונגרס הלאומי ה-14. דנג איים לחזור בו מתמיכתו בבחירה מחדש של ג'יאנג דזה-מין כמזכ"ל המפלגה אם הלז לא יקבל את המדיניויות הרפורמיסטיות. בניגוד לכך, במליאה ה-8 של הוועדה המרכזית ה-13 בשנת 1991, השמרנים שמרו על היד העליונה בתוך המנהיגות המפלגתית.

באביב 1992, דנג עשה את הסיור הדרומי המפורסם שלו, בו הוא ביקר את הערים גואנגג'ואו, שנג'ן וג'והאי, ובילה את חגיגת ראש השנה החדשה בשנגחאי. הוא השתמש בנסיעתו על מנת להעלות את רעיונות המדיניות הכלכלית שלו לאחר פרישתו ממשרתו. במהלך הסיורר, דנג נאם נאומים רבים ויצר תמיכה מקומית גדולה למצע הרפורמיסטי שלו. הוא הדגיש את חשיבות הרפורמה הכלכלית בסין, וביקר את אלו אשר התנגדו לו ולרפורמות וההיפתחויות הכלכליות. הסיור הוכיח כי במעגלים העממיים של המפלגה, התמיכה ברפורמה וההיפתחות הייתה חזקה. בגלל זה, יותר ויותר חבכרים בכירים של מנהיגות המפלגה המרכזית החלו לתמוך בעמדת דנג, ביניהם ג'יאנג דזה-מין. בנאומו "הבינו עמוקות ויישמו את רוחו החשובה של דנג שיאופינג, עשו בנייה כלכלית, רפורמה והיפתחות מהירה וטובה יותר" לבית הספר המפלגתי המרכזי, ג'יאנג אמר כי לא משנה אם מכניזם מסוים הוא קפיטליסטי או סוציאליסטי, שאלת המפתח הינה אם המכניזם עובד. נאומו של ג'יאנג ראוי לציון משום שהוא הכניס לראשונה את המונח כלכלת השוק הסוציאליסטי אשר החליפה את "כלכלת השוק הסוציאליסטי המתוכנן" של צ'ן יון. בפגישת פוליטביורו מאוחרת יותר, החברים הצביעו פה-אחד על מנת להמשיך עם הרפורמה וההיפתחות. בידיעה כי הוא הפסיד, צ'ן יון נכנע וטען כי בגלל תנאים חדשים, הטכניקות הישנות של הכלכלה המתוכננת התיישנו.

בקונגרס הלאומי ה-14, רעיונותיו של דנג שיאופינג נקראו רשמית תאוריית דנג שיאופינג והועלו לרמה העקרונית של המאואיזם. עקרונות סוציאליזם עם סממנים סינים ועקרון השלב הראשוני של הסוציאליזם זוכו לו. בקונגרס, ג'יאנג חזר ואמר כי אין צורך לשאול אם דבר מסוים הוא סוציאליסטי או קפיטליסטי, מכיוון שהגורם החשוב הוא אם הוא עבד. טכניקות קפיטליסטיות מסוימות הוצעו, בעוד מדע וטכנולוגיה נהיו אמצעי הייצור העיקרי.

שלושת המייצגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שלושת המייצגים
ספרים אחדים בנוגע לשלושת המייצגים יצאו לאור.

המונח "שלושת המייצגים" נאמר לראשונה בשנת 2000 על ידי ג'יאנג דזה-מין במהלך סיור במחוז גואנגדונג. מאז ואז הכנסת המונח לחוקת המפלגה בקונגרס הלאומי ה-16, שלושת המייצגים נהפכו לתמה עיקרית עבור ג'יאנג דזה-מין. בנאומו בחגיגת יום השנה לייסוד הרפובליקה העממית של סין, ג'יאנג אמר כי "אנו [המפלגה הקומוניסטית של סין] חייבים תמיד לייצג את מגמת התפתחות אמצעי הייצור המתקדמים של סין, האוריינטציה של התרבות המתקדמת של סין והאינטרסים הפונדמנטליים של הרוב המוחלט של האנשים בסין". כבר בזמן הזה, ג'יאנג והמפלגה הקומוניסטית של סין הגיעו למסקנה כי השגת מצב הייצור הקומוניסטי, כפי שהוא נוסח על ידי קומוניסטים מוקדמים יותר, היה יותר מורכב ממה שנחשב, והניסיון להכריח שינוי במצב הייצור הינו חסר טעם מכיוון שהוא חייב להתפתח טבעית, במעקב אחרי החוקים הכלכליים של ההיסטוריה. בעוד מגזרים מסוימים בתוך המפלגה ביקרו את שלושת המייצגים בטענה כי הם בלתי-מרקסיסטיים ומהווים בגידה בערכים מרקסיסטיים בסיסיים, תומכי שלושת המייצגים ראו את העיקרון כהתפתחות מרחיקה לכת של תאוריית הסוציאליזם עם הסממנים הסיניים. התאורייה ידועה בכך שהיא נותנת לקפיטלסטים אשר נקראים רשמית כ"רובד החברתי החדש" את היכולת להצטרף למפלגה על רקע התעסקות עם "עבודה ומפעל כנה" ודרך מפעלם לתרום "לבניית הסוציאליזם עם הסממנים הסיניים". ג'יאנג טען כי קפיטליסטים יכולים להצטרף למפלגה הקומוניסטים של סין על הרקע הבא;

Cquote2.svg

לא מומלץ לשפוט את האוריינטציה הפוליטית של אדם זה או אחר, רק לפי היותו או היותה בעל או בעלת רכוש וכמות הרכוש בבעלותו או בבעלותה [...] במקום, אנו צריכים לשפוט אותו או אותה על ידי המודעות הפוליטית, היושרה והפעולה המוסרית שלו או שלה, על ידי הדרך בה הוא או היא השיגו את אותו רכוש, איך הרכוש משומש ולפי התרומה הממשית שלו או שלה למטרת הבנייה של הסוציאליזם עם הסממנים הסיניים".

Cquote3.svg

המבט המדעי על הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המבט המדעי על הפיתוח

במליאה ה-3 של הוועדה המרכזית ה-16 הובעה ונוסחה אידאולוגיית המבט המדעי על הפיתוח. העקרון נחשב כתרומת חו ג'ינטאו לדיון האידאולוגי הרשמי. העקרון נחשב כהמשך ופיתוח יצירתי של הרעיונות אשר קודמו על ידי מנהיגי מפלגה אחרים. על מנת ליישם את המבט המדעי על הפיתוח בסין, המפלגה הקומוניסטית של סין חייבת לשאוף לבנות חברה סוציאליסטית הרמונית. לפי חו ג'ינטאו, העקרון הינו תת-אידאולוגיה של רעיון הסוציאליזם עם הסממנים הסיניים. המבט המדעי על הפיתוח הינו אימוץ של המרקסיזם ויישמו בתנאים הספיציפיים של סין, כעיקרון הפתוח לשינויים.

השקפה על קפיטליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

"התאוריה שלהם אשר טוענת כי הקפיטליזם הינו האולטימטיבי מעורערת, והפיתוח הסוציאליסטי חווה נס. הקפיטליזם המערבי סבל מהתהפכויות, משבר כלכלי, משבר אשראי, משבר אמון והשכנוע-העצמי שלו הופר. מדינות מערביות החלו להרהר, בין אם בשקיפות או בסודיות, ולהשוות את עצמם למול הפוליטיקה, הכלכלה והדרך של סין".

Cquote3.svg
שי ג'ינפינג, מזכ"ל המפלגה על בלתי-ההימנעות מהסוציאליזם

המפלגה הקומוניסטית של סין לא מאמינה כי היא עזבה את המרקסיזם. המפלגה רואה את העולם כמחולק לשני מחנות נוגדים; סוציאליסטי וקפיטליסטי. המפלגה מתעקשת כי הסוציאליזם, על בסיס המטריאליזם ההיסטורי, יביס לבסוף את הקפיטליזם. בשנים אחרונות, כאשר המפלגה נשאלה להסביר את הגלובליזציה הקפיטליסטית אשר מתרחשת כיום, המפלגה חזרה אל כתביו של קרל מרקס. מרקס כתב כי הקפיטליסטים, בחיפוש אחר רווח, יסעו לכל העולם בניסיון להקים שווקים בינלאומיים חדשים - לכן, ישנה טענה רווחת כי מרקס חזה את הגלובליזציה. כתביו על הנושא משומשים על מנת להצדיק את רפורמות השוק של המפלגה, מאחר שללאומים, על פי מרקס, אין חופש בחירה בנוגע להצטרפות לגלובליזציה או לא. ניסיון לא לקחת חלק בגלובליזציה הקפיטליסטית משמעותה הפסד בשדות הפיתוח הכלכלי, הפיתוח הטכנולוגי, השקעות החוץ והסחר העולמי. השקפה זו מחוזקת לאור הכשלונות הכלכליים של ברית המועצות ושל סין תחת מאו.

למרות ההודאה כי הגלובליזציה מפותחת דרך השיטה הקפיטליסטית, מנהיגי ותאורטיקני המפלגה טוענים כי הגלובליזציה אינה בהכרח קפיטליסטית. הסיבה לכך היא כי אם הגלובליזציה הייתה אך ורק קפיטליסטית, היא הייתה מוציאה מתחום האפשרות צורת מודרנה חלופית-סוציאליסטית. לכן, לגלובליזציה, יחד עם לכלכלת השוק אין צביון מעמדי מסוים (סוציאליסטי או קפיטליסטי) לפי המפלגה. האפשרות כי הגלובליזציה אינה מקובעת בטבעה, באה מתוך התעקשות דנג כי סין יכולה להמשיך לשאוף למודרניזציה סוציאליסטית בעזרת שילוב אלמנטים קפיטליסטיים. לכן, ישנה כמות מסוימת של אופטימיזם בתוך המפלגה הקומוניסטית של סין אשר למרות השלטות הקפיטליסטית על הגלובליזציה, הלז יכולה לההיפך לכלי רכב לשינוע הסוציאליזם. אירוע זה יקרה דרך סתירות הקפיטליזם. סתירות אלו, על פי תאורטיקן המפלגה יואה-יי מאקדמיית מדעי החברה הן "אלו בין הבעלות הפרטית של אמצעי הייצור לבין הייצור החברתי. סתירה זו באה לידי ביטוי גלובלית כמו הסתירות הבאות; הסתירה בין כלכלות לאומיות מתוכננות ומפוקחות לבין הכלכלה העולמית הבלתי מתוכננת ובלתי מפוקחת; הסתירה בין הארגון המוטב והניהול המדעי של התאגידים הבינלאומיים לבין שוק עולמי רחב וכאוטי; הסתירה בין הגדילה הבלתי-מוגבלת של יכולת הייצור ומוגבלויות השוק העולמי; הסתירה בין מדינות ריבוניות לבין תאגידים בינלאומיים". היו אלו הסתירות הללו אשר, על פי יואה-יי, הובילו לבועת הדוט-קום של שנות ה-90, אשר גרמו להתפתחות בלתי-יציבה וקיטוב, אשר הרחיבו את הפער בין העשירים לעניים. סתירות אלו יביאו לנפילה הבלתי-נמנעת של הקפיטליזם והשליטה המתוכננת של הסוציאליזם.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – כלכלת סין

דנג שיאופינג, הדמות המובילה בתקופת הרפורמות, לא האמין כי ההבדל הפונדמנטלי בין מצב הייצור הקפיטליסטי לבין מצב הייצור הסוציאליסטי היה תכנון מרכזי למול השוק החופשי. הוא אמר, "כלכלה מתוכננת אינה ההגדרה של הסוציאליזם, מכיוון שיש תכנון גם בקפיטליזם; כלכלת השוק מתרחשת גם בסוציאליזם. תכנון וכוחות שוק, שניהם דרכים על מנת לשלוט בפעילות הכלכלית". ג'יאנג דזה-מין תמך בהלך המחשבה של דנג, וטען בכינוס המפלגה כי הדבר היחיד אשר משנה לא היה אם דבר מסוים הוא סוציאליסטי או קפיטליסטי, אלא אם אותו דבר עובד. היה זה בכינוס זה בו ג'יאנג דזה-מין הכניס את המונח כלכלת השוק הסוציאליסטי לשימוש, והחליפה את מונח כלכלת השוק הסוציאליסטי המתוכנן של צ'ן יון. בדיווחו לקונגרס הלאומי ה-14, ג'יאנג דזה-מין אמר לנציגים כי המדינה הסוציאליסטית "תתן לכוחות השוק לשחק תפקיד בסיסי בהקצאת המשאבים" - קו מחשבה זה המשיך עד לישיבת המליאה ה-3 של הוועדה המרכזית ה-18, כאשר בחוקה המתוקנת נטען כי "צריך לתת לכוחות השוק לשחק תפקיד החלטי בהקצאת המשאבים". למרות כל זאת, המליאה ה-3 של הוועדה המרכזית ה-18 תמכה באמונת "השארת השלטות של המגזר הציבורי וחיזוק היכולות הכלכליות של הכלכלה המולאמת".

עמדה בנוגע לדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית של סין, כגוף המוגדר רשמית כאתאיסטי, אוסר על חברי המפלגה להשתייך לדת. אמנם דת אסורה לחברי המפלגה, אמונות אישיות אינן אסורות. בזמן שלטונו של מאו דזה-דונג, תנועות דתיות דוכאו ונאסר על ארגונים דתיים ליצור קשר עם זרים. כל הארגונים הדתיים היו רכוש המדינה ולא עצמאיים. יחסים עם מוסדות דת זרים נעשו רעים עוד יותר כאשר בשנת 1947 ושוב בשנת 1949, הוותיקן מנע מכל קתולי לתמוך במפלגה קומוניסטית. בשאלות הדת, דנג היה פתוח יותר ממאו, אך השאלה נשארה פתוחה בזמן שלטונו. לפי יה שיאו-וון, המנהל לשעבר של מנהלת המדינה בעניינים דתיים, "בחיתוליה, התנועה הסוציאליסטית הייתה ביקורתית כלפי הדת. בעיני מרקס, התאולוגיה נעשה מבצר אשר תמך במעמד השלט הפאודלי בגרמניה. לפיכך, המהפכה הפוליטית החלה בביקורת הדת. היה זה מנקודת מבט זו אשר ממנה מרקס אמר כי "הדת הינה האופיום של העם". היה זה בגלל כתבי מרקס אשר המפלגה החלה במדיניויות אנטי-דתיות תחת מאו ודנג. ההשקפה המרקסיסטית אשר טוענת כי הדת תשקע עם היווצרות החברה המודרנית הוכחה כלא נכונה עם עליית הפאלון גונג.

הפופולאריות של הפאלון גונג, והאיסור של הפאלון גונג אשר בא אחריו על ידי רשויות המדינה הביא לכינוס בר שלושה ימים של וועידת עבודת המדינה בענייני דת בשנת 1999, הכינוס הגבוה ביותר בענייני דת בהיסטוריית המפלגה. ג'יאנג דזה-מין, אשר האמין בדעה המרקסיסטית הקלאסית כי הדת תשקע היה חייב לשנות את דעתו כאשר הוא מצא כי הדת בסין גדלה, ולא קטנה. בנאומו המסכם בוועידת עבודת המדינה, ג'יאנג ביקש מן הנציגים למצוא דרך "ליישם את הסוציאליזם והדת בשילוב". הוא הוסי, כי "הבקשה מדתות לאמץ את הסוציאליזם לא אומר כי אנו רוצים ממאמינים דתיים לוותר על דתותיהם". ג'יאנג פקד על יה שיאו-וון ללמוד את הכתבים המרקסיסטיים הקלאסיים לעומק על מנת למצוא תירוץ לבצע ליברליזציה של מדיניות המפלגה כלפי הדת. גולה כי פרידריך אנגלס כתב כי הדת תשרוד כל עוד בעיות ישרדו. לפי הגיון זה, אוטונומיה נוספת ניתנה לארגונים הדתיים.

יחסים עם מפלגות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות קומוניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הקומוניסטית של סין ממשיכה בקיום יחסים עם מפלגות קומוניסטיות ומפלגות פועלים בלתי-שלטות ומגיעה לכנסים קומוניסטיים בינלאומיים, בייחוד הפגישה הבינלאומית של מפלגות קומוניסטיות ומפלגות פועלים. נציגים של מפלגות קומוניסטיות זרות עדיין מבקרים בסין; בשנת 2013, למשל, המזכ"ל של המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל, ג'רונימו דה סואוסה פגש אישית את ליו צ'יבאו, חבר הפוליטביורו המרכזי. בדוגמה נוספת, פיאר לאורנט, המזכיר הלאומי של המפלגה הקומוניסטית של צרפת נפגש עם ליו יונשאן, חבר וועדת הקבע של הפוליטביורו. בעוד המפלגה הקומוניסטית של סין שומרת על קשר עם מפלגות קומוניסטיות גדולות כדוגמה אלו בפורטוגל, צרפת, רוסיה, צ'כיה, ברזיל, נפאל וספרד, המפלגה גם שומרת על קשר עם מפלגות קומוניסטיות קטנות כמו אלו באוסטרליה, בנגלדש, סרי לנקה, בלגיה, הונגריה, הרפובליקה הדומיניקנית והונדורס. בשנים אחרונות, בציון הרפורמה העצמית של התנועה הסוציאל-דמוקרטית בשנות ה-80 וה-90, המפלגה הקומוניסטית של סין "ציינה את גדילת ההדחקה של המפלגות הקומוניסטיות במערב אירופה".

מפלגות שלטות של מדינות סוציאליסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה שמרה על קשרים קרובים עם המדינות הסוציאליסטיות הנותרות אשר עדיין תומכות בקומוניזם; קובה, לאוס, צפון קוריאה, ווייטנאם והמפלגות השלטות במדינות הללו. היא משיקעה זמן רב באנליזת המצב במדינות אלו, בניסיון להגיע למסקנה מדוע מדינות אלו שרדו כאשר כה רבות לא, אחרי נפילת הגוש המזרחי בשנת 1989 והתפרקות ברית המועצות בשנת 1991. באופן כללי, האנליזות של המדינות הסוציאליסטיות הנותרות וסיכויי ההישרדות שלהם נותרו חיוביים, והמפלגה הקומוניסטית של סין מאמינה כי התנועה הסוציאליסטית תוחייה מחדש בעתיד.

המפלגה השלטת שהמפלגה הקומוניסטית של סין הכי מעוניינת בה כיום הינה המפלגה הקומוניסטית של ווייטנאם. באופן כללי, המפלגה הקומוניסטית של ווייטנאם מהווה מודל דוגמתי להתפתחות סוציאליסטית בתקופה הפוסט-סובייטית. מומחים סיניים על ווייטנאם מאמינים כי הצירוף של רפורמות הדוי-מוי בקונגרס הלאומי ה-6 של המפלגה הקומוניסטית של סין הינה סיבת המפתח להצלחה הנוכחית של ווייטנאם.

בעוד המפלגה הקומוניסטית של סין מהווה הארגון עם הגישה הרחבה ביותר לצפון קוריאה, הכתיבה על נושא צפון קוריאה מוגבלת. הדיווחים היחידים שנתונים לרשות הציבור הרחב הן אלו על רפורמות כלכליות בצפון קוריאה. בעוד מומחים סיניים על צפון קוריאה מדברים לרוב באופן חיובי בנוגע לצפון קוריאה באופן פומבי, בדיונים הרשמיים הם בזים לשיטה הכלכלית של צפון קוריאה, פולחן האישיות של החברה כלפי משפחת קים, משפחת קים ורעיון השלטון המועבר בירושה במדינה הסוציאליסטית, מדיניות הביטחון, שימוש במשאבים מועטים על צבא צפון קוריאה והמצב היירוד באופן כללי של העם הצפון קוריאני. ישנם מומחים אשר משווים את הסיטואציה הנוכחית בצפון קוריאה לזו של סין בזמן מהפכת התרבות. במשך השנים, המפלגה הקומוניסטית של סין ניסתה לשכנע את מקבילתה בצפון קוריאה להכניס רפורמות כלכליות בכך שהראתה להם את התשתית הכלכלית הבסיסית של סין. למשל, בשנת 2006, המפלגה הקומוניסטית של סין הזמינה את מזכ"ל מפלגת הפועלים של קוריאה קים ג'ונג-איל למחוז גואנגדונג על מנת להראות לו את ההצלחה אשר הרפורמות הכלכליות הביאו לסין. באופן כללי, המפלגה הקומוניסטית של סין מחשיבה את מפלגת הפועלים של קוריאה ואת צפון קוריאה כדוגמאות שליליות למפלגה קומוניסטית שלטת ומדינה סוציאליסטית.

ישנה מידה מסוימת של עניין בקובה בתוך המפלגה הקומוניסטית של סין. פידל קסטרו, המזכיר הראשון לשעבר של המפלגה הקומוניסטית של קובה מוערץ, וספרים נכתבו בדגש על הצלחת המהפכה הקובנית. תקשורת בין המפלגה הקומוניסטית של סין והמפלגה הקומוניסטית של קובה גדלה באופן משמעותי מאז שנות ה-90, בעוד בקושי עובר חודש ללא החלף דיפלומטי מאז. במליאה ה-4 של הוועדה המרכזית ה-16, אשר דיינה בנושא יכולת המפלגה הקומוניסטית של סין ללמוד ממפלגות שלטות אחרות, נאמרו שבחים רבים לזכות המפלגה הקומוניסטית של קובה. כאשר וו גואנג'נג, חבר הפוליטביורו המרכזי, נפגש עם פידל קסטרו בשנת 2007, הוא נתן לו מכתב אישי הנכתב על ידי חו ג'ינטאו: "העובדות מראות כי סין וקובה הינן חברות טובות ובנות סמך, עמיתים טובים, ואחים טובים אשר מתייחסים אחד לשני בכנות. חברות שתי המדינות עברה את מבחן הסיטואציה הבינלאומית המשתנה, והחברות אף נעשתה חזקה ומגובשת יותר".

מפלגות בלתי-קומוניסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז נפילת הקומוניזם במזרח אירופה, המפלגה הקומוניסטית של סין החלה בקיום קשרים מפלגתיים עם מפלגות בלתי-קומוניסטיות. יחסים אלו נחשקים משום שהמפלגה הקומוניסטית של סין יכולה ללמוד מהם. למשל, המפלגה הקומוניסטית של סין ניסתה להבין כיצד מפלגת פעולת העם של סינגפור (PAP) שומרת על שליטה מוחלטת על הפוליטיקה הסינגפורית דרך "הפרופיל הנמוך והשליטה הטוטאלית" שלה. לפי האנליזה של המפלגה הקומוניסטית של סין את סינגפור, שליטת ה-PAP מוסברת על ידי "רשת חברתית מפותחת אשר שולטת במחוזות הבחירה ביעילות בכך שהיא מאריכה את זרועותיה עמוק אל תוך החברה דרך סניפים של הממשלה וקבוצות הנשלטות על ידי המפלגה". בעוד המפלגה הקומוניסטית של סין מקבלת את העובדה כי סינגפור הינה דמוקרטיה, עם רואים אותה כדמוקרטיה המונחית על ידי ה-PAP. הבדלים אחרים, על פי המפלגה הקומוניסטית של סין הם "שזוהי אינה מפלגה אשר מבוססת על מעמד הפועלים - במקום, זוהי מפלגה פוליטית של האליטה... זוהי גם מפלגה פוליטית של השיטה הפרלמנטרית ולא מפלגה מהפכנית". המפלגה הקומוניסטית של סין חוקרת מפלגות אחרות ושומרת על קשרים מפלגתיים חזקים עם מפלגות כגון הארגון הלאומי של המלאים המאוחדים, אשר שלטה במלזיה באופן דמוקרטי מאז 1957, והמפלגה הליברלית-דמוקרטית ביפן, אשר שלטה בפוליטיקה היפנית משנת 1955 עד לשנת 2009. הקוומינטנג הינו מקרה אחר לגמרי, כאשר היחסים המפלגתיים מוגבלים על מנת לחזק את הסיכויים לאחד את טאיוואן וסין היבשתית. למרות זאת, מחקרים אחדים נכתבו בנוגע לאיבוד הכוח של הקוומינטנג בשנת 2000, אחרי ששלטה בטאייואן מאז שנת 1949 (הקוומינטנג שלטה רשמית בסין, דאז הרפובליקה הסינית משנת 1928 עד לשנת 1949). באופן כללי, מדינות חד-מפלגתיות או מדינות עם מפלגה דומיננטית מהוות עניין מיוחד למפלגה, ויחסים מפלגתיים נוצרים על מנת שהמפלגה הקומוניסטית של סין יכולה ללמוד אותם. למשל, אריכות הימים של הסניף המקומי הסורי של מפלגת הבעת' מוסברת על ידי ההתאמה האישית של הכוח בתוך משפחת אל-אסד, השיטה הנשיאותית החזקה, מעבר הכוח בירושה אשר עבר מחאפז אל-אסד לבשאר אל-אסד, והתפקיד אשר ניתן לצבא סוריה בפוליטיקה.

שי ג'ינפינג (השני משמאל) יחד עם אנריק פנייה נייטו (שני מימין), הנשיא הנוכחי של מקסיקו וחברה בכירה במפלגה המהפכנית-מוסדית סוציאל-דמוקרטית

בשנים אחרונות, המפלגה הקומוניסטית של סין הייתה מעוניינת במיוחד באמריקה הלטינית, כפי שהוצג במספר הגדל של נציגים אשר נשלחים אל ומתוך מדינות אלה. ריתוק מיוחד של המפלגה הקומוניסטית נתון בשלטון בן 71 השנים של המפלגה החוקתית-מהפכנית (PRI) במקסיקו. בעוד המפלגה הקומוניסטית של סין הסבירה את השלטון ארוך-הימים של ה-PRI לשיטה הנשיאותית החזקה שם, בנוסף לתרבות המצ'ואיסטית של המדינה, העמדה הלאומנית, ההזדהות הקרובה עם האוכלוסייה הכפרית ויישום הלאומיות בנוסף לכלכלת השוק, המפלגה הקומוניסטית של סין הסיקה כי ה-PRI נכשל בגלל חוסר בדמוקרטיה פנים-מפלגתית, חיפוש אחר סוציאל-דמוקרטיה, המבנים המפלגתיים הנוקשים אשר בלתי נתונים לרפורמה, השחיתות הפוליטית, לחצי הגלובליזציה וההתערבות האמריקנית בפוליטיקה המקסיקנית. בעוד המפלגה הקומוניסטית של סין הייתה איטית בזיהוי ה"גל הורוד" באמריקה הלטינית, היא חיזקה את היחסים המפלגתיים שלה עם מפלגות סוציאליסטיות ואנטי-אמריקניות אחדות במשך השנים. יכול להיות שישנו תסכול מסוים לגבי האנטי-קפיטליזם ואנטי-אמריקניות של הוגו צ'אבז בצד הסיני. למרות כל זאת, בשנת 2013, המפלגה הקומוניסטית של סין הגיעה להסכם עם המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה, המפלגה אותה צ'אבז ייסד, בשביל שהמפלגה הקומוניסטית של סין תחנך את המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה וחבריה הבכירים שדות הפוליטיים וחברתיים. בשנת 2008, המפלגה הקומוניסטית של סין טענה כי יש לה יחסים וקשרים עם 99 מפלגות פוליטיות ב-29 מדינות באמריקה הלטינית.

המפלגה הקומוניסטית של סין מביעה עניין מיוחד בסוציאל-דמוקרטיה האירופאית מאז שנות ה-80 המוקדמות. חוץ מתקופה קצרה בה המפלגה קיימה קשרים מפלגתיים עם מפלגות הימין הקיצוני בזמן שנות ה-70 במטרה לעצור את ה"אקספנציוניזם הסובייטי", היחסים עם המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות היו ניסיונות רציניים ראשונים של המפלגה לקיים יחסים מפלגתיים עם מפלגות בלתי-קומוניסטיות. המפלגה הקומוניסטית של סין מזכה את הסוציאל-דמוקרטיה האירופאית ביצירת "קפיטליזם עם פרצוף אנושי". לפני שנות ה-80, למפלגה הקומוניסטית של סין הייתה השקפה שלילית במיוחד בנוגע לסוציאל-דמוקרטיה, השקפה אשר מושרשת באינטרנציונל השני וההשקפה הלניניסטית והסטליניסטית על התנועה הסוציאל-דמוקרטית. בשנות ה-80 השקפה זו שונתה, והמפלגה הקומוניסטית של סין הסיקה כי היא יכולה ללמוד משהו מהתנועה הזו. נציגי המפלגה נשלחו לכל רחבי אירופה על מנת להשקיף ולהתבונן. ראוי לציין כי כבר בשנות ה-80, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות חוו ירידה בחירתית והיו בתהליך רפורמות-עצמיות. המפלגה הקומוניסטית של סין המשיכה במפעל זה עם עניין מיוחד, ושמה דגש רב על הרפורמות בתוך מפלגת הלייבור בבריטניה, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. המפלגה הקומוניסטית של סין הסיקה כי שתי המפלגות נבחרו מחדש מכיוון שעברו מודרניזציה, החליפו יסודות סוציאליסטיים מדינתיים מסורתיים ביסודות חדשים התומכים בהפרטה, השלת האמונה בממשל גדול, הבעת עמדה חדשה על מדינת הרווחה, ושינוי עמדות שליליות ביחס לשוק, במעבר ממעגל התמיכה המסורתי של האיגודים המקצועיים לעבר קהל חדש של יזמים, חברים צעירים יותר וסטודנטים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים וכתבי עת
  • Abrami, Regina; Malesky, Edmund; Zheng, Yu (2008). Accountability and Inequality in Single-Party Regimes: A Comparative Analysis of Vietnam and China. University of California Press. pp. 1–46.
  • Brown, Kerry (2 August 2012). The Communist Party of China and Ideology. China: An International Journal 10 (2) (National University of Singapore Press (NUS Press)). pp. 52–68.
  • Chambers, David Ian (30 April 2002). Edging In from the Cold: The Past and Present State of Chinese Intelligence Historiography. Journal of the American Intelligence Professional 56 (3) (Central Intelligence Agency). pp. 31–46.
  • Dynon, Nicholas (July 2008). Four Civilizations and the Evolution of Post-Mao Chinese Socialist Ideology. The China Journal 60 (University of Chicago Press). pp. 83–109.
  • Li, Cheng (19 November 2009). Intra-Party Democracy in China: Should We Take It Seriously? 30 (4). China Leadership Monitor. pp. 1–14.
  • Köllner, Patrick (August 2013). Informal Institutions in Autocracies: Analytical Perspectives and the Case of the Chinese Communist Party (232). German Institute of Global and Area Studies. pp. 1–30.
  • Miller, H. Lyman (19 November 2009). Hu Jintao and the Party Politburo 32 (9). China Leadership Monitor. pp. 1–11.
ספרים
  • Baum, Richard (1996). Burying Mao: Chinese Politics in the Age of Deng Xiaoping. Princeton University Press. ISBN 0691036373.
  • Baylis, Thomas (1989). Governing by Committee: Collegial Leadership in Advanced Societies. State University of New York Press. ISBN 9780887069444.
  • Bush, Richard (2005). Untying the Knot: Making Peace in the Taiwan Strait. Brookings Institution Press. ISBN 0815797818
  • Broodsgaard, Kjeld Erik; Yongnian, Zheng (2006). The Chinese Communist Party in Reform. Routledge. ISBN 0203099281.
  • Carter, Peter (1976). Mao. Oxford University Press. ISBN 0192731408.
  • Chan, Adrian (2003). Chinese Marxism. Continuum Publishing. ISBN 0826473075.
  • Coase, Ronald; Wang, Ling, (2012). How China Became Capitalist. Palgrave Macmillan. ISBN 1137019360.
  • Ding, X.L. (2006). The Decline of Communism in China: Legitimacy Crisis, 1977–1989. Cambridge University Press. ISBN 0521026237.
  • Feigon, Lee (2002). Mao: A Reinterpretation. Ivan R. Dee. ISBN 1566635225
  • Finer, Catherine Jones (2003). Social Policy Reform in China: Views from Home and Abroad. Ashgate Publishing. ISBN 0754631753.
  • Fu, Zhengyuan (1993). Autocratic Tradition and Chinese Politics. Cambridge University Press. ISBN 0521442281.
  • Gao, James (2009). Historical Dictionary of Modern China (1800–1949). Scarecrow Press. ISBN 0810863081.
  • Gregor, A. James (1999). Marxism, China & Development: Reflections on Theory and Reality. Transaction Publishers. ISBN 1412828155.
  • Gucheng, Li (1995). A Glossary of Political Terms of the People's Republic of China. Chinese University Press. ISBN 9622016154.
  • Guo, Sujian (2012). Chinese Politics and Government: Power, Ideology and Organization. Routledge. ISBN 0415551382.
  • Heazle, Michael; Knight, Nick (2007). China–Japan Relations in the Twenty-first Century: Creating a Future Past?. Edward Elgar Publishing. ISBN 1781956235.
  • Izuhara, Misa (2013). Handbook on East Asian Social Policy. Edward Elgar Publishing. ISBN 085793029X.
  • Keping, Yu (2010). Democracy and the Rule of Law in China. Brill Publishers. ISBN 9004182128.
  • Kornberg, Judith; Faust, John (2005). China in World Politics: Policies, Processes, Prospects. University of British Columbia Press. ISBN 1588262480.
  • Kuhn, Robert Lawrence (2011). How China's Leaders Think: The Inside Story of China's Past, Current and Future Leaders. John Wiley & Sons. ISBN 1118104250.
  • Latham, Kevin (2007). Pop Culture China!: Media, Arts, and Lifestyle. ABC-CLIO. ISBN 1851095829.
  • Li, Cheng (2009). China's Changing Political Landscape: Prospects for Democracy. Brookings Institution Press. ISBN 0815752083.
  • Liu, Guoli (2011). Politics and Government in China. ABC-CLIO. ISBN 0313357315.
  • Joseph, William (2010). Politics in China: an Introduction. Oxford University Press. ISBN 0195335309.
  • Mackerras, Colin; McMillen, Donald; Watson, Andrew (2001). Dictionary of the Politics of the People's Republic of China. Routledge. ISBN 0415250676.
  • McGregor, Richard (2012). The Party: The Secret World of China's Communist Rulers (2nd ed.). Harper Perennial. ISBN 0061708763.
  • Musto, Marcello (2008). Karl Marx S Grundrisse: Foundations of the Critique of Political Economy 150 Years Later. Routledge. ISBN 1134073828.
  • Smith, Ivian; West, Nigel (2012). Historical Dictionary of Chinese Intelligence. Scarecrow Press. ISBN 0810871742.
  • Ogden, Chris (2013). Handbook of China s Governance and Domestic Politics. Routledge. ISBN 1136579532.
  • Organisation for Economic Co-operation and Development (2005). Governance in China. OECD Publishing. ISBN 9264008446.
  • Saich, Tony; Yang, Benjamin (1995). The Rise to Power of the Chinese Communist Party: Documents and Analysis. M.E. Sharpe. ISBN 1563241552.
  • Schram, Stuart (1966). Mao Tse-Tung. Simon & Schuster. ISBN 0140208402.
  • Shambaugh, David (2008). China's Communist Party: Atrophy and Adaptation. University of California Press. ISBN 0520254929.
  • Shambaugh, David (2013). China Goes Global: The Partial Power. Oxford University Press. ISBN 0199323690.
  • Sullivan, Lawrence (2007). Historical Dictionary of the People's Republic of China. Scarecrow Press. ISBN 0810864436.
  • Sullivan, Lawrence (2012). Historical Dictionary of the Chinese Communist Party. Scarecrow Press. ISBN 0810872250.
  • Unger, Jonathan (2002). The Nature of Chinese Politics: From Mao to Jiang. M.E. Sharpe. ISBN 0765641151.
  • Van de Ven, Hans J. (1991). From Friend to Comrade: The Founding of the Chinese Communist Party, 1920–1927. University of California Press. ISBN 0520910877.
  • Vogel, Ezra (2011). Deng Xiaoping and the Transformation of China. Harvard University Press. ISBN 0674055446.
  • Wang, Gunwu; Zheng, Yongian (2012). China: Development and Governance. World Scientific. ISBN 9814425834.
  • White, Stephen (2000). Russia's New Politics: The Management of a Postcommunist Society. Cambridge University Press. ISBN 0521587379.
  • Wong, Yiu-chung (2005). From Deng Xiaoping to Jiang Zemin: Two Decades of Political Reform in the People's Republic of China. University Press of America. ISBN 076183074X.
  • Zheng, Suisheng (2004). A Nation-state by Construction: Dynamics of Modern Chinese Nationalism. Stanford University Press. ISBN 0804750017.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Van de Ven, p. 26
  2. ^ Van de Ven, p. 27
  3. ^ Van de Ven, p. 38
  4. ^ Van de Ven, p. 44
  5. ^ Gao, p. 119
  6. ^ Saich and Yang, pp. 132-133
  7. ^ Schram, pp. 84, 89
  8. ^ Feigon, p. 42
  9. ^ Carter, p. 62