משימות מאוישות למאדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משימות מאוישות למאדים הן משימות ותוכניות שהוצעו להנחתת בני-אדם על כוכב הלכת מאדים. נכון להיום לא התבצעו משימות מאוישות למאדים, אולם מספר סוכניות חלל הגו בתכנון משימות כאלה, שתתבצענה לא לפני שנות ה-30 של המאה ה-21. משימות אלו מעמידות אתגרים קשים ורבים בפני מתכנניהן, כגון עלותן הכספית הגבוהה, הזמן הרב, לרוב שנים, שהן אורכות, סוגיות של שמירה על חיי ובריאות האסטרונאוטים שישוגרו למאדים, ואתגרים נוספים ורבים.

הדמיה של משימה מאוישת על מאדים, מתוך תוכנית נאס"א למשימה מאוישת למאדים (DRM 5.0)

אתגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המתאר חללית במסלול סביב מאדים

משימות מאוישות למאדים ידרשו טיסה ארוכה בחלל על מנת להגיע למאדים, ובכך הן מציבות מספר אתגרים וסיכונים שיצטרכו להילקח בחשבון במשימות שכאלו:

  • הסיכון הבריאותי שבחשיפה ממושכת לקרינה קוסמית וקרינה מייננת הנפוצים יותר בחלל החיצון.
  • ההשפעה הבריאותית של שהייה ממושכת במצב של כבידה אפסית.
  • ההשפעה הפסיכולוגית והחברתית על קבוצה של אנשים השוהים זמן רב (מעל לשנה) בבידוד ובצפיפות.
  • אי נגישות לשירותי רפואה.

משימות מאוישות למאדים ידרשו כמויות דלק עצומות על מנת להגיע אל מאדים, להמריא ממנו, ולטוס בחזרה לכדור הארץ. אחת השיטות שהוצעו לחסכון משמעותי בדלק היא שימוש בתגובת סבטייה, לשם ייצור מתאן על גבי מאדים, אשר ישמש כדלק לאסטרונאוטים בשיגור מן המאדים לחלל והחזרה לכדור הארץ.

על מנת לקצר את זמן הטיסה מכדור הארץ למאדים, טיסות למאדים מתוכננות לשיגור רק כאשר כדור הארץ ומאדים קרובים זה לזה ונמצאים באותו צד של השמש. מצב כזה נוצר אחת ל-26 חודשים. תקופות כאלו מכונות "חלונות שיגור", ובהן טיסות למאדים יכולות להתבצע.

הצעות מהמאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך המאה ה-20 הוצעו מספר הצעות למשימות מאוישות למאדים והן:

הצעתו של ורנר פון בראון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדען הגרמני-אמריקאי ורנר פון בראון היה האדם הראשון שביצע מחקר מפורט של משימה מאוישת למאדים.‏[1] פרטי ההצעה שלו למשימה כזו פורסמו בספרו "Das Marsprojekt" (בתרגום חופשי: "פרויקט מאדים") ובמספר מאמרים ב"מגזין של קולינר" שפורסמו החל משנת 1952. תוכניתו של פון בראון הייתה לשגר לחלל את המרכיבים למשימה למאדים באמצעות אלף משגרים בעלי שלושה שלבים, לאחר מכן המרכיבים הרבים היו אמורים להיות מורכבים בתחנת חלל שנעה במסלול סביב כדור הארץ.‏[2] הטיסה עצמה למאדים, לפי תוכניתו של פון בראון, הייתה צריכה לכלול עשר חלליות שכל אחת מאוישת בכ-70 אסטרונאוטים. החלליות היו מתוכננות להביא שלושה "מטוסים" שהיו נוחתים בנחיתה אווירית (באמצעות כנפיים). פון בראון תיכנן את הנחיתה כנחיתה אווירית, מאחר שבאותה תקופה האטמוספירה של מאדים נחשבה לצפופה יותר ממה שהתגלה לאחר מכן.

ב-1956, בספר "החקר של מאדים" שנכתב על ידי פון בראון וווילי ליי, הוצעה תוכנית מתוקנת ומצומצמת יותר שדרשה "רק" 400 שיגורים, זאת על מנת לשגר למאדים שתי חלליות שינחתו בנחיתה אווירית על מאדים.‏[3] גרסאות בדיוניות שהוצגו בסדרת הסרטים של דיסני "אדם בחלל", הציעו מנוע יונים המופעל באמצעות אנרגיה גרעינית וזאת לצורך הטיסה מכדור הארץ למאדים.

הצעות אמריקאיות בשנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המדמה משימה מאוישת למאדים, מתוך מחקר שערכה נאס"א בשנת 1963

בשנת 1962 מספר חברות ביצעו מחקרים על פרטי משימה למאדים, וזאת כחלק מתוכנית של נאס"א. מחקרים אלו הראו שניתן לבצע משימה מאוישת למאדים (ואף טיסה לוויינית, ללא נחיתה, לכוכב הלכת נוגה) באמצעות שמונה משגרי סטורן 5 או באמצעות המשגר ההיפותטי שכונה "טרום-סטורן". למרות שהצעות אלו לא עברו לשלב התכנון המפורט, הן היו התוכניות הראשונות שהתבססו על חומרה וטכנולוגיה קיימת. תוכניות אלו היוו בסיס להצעות מאוחרות יותר.

בעקבות הצלחתה של תוכנית אפולו בהנחתת אדם על הירח, הציע פון בראון שמשימה מאוישת למאדים תהווה את היעד העיקרי הבא של תוכנית החלל האמריקאית. פון בראון הציע לשגר באמצעות משגר "סטורן 5" מנוע גרעיני שיטיס שתי חלליות בעלות צוות של שישה אסטרונאוטים למשימה מאוישת על פני המאדים. הצעתו של פון בראון נשקלה על ידי נשיא ארצות הברית דאז ריצ'רד ניקסון, אך נפסלה עקב העדפתה של תוכנית מעבורות החלל.

הצעות סובייטיות בשנות ה-50 ועד תחילת שנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית החללית TMK

ההצעה הראשונה של ברית המועצות למשימה מאוישת למאדים הוצעה על ידי מהנדס החלל מיכאיל טיכונראבוב שהסתמך על מחקרים שבוצעו משנת 1952 ועד שנת 1962. התוכנית המוצעת, שכונתה "קומפלקס מוטס למאדים" (Martian Piloted Complex),‏[4] התבססה על שימוש במשגר N-1, אך בסופו של דבר פיתוח המשגר בוטל.

הצעה מאוחרת יותר הציעה פיתוח של "חללית כבדה לטיסה בין-פלנטרית" שנודעה בראשי התיבות הרוסיים TMK. חללית ה-TMK יועדה לבצע משימות מאוישות למאדים ולנוגה, שלא כללו נחיתה על כוכבי לכת אלו. חללית ה-TMK יועדה לשיגור לשנת 1971 וטיסתה תוכננה לשלוש שנים ובסופה הייתה אמורה החללית להתקרב למאדים ולשחרר גשושיות מחקר.‏[5] פרויקט TMK הוצע כתשובה לתוכנית אפולו של ארצות הברית, שבמסגרתה הצליחה ארצות הברית להנחית אסטרונאוטים על הירח, אולם הפרויקט לא יצא לפועל, עקב ביטול פיתוחו של טיל השיגור N-1.

תוכנית נוספת של ברית המועצות, שהוצעה בשנת 1969, כללה טיסה של חללית שמאוישת בשלושה עד שישה קוסמונאוטים למשימה למאדים, ותוכננה לארוך כ-630 ימים (כולל החזרה לכדור הארץ).

"קייס למאדים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1981 ו-1996 כונסו מספר ועידות שכונו בשם "קייס למאדים" (Case for Mars, בתרגום חופשי- "תיק למאדים"). ועידות אלו תמכו במשימות מאוישות למאדים ופיתחו קונספטים וטכנולוגיות למשימות מאוישות למאדים. בוועידות הללו הועלו הצעות רבות למשימות מאוישות למאדים, אך הבסיס המשותף לכולן היה שימוש במשאבים שעל המאדים על מנת ליצור דלק שישמש את האסטרונאוטים במסע חזרה לכדור הארץ. בין ההצעות שהועלו בסדרת וועידות אלו הייתה הצעתם של רוברט זוברין ודייוויד בייקר, הצעה שנקראת "מארס דיירקט" (Mars Direct, בתרגום חופשי- "ישירות למאדים") והצעתו של מדען נאס"א ג'אופרי א. לאנדיס שנקראה "צעדים למאדים" (Footsteps to Mars).‏[6] על פי הצעה זו יש לבצע שלבי ביניים לפני משימה מאוישת למאדים ובהם משימה מאוישת לירחו של מאדים פובוס.

יוזמת חקר החלל של נאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989 החלה נאס"א, בעקבות יוזמה נשיאותית, לתכנן תוכנית למשימות מאוישות לירח ולמאדים כהמשך לתוכנית תחנת החלל הבינלאומית שהחלה באותה תקופה. נאס"א הציעה תוכנית לטווח ארוך, שנקראה "מחקר ה-90 ימים", ושכללה את בנייתה של תחנת החלל הבינלאומית "כשלב חשוב בכל מאמצינו בחלל", חזרה מאוישת לירח והקמת בסיס קבע על הירח, ולאחר מכן, ביצוע משימות מאוישת למאדים. אך התוכנית בוטלה בעקבות ביקורת רבה על כך שהייתה יקרה ושאפתנית מדי.

"מארס דיירקט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 הוצעה על ידי רוברט זוברין ודייוויד בייקר הצעה למשימה מאוישת למאדים. על פי ההצעה, שנקראה "מארס דיירקט" (Mars Direct, בתרגום חופשי- "ישירות למאדים"), ושהתבססה על הצעות שהועלו בסדרת הוועידות "קייס למאדים", ישוגר בתחילה למאדים "רכב חזרה לכדור הארץ" (Earth Return Vehicle, או בקיצור ERV). ה-ERV, שלא יהיה מאויש, ישוגר באמצעות משגר חלליות שגודלו לא יעלה על גודלו של סטורן 5 ששיגר את חלליות אפולו לירח. לאחר ההגעה למאדים, תגובה כימית פשוטה ומוכחת שנקראת תגובת סבטייה, בין מימן (8 טונות שיסופקו מה-ERV) ובין פחמן דו-חמצני שיילקח מהאטמוספירה של מאדים, תאפשר יצירה של עד כ-112 טון של דלק העשוי מחמצן וממתאן. התהליך של יצירת הדלק יארך כעשרה חודשים. כ-96 טונות דלק נדרשים ל-ERV בחזרה לכדור-הארץ, ושאר הדלק ישמש את האסטרונאוטים בזמן שהייתם על פני המאדים.

כ-26 חודשים לאחר שיגור ה-ERV תשוגר למאדים חללית נוספת שנקראת "יחידת בית המאדים" (Mars Habitat Unit או בקיצור- MHU). החללית המאוישת תכיל צוות של ארבעה אסטרונאוטים. בזמן זה, ה-ERV כבר ישגר אותות שיאשרו כי ייצור הדלק נעשה בהצלחה. ה-MHU יגיע למאדים לאחר טיסה של כשישה חודשים. בזמן הטיסה תיווצר כבידה מלאכותית באמצעות סיבוב ה-HMU סביב צירו. עם ההגעה למאדים, יתנתק ה-MHU ממשגרו וינחת קרוב ל-ERV. לאחר ההגעה למאדים, האסטרונאוטים ישהו עליו לתקופה של כ-18 חודשים ויבצעו מגוון של מחקרים מדעיים. האסטרונאוטים ייעזרו ברכב שטח שיגיע יחד עמם באמצעות ה-HMU. הם יחזרו לכדור-הארץ באמצעות ה-ERV שישתמש בדלק בשביל להתנתק מכוח המשיכה של מאדים ובשביל הטיסה הממושכת חזרה. המחיר ההתחלתי המוערך של התוכנית הנו 55 מיליארד דולר.

תוכנית DRM 3.0[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע עד סוף שנות ה-90 חקרה נאס"א מספר הצעות לארכיטקטורה למשימות מאוישות למאדים, שהידועה שבהן היא "Design Reference Mission 3.0" (או בקיצור DRM 3.0). ההצעה הועלתה על ידי "צוות חקר המאדים של נאס"א" במרכז החלל ג'ונסון. הצעת DRM 3 הסתמכה על התכנון של ההצעות קודמות, ביניהם הצעתו של רוברט זוברין, "מארס דיירקט", הכוללת שימוש במשאבים שבאטמוספירה של מאדים לייצור דלק למסע החזרה לארץ. המטרה העיקרית של DRM 3 הייתה לתמרץ ולעודד העלאה של רעיונות נוספים ופיתוח של גישות אלטרנטיביות למשימות מאוישות למאדים, שיוכלו לשפר אותן, לייעל אותן, להפחית בעלותן ולהפוך אותן לבטוחות יותר.

הצעות מהמאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית ה-MTV ("רכב המעבר למאדים") שיטיס את האסטרונאוטים למאדים
הדמיית "רכב ההתרוממות" בזמן ההמראה ממאדים

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופיל המשימה המאוישת למאדים שהציעה נאס"א

ב-4 בינואר 2004 הציג נשיא ארצות הברית דאז ג'ורג' ווקר בוש את החזון לחקר החלל. חזון זה הוא הבסיס לתוכנית קונסטליישן, שלפיה נאס"א תבצע משימות מאוישות לירח עד שנת 2020, תקים עליו בסיס קבע ובהמשך תבצע משימות מאוישות למאדים. כחלק מתוכנית זו, אפיינה נאס"א משימה מאוישת למאדים, במסמך הקרוי "Design Reference Mission Architecture 5.0". בהצעה זו, שיש לציין שהיא איננה תוכנית של ממש והיא חסרה כל לוח זמנים או תוכניות מפורטות, יש שימוש במרכיבים שהייתה כוונה לפתח למען תוכנית קונסטליישן - החללית אוריון ומשגר החלליות והלוויינים ארס 5. אולם תוכנית קונסטליישן בוטלה על ידי ממשל הנשיא ברק אובמה בפברואר 2010[7], ועל כן התוכנית ככל הנראה לא תצא לפועל.

על פי מסמך זה, כ-26 חודשים לפני שיגור האסטרונאוטים למאדים, ארבעה משגרי ארס 5 ישגרו למסלול לווייני נמוך את כל המטען הלא-מאויש שצוות האסטרונאוטים לא ישתמש בו בזמן הטיסה למאדים. מטען זה כולל את "רכב ההתרוממות" (תרגום חופשי ל-Ascent Vehicle) המבוסס על "רכב החזרה לכדור הארץ" מתוך תוכנית "מארס דיירקט" של רוברט זוברין. רכב זה ישתמש באטמוספירה של מאדים על מנת ליצור דלק שבאמצעותו ישגר רכב ההתרוממות בסוף המשימה את האסטרונאוטים למסלול לווייני סביב מאדים. בנוסף, המטען הלא-מאויש שישוגר בהתחלה יכלול גם את "משכן הקרקע" (תרגום חופשי ל-Surface Habitat), שיעביר את צוות האסטרונאוטים לפני השטח של מאדים ויספק מיגון ודיור לאסטרונאוטים לתקופה של עד כ-550 ימים.

המטען עצמו ישוגר למאדים באמצעות שני רכבי חלל הנקראים "רכבי מטען" (Cargo Vehicle), אשר יונעו באמצעות שיטת ה-NTR (קיצור של Nuclear Thermal Rocket, בתרגום חופשי - "טיל גרעיני תרמי") שבה נוזל, בדרך כלל מימן, מחומם לטמפרטורות גבוהות בכור גרעיני ואז משוחרר דרך פי הצינור של הטיל ויוצר דחף. הטיסה למאדים תארך כ-350 ימים. לאחר ההגעה למאדים, ינחת "רכב ההתרוממות" על פני המאדים ויתחיל בייצור הדלק לשיגור ממנו, בעוד "משכן הקרקע" יחכה לצוות האסטרונאוטים במסלול לווייני סביב מאדים.

כ-26 חודשים לאחר שיגור המטען הלא-מאויש, ישוגר לחלל, באמצעות שלושה משגרי ארס 5, ה-MTV (קיצור ל-Mars Transit Vehicle - "רכב מעבר למאדים"), שיטיס צוות של כשישה אסטרונאוטים למאדים, גם הוא באמצעות שיטת ה-NTR. הטיסה המאוישת למאדים תארך "רק" כ-180 ימים וזאת על מנת להקטין את הסיכונים הבריאותיים שבחשיפה ממושכת לכבידה אפסית ולקרינה מייננת וקוסמית. עם ההגעה למאדים, ישתמשו האסטרונאוטים בחללית אוריון על מנת לעגון עם "משכן הקרקע" במסלול לווייני סביב מאדים, ובאמצעותו לחדור לאטמוספירה של מאדים ולנחות עליו. האסטרונאוטים ישהו על פני המאדים לתקופה של כ-500 ימים (מעט יותר מ-16.5 חודשים). לאחר סיום משימתם, יכנסו האסטרונאוטים ל"רכב ההתרוממות" שישגר אותם למסלול לווייני סביב מאדים, שם הם יתחברו עם ה-MTV שיטיס אותם בחזרה לכדור הארץ, בטיסה שתארך גם היא כ-180 ימים. עם ההגעה לכדור הארץ, ינחתו האסטרונאוטים על כדור הארץ באמצעות החללית אוריון.‏[8]

לפי ההצעה יערכו רק שלוש משימות מאוישות למאדים במתכונת המתוארת לעיל, זאת עקב העלות הגבוהה שלהם ואורכן הרב (שלוש משימות במתכונת זו יארכו כעשר שנים).‏[9]

האיחוד האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית אאורורה (Aurora) של סוכנות החלל האירופאית כוללת כוונה לבצע משימות מאוישות למאדים עד שנת 2030. התוכנית, שהתקבלה בשנת 2001, כוללת משימות לא מאוישות למאדים, סימולציות של משימות מאוישות למאדים על מנת להוכיח את אמינות הטכנולוגיה של משימה כזו, ובסופו של דבר ביצוע משימות מאוישות למאדים. עם זאת, עיכובים שונים והתנגדותן של כמה ממדינות אירופה החברות בסוכנות החלל האירופאית עלולים לגרום לביטול המשימות המאוישות למאדים במסגרת תוכנית אאורורה.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הצעות למשימות מאוישות למאדים הוצעו על ידי מדענים רוסים. ההצעות דיברו על ביצוע המשימות בין השנים 2016 ו-2020. על פי ההצעות, צוות של ארבעה עד חמישה קוסמונאוטים ישהו בחלל במשך תקופה של שנתיים.

בשנת 2009 הסתיימה בהצלחה המשימה הניסויית מארס 500 של סוכנות החלל הפדרלית של רוסיה וסוכנות החלל האירופאית, בה צוות של שישה אנשים (ארבעה רוסים, צרפתי וגרמני) נכנסו למבנה סגור לתקופה של 640 ימים, כסימולציה של משימה מאוישת על מאדים.‏[10]

על פי הצעה רוסית נוספת למשימה מאוישת למאדים בשיתוף עם סוכנות החלל האירופאית ונאס"א, ישלחו למאדים שתי חלליות, האחת נושאת צוות של כ-6 אסטרונאוטים והשנייה נושאת את המטען הלא מאויש. עם ההגעה למאדים, שלושה מן האסטרונאוטים ינחתו על מאדים וישהו בו לתקופה של כחודשיים. המשימה כולה תארך כ-440 ימים. עלות המשימה היא 20 מיליארד דולר ורוסיה אמורה לתרום כ-30% מהעלות. רוסיה הציעה לבצע את המשימה כבר בשנת 2015, אך יעד זמן זה אינו מציאותי.‏[11]

הצעות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשרות ה"איש אחד, דרך אחת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2006, ג'יימס מקליין, מהנדס נאס"א לשעבר, הציע לבצע בתחילה משימה מאוישת למאדים ללא חזרה לכדור הארץ, בה ישוגר רק אסטרונאוט אחד.‏[12]

הצעת אגודת מאדים הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגודת מאדים הגרמנית הציעה לבצע משימה מאוישת למאדים באמצעות שיגור של חמישה משגרי אריאן 5 משודרגים על מנת לשגר צוות של 5 אסטרונאוטים למשימה בת 1200 ימים, יחד עם מטען במשקל של כ-120,000 קילוגרם.‏[13]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מדענים הטוענים שמשימות מאוישות למאדים יכולות דווקא לפגוע בחקר מדעי החלל. בשנת 2004, ועדה של "אגודת הפיזיקה האמריקאית" טענה ש"העברת סדר העדיפויות של נאס"א למשימות מסוכנות ויקרות לירח ולמאדים, משמעותה הזנחת המאמצים המבטיחים ביותר במדעי החלל" (תרגום חופשי).‏[14]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Annie Platoff,‏ Eyes on the Red Planet: Human Mars Mission Planning, 1952-1970, יולי 2001,‏ JSC Digital Image Collection, באתר נאס"א
  2. ^ Von Braun Mars Expedition - 1952, באתר Encyclopedia Astronautica
  3. ^ Von Braun Mars Expedition - 1956, באתר Encyclopedia Astronautica
  4. ^ MPK, באתר Encyclopedia Astronautica
  5. ^ TMK-1, באתר Encyclopedia Astronautica
  6. ^ Bret G. Drake,‏ Human Exploration of Mars - Design Reference Architecture 5.0, פברואר 2009, באתר Geoffrey A. Landis
  7. ^ יוניברס טודיי, ‏נאס"א מבטלת את תכנית קונסטליישן שהיתה אמורה להחזיר את האדם לירח, באתר "הידען", 2 בפברואר 2010
  8. ^ Geoffrey A. Landis,‏ Footsteps to Mars: An incremental approach to Mars exploration, NTRS,‏ באתר נאס"א
  9. ^ Human Exploration of Mars - Design Reference Architecture 5.0, יולי 2009, באתר נאס"א
  10. ^ Mars-500 crew report good health after experiment, באתר RIA Novosti,‏ 14 ביולי 2009
  11. ^ Will Knight,‏ Russia proposes manned Mars mission by 2015, באתר NewScientist,‏ 8 ביולי 2002
  12. ^ James C. McLane III,‏ “Spirit of the Lone Eagle”: an audacious program for a manned Mars landing, באתר The Space Review,‏ 31 ביולי 2006
  13. ^ European Mars Mission, באתר Encyclopedia Astronautica
  14. ^ NASA's Moon-Mars Initiative Jeopardizes Important Science Opportunities, According to American Physical Society Report, באתר APS physics,‏ 22 בנובמבר 2004