חברת וולט דיסני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
חברת וולט דיסני
Logo WaltDisneyCo.svg
סוג: חברה ציבורית
שנת הקמה: 16 באוקטובר 1923
משרד ראשי: ברבנק, קליפורניה, ארצות הברית
מייסדים: וולט דיסני
רוי דיסני
אנשי מפתח: בוב איגר (נשיא ומנכ"ל)
מוצרים עיקריים: בידור, תקשורת, פארקי שעשועים, רדיו
הכנסות: 45.041 מיליארד דולר (2013)
עובדים: 175,000 (נכון לשנת 2013)
www.disney.go.com
הלוגו של דיסני, מופיע בתחילת כל סרט שלהם משנת 2007

עיינו גם בפורטל

P Mickey.png

פורטל דיסני הוא שער למבחר ערכים בנושא חברת וולט דיסני ומפעליה השונים. הפורטל מציג את ההיסטוריה של דיסני, פארקי השעשועים, הדמויות הידועות והסרטים המצליחים וכלל אנקדוטות רבות מעניינות בנושא.


חברת וולט דיסניאנגלית: The Walt Disney Company, ידועה גם בשם דיסני) היא תאגיד רב-לאומי של תקשורת המונים מגוונת שבסיסה באולפני וולט דיסני בברבנק, קליפורניה, ארצות הברית. החברה היא חברת השידור והכבלים השנייה בגודלה בעולם מבחינת הכנסות, לאחר חברת Comcast (בעלי רשת NBC). חברת וולט דיסני נוסדה ב-16 באוקטובר 1923 על ידי וולט דיסני ואחיו רוי דיסני בשם אולפני האנימציה האחים דיסני (Disney Brothers Cartoon Studio), וביססה את עצמה כחברה המובילה בתעשיית האנימציה באמריקה עקב הגיוון הרב של הסרטים שאותם הפיקה, שכללו סרטים ממגוון רחב של ז'אנרים, הפקות טלוויזיה וכן פארקי שעשועים עם דמויות החברה בכל רחבי העולם. החברה פעלה בשנים הבאות תחת השם אולפני וולט דיסני (Walt Disney Studios) ומספר שנים לאחר מכן תחת השם וולט דיסני הפקות (Walt Disney Productios). בשנת 1986 שונה שם החברה לשמה הנוכחי, ובמקביל הרחיבה החברה את פעילותה הקיימת בכך שהקימה חטיבות ומחלקות חדשות שהתמקדו בקולנוע, ברדיו, במוזיקה, בפרסום והוצאה לאור, וכן במדיה דיגיטלית. בנוסף, דיסני יצרה מחלקות עסקיות חדשות על מנת לשווק את התוכן שהופנה לקהל צופים בוגר יותר, בעיקר כזה שהיה מזוהה עם מותגי הדגל של החברה.

החברה ידועה בעיקר בזכות הסרטים וההפקות של אולפני הסרטים שלה, אולפני וולט דיסני (Walt Disney Studios), שהם היום אחד מהאולפנים הגדולים והידועים ביותר בהוליווד. דיסני היא גם הבעלים והמפעילה של רשת שידורי הטלוויזיה ABC; מפעילה מספר ערוצי טלוויזיה בכבלים, ביניהם ערוץ דיסני, ESPN, ו-ABC Family; כוללת בתוכה מחלקות שיווק, פרסום והפצה; וכן מפעילה ובעלת הזכויות והרישיונות על 14 פארקי שעשועים ברחבי העולם, באמצעות חברת הבת שלה פארקים ואתרי נופש של חברת וולט דיסני (Walt Disney Parks and Resorts). בנוסף יש לחברה חטיבת מוזיקה מוצלחת. החל מה-6 במאי 1991 החברה היא אחת מהחברות המרכיבות את מדד דאו ג'ונס. הדמות המוכרת שיצר וולט דיסני בתחילת דרכו, מיקי מאוס, היא הסמל הרשמי של חברת וולט דיסני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1923–1928: עידן הסרטים האילמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולפני וולט דיסני, המטה של החברה

בתחילת 1923, האנימטור וולט דיסני יצר סרט קצר בשם ארץ הפלאות של אליס, בו השחקנית הצעירה וירג'יניה דיוויס גילמה את הדמויות המצוירות. לאחר פשיטת הרגל בשנת 1923 של החברה הקודמת של דיסני, Laugh-O-Gram Studio,‏[1] הוא עבר להוליווד כדי להצטרף לאחיו רוי דיסני. מפיצת הסרטים מרגרט וינקלר מחברת M.J. Winkler Productions פנתה לדיסני עם תוכניות להפיץ סדרה שלמה של אליס שנרכשה עבור 1,500$ לסליל, יחד עם דיסני כשותף ליצירת הסדרה. וולט ואחיו רוי הקימו את אולפני Disney Brothers Cartoon באותה השנה. החברה יצרה סרטי אנימציה נוספים אחרי ארץ הפלאות של אליס.‏[2]

בינואר 1926 עם השלמת הבנייה של אולפני דיסני, השם של האולפנים שונה מאולפני Disney Brothers (האחים דיסני) לאולפני Walt Disney (וולט דיסני).‏[3]

לאחר סיום תקופת ההפצה של סדרת אליס, דיסני פיתח סדרה שכולה מצוירת עם הדמות המקורית הראשונה שלו, אוסוולד הארנב,‏[2] שהופצה על ידי וינקלר דרך אולפני Universal.‏[3] המפיצים קיבלו את הזכויות ואת הבעלות על אוסוולד, ודיסני הרוויח רק כמה מאות של דולרים.‏[2] דיסני הספיק ליצור רק 26 סרטים קצרים של אוסוולד לפני שהחוזה שלו עם חברת ההפצה הסתיים בפברואר 1928, כאשר בעלה של וינקלר, צ'ארלס מינץ השתלט על החברה. לאחר שלא הצליח להשתלט על אולפני דיסני, מינץ שכר ארבעה מהאנימטורים של דיסני (למעט אב אייוורקס) ופתח סטודיו משלו לאנימציה, Snappy Comedies.‏[4]

1928–1934: מיקי מאוס והסימפוניות הטיפשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוסטר המקורי של הסרט "פרחים ועצים" (Flowers and Trees) מסדרת הסימפוניות הטיפשיות

בשנת 1928, כדי להתאושש מאובדן זכויות היוצרים על אוסוולד הארנב, דיסני הגה רעיון של דמות עכבר בשם מורטימר וצייר כמה ציורים ראשוניים שלו כאשר היה על רכבת לכיוון קליפורניה. השם של העכבר שונה מאוחר יותר למיקי מאוס וכיכב בכמה סרטים של דיסני. אב אייוורקס עידן את התכנון הראשוני של מיקי מאוס.‏[2] סרט הקול הראשון של דיסני, ספינת הקיטור וילי, סרט מצויר בכיכובו של מיקי, יצא לאור ב-18 בנובמבר 1928[4] באמצעות חברת ההפצה Pat Powers'.‏[2] הסרט היה סרט האנימציה הראשון של מיקי מאוס שנוצר בליווי של קול, אולם הוא היה השלישי שנוצר על ידי דיסני, אחרי הסרטים Plane Crazy (שיגעון המטוסים) ו-The Gallopin' Gaucho (הגאוצ'ו הדוהר)‏[4] שהיו בתחילה סרטים אילמים, אולם מספר שנים אחרי יציאת ספינת הקיטור של ווילי יצאו בליווי של קול.

ספינת הקיטור של ווילי נהפך מיד ללהיט ענק, וההצלחה נבעה לא רק כיוון שמיקי כיכב בסרט, אלא מאחר שהסרט היה הסרט המצויר הראשון שכלל קול.‏[2] דיסני השתמש ליצירת הסרט במערכות של חברת Pat Powers', שנוצרו על ידי לי דה פורסט.‏[4] הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בתיאטרון ברודוויי (אז - B. S. Moss's Colony Theater). הסרטים שיגעון המטוסים והגאוצ'ו הדוהר הופקו מחדש עם פסי קול והופצו בשנית ב-1929.‏[4]

דיסני המשיך ליצור סרטי אנימציה עם מיקי מאוס ודמויות אחרות,‏[2] והחל ליצור את סדרת הסימפוניות הטיפשיות עם סרטי קולומביה שהפיצו את הסדרה החל מאוגוסט 1929. בספטמבר 1929, המנהל של התיאטרון "Fox Oakland" באוקלנד, קליפורניה, הארי וודין, ביקש רשות מדיסני להקים את מועדון מיקי מאוס, ודיסני נתן את הסכמתו. בחודש נובמבר, חוברות קומיקס נשלחו לחברת "Kings Featurs" (חברה המפיצה לעיתונים קומיקס, פאזלים, משחקים וכדומה) לצורכי בדיקה, והחברה ביקשה דגימות נוספות כדי להראות למוציא לאור, ויליאם רנדולף הרסט. ב-16 בדצמבר, חברת וולט דיסני נהפכה לתאגיד בשם "וולט דיסני הפקות בע"מ", שהיו בה מחלקת שיווק, ושתי חברות בנות - Disney Film Recording Company (מחלקת צילום הסרטים) ו-Liled Realty and Investment Company (מחלקת הנדל"ן וההשקעות בנדל"ן). וולט ואשתו החזיקו ב-60% ממניות החברה (6,000 מניות) ורוי החזיק ב-40%. ב-30 בדצמבר, Kings Features יצרו את העיתון הראשון שלהם, New York Mirror, בו פורסמה סדרת הקומיקס מיקי מאוס.‏[5]

ב-1932 דיסני חתם על חוזה בלעדיות עם החברה שהפיצה את הטכניקולור (החוזה התקיים עד סוף 1935) כדי לייצר אנימציות בצבע, והוא יצר את הסרט "פרחים ועצים" (Flowers and Trees) ב-1932 באמצעות טכנולוגיה זאת. דיסני הוציא לאור מספר אנימציות דרך החברות Powers' Celebrity Pictures (‏1928-1930), סרטי קולומביה (1930-1932) ויונייטד ארטיסטס (1932-1937). הפופולריות של סדרת מיקי מאוס אפשרה לדיסני לתכנן סרטי אנימציה באורך מלא.‏[2]

1934–1945: שלגיה ושבעת הגמדים ומלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאור ההחלטה לפתח את סרטי וטכנולוגית האנימציה, דיסני החל להפיק את סרט האנימציה הראשון שבאורך מלא בשנת 1934. לאחר שלוש שנות הפקה, הסרט שלגיה ושבעת הגמדים הוקרן בהקרנת בכורה בדצמבר 1937 והפך לסרט המצליח ביותר באותה התקופה. הסרט הופץ על ידי חברת RKO שהפיצה את סרטי דיסני החל מיולי 1937,‏[6] לאחר שיונייטד ארטיסטס ניסתה להשיג את זכויות השידור על הסרטים הקצרים של דיסני.

באמצעות ההכנסות מהסרט שלגיה, דיסני מימן את בניית מתחם חדש בגודל של 51 דונם בברבנק, קליפורניה. בנייתם של אולפני וולט דיסני החדשים, שהם המטה של החברה, הושלמה בסוף 1939,‏[7] והם נפתחו לעסקים בסוף אותה שנה. ההנפקה הראשונה של וולט דיסני הפקות הייתה ב-2 באפריל 1940.‏[8]

האולפנים המשיכו ליצור סרטי אנימציה קצרים, ביניהם פינוקיו (1940), פנטסיה (1940), דמבו הפיל המעופף (1941) ובמבי (1942).‏[2] לאחר שמלחמת העולם השנייה החלה, ההכנסות מהסרטים ירדו. כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמה לאחר המתקפה על פרל הארבור, רבים מהאנימטורים של דיסני גויסו לצבא ארצות הברית. הממשלות של ארצות הברית וקנדה הוזמנו לאולפני החברה כדי להפיק סרטי הדרכה ותעמולה. עד 1942, 90% מכלל עובדי החברה (שהיו דאז כ-550) עבדו על סרטים הקשורים למלחמה.‏[9] סרטים כמו "Victory Through Air Power" ("ניצחון דרך הכוחות האוויריים") ו-"Education for Death" ("חינוך למוות") נוצרו כדי להגביר את התמיכה הציבורית במאמץ המלחמתי הרב. גם הדמויות של האולפנים הצטרפו למאבק, כדוגמת דונלד דאק שהופיע במספר סרטי תעמולה קצרים, כולל בסרט זוכה האוסקר, פניו של הפיהרר (1943).

1946–1954: לאחר המלחמה והפקות טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוות והתקציב במהלך המלחמה ואחריה היו מצומצמים, לכן הסרטים של דיסני בשנות ה-40 היו "חבילות סרטים", שהם אוסף של סרטים קצרים. בין חבילות הסרטים הללו נמנים "The Three Caballeros"‏ (1944) ו-"Melody Time"‏ (1948, שנחלו חוסר אהדה והכנסות נמוכות. במקביל, האולפנים החלו לייצר סרטי אקשן ותעודה. הסרטים שירת הדרום (1946, "Song of the South") ו"כל כך יקר ללבי" (1948, "So Dear to My Heart") ששילבו אנימציה ושחקנים חיים, זכו לתגובות זועמות בשל גזענות ואף הוחרמו מארצות הברית. בניגוד אל הסרטים הללו, סדרת "True-Life Adventures" שכללה את הסרטים "האי של כלבי הים" (1948, "Seal Island") ו"היעלמות הערבה (1954, "The Vanishing Prairie") הייתה פופולרית מאוד וזכתה בפרסים רבים.

יצירת הסרט סינדרלה ב-1950 הוכיחה כי סרט אנימציה באורך מלא עדיין יכול להצליח בשוק. סרטים נוספים שנוצרו באותה התקופה היו עליסה בארץ הפלאות ב-1951 ופיטר פן ב-1953, שניהם הופקו לפני שהמלחמה התחילה, וכן גם הסרט אי המטמון ב-1950 בו שיחקו שחקנים. סרטים נוספים של דיסני בהם שיחקו שחקנים חיים כללו את "סיפורו של רובין הוד" ב-1952, "החרב והורד" ב-1953 ו"20,000 מיל מתחת למים" ב-1954. החוזה של דיסני עם RKO הסתיים ב-1953, ובאותה השנה הוא יצר את מחלקת ההפצה של החברה, "Buena Vista Distribution".‏[10]

בדצמבר 1950, וולט דיסני הפקות וחברת קוקה קולה התחברו כדי ליצור את המיזם הראשון של דיסני בטלוויזיה, ששודר ברשת NBC - "שעה בארץ הפלאות" ("An Hour in Wonderland"). באוקטובר 1954, רשת ABC שידרה את הסדרה הראשונה של דיסני, עולמו המופלא של דיסניאנגלית: Disneyland), שהפכה לאחת הסדרות הארוכות ביותר בכל הזמנים, עם 54 עונות ו-1224 פרקים עד שנת 2008. הסדרה "עולמו המופלא של דיסני" נתנה לחברה במה להציג פרויקטים חדשים ותוכניות חדשות, ורשת ABC נהייתה שותפה של דיסני לפיתוח ומימון המיזמים שלה. זהו היה השלב הראשון בשותפות בין שתי החברות שתגיע לשיא ארבעה עשורים מאוחר יותר, בצעד שרבים לא יכלו לצפות, ברכישה של דיסני של ABC. ברכישה בעצם החברה ניהלה וקיבלה את הזכויות על תחנות של ABC, ועל התוכניות והמיזמים של החברה.

1955–1965: דיסנילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1954, וולט דיסני השתמש בסדרה עולמו המופלא של דיסניאנגלית: Disneyland) כדי לחשוף את מה שעתיד להיות דיסנילנד, רעיון שהגה שבא מתוך הרצון לבנות מקום שבו הורים וילדים יכולים ליהנות ביחד. ב-18 ביולי 1955, וולט דיסני פתח לקהל הרחב את פארק השעשועים דיסנילנד באנהיים שבקליפורניה. ב-17 ביולי 1955 הפארק דיסנילנד הוצג בתצוגה מקדימה בטלוויזיה בשידור חי בחסותו של רונלד רייגן. אחרי התחלה שלא צלחה במיוחד, דיסנילנד גדל ומשך מבקרים מכל רחבי ארצות הברית והעולם. ב-1959 התווספה לפארק רכבת המונורייל ("Monorail System"), שהייתה הרכבת הראשונה מסוגה באמריקה.

לכבוד התערוכה העולמית בניו יורק ב-1964, דיסני הכין ארבע אטרקציות נפרדות לנותני חסות שונים, כדי שכל אחד מהם ימצא את דרכו בדיסנילנד בצורה שונה. במהלך תקופה זו, וולט דיסני תכנן בחשאיות הקמה של פארק שעשועים נוסף לחברת דיסני. בנובמבר 1965 הוא הכריז על "דיסניוורלד", פארק שעשועים גדול מאוד שכולל בתוכו בתי מלון ועיר שכולה דיסני, שישתרע על שטח של אלפי דונמים שנרכש מחוץ לאורלנדו, פלורידה.

במהלך שנות ה-50 חברת וולט דיסני המשיכה להתמקד בהצלחה שלה ביצירת הפקות טלוויזיה. תוכנית הילדים היומית שלה, מועדון מיקי מאוס, הכוללת צוות של ילדים צעירים שדיבבו את הדמויות, הוצגה לראשונה בשנת 1955 וזכתה להצלחה גדולה.‏[2] שנתיים מאוחר יותר ב-1957, יצרה דיסני את סדרת "זורו" ("Zorro") שזכתה גם היא לפופולריות רבה ושודרה ב-ABC במשך שתי עונות. למרות ההצלחה לה זכתה דיסני, החברה הפחיתה את ההשקעה בהפקות טלוויזיה בשנות ה-60, למעט בסדרה עולמו המופלא של דיסני שזכתה להצלחה רבה ושודרה במשך זמן רב.‏[2]

אולפני הסרטים של דיסני נשארו עסוקים ומצליחים, עם ממוצע של 6 יצירות שנוצרו בכל שנה באותה התקופה. בעוד שהפקת סרטים קצרים האטה באופן משמעותי במהלך שנות ה-50 וה-60, הסטודיו הוציא לאור מספר סרטי אנימציה באורך מלא, ביניהם היפהפייה והיחפן (1955), היפהפייה הנרדמת (1959) ו101 כלבים דלמטיים (1961), שנוצרו באמצעות מכונות צילום חדשניות במטרה להעביר את תהליך היצירה באמצעות ציורים לחדשנות של המכונות.‏[11] הסרטים ששילבו שחקנים חיים שנוצרו על ידי דיסני היו מפוזרים על פני כמה סוגי ז'אנרים, כולל ספרות היסטורית ("ג'וני טרמיין", 1957), עיבודים לספרי ילדים ("פוליאנה", 1960) וקומדיות מודרניות ("לאלף את אבא", 1959). הסרט המצליח ביותר של דיסני בשנות ה-60 היה הסרט מרי פופינס ששילב שחקנים חיים ואנימציה ועובד על פי עלילת הספר בעל אותו השם. הסרט היה לסרט המרוויח ביותר באותם הזמנים,‏[2] וזכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר שהוענק לג'ולי אנדרוז על משחקה.‏[12]

קבוצת העיצוב והאדריכלות של פארקי השעשועים של דיסני נהפכה לחלק בלתי נפרד מפעילות האולפנים, ואולפני וולט דיסני קנו אותה ב-5 בפברואר 1965, ושינתה את שמה ל-"Walt Disney Imagineering".‏[13][14][15][16]

1966–1971: מותם של וולט ורוי דיסני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בדצמבר 1966, וולט דיסני נפטר עקב סיבוכים הקשורים לסרטן הריאות שלקה בו,‏[2] ורוי דיסני החליף אותו בתפקיד יושב הראש, המנכל ונשיא החברה. אחת הפעולות הראשונות שלו היה לשנות את שם הפארק (שהיה אז עדיין בתכנונים ובנייה) מ"דיסניוורלד" ("Disney World") ל"וולט דיסני וורלד" ("Walt Disney World"), כאות כבוד לאחיו ולחזונו.‏[17]

ב-1967, שני הסרטים האחרונים שוולט יצר יצאו לאור, הראשון הוא סרט האנימציה "ספר הג'ונגל"‏[2] והשני הוא "המיליונר המאושר ביותר".‏[18] האולפנים הוציאו לאור מספר קומדיות בסוף שנות ה-60, כולל "The Love Bug" (הסרט המרוויח ביותר ב-1969)‏[2] ו-"The Computer Wore Tennis Shoes" (1969) בו כיכב השחקן קורט ראסל. שנות השבעים נפתחו עם הוצאתו לאור של סרט האנימציה הראשון שלא בפיקוחו של וולט, חתולים בצמרת, ואחריו גם סרט הפנטזיה המוזיקלי, המטה המעופפת שיצא לאור בשנת 1971.‏[2] הסרט "רוחו של השחור הזקן" (בהתבסס על דמותו של שחור הזקן), היה גם הוא למצליח מאוד באותה התקופה.‏[2]

ב-1 באוקטובר 1971, וולט דיסני וורלד נפתח לציבור הרחב, ורוי דיסני מאוחר יותר באותו החודש חנך את הפארק. ב-20 בדצמבר 1971, רוי דיסני נפטר מאירוע מוחי, והחברה הועברה לניהולם של דון טאטום, קארד ווקר וחתנו של וולט - רון מילר, אותו וולט ורוי לימדו כיצד לנהל את החברה וליצור סרטים.

1972–1984: כישלון הסרטים בקולנוע וההנהלה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולט דיסני הפקות המשיכה להוציא לאור סרטי משפחה במהלך שנות השבעים, כדוגמת "הבריחה להר הקוסמים" (1975) ו"יום שישי המפחיד" (1976), אולם סרטים אלו לא צלחו בקופות כפי שהסרטים מהשנים הקודמות צלחו. עם זאת, הסרטים של אולפני האנימציות זכו להצלחה בקופות, ביניהם "רובין הוד" (1973), "המצילים" (1977) ו"השועל והכלבלב" (1981).

בתור יושב ראש האולפנים, מילר ניסה ליצור סרטים שימשכו את קהל בני הנוער, דבר שלא צלח עם הסרטים הקודמים שיצאו לאור.‏[19] בהשראת הפופולריות של מלחמת הכוכבים, האולפנים הפיקו את סרט המדע הבדיוני "החור השחור" ("The Black Hole") ב-1979 שעלות הפקתו עלתה 20,000,000 דולר, אולם הוא לא הצליח במיוחד מכיוון שהאהדה למלחמת הכוכבים הייתה גבוהה מדי.‏[2] החור השחור היה הסרט הראשון של דיסני שנאסרה עליו צפייה של ילדים מתחת לגיל 17 בארצות הברית.‏[19] דיסני הוציאה סרטים נוספים מז'אנר המדע הבדיוני ואף האימה, ביניהם "התצפיתן ביער" ו"טרון", שלא זכו באהדת הקהל.‏[2]

דיסני שכרה לראשונה מפיקים מחוץ לחברה בשביל פרויקטי סרטים, דבר שמעולם לא נעשה לפני בהיסטוריה של האולפנים.‏[19] דיסני נכנסה לפרויקט משותף עם חברת פרמאונט, שבמסגרתו הופקו הסרטים "פופאי" ("Popeye",‏ 1980) ו"קוטל הדרקון" ("Dragonslayer",‏ 1981); זאת הייתה הפעם הראשונה שהאולפנים שיתפו פעולה עם אולפנים אחרים. פרמאונט הפיצה את סרטי דיסני בקנדה באותה העת, והייתה תקווה שיוקרת השיווק של דיסני תעזור למכור את שני הסרטים.‏[19]

בשנת 1982, משפחת דיסני מכרה את הזכויות על שם החברה וכן את רכבות ההרים שנמצאות בפארקי השעשועים של דיסני שקשורות לסרטי דיסני, שהן 818,461 ממניות החברה ששוות 42.6 מיליון דולר. כמו כן, רוי א. דיסני, אחיינו של וולט דיסני, התנגד למחיר הרכישה והצביע נגד הרכישה כחבר במועצת המנהלים של דיסני.‏[20] משנת 1983 עם שחרורו של הסרט "מזמור חג המולד של מיקי" ("Mickey's Christmas Carol") החלה תקופה של סרטים מצליחים, ביניהם "Never Cry Wolf" וכן הסרט שנכתב על ידי ריי ברדבורי, "Something Wicked This Way Comes".‏[2] ב-1984, מנכ"ל חברת דיסני, רון מילר, הקים את סרטי Touchstone בתור מותג של דיסני להפצת סרטים. הסרט הראשון של סרטי Touchstone היה הקומדיה ספלאש (1984), שזכה להצלחה קופתית.‏[21]

הסדרה "עולמו המופלא של דיסני" נותרה משודרת בפריים טיים במשך שנים רבות, ולאור הצלחה זו חברת וולט דיסני חזרה לפעילותה בטלוויזיה בשנות השבעים, שבמסגרתה שיתפה פעולה עם חברות הטלוויזיה דאז ויצרה סדרות כגון סדרת האנתולוגיה "The Factory Mouse" וכן החזירה לשידור לתקופה קצרה את "מועדון מיקי מאוס". ב-1980 דיסני השיקה את וולט דיסני וידאו ביתי (Walt Disney Home Video) כדי לנצל את שוק קלטות הווידאו החדש. ב-18 באפריל 1983 הושק לראשונה ערוץ דיסני כערוץ המשודר בכבלים בפריסה ארצית בארצות הברית, הכולל ספרייה גדולה של הסרטיים הקלאסיים של דיסני, סדרות טלוויזיה, הפקות מקור וכן תוכניות לכל המשפחה שלא נוצרו על ידי דיסני.

הדיסניוורלד קיבל בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 חלק ניכר מתשומת הלב וההשקעה של החברה. ב-1978 מנהלי וולט דיסני הכריזו על קיומן של תוכניות לפארק דיסניוורלד נוסף בשם אפקוט, שייפתח באוקטובר 1982. בהשראת חלומו של וולט דיסני על עיר עתידנית, פארק האפקוט נבנה כמעין תערוכה עולמית קבועה בחסותם של תאגידים אמריקאיים גדולים. על פי התוכניות, הפארק כולל בתוכו ביתנים רבים המבוססים על תרבויות של עמים מכל רחבי העולם. ביפן, חברת "The Oriental Land" שיתפה פעולה עם וולט דיסני לבניית פארק של דיסני מחוץ לארצות הברית - דיסנילנד טוקיו, שייפתח באפריל 1983.

למרות ההצלחה הרבה של ערוץ דיסני, וולט דיסני הפקות הייתה פגיעה למדי מבחינת כלכלית. ספריית הסרטים של החברה הייתה יקרת ערך, אולם הציעה כמה סרטים שזכו להצלחה, בעיקר סרטיו של דון בלות' שעזב את החברה ב-1979 יחד עם 11 אנימטורים נוספים, דבר שגרם לתקופת הרנסאנס של דיסני. כמו כן, צוות ההנהגה של החברה התקשה מאוד לשתף פעולה ולשמור על קשר עם אולפנים אחרים.

בתחילת שנות ה-80, ההכנסות מפארקי השעשועים של דיסני היוו 70% מכלל ההכנסות של החברה.‏[2]

ב-1984, קבוצת האחזקות של בעל ההון סול שטיינברג הכריזו על הצעה להשתלטות עוינת על הפקות וולט דיסני,‏[2] מתוך רצון למכור את חלק מפעילותה.‏[22] וולט דיסני הפקות קנתה את המניות של חברתו של שטיינברג - "Reliance"‏ (11.1% ממניות החברה) כדי למנוע את השתלטותו. עם זאת, בעל מניות אחר הגיש תביעה על ערך המניה של דיסני ועל הניהול של דיסני לשמור על עמדות בעלי המניות. תביעה זו הייתה מיושבת בשנת 1989 עבור סכום כולל של 45 מיליון דולר מדיסני ו-Reliance.‏‏[2]

1984–2005: תקופת מייקל אייזנר וקמפיין "שמור את דיסני"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיד בס, איש עסקים אמריקאי, רכש 18.7 אחוזים מכלל דיסני ב-1984. עם רכישה זו, בס והדירקטוריון הכניסו את מייקל אייזנר שעבד אז בחברת פרמאונט לתפקיד מנכ"ל החברה, ואת פרנק וולס שעבד אז בחברת האחים וורנר לתפקיד נשיא החברה. אייזנר הכריז כי החל בסרט "היחפן מבברלי הילס" (1985), חברת סרטי Touchstone נכנסת לתקופה של תפוקה מוגברת, בהם הוצאו לאור הסרטים "חטיפה נעימה" (1986), "מזל מזעזע" (1987), "אישה יפה" (1990) ולהיטים נוספים. אייזנר ניצל את הצלחתם של שוקי הכבלים והווידאו הביתי כדי לחתום על עסקאות ארוכות טווח לשיווק סרטי ותוכניות דיסני. בעסקאות אלה הופצו סדרות טלוויזיה מצליחות של דיסני ו-Touchstone כגון בנות הזהב ושפץ ביתך. חברת וולט דיסני החלה להפיץ מהדורות מוגבלות של סרטיה בקלטות וידאו בסוף שנות השמונים. דיסני בהנהגתו של אייזנר רכשה את "KHJ" (המוכרת בתור "ערוץ 9"), שהייתה תחנת טלוויזיה עצמאית בלוס אנג'לס.‏[2]

ב-1985 הוסכם כי עסקת השותפות "מסך כסוף II"‏ ("Silver Screen Partners II") תשמש כמקור פיננסי מוגבל בעבור הסרטים של דיסני עם סכום של 193 מיליון דולרים. בינואר 1987 עסקת מסך כסוף II החלה לממן את סרטי דיסני בסכום של 300 מיליון דולרים שגויסו, הסכום הגדול ביותר שגויס לשותפות מוגבלת דאז.‏[23] עסקת השותפות "מסך כסוף IV"‏ ("Silver Screen Partners IV") גם כן שמשה כמקור פיננסי מוגבל בעבור אולפני הסרטים של דיסני.‏[24]

החל מהסרט מי הפליל את רוג'ר ראביט בשנת 1988, אולפני ההנפשה של וולט דיסני נכנסו לתקופת הרנסאנס של דיסני, תקופה שכללה שורה של הצלחות מסחריות וביקורתיות עם סרטים כמו בת הים הקטנה (1989), היפה והחיה (1991), אלאדין, (1992) ומלך האריות (1994). בנוסף, החברה זכתה להצלחה גם בתחום האנימציה בטלוויזיה עם מספר סדרות עתירות תקציב ושבחים, ביניהן הגומונים, מעשיות ברווזיות ומפלצות. דיסני הייתה במקום הראשון בשנת 1988 מבחינת הכנסות והגדילה את הכנסותיה ב-20% בכל שנה.‏[2]

ב-1989, דיסני חתמה על הסכמה עקרונית לרכישת חברת ג'ים הנסון (שנקראה אז "Henson Associates") ממייסדה, יוצר החבובות ג'ים הנסון. העסקה כללה את ספריית התוכניות של הנסון ואת דמויות החבובות (לא כולל החבובות שנוצרו עבור רחוב סומסום), וכן יצירות אישיות של ג'ים הנסון. עם זאת, במאי 1990, לפני שהעסקה הושלמה, ג'ים הנסון הלך לעולמו, ובדצמבר שתי החברות הפסיקו את המשא ומתן ביניהן.

2005–הווה: תקופת בוב איגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים בהפצת החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-30 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-40 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-50 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-60 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-70 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-80 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-90 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשור הראשון של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

העשור השני של המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים עתידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'יימס סטיוארט, מלחמות דיסני - מאחורי הקלעים של ממלכת הקסם, הוצאת גלובס וידיעות ספרים, 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כרונולוגיה של חברת וולט דיסני - 1919
  2. ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 The Walt Disney Company History, ‏Company Profiles. fundinguniverse.com.
  3. ^ 3.0 3.1 כרונולוגיה של חברת וולט דיסני - 1926
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 כרונולוגיה של חברת וולט דיסני - 1928
  5. ^ כרונולוגיה של חברת וולט דיסני - 1929
  6. ^ כרונולוגיה של חברת וולט דיסני - 1937
  7. ^ כרונולוגיה של חברת וולט דיסני - 1939
  8. ^ כרונולוגיה של חברת וולט דיסני - 1940
  9. ^ וולט דיסני יוצאת למלחמה, אתר Google Books
  10. ^ כרונולוגיה של חברת וולט דיסני.
  11. ^ טים מונטגומרי, "Production Facts", אתר The Unofficial Disney Animation Archive.
  12. ^ "Results Page - Academy Awards Database", אתר Academy Awards Databse.
  13. ^ מייקל ברוגי (1997), "Walt Disney's Railroad Story", עמוד 174, מסת"ב 1563420090.
  14. ^ דייב סמית' (1998), "The Updated Official Encyclopedia", עמודים 467 ו-601, מסת"ב 0786863919.
  15. ^ ג'יימס סטיוארט (2005), "Disney War. Simon & Schuster", עמוד 41.
  16. ^ ניל גבלר (2006), "Walt Disney: The Triumph of the American Imagination", עמוד 629.
  17. ^ "'The Grand Opening of Walt Disney World' TV Special by Bill Griffiths", אתר StartedByAMouse.
  18. ^ סין גריפין, Tinker Belles and evil queens : the Walt Disney Company from the inside out, מסת"ב 0814731236.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 אלין הרמץ, "Disney working to expand market", אתר Wilmington Morning Star.
  20. ^ ג'יימס פלץ, The Wonderful World of Disney's Other Firm : Entertainment: Walt Disney created a separate company for his family. Retlaw Enterprises Inc. is now worth hundreds of millions, אתר Los Angeles Times, מה-9 ביולי 2012.
  21. ^ הל אריקסון, Splash - 1984, אתר The New York Times, מה-4 באוקטובר 2013.
  22. ^ HIGHLIGHTS OF STRUGGLE FOR DISNEY, הניו יורק טיימס, ה-12 ביוני 1984.
  23. ^ BRIEFLY: E. F. Hutton raised $300 million for Disney., אתר Los Angeles Times, ה-3 בפברואר 1987.
  24. ^ Disney, Japan Investors Join in Partnership : Movies: Group will become main source of finance for all live-action films at the company's three studios., אתר Los Angeles Times, מה-23 באוקטובר 1990.