משתמש:חשמלית/ארגז חול

אבולוציה של השפה היא

דיון במהותה של עובדה

על פי הגדרה מילונית, עובדה היא דבר ודאי, בטוח, אמת שאין עליה עוררין. אבל בבואנו לבחון את ההיסטוריה של המדע, אנו נתקלים לא פעם בסברות שקיבלו בתקופות שונות מעמד של עובדות, אף כי הוכחו מאוחר יותר כשגויות לחלוטין. דוגמא אופיינית אפשר למצוא בהסטוריה הידועה היטב של תולדות האסטרונומיה:

מאז אריסטו במאה הרביעית לפני הספירה, ועד עבודתו של קופרניקוס בחצי הראשון של המאה השש עשרה לספירה, כמעט לא היה ספק לגבי העובדות האסטרונומיות העיקריות: הארץ נחה במרכז היקום, והשמש והפלנטות סובבות סביבה, ושאר גרמי השמים נתונים במעין כדור בדולח סביבם. בשנת 1543, פורסם ספרו של קופרניקוס "על הסיבובים", שהעלה את הטענה שהשמש עומדת במרכז והפלנטות סובבות סביבה. אז התפתח ויכוח בין האסטרומים על העובדות הנכונות. לא רק מכוחה של הכנסיה התחולל הויכוח. גם גדול האסטרונומים שלפני עידן הטלסקופ, טיכו ברהה, התקשה לעכל את טענת קופרניקוס וניסה למזג את שתי הטענות הסותרות. אולם תגליותיו של קפלר, יחד עם המצאת הטלסקופ באותם זמנים הכריעו את הויכוח, ואפשר לומר שבשנת 1642 עם מותו של גלילאו גליליי והולדתו של ניוטון, אחרי עשרות שנים של "קשיים עובדתיים" הועמדה האסטרונומיה על עובדות חדשות: הפלנטות סובבות את השמש.

העובדות הפיזיות, הפיזיקליות, האסטרונומויות, מן הסתם לא נשתנו באלפיים ומאה שנים אלו. אבל הטענות המוסכמות על ציבור האסטרונומים נשתנו.

מסתבר איפוא שהמילה עובדות משמשת, גם בשיח המדעי, בשני מובנים:

1. הדברים שהיו וישנם בעולם.
2. הטענות המוסכמות לגבי דברים אלו.

כל ויכוח המתייחס לדברים שבעולם, נסוב על הטענות המוסכמות בלבד.

בסיכומו של דיון: עובדות מסויימות אינן אלא טענות מוסכמות. מדובר בטענות מוסכמות עד כדי כך, שדרושה מחשבה יצירתית חריפה במיוחד כדי לקרוא תיגר עליהן, ולבדוק את נכונותן. מכיוון שאין דרך להבדיל בין שני סוגי העובדות מבלי לנסות לקרוא תיגר על כל אחת ואחת מהן, אפשר לסכם ולומר שכל העובדות הינן טענות מוסכמות, שנכונותן דורשת הוכחה.

תולדות העיון באבולוצית השפה

תהיות בדבר מוצא השפה

בספר בראשית פרק ב, 19-20 מסופר שאלוהים הביא את החיות ואת העופות אל האדם וזה קרא להם בשמות, שהיו לשמותיהם. פסוק זה מעיד על הרהור בשאלה מוצא השפה, והפתרון שהוא מציע הוא שעל ידי קריאת שמות היא נוצרה. תהיות דומות הועלו לאורך ההיסטוריה בתקופות שונות ובמקומות שונים.

הירודוטוס מספר שמלך מצרים במאה השישית לפני הספירה בודד שני תינוקות, וכשהיו בני שנתים אמרו שניהם תחילה את המילה "ביקוס", "לחם" בשפה הפריגית. פדריגו מלך סיציליה במאה השלוש עשרה, וג'יימס הרביעי בסקוטלנד בודדו אף הם תינוקות. לפי הסיפור דיברו הילדים בסקוטלנד "עברית טובה מאוד".

אפלטון, בדיאלוג קראטילוס, טוען שהמילים נוצרו מן הטבע, ויש קשר ישיר, טבעי, בין המילים לדברים שמסומנים בהן (היוונים התיחסו אך ורק לשפה היוונית כמובן). בימי הביניים ובראשית העת החדשה, נחשבה העברית לאם הלשונות, כיון שבה דיבר אלוהים ונכתבו כתבי הקודש. מלומד צרפתי נימק את ראשוניות העברית, בלא מעט התנשאות, בכך שהיא "פשוטה" יותר מן הערבית ומן הארמית, ואלו פשוטות יותר מן היוונית והלטינית.

החל מתקופת הרנסנס הועלתה שוב ושוב ההשערה שהשפה נוצרה על ידי חיקוי של קולות הטבע, כלומר מילים אונומטופיאיות (חקייניות) היו המילים הראשונות. תאוריה אונומטופיאית אחת טוענת, שהמילים הראשונות היו צעקות וקריאות שמחה וכאב. היא זכתה לכינוי הלעג "פו-פו". תאוריה דומה טוענת, שציידים, שרדפו אחרי חיות, חיקו את קולות החיות. כינוי הלעג הומצא לה "באו-ואו". כינוי לעג "יו-הי-הו" ניתן לתאוריה, שטענה שהמילים הראשונות נוצרו כתוצאה מאנקות ואנחות ושאר קולות של מאמץ. גם לא מעט הומור שולב בדיון, ובמאה השבע עשרה פרסם הסופר השבדי אנדריאס קמפה פרודיה, לפיה בגן עדן דיבר אלוהים שבדית, אדם דנית, והנחש הכניע את "חוה התאוותנית" בצרפתית.

ממצאים ראשונים

בסוף המאה השמונה עשרה, נתגלה הקשר בין שורה ארוכה של שפות. ויליאם ג'ונס האנגלי, ששהה בהודו, היה הראשון שהבחין בדימיונות המרשימים שבין שפות הודו ופרס לשפות אירופה. בעקבות גלויים אלו, נוצרו תיאוריות של משפחות של שפות, לפיהן התפצלו כל השפות של משפחה אחת, למשל המשפחה השמית או המשפחה ההודו-אירופית, משפת אם יחידה. התרחבות מחקר השפות בעולם הביא להרחבת השיטה של שפת אם, והתהוותה תאוריה של שפה "נוסטראטית" (לטינית: בני כפרנו). לפי תאוריה זו, כמעט כל השפות של החצי הצפוני של כדור הארץ הן בנות שפת אם קדומה אחת.

גילוי הסנסקריט, בצירוף ההשערה שהיא העתיקה בשפות ההודו-אירופיות, חולל שינוי רחב בתפיסת העולם של הבלשנים, שהחלו להעמיד את השפות ההודו-אירופיות ב"עתיקוּת" שווה לעברית ולשפות השמיות, ואף ייחסו לשפות השמיות ולגזע פרימיטיביות, ואצילות והתפתחות לשפות ההודו-אירופיות, שהם כינו "אריות".

רוסו, ובעקבותיו יספרסן טענו, שבראשית התהוות השפה היתה השירה, שקדמה לדיבור השיטתי. דעה זאת רווחת עד ימינו, ראו את ספרו של משה אטר הרשום מטה.

במאה התשע עשרה הוגשו אין ספור עבודות בנושא, ובשנת 1862 אסרה האקדמיה הצרפתית להגיש עבודות בנושא זה, ובעיקבותיה הלכה האקדמיה הבריטית כעבור שנים מעטות. בסוף המאה העשרים התחדש הדיון באינטנסיביות רבה. כיום החוקרים בנושא זהירים מאד, ואינם מציעים על פי רוב תיאוריות כוללות, אלא עוסקים יותר בתנאי הרקע שאיפשרו את צמיחת השפה.

למרות העיסוק הנמרץ במוצא השפה, מלומדים רבי השפעה כנועם חומסקי וריי ג'קנדוף סבורים שבעניין זה אין כל עובדות, ואפשר רק לספר סיפורים.

עובדות וטענות מרכזיות

התחום הנדון כאן ניזון מתחומי מחקר עיקריים: אנתרופולוגיה, מחקר בעלי החיים, ביולוגיה, בלשנות והסטוריה. מכל אחד מתחומים אלו שואב המחקר עובדות רבות, אבל כשחוזר ההחוקר אל התוואי הראשי של השפה עצמה, הוא מוצא עצמו כניצב מול חור שחור.

תיאור אבולוצית השפה מתבסס על כמה מוסכמות מחקר עיקריות. הראשונה בהן היא תיאורית האבולוציה העומדת בתשתית מחקר החיים ללא עוררין. לפי המחקר האנתרופולוגי ותיאורית האבולוציה, האדם, הומו סאפיינס, הוא צאצא של קוף דמוי שימפנזה.

אבולוציה של האדם על קצה המזלג

המאורע האבולוציוני הראשי היה ההזדקפות על שתי רגליים, לפני כ5-6 מיליוני שנים. ראשוני העומדים על שתים היו מעין קופים, לפי מבנה הגולגולת, ולכן כונו במחקר האנתרופולוגי "אוסטרלופיתקוס" (קוף דרומי, כיון שהממצאים הראשונים היו בדרום אפריקה). מוחם היה במשקל של כ500 גרם.

מן האוסטרלופיתקוס התפתח לפני כ-2.5 מיליון שנים "הומו הביליס" (האדם המסוגל). מוחו נע בין 600 גרם בראשית התקופה ליותר מ800 גרם כעבור כ600 אלף שנה. ההומו-הביליס היה הראשון שהשתמש בכלי אבן.

מן ההומו-הביליס התפתח "הומו ארקטוס" (האדם הזקוף). מוחו נע מכ800 גרם במימצאים המוקדמים ביותר, לפני כ1.9 מיליון שנה, עד כ1100 גרם במימצאים המאוחרים בני כ300-400 אלף שנים.

מן ההומו-הביליס התפתח האדם המודרני, הומו סאפיינס (האדם הנבון) לפני כ200 אלף שנים. המימצאים המוקדמים ביותר הם בני כ160 אלף שנה, וגודל המוח המשוער באלו היה יותר מ1400 גרם. באדם בן ימינו גודל המוח הממוצע 1300 גרם.

שינויים נוספים החשובים לדיון בשפה היו התפתחויות רצופות מהאסטרלופיתקוס בכיוון של הקטנת הלסתות, הקטנת השינים, ושינויים במבנה חלק משרירי הפנים והלשון.

מהי שפה

השפה היא צורה של הבעה, שיכולה לבוא לידי ביטוי בקול (דיבור), או ברישום (כתיבה וקריאה). קיימות צורות הבעה קוליות אחרות שאינן נכללות בשפה, כגון צחוק, בכי, צעקה ועוד.

ממחקרים בבעלי חיים מתברר שאין שום בעל חיים שפיתח הבעה קולית השווה או דומה לדיבור. מאידך, מרבית היונקים והציפורים משתמשים בהבעה קולית מגוונת המשמשת לביטוי כאב, כעס, איום, שמחה, קריאה לזיווג, ועוד.

המחקר הבלשני

לפי המחקר הבלשני יש כיום בעולם כ6900 שפות. כל השפות ללא יוצא מהכלל מציגות את אותן תכונות: יש בהן מילים הבנויות מהגאים, ומילים אלו מצטרפות למשפטים. גם כל השפות העתיקות הידועות למחקר הציגו את אותן תכונות של השפות המדוברות כיום.

כל מילה מבטאת רעיון או רעיונות, ואילו כל משפט מבטא חיבור בין רעיונות, או רעיון יחיד מורכב יותר מהרעיונות הניתנים לביטוי במילה יחידה. לעומתם, ההגאים - עיצורים ותנועות - אינם מבטאים רעיונות, והם צורות קוליות, שבעזרתן בונה הדובר את המילה. מלבד העיצורים והתנועות נבנית המילה מיסודות קוליים נוספים כגון טונים, שהם בעלי משמעות גדולה בשפות רבות, כגון סינית או האוסה, ובעלי משמעות קטנה יותר בשפות שמיות שעמן נמנית העברית, ולא בשפות ההודו-אירופיות שעמן נמנית האנגלית.

עובדות על אבולוצית השפה

קיימות מספר עובדות ממשיות לגבי אבולוציית השפה, אלא שהן לא זכו עד כה לתשומת לב הראויה. ננסה להציג את העובדות הללו כאן בדרך של הסקה לוגית.

1. הדיבור הוא מערכת של פעולות השקולות בכל דבר לכל פעולה אחרת של אדם.
2. מכך נובע שהשימוש באברי מסלול הקול לדיבור, להבדיל מקולות הבעה לא דיבוריים דורש אימון מיוחד, שאינו מתבצע על ידי ההבעה הקולית החייתית ולא על ידי האכילה או הנשימה.
3. משום כך לא ייתכן שהדיבור התפתח בזמן קצר לפני זמננו.

קישורים חיצוניים

אתר הכנסים על אבולוציית השפה

לקריאה נוספת

• Mike Beaken, The Making of Language, Edinburgh University Press, 1996
• James Hurford, Michael Studdert Kennedy, Chris Knight (eds.), Approaches to the Evolution of Language, Cambridge University Press, 1998.
• משה אטר, מה אני שח, דביר, 1986.
• יאיר שימרון, כיצד נתהוותה השפה וכיצד העברית, צ'ריקובר 2000.