משתמש:Gabi S./משק המים והשפכים ברשות הפלסטינית

משק המים והשפכים בשטחי הרשות הפלסטינית מאופיין במחסור חמור במים^{[דרוש מקור]}. הרשות הוקמה בעקבות הסכמי אוסלו, שגם מתייחסים לאופן חלוקת המים בין הרשות וישראל. משאבי המים בשטחים אלה נמצאים בשליטה מלאה של ישראל^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}.

ברצועת עזה שולט חמאס מאז עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בשנת 2007. איכות המים ברצועת עזה גרועה באופן משמעותי מאיכותם ביהודה ושומרון. מתקני הביוב ברצועה אינם מטפלים בכל השפכים המיוצרים ברצועה, בין היתר בעקבות הסגר על רצועת עזה ונזקים שגרמו מבצעי צה"ל ברצועה לתשתיות המים והביוב.

כשליש עד מחצית מהמים המועברים לרשות הפלסטינית^{[דרושה הבהרה]} הולכים לאיבוד ברשת החלוקה.^{[דרוש מקור]}

היסטוריה

עד להקמת הרשות הפלסטינית שלטה ישראל בשטחי יהודה שומרון ורצועת עזה וניהלה בין היתר את משק המים והשפכים בהם. בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, נושא השימוש במשאבי מי התהום ביהודה ושומרון נחשב לאחד המכשולים העיקריים. הפלסטינים טוענים שיש להם זכות חוקית להשתמש בשלושה מקורות מים: מאגר מי התהום של אקוויפר ההר, אקוויפר החוף ברצועת עזה, ונהר הירדן. לטענתם הם זכאים לכמחצית ממשאבי המים בשטח שבין הים התיכון לירדן, בכמות של כ-700 מלמ"ק לשנה.

בשנת 1995 הוקמה רשות המים הפלסטינית (PWA), כחלק מהרשות הפלסטינית. בסמכותה לנהל משאבי מים ולהוציא לפועל את מדיניות השימוש במים.^{[דרושה הבהרה]}

משאבי המים

ערך מורחב – משאבי מים בישראל

חלוקת המים על פי הסכמי אוסלו

הסכם אוסלו ב' (1995) מקצה לרשות הפלסטינית 118 מיליון מ"ק (מלמ"ק) מים בשנה. 80 מלמ"ק בשנה היו אמורים^{[דרוש מקור]} להגיע מקדיחת בארות חדשות, אך הבארות החדשות שנקדחו על ידי רשות המים הפלסטינית מספקות רק 30 מלמ"ק בשנה.

על פי ההסכם, לישראלים מוקצים 80% ממשאבי המים בגדה המערבית^{[דרושה הבהרה]}. כמויות אלו פתוחות לדיון מחדש במשא ומתן על הסדר הקבע לאחר תקופת ביניים של חמש שנים, אך זה טרם נחתם.

כחלק מההסכם הוקמה ועדת המים המשותפת שתכליתה הייתה לנהל את משקי המים בתקופת הביניים על פי המוסכם בהסכמי אוסלו. ועדה זו פעילה עד היום.

על פי דו"ח של הבנק העולמי, ישראל חרגה ב-80% בשאיבת המים ממשאבי הגדה המערבית, בעוד שהרשות הפלסטינית לא חרגה מהמותר. בשל שאיבת היתר של ישראל, רמות המים באקוויפר קרובות לנקודה שבה עלול להיגרם נזק סביבתי בלתי הפיך. כמו כן, ישראל חפרה בארות מים שגרמו לייבוש בארות ומעיינות ששימשו את הפלסטינים.^{[דרוש מקור]}

נחל הבשור

לרצועת עזה זרמו בעבר^{[דרושה הבהרה]} מי נחל הבשור, אולם כיום רוב מימיו נשאבים למטרות חקלאיות בתוך גבולות ישראל.

מי תהום

המשאב העיקרי של מי תהום בגדה המערבית הוא אקוויפר ההר, אשר מורכב משלושה אקוויפרים:

• האקוויפר המערבי, "אקוויפר ירקון-תנינים", הוא הגדול ביותר, והוא מספק 362 מלמ"ק בשנה, מתוכם 40 מלמ"ק מים מליחים. שמונים אחוז ממקורות המים של האקוויפר נמצאים בשטחי הגדה המערבית, אך רוב המאגרים שלו ממוקמים בתוך גבולות ישראל. ישראל שואבת את מי האקוויפר באמצעות 300 בארות מי תהום עמוקים הנמצאות בגבולות הקו הירוק, וכן מספר בארות בשטחי הגדה המערבית. הפלסטינים שואבים ממנו מים בעזרת מספר מצומצם יותר של בארות ומעיינות.
• האקוויפר הצפון-מזרחי, "אקוויפר גלבוע-בית שאן" או "אקוויפר גלבוע-שכם", מספק 145 מלמ"ק בשנה, מתוכם 70 מלמ"ק מים מליחים. רוב המים באקוויפר זה מגיעים ממשקעים בשטחי הגדה המערבית, אך הם זורמים מתחת לקרקע צפונה, לבית שאן ולעמק יזרעאל.
• האקוויפר המזרחי נמצא כולו בשטחי הגדה המערבית, והוא מספק 172 מלמ"ק בשנה, מתוכם בין 70 ל-80 מלמ"ק מים מליחים. אקוויפר זה מנוקז בעיקר על ידי מעיינות.

בשנת 1982 עברה השליטה על תשתית המים בגדה המערבית מידי צה"ל לחברת "מקורות". החברה מפעילה כ-42 בארות מים בגדה המערבית, רובן באזור בקעת הירדן, המספקות מים בעיקר להתנחלויות הישראליות^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}.

צה"ל מונע לרוב מהפלסטינים לקדוח בארות לאקוויפר ההר^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}. רוב מימיו, עקב כך, זורמים מתחת לפני הקרקע אל מורדות הגבעות שבשטח ישראל. על פי הערכות שונות, בין 80% ל-85% ממי התהום בגדה המערבית משמשים את ההתנחלויות או זורמים לשטח ישראל^{[דרושה הבהרה]}.

ברצועת עזה, אקוויפר החוף הוא מקור המים היחיד. הוא זורם מתחת לחוף הים הישראלי ומתנקז לרצועת עזה. מכיוון שהמים זורמים ממזרח למערב^{[דרוש מקור]}, שאיבה פלסטינית ממי האקוויפר אינה משפיעה על הצד הישראלי^{[דרושה הבהרה]}. עם זאת, ישראל חפרה מספר בארות עמוקים בסמוך לגבול הרצועה, ובאופן זה היא שואבת כמות גדולה של מי תהום לפני שהם מגיעים לעזה^{[דרוש מקור]}. חלק מהמים האלה נמכרים לפלסטינים בעזה^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}. אקוויפר זה מנוצל בכבדות, וכתוצאה מכך חודרים אליו מי ים. האקוויפר מזדהם הן במלח והן בשפכים ודשנים. בשנת 2000 נמצא שמי אקוויפר החוף ברצועת עזה אינם ראויים לשתייה בשל מליחות גבוהה כתוצאה מחדירת מי ים ודרגת גבוהה של דשן חקלאי. כיום כ-5%-10% ממי האקוויפר ראויים לשתייה.

על פי הסכמי אוסלו ב' (נספח 3, סעיף 40.7), ישראל התחייבה למכור 5 מלמ"ק בשנה לרצועת עזה. הכמות הוגדלה מאוחר יותר ל-10 מלמ"ק בשנה. בנוסף לכמות זו, עזה מייבאת מים נוספים ומתפילה מי תהום מליחים.

התפלת מי תהום מליחים

קשיש ממלא מיכל מים במתקן ציבורי בחאן יונס, רצועת עזה.

ברצועת עזה, רוב מי השתייה הם מי תהום מליחים מותפלים. במחצית ממשקי הבית בעזה התקינו הדיירים מערכות אוסמוזה הפוכה לייצור מי שתייה מותפלים. איכות המים המותפלים גבוהה, אף על פי שחסרים בהם מינרלים בסיסיים. החל מחודש ינואר 2014 הותקנו 18 מתקני התפלה שכונתיים ברצועת עזה, המספקים מי שתייה בחינם ל-95,000 תושבים המגיעים למתקנים וממלאים מים במיכלים. יוניצ"ף מפעילה חלק מהמתקנים הללו.

כ-100 מתקנים התפלה תעשייתיים פעלו ברצועת עזה בשנת 2009. חלק מהם הושבתו לאחר מבצעי צה"ל והטלת הסגר על רצועת עזה, מכיוון שמפעילי המתקנים לא הצליחו לייבא חלקי חילוף וחומרים כימיים שנדרשו להפעלתם.

התפלת מי ים

בשנת 2007 נחנך מתקן להתפלת מי ים בדיר אל-בלח ברצועת עזה. המתקן נבנה במימון ממשלת אוסטריה, שסבסדה גם את עלויות התפעול שלו. המתקן בעל קיבולת של 600 מ"ק ליום, והמים מופצים באמצעות 13 נקודות חלוקה.

קיימות תכניות לבניית מתקן נוסף להתפלת מי ים. עם זאת, פעולה זו היא עתירת אנרגיה, וישראל ומצרים מגבילות את הייבוא של חומרי האנרגיה הנדרשים להפעלת המתקן^{[דרוש מקור]}.

אגירת מי גשם

בכפרים קטנים בגדה המערבית שאינם מחוברים לרשת המים, מקובל לאגור מי גשם. על פי דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל משנת 2009, לכ-200,000 פלסטינים הגרים בכפרים אין גישה לרשת המים, וכוחות צה"ל מונעים מהם לאגור מי גשם. לפי הדו"ח הצבא הורס בורות שנבנו לאיסוף מי גשם ומונע בניית בורות חדשים.

שיעור הצריכה

בדואים רוכשים מים ממיכליות בחירבת א-דוקייקה, בדרום הר חברון, סמוך לקו הירוק. זהו כפר בן 300 תושבים שאינו מחובר לרשת מים^{[דרוש מקור]}.

על פי אומדן משנת 2007, אספקת המים בגדה המערבית הייתה 98 ליטר לנפש ליום. השימוש הביתי המשוער היה 50 ליטר לנפש ליום. התגלו הבדלים גדולים בשימוש מים באזורים שונים בגדה המערבית. למשל, במחוז יריחו הצריכה לנפש הייתה 161 ליטר בשנת 2009, בעיר יריחו עצמה 225 ליטר, ופחות מ-100 ליטר באזורים אחרים. במרכז בקעת הירדן הצריכה הייתה כ-60 ליטר. תושבי מחנה הפליטים נועימה, מזרחית ליריחו, צרכו רק 24 ליטר.^{[דרוש מקור]}

תושבי כפרים קטנים בגדה המערבית צורכים מעט מאד מים^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}. חלקם מנותקים מרשת אספקת המים^{[דרושה הבהרה]} ונאלצים לקנות מים ממיכליות ניידות. בשנת 2012, צריכת המים ב-90% מהכפרים הפלסטיניים הייתה פחות מ-60 ליטר לנפש ליום^{[דרוש מקור]}. בקהילות בדואיות ובקרב רועי צאן הצריכה הייתה נמוכה מ-30 ליטר לנפש ליום^{[דרוש מקור]}.

ברצועת עזה בשנת 2009 רשות המים הפלסטינית (PWA) או העיריות סיפקו כ-70 ליטר לנפש ליום, אולם חלק ממשקי הבית לא חוברו לרשת המים^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}. פלסטינים רבים נאלצים לקנות מים במחיר יקר ממיכליות המגיעות מישראל^{[דרוש מקור]}.

כ-44% מהמים המסופקים משמשים לחקלאות, ו-3% לשימוש תעשייתי.

רק חלק מכמות המים המסופקת משמש למשקי הבית^{[דרושה הבהרה]}. שאר הכמות מיועדת לשימוש חקלאי, תעשייתי, מסחרי וציבורי. חלק מהכמות גם הולכת לאיבוד בתהליך האספקה^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}.

על פי המלצות ארגון הבריאות העולמי, הכמות המינימלית לצריכה ביתית צריכה להיות 100 ליטר לנפש ליום.

תשתית משק המים והשפכים

חיבור לרשת המים

^{[דרוש מקור]} על פי סקר שנעשה במשותף על ידי ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף, כ-90% מהפלסטינים מחוברים לרשת מים תקינה.

סקר שנערך על ידי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2011 מצא כי מספר משקי הבית בשטחים הפלסטיניים המחוברים לרשת המים היה 91.8%. בגדה המערבית 89.4% ממשקי הבית היו מחוברים, וברצועת עזה 96.3%.

מחקר שנערך בשנת 2004 על ידי קרן אסף מצא רמות שירות נמוכות^{[דרושה הבהרה]} במיוחד בכפרים קטנים ובמחנות פליטים. בכ-40% מהיישובים היו הפרעות^{[דרושה הבהרה]} באספקת המים וסבלו ממחסור במים.

מיכלי מים

מיכל מים על גג בג'נין

בשל אספקת מים לא סדירה, כמעט בכל בית פלסטיני יש מיכל מים אחד או יותר, בדרך כלל על גגות הבתים. בגדה המערבית נרשמו^{[דרושה הבהרה]} מספר מקרים בהם מתנחלים או חיילי צה"ל ירו במיכלי מים, בטענה שאינם חוקיים^{[דרוש מקור]}.

טיפול בשפכים

על פי סקר שנעשה^{[דרושה הבהרה]} במשותף על ידי ארגון הבריאות העולמי ויוניצ"ף, כ-90% מהפלסטינים מחוברים לרשת ביוב תקינה. ב-39% ממשקי המים יש בורות ספיגה, ו-55%^{[דרושה הבהרה]} מחוברים לרשת הביוב, לעומת 39% שהיו מחוברים בשנת 1999.^{[דרוש מקור]}

ברצועת עזה, מתוך 110,000 מ"ק שפכים המיוצרים ביום, כ-62% מטופלים^{[דרושה הבהרה]}. כ-20% מהם משמשים כמי קולחין לחקלאות. הבנק העולמי דיווח בשנת 2009 ששלושת המתקנים לטיהור שפכים ברצועה עובדים באופן חלקי בלבד, ותשתיות ביוב פגומות נותרות ללא טיפול בגלל מגבלות הסגר על רצועת עזה, בהן מחסור בחשמל ודלק הדרושים להפעלת מתקני הטיפול בשפכים. האו"ם מעריך כי 50,000 עד 80,000 מ"ק של שפכים מטופלים חלקית מוזרמים לתוך הים התיכון מדי יום, ויוצרים איום סביבתי אזורי.^{[דרוש מקור]}

בגדה המערבית יש חמישה מתקני טיפול בשפכים, הפעילים באופן חלקי בלבד ומטפלים ב-20% מהשפכים^{[דרושה הבהרה]}.^{[דרוש מקור]}

האחריות לאספקת מים ותברואה

חוקים רלוונטיים

חוקי המים החלים כיום בשטחי הרשות הפלסטינית נקבעו במספר שלבים:^{[דרוש מקור]}

• בשנת 1995 נקבעו הסכמי המים בין ישראל לפלסטינים, כחלק מהסכם אוסלו ב'.
• בשנת 1996 נוסדה רשות המים הפלסטינית (PWA) באמצעות חוק עזר של הרשות הפלסטינית.
• בשנת 1998 גובשה אסטרטגיית ניהול משאבי מים.
• בשנת 2002 נחקק חוק המים ברשות הפלסטינית, המגדיר את אחריותה של רשות המים הפלסטינית. החוק גם ייסד מועצה לאומית פלסטינית לנושאי מים, הקובעת את המדיניות בנושא זה.

מדיניות ורגולציה

שדאד אטילי, ראש רשות המים הפלסטינית משנת 2008 עד 2014

מדיניות המים נקבעת על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית לנושאי מים. רשות המים הפלסטינית פועלת כרשות רגולטורית, ואחראית לחקיקה, ניטור, פיתוח וניהול משאבי מים. רשות המים הפלסטינית משתפת פעולה עם משרד החקלאות והמשרד להגנת הסביבה.

ועדת המים המשותפת

במסגרת הסכמי אוסלו בשנת 1995, נקבעה ועדת המים המשותפת לישראל ולפלסטינים. ועדה זו הייתה אמורה ליישם את התקנות של סעיף 40 בהסכם, בנושאי מים ותברואה. הוועדה מורכבת ממספר שווה של משתתפים משני הצדדים. חלק מהחלטות הוועדה לא יושמו, בגלל חוסר תקציב או ממניעים פוליטיים^{[דרוש מקור][דרושה הבהרה]}.

יעילות אספקה וגבייה

כ-44% מהמים המופקים ברשות הפלסטינית הם מים שאינם מייצרים הכנסה , ואיש לא משלם עבורם מכיוון שהם דולפים או נגנבים.^{[דרוש מקור]}

רשות המים הפלסטינית גובה תעריפים נמוכים יחסית, שאינם מכסים את עלויות התפעול. בנוסף לכך, שיעורי הגבייה הממוצעים הם 50% בגדה המערבית ורק 20% בעזה.^{[דרוש מקור]}

איכות מי השתייה

על פי סקר^{[דרושה הבהרה]} משנת 2011, 70.9% ממשקי הבית בגדה המערבית סבורים שאיכות המים שלהם טובה, ורק 5.3% ממשקי הבית בעזה סבורים כך.^{[דרוש מקור]}

איבוד מים ובעיות ביוב

בשנת 2012 שיעור איבוד המים ברשת האספקה נאמד בכ-28% בגדה המערבית, וכמעט 50% בעזה^{[דרוש מקור]}. בגדה המערבית, פעולות שיקום ותחזוקה של תשתיות המים והביוב כפופות לאישור של ועדת המים המשותפת ושל צה"ל. איבודי המים בעזה נגרמו בין היתר בשל הרס תשתיות מים במבצעי צה"ל, במיוחד מבצע ימי תשובה (2004) ומבצע עופרת יצוקה (2008-2009).

השפעות מבצעי צה"ל בעזה והסגר על עזה

לאחר מבצע עופרת יצוקה, הבנק העולמי דיווח על נזקים חמורים בתשתיות המים והביוב ברצועת עזה. כמעט כל משאבות הביוב והמים הושבתו בשל מחסור בחשמל ודלק, וכן נוצר מחסור חמור בחלקי חילוף. מצב זה גרם להפסקות מים והצפות ביוב באזורים העירוניים של רצועת עזה, ונוצר חשש ממשבר הומניטרי.^{[דרוש מקור]}

הסגר על רצועת עזה מעכב אספקת חלקי חילוף ובכך מחמיר את בעיית המים ברצועה. סוכנויות סיוע ומספר פקידים באו"ם דרשו פתיחה מיידית של המעברים. על פי נתוני האו"ם משנת 2009, כ-60% מהאוכלוסייה ברצועת עזה חסרת גישה רציפה לאספקת מים.^{[דרוש מקור]}

מבצעי צה"ל פגעו במאגרי מים ובצנרת. נציג ועידת האו"ם לסחר ופיתוח מסר כי נפגעו גם בורות מים ותחנות שאיבה, וכי נחסמה הגישה לרוב תשתיות המים ברצועה.^{[דרוש מקור]}

כדי לפתור את משבר המים ברצועת עזה, ועדה של התוכנית הסביבתית של האו"ם המליצה על שיתוף פעולה בין ישראל, הרשות הפלסטינית, ממשלת חמאס ומצרים, שתעצור את הידרדרות איכות המים באקוויפר החוף, וכן תנסה לאתר מקורות נוספים למי שתייה. כמו כן קראה הוועדה לישראל לאפשר הכנסת חומרים וציוד שיאפשרו שיקום ופיתוח של מערכות המים והביוב.^{[דרוש מקור]}

השקעות ומימון פרויקטים בתחום המים והשפכים

רשות המים הפלסטינית מפרסמת דו"חות תקופתיים הכוללים מידע על פרויקטים בתחומי המים והביוב, ומקורות המימון לפרויקטים אלה.

עקב המצוקה בתחומים אלה, מדינות רבות וארגונים לא-ממשלתיים נחלצו לסייע ולתמוך בפרויקטים בתחום המים והשפכים. כמו כן קיימים מספר מיזמים במגזר העסקי.

ארגונים לא ממשלתיים

ארגונים לא-ממשלתיים פעילים מאוד בתחום הטיפול במים ובשפכים ברשות הפלסטינית. ארגונים אלה מאוגדים בארגון גג בשם PENGON, או "ארגונים פלסטיניים לא-ממשלתיים לאיכות הסביבה" , המפעילים מספר פרויקטים בתחום זה, בעיקר באמצעות אוניברסיטאות ומרכזי מחקר.

השתתפות המגזר העסקי

שני פרויקטים בהשתתפות המגזר העסקי הופעלו בעבר:

• חוזה לאספקת מים לרצועת עזה, באמצעות חברה ממצרים, משנת 1996 עד 2000. החוזה הוארך עד 2002 ואז הסתיים. במסגרת החוזה אותרו אלפי חיבורים לא חוקיים לרשת המים ותוקנו דליפות בצנרת. לאחר תום החוזה הועברה האחריות לרשות המים והביוב ברצועת עזה.^{[דרוש מקור]}
• חוזה לאספקת מים לאזור בית לחם וחברון, באמצעות שותפות עסקית צרפתית-לבנונית, משנת 1999 עד 2004. הפרויקט מומן ברובו על ידי בנק ההשקעות האירופי. במסגרת החוזה אותרו אלפי חיבורים לא חוקיים לרשת המים ותוקנו דליפות רבות בצנרת. פעולות אלה גררו תגובות עוינות מצד התושבים, והמימון לפרויקט נעצר והוא נקטע.^{[דרוש מקור]}

מימון חיצוני

מדינות רבות השקיעו סכומים ניכרים בשיקום תשתית המים והשפכים ברשות הפלסטינית:^{[דרוש מקור]}

• האיחוד האירופי, בעיקר באמצעות בנק ההשקעות האירופי, השקיע 137 מיליון אירו בגדה המערבית וברצועת עזה בין השנים 1995 ל-2010 בפרויקטים סביבתיים. כ-10% מהכספים הושקעו בתשתיות מים וביוב.
• ארגון הפיתוח הצרפתי תרם לשיקום תשתיות המים והביוב ברפיח, חברון ובשישה כפרים במחוז ג'נין.
• גרמניה, באמצעות גופים ממשלתיים ובנקאיים, תרמה לפיתוח תשתיות המים והביוב במזרח ירושלים, רמאללה, אל-בירה ושכם.
• הסוכנות השוודית לפיתוח בינלאומי תרמה לשיקום מערכות הביוב בעזה.
• הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי תרמה רבות למשק המים והשפכים ברשות הפלסטינית. עבודתם כללה שיקום מערכות מים וביוב עירוניות, החלפת משאבות מים, אספקת מים במיכליות לקהילות באזורים כפריים, ובורות לאגירת מי גשם למשפחות מעוטות יכולת. כמו כן סייעה הסוכנות להכין תוכנית לשיקום תשתית המים והתברואה.
• הבנק העולמי סייע בשנים 2005 עד 2010 בפיתוח תשתיות מים וביוב, בעיקר ברצועת עזה.

ראו גם

• משק המים והשפכים בישראל

קישורים חיצוניים

• סוגיית המים בין ישראל לפלסטינים, באתר הרשות הממשלתית למים ולביוב, ‏מרץ 2009.
• אליאור לוי, כמה מים צורכים הפלסטינים?, באתר ynet, 13 בפברואר 2014
• אפלייה באספקת המים, באתר בצלם, על סמך נתוני צריכת מים, ‏10 במרץ 2014.

קטגוריה:הרשות הפלסטינית: כלכלה קטגוריה:אספקת מים