הסכמי אוסלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת ההסכם, 13 בספטמבר 1993

הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל ובין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין, כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. השם הרשמי של הסכמים אלה הוא "הסכם העקרונות".

תוכן עניינים

1 רקע
2 המשא ומתן שקדם להסכמים
3 ההסכם הראשון
4 קבלת ההסכמים על ידי שני העמים
5 הרחבת הסכמי אוסלו
6 הסכם אוסלו ב'
7 הסכמי אוסלו בתקופת ממשלת נתניהו
8 איבוד האמינות
9 ראו גם
10 לקריאה נוספת
11 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע

לאורך השנים ממשלות ישראל חתרו להגיע להסכמי שלום עם מדינות ערב השכנות, אך סירבו למגעים עם אש"ף אשר פעלה בדרכי טרור וסרבה להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים. ישראל פעלה על כן להסדיר עם מדינות ערב השכנות את ההסדר על שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, ללא שיחות עם הפלסטינים. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצריים פתרון לבעיה הפלסטינית, על מנת שלא להצטייר כמדינה השוכחת את בעיית אחיה הערבים. הסכם השלום עם מצריים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע, אך בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל העניין לא קודם. לאחר שירדן משכה את ידיה מיהודה ושומרון, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך. הפעם הראשונה בה נפגשו נציגים ישראליים ופלסטינים בוועידה בינלאומית מוכרת הייתה בועידת השלום במדריד (1991). בוועידה סוכם כי ייפתחו בדצמבר של אותה שנה שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש. מדינת ישראל סירבה בכל תוקף לנהל שיחות עם אש"ף, אך הנציגים הפלסטינים לשיחות היו מקבלים הוראות מהנהלת אש"ף.

יצחק רבין עלה לשלטון בשנת 1992 לאחר שהבטיח שהוא יגיע להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים. לאחר שעברה שנה ואף יותר ולא נראתה התקדמות, רבין הסכים באוגוסט 1993 לאמץ את השיחות של שמעון פרס ישירות עם הנהגת אש"ף, דבר שהיה שינוי מוחלט במדיניות ישראל אשר סירבה לנהל שיחות עם ארגון הטרור אשר אמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל.

[עריכה] המשא ומתן שקדם להסכמים

במהלך שנת 1993 יזם סגן שר החוץ, יוסי ביילין, שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, ישירות עם הנהגת אש"ף. את ישראל ייצגו בשיחות ד"ר יאיר הירשפלד ורון פונדק. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, שאישר להמשיך בהן, מאחר שהעריך שלא יצא מהן דבר.

[עריכה] ההסכם הראשון

ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס, ב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורבגי יוהן יורגן הולסט.

באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין, ישראל:

הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ועל ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.

באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, אש"ף:

הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.
התחייב לבטל באמנה הפלסטינית את הסעיפים השוללים את קיומה של מדינת ישראל.
קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
קיבל את החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.
הודיע על נטישת הטרור והאלימות.
התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף
התחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית שינויים בסעיפים באמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של ישראל.

ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי". על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקני וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין המהוסס, כאשר קלינטון דאג לכך שערפאת יימנע מלנשק, כמנהגו, אותו או את רבין.

מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגה של ישראל מהיישובים הפלסטיניים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הייתה הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסכמה זאת לא הובאה בפני הציבור הישראלי במשך מספר שנים, מפחד התנגדות בדעת הקהל. נושאים כבדי משקל, ובהם שאלת מעמדה של ירושלים, בעיית הפליטים, גורל ההתנחלויות וגבולות הקבע, לא נכללו בהסכם.

[עריכה] קבלת ההסכמים על ידי שני העמים

כשנודעו לציבור הרחב, הציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגבי הסכמי אוסלו. רובו של הציבור נשטף בגל של תקווה לסיום האלימות, אך רבים בימין היו בטוחים שההסכם לא יניב את התוצאות המקוות של סיום האלימות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד אשר בקשו לתת הזדמנות להסכם עם הפלסטינים.

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. הקיצוניים, שכונו ארגוני הסירוב (החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית), התנגדו להסכמים מאחר ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל וסירבו להכיר ב"יישות הציונית". אליהם הצטרפו גם חלקים אחרים של אש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. התנגדותם התבטאה בהגברת מעשי הטרור, ולמעשה באופן פרדוכסלי פיגועי הטרור לאחר ההסכמים, היו עזים יותר, נרחבים יותר, וגבו קורבנות רבים יותר בצד הישראלי מאשר בתקופה של האינתיפאדה הראשונה. על פי הסטטיסטיקה בארבעת השנים שלאחר הסכמי אוסלו, (93-96), היו 256 נרצחים ישראלים בפעילות טרור, לעומת 97 בארבעת השנים שקדמו להן (89-92).

קיימת היום מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים אשר קיבלו את ההסכם עשו זאת מלכתחילה מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו, בהם השתמש רבות במונח ג'יהאד. במיוחד הסתמכו לנאום יוהנסבורג שבו השווה את ההסכם להסכם חודייבה שהנביא מוחמד חתם עם בני שבט קורייש, הסכם אשר מוחמד הפר. בנוסף, מביאים טוענים אלו את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור, ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים. בעקבות מבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים רבים הקושרים את הרשות הפלסטינית ואת ערפאת למימון ועידוד פעילות טרור.

לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו שהישראלים אינם ממלאים אחרי צפיותיהם בהפסקת ההתנחלויות (למרות שלא הייתה דרישה להפסקת התנחלויות בהסכם) וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הסירוב בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הסירוב.

[עריכה] הרחבת הסכמי אוסלו

הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994.
הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף (29 באוגוסט 1994).

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994.

[עריכה] הסכם אוסלו ב'

בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'", או בשמו הרשמי - הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.

במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית (בתחומים הנוגעים לשטח) וביטחונית של ישראל. בתחומים אזרחיים שאינם נוגעים לשטח (כמו רישוי עסקים, דיני עבודה וכדומה)- האחריות של הרשות הפלסטינית.

הסכם אוסלו השני עבר בכנסת ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. לעומת חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני אשר עזבו את מפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית" והצביעו נגד ההסכם, תמכו בו חברי סיעת יעוד אלכס גולדפרב וגונן שגב. סיעה זו התפצלה מ"צומת" ב-1994 וצורפה בראשית שנת 1995 לקואליציה. על חברי כנסת אלו נמתחה ביקורת שעיקרה שהסכם אוסלו ב' עבר בקולות אנשים שנבחרו לכנסת על ידי אנשי ימין שהצביעו "צומת".

קבוצת אנשי ימין בישראל הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.

אחד מאנשי הימין הקיצוני, יגאל עמיר, לא הסתפק בהפגנות, ורצח את ראש הממשלה, יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, במטרה מובהקת לעצור את ההסכם.

[עריכה] הסכמי אוסלו בתקופת ממשלת נתניהו

בבחירות שנערכו ב-1996 שונתה שיטת הבחירות, ולראשונה הונהגו בישראל בחירות אישיות לראשות הממשלה. לראשות הממשלה נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד. במהלך קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. במהלך כהונתו הוא המשיך בתהליך באיטיות, והביא לחתימת:

על אף שהתהליך המדיני לא נפסק לחלוטין, העובדה כי המו"מ להסדר קבע לא התחיל בשלב זה תסכלה רבים בציבור הפלסטיני, שחשו שישראל דוחה את העיסוק בנושא.

[עריכה] איבוד האמינות

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני באינתיפאדת אל-אקצה. מאז התגברות הטרור יותר ויותר פלסטינים וישראלים כאחד רואים את הסכמי אוסלו באור שלילי. במאי 2000, לפני פרוץ האלימות סקר של מכון תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב מצא כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת סקר שנערך במאי 2004 מצא כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.