הסכמי אוסלו
הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים מאז שנת 1993. השם הרשמי של הסכמים אלה הוא "הסכם העקרונות". ההסכם המקיף - "גישת החבילה",[1] נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
לאורך השנים ניהלו ממשלות ישראל שיחות עם מדינות ערב השכנות באשר לגורל שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, וסירבו לדון ישירות עם מי שראה עצמו כנציג הפלסטינים, אש"ף. במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים פתרון לבעיה הפלסטינית, והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אשר לאחר חמש שנים יבוא במקומה הסדר קבע. בהיעדר אינטרס מובהק למצרים ולישראל, העניין לא קודם. לאחר שירדן הודיעה בשנת 1988 על ניתוק הקשרים בינה לבין יהודה ושומרון, הופעל לחץ רב על ישראל והפלסטינים לקיים שיחות ביניהם על פתרון לסכסוך. הפעם הראשונה בה נפגשו נציגים ישראליים ופלסטינים בוועידה בינלאומית מוכרת הייתה בועידת השלום במדריד (1991). בוועידה סוכם כי ייפתחו בדצמבר של אותה שנה שיחות דו-צדדיות בוושינגטון. השיחות שהתקיימו בוושינגטון בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, לא הביאו להתקדמות של ממש. מדינת ישראל סירבה בכל תוקף לנהל שיחות עם אש"ף, אך הנציגים הפלסטינים לשיחות היו מקבלים הוראות מהנהלת אש"ף.
יצחק רבין עלה לשלטון בבחירות שהתקיימו ביוני 1992 לאחר שהבטיח שהוא יגיע להסדר עם הפלסטינים תוך שישה עד תשעה חודשים, אולם גם לאחר שנה לא הושג עם הפלסטינים כל הסכם.
במהלך שנת 1993 יזם סגן שר החוץ, יוסי ביילין, שיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, ישירות עם הנהגת אש"ף. את ישראל ייצגו בשיחות ד"ר יאיר הירשפלד ורון פונדק. עם התקדמות השיחות דיווח עליהן ביילין לשר החוץ, שמעון פרס, ובהמשך התקדמותן נמסר עליהן לראש הממשלה, יצחק רבין, שאישר להמשיך בהן, מאחר שלטענתו העריך שלא יצא מהן דבר.
[עריכה] ההסכם הראשון
ההסכם הראשון נחתם בחשאי באוסלו ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. ב-9 בספטמבר החליפו רבין וערפאת מכתבי הכרה הדדית דרך שר החוץ הנורבגי יוהאן יורגן הולסט.
באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ישראל:
- הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני.
- התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.
באיגרת הפלסטינית שנשלחה על ידי יו"ר אש"ף יאסר ערפאת, אש"ף:
- הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.
- קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
- קיבל את החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.
- הודיע על נטישת הטרור והאלימות.
- התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
- התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף.
- התחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלסטינית שינויים בסעיפים של האמנה הפלסטינית השוללים את זכות קיומה של ישראל.
ב-13 בספטמבר נערך על מדשאות הבית הלבן, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי".[2] על המסמך עצמו חתמו בשם ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף מחמוד עבאס, וכעדים מזכיר המדינה האמריקני וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנרי קוזירוב. אחרי החתימה נערכה לחיצת יד היסטורית בין ערפאת לבין רבין המהוסס, כאשר קלינטון דאג לכך שערפאת יימנע מלנשק, כמנהגו, אותו או את רבין.
[עריכה] תוכן הסכם אוסלו
בהסכם אוסלו, הוחלט על נסיגת ישראל מהיישובים הפלסטיניים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים. משום כך, מכונה לעתים ההסכם גם "עזה ויריחו תחילה". על-פי ההסכם, מיד אחרי נסיגת מדינת ישראל מרצועת עזה ויריחו, יועברו הסמכויות בכל שטחי יהודה והשומרון וחבל עזה בענייני חינוך, תרבות, בריאות, רווחה, מיסוי ישיר ותיירות לידי הרשות הפלסטינית, ותוקם משטרה פלסטינית. לאחר מכן יתקיימו בחירות למועצת הרשות הפלסטינית. ישראל תמשיך להיות אחראית על הגנה מאיומים חיצוניים ותישא באחריות כוללת לביטחונם של ישראלים בשטחים אלה. ישראל התחייבה לבצע נסיגות נוספות משטחים ביהודה ושומרון, אך בהסכם לא צוינו האזורים והיקפם.
לאחר תקופת הביניים יושג הסדר קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם קבע שהשיחות על הסדר הקבע יתקיימו לא יאוחר משלוש שנים לאחר הנסיגה הישראלית. נקבע גם שבהסכם הקבע יעלו לדיון הסוגיות בנושאי ירושלים, פליטים, התיישבות, סידורי בטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף.
[עריכה] המשך הסכמי אוסלו
הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:
- הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994.
- הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף (29 באוגוסט 1994).
[עריכה] הסכם טאבה (אוסלו ב')
ב-28 בספטמבר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'", או בשמו הרשמי - הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה.[3] הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.
במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:
- שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
- שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
- שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.
ב-6 באוקטובר התקיים דיון בכנסת על הסכם אוסלו ב'. בנאומו הסביר ראש הממשלה יצחק רבין כי מטרת ההסכמים היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תשמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.[4] ההסכם אושר ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני אשר עזבו את מפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית" הצביעו נגד ההסכם. לעומתם, תמכו בו חברי סיעת יעוד, אלכס גולדפרב וגונן שגב, שפרשו מ"מפלגת צומת" ב-1994 והצטרפו לקואליציה בראשית שנת 1995. על חברי כנסת אלו נמתחה ביקורת שעיקרה שהסכם אוסלו ב' עבר בקולות אנשים שנבחרו לכנסת על ידי אנשי ימין שהצביעו "צומת".
ב-4 בנובמבר 1995, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס הוביל את המשך מימוש הסכם אוסלו ב', בהעברת הערים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות.
[עריכה] תקופת ממשלת נתניהו ואחריה
בבחירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד. במהלך קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.
ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון, בו נקבע בנוסף מועד לנסיגות הבאות. ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.
חתימת הסכם ואי הביאה לנפילתה של ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, שבהן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ניסה להגיע להסכם סופי, אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה אינתיפאדת אל אקצה. בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המיסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי.
[עריכה] דעת הקהל
[עריכה] בישראל
אימוץ הסכמי אוסלו שכללה שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היה שינוי מוחלט במדיניות ישראל אשר סירבה עד אז לנהל שיחות עם ארגון הטרור אשר אמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל.
כשנודעו לציבור הרחב, הציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגבי הסכמי אוסלו. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר בקשו לתת הזדמנות להסכם עם הפלסטינים.
קבוצת אנשי ימין בישראל הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.
ב-4 בנובמבר נרצח יצחק רבין על ידי איש ימין קיצוני, יגאל עמיר, אשר ביקש למנוע ואף לעצור את התקדמות ההסכם.
קיימת היום מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים אשר קיבלו את ההסכם עשו זאת מלכתחילה מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו, בהם השתמש רבות במונח ג'יהאד. במיוחד הסתמכו על נאומו של ערפאת ביוהנסבורג שבו השווה את ההסכם להסכם חודייבה שהנביא מוחמד חתם עם בני שבט קורייש [דרוש מקור] , הסכם אשר מוחמד הפר. בנוסף, מביאים טוענים אלו את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור, ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים[דרוש מקור]. בעקבות מבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים רבים הקושרים את הרשות הפלסטינית ואת ערפאת למימון ועידוד פעילות טרור[דרוש מקור].
לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו כי הישראלים אינם ממלאים אחר ציפיותיהם ואינם מפסיקים את הבנייה בהתנחלויות וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הטרור בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הסירוב. הועלו גם טענות שהתנהלותו של בנימין נתניהו בססמה "יתנו יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", אשר התקדם באיטיות במסירת שטחי יהודה ושומרון לשליטה פלסטינית, הביאה לתסכול אצל הפלסטינים מההסכם. לטענתם, הקיפאון במשא ומתן על הסדר הקבע גרם לקריסת השלבים בתהליך שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולאינתיפאדת אל-אקצה [5].
התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני, שהגיע לשיאו באינתיפאדת אל-אקצה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי[6].
[עריכה] בקרב הפלסטינים
התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. עם זאת ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף [7].
ארגוני הסירוב, כמו החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל. אליהם הצטרפו גם חלקים אחרים של אש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. התנגדותם התבטאה בהגברת מעשי הטרור, ולמעשה פיגועי הטרור לאחר ההסכמים היו עזים יותר, נרחבים יותר, וגבו קורבנות רבים יותר בצד הישראלי מאשר במהלך האינתיפאדה הראשונה. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו, (1993-1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור, לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989-1992).
[עריכה] בעולם
הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. גם בוועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי הסכמי אוסלו. אחד מחברי הוועדה פרש מהועדה כאות מחאה על מתן הפרס ליאסר ערפאת.
[עריכה] ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
[עריכה] לקריאה נוספת
- לב גרינברג, שלום מדומיין, שיח מלחמה. כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל 1992-2006, הוצאת רסלינג, 2007.
- צרפתי אורלי. (2010). מאוסלו עד ההתנתקות: המאבק על ארץ ישראל השלמה בעיתוני חב"ד, הוצאת הספריה הציונית ואוניברסיטת תל אביב
[עריכה] קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
 |
פורטל המזרח התיכון | ||
 |
ההיסטוריה | ||
- נוסח הסכם אוסלו א' ומכתבי ההכרה ההדדיים, באתר מרכז ירושלים למדיה ותקשורת (באנגלית)
חתימת הסכמי אוסלו, באתר ה-BBC- מרכז תמי שטיינמץ לחקר השלום באוניברסיטת תל אביב ("מדד השלום" ו"מדד אוסלו" - סקרים חודשיים ביחס לדעת הקהל והציבור הישראלי ביחס לתהליך השלום)
- ריכוז של ההפרות הפלסטיניות של ההסכמים
- ד"ר יאיר הירשפלד מדבר על תפקידה של האקדמיה בהנעת תהליכים מדיניים, הרעיון שמאחורי הסכמי אוסלו ומבט עכשיווי על תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, באתר הערוץ האקדמי
- איך לא לעשות שלום: "סינדרום קונפליקט" ושקיעת הסכמי אוסלו, המכון האמריקאי לשלום
- התקפות טרור קטלניות מאז החתימה על ההסכמים 1993-2000 משרד החוץ הישראלי
- פרופ' משה מעוז, מדוע קרס תהליך אוסלו?, יולי 2001, באתר היום השביעי
- יואל פישמן, עשור להסכמי אוסלו: "המלחמה העממית" של אש"ף, נתיב, נובמבר 2003
- עתליה בן-מאיר, הלנצח תאכל חָרב? אוסלו ממרחק 13 שנה, נתיב, נובמבר 2004
- סופיות תביעות, מכון ראות
- עקיבא אלדר, ימי אוסלו העליזים, באתר הארץ, 11/09/09
- הסכמי אוסלו, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
- משה יעלון, ישראל והפלסטינים: חזרה ליסודות, תכלת 33, סתיו תשס"ט, 2008
- Fatal Terrorist Attacks in Israel Since the DOP (Sept 1993), אתר משרד החוץ (באנגלית)
מסמכים באתר משרד החוץ (באנגלית):
- הסכם אוסלו א'
- הסכם קהיר
- הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף
- הסכם אוסלו ב'
- פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון
- הסכם ואיי
[עריכה] הערות שוליים
- ^ גישת החבילה להסכם קבע באתר מכון ראות
- ^ Arab Israeli peace agreement, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
- ^ הסכם טאבה (אוסלו ב`), באתר הכנסת
- ^ הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה
- ^ פירוט השלבים שהוליכו להתפרצות המחודשת של הטרור הפלסטיני ניתן למצוא, בין השאר, בספר "קורבנות" מאת בני מוריס (גרסה עברית), עמ' 599-600.
- ^ במאי 2000, לפני פרוץ האינתיפאדה, מצא סקר של "מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום" באוניברסיטת תל אביב כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת, מצא סקר שנערך במאי 2004 כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.
- ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו, אוטונומיה של הונאה עצמית
| ההיסטוריה של מדינת ישראל | |||
|---|---|---|---|
|
.png)
