הסגר על רצועת עזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "המצור על עזה" מפנה לכאן. לערך העוסק במצור שערך אלכסנדר מוקדון על העיר עזה בשנת 332 לפנה"ס, ראו המצור על עזה (332 לפהנ"ס).

הסגר על רצועת עזה הוא סגר או הסגר שהוטל על רצועת עזה על ידי ישראל ומצרים החל מיוני 2007, בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, והתנערותו מההסכמים עליהם חתמה הרשות הפלסטינית עם ישראל ומצרים. עוד לפני הסגר המלא שימרה ישראל שליטה על המרחב הימי והאווירי של רצועת עזה מייד עם תום ההתנתקות, אך מדיניות הסגר הקשיחה את תנאי המעבר של אנשים וסחורות לתוך רצועת עזה וממנה, במטרה למנוע הכנסת אמצעי לחימה ואמצעי בניית ביצורים לעזה. לאורך כל תקופת הסגר, וכן לפניה, אפשרה ישראל אספקת חשמל לעזה וכן הכנסת מזון ותרופות.

ביוני 2010, בעקבות אירועי המשט לעזה, החליטה מצרים לפתוח את מעבר רפיח, שבינה לבין רצועת עזה, לשם העברת ציוד וסחורות.‏[1] ב-28 במאי 2011, לאחר ההפיכה במצרים, החליט השלטון החדש במדינה לפתוח את מעברי הגבול ברפיח באופן נרחב יותר, המאפשר תנועת בני אדם וסחורות בין מצרים לבין רצועת עזה.

תחילת הסגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסגר על רצועת עזה.

מאז ביצוע ההתנתקות שולט צה"ל על המרחב הימי והאווירי של רצועת עזה אך סחורות עברו במעברי הגבול יחסית בחופשיות, בכפוף לפיקוח ישראלי. בעקבות ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה ב-2007, הודיע חמאס כי הוא מתנער מהסכמי הביטחון שהוסכמו בין הרשות הפלסטינית, ישראל ומצרים, ואף איים לבצע פיגועים בישראל.

כתגובה, החליט הקבינט להכריז על רצועת עזה כעל שטח עוין‏[2]. עם ההחלטה הקשיחה ישראל את תנאי המעבר של אנשים וסחורה במעברי הגבול עם עזה, בטענה שההגנה של אנשי הפת"ח, שאיבדו את שליטתם בעזה, כבר איננה מספקת את ישראל. לפי מדיניות זו, מתאפשר רק מעבר של מוצרים העשויים למנוע משבר הומניטארי או תברואתי, וכן דלק, חשמל וכסף למימון התשתית הבנקאית של עזה. הסנקציות הוחרפו לאחר מכן, כתגובה לירי רקטות קסאם על יישובי הדרום. כמו כן, מדי פעם נסגרו המעברים לצורך שיקומם ושיפור אבטחתם לאחר שהפלסטינים חיבלו בהם בפיגועי טרור.

גם מצרים סגרה את הגבול בינה לבין הרצועה ב-7 ביוני 2007, בזמן הלחימה בין פת"ח וחמאס, מחשש לזליגה של פעולות טרור מצד חמאס לתוך מצרים.

פריצת גבול עזה-מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטע בציר פילדלפי, בגבול בין מצרים ועזה, נפרץ בסדרה של פיצוצים ב-23 בינואר 2008. אנשי חמאס הצליחו לפוצץ גדר גבול ליד מעבר רפיח, והרסו חלק מהגדר שנבנתה בידי ישראל. בו ביום החלה תנועה ערה של פלסטינים לסיני, מתוך כוונה להצטייד במזון, בדלק, בסיגריות ובפריטים נוספים אשר הפכו לנדירים או יקרים עקב הסגר. האו"ם העריך כי כמחצית מ-1.5 מיליון תושבי הרצועה חצו את הגבול לתוך מצרים. צבא מצרים נמנע בתחילה מלהגיב, ורק לאחר 11 יום, ב-3 בפברואר 2008, סגר מחדש את הגבול עם רצועת עזה, והתאפשרה רק תנועה של תושבים חוזרים.

תחילתה וסופה של ההודנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 ביוני 2008 הוכרז על הודנה בין ישראל לבין חמאס למשך שישה חודשים, ונחתם הסכם בין נציגים של ממשלת ישראל ושל חמאס, בתיווכה של מצרים. הסכם זה היה אמור להפיג חלק מההגבלות, אולם בפועל רק כמות מועטה של סחורה עברה מישראל לרצועת עזה. בתום ההסכם, ב-19 בדצמבר 2008, הודיע חמאס שמבחינתו ממשלת ישראל לא מילאה את חלקה בהפסקת האש בכך שהמשיכה את "המצור הכלכלי" על עזה. ישראל דחתה טענה זו, ואמרה כי הסגר נועד לבודד את חמאס ולמנוע ירי טילים על יישובים ישראלים בנגב.

ב-23 בדצמבר 2008, חמאס אמר כי יסכים לחדש את הפסקת האש, בתנאי שהסגר על עזה יסתיים. ב-26 בדצמבר אפשרה ממשלת ישראל באופן זמני הכנסת אספקה לרצועה, על מנת למנוע משבר הומניטארי. למחרת נפתחה הפעולה הצבאית בעזה.

טיעונים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת ז'נבה הרביעית (1949) מגדירה כללים להגנה על אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש. האמנה הורחבה בשנת 1977, כך שהתקנות יכללו גם הגנה על אוכלוסייה אזרחית בעימותים צבאיים שאינם מוגדרים כמלחמה. מועצת הביטחון של האו"ם קבעה בשנת 1979 שהאמנה הרביעית חלה גם בשטחים שנתפסו על ידי ישראל בשנת 1967, כולל רצועת עזה. ישראל חתומה על אמנת ז'נבה הרביעית מאז שנת 1951[3], אך היא מעולם לא קיבלה באופן רשמי את הטענה שהאמנה אמורה לחול בשטחי עזה והגדה המערבית, וטענה כי האמנה חלה רק על שטחים של מדינה ריבונית שנכבשו על ידי מדינה ריבונית אחרת. עם זאת, ישראל מוכנה לספק לאוכלוסיית עזה "צרכים הומניטאריים".

לאחר יישום תוכנית ההתנתקות, נסוגו כוחות הצבא של ישראל משטח עזה. עם זאת, ישראל ממשיכה לשלוט במרחב האווירי של עזה, בקו החוף, ועל חלק מהגבול הקרקעי (לא כולל ציר פילדלפי, גבולה של עזה עם מצרים). כמו כן, ישראל שולטת על מרשם האוכלוסין של עזה ועל אספקת אנרגיה ודלק, לתוך ומתוך הרצועה. לכן, אף על פי שישראל לא חתמה על ההרחבות לאמנת ז'נבה, קיימת ציפייה בקהילייה הבינלאומית שהיא תכבד אותה.

טיעוני ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל הכריזה על עזה "ישות עוינת", ועקב כך טוענת כי היא אינה אחראית מבחינה משפטית לאוכלוסיית עזה ולא חייבת לעזור לה מעבר למינימום הנדרש כדי למנוע משבר הומניטארי. ישראל טוענת גם כי לא ניתן להתעלם גם מזכותה להגנה עצמית. לטענתה, מוטב להפעיל סנקציות כלכליות מאשר כוח צבאי, כדי ללחוץ על ממשלת חמאס בעזה להפסיק את התקפות הקסאמים על יישובים ישראלים (המהווים הפרה של אמנת ז'נבה, האוסרת תקיפת אזרחים).

בינואר 2010 קבעה ועדת טירקל כי לא נמצאו הוכחות להפרת זכויות האדם בעזה. לדברי הוועדה הצעדים שנקטה ישראל היו מידתיים ולפי כללי החוק הבינלאומי.‏[4]

טיעונים משפטיים נגדיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון Human Rights Watch כמו ארגונים זכויות אדם נוספים בעולם וגם ארגונים ישראלים‏[5], טוענים כי ישראל היא עדיין הכוח הכובש בעזה, ולכן היא האחראית על עזה לפי אמנת ז'נבה. טענה נוספת היא כי גם אם עזה נתפסת כ"ישות עוינת", הסנקציות הכלכליות מהוות ענישה קולקטיבית שלא מבחינה בין צרכים אזרחיים לצבאיים, בניגוד לאמנת ז'נבה.

דו"ח פאלמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המשט לעזה ב-2010 והעימות האלים על הספינה "מאווי מרמרה", הקים האו"ם ועדת חקירה בראשות ג'פרי פאלמר. בדו"ח שהגישה הוועדה בספטמבר 2011 נקבע כי הסגר הימי על עזה חוקי.

ביקורת בינלאומית על הסגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בינואר 2008, מועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם פרסמה הצהרה המגנה את ישראל, קוראת להסיר את המצור על רצועת עזה, לאפשר המשך אספקת מזון, דלק ותרופות, ולפתוח מחדש את מעברי הגבול.‏[6] לדברי הג'רוזלם פוסט, זאת הייתה הפעם ה-15 בתוך פחות משנתיים שהמועצה גינתה את ישראל בהקשר של זכויות האדם ב"שטחים הפלסטיניים". ישיבות המועצה מוחרמות על ידי ישראל וארצות הברית.

במרץ 2008, מספר ארגונים בינלאומיים, ביניהם נציגי אמנסטי בבריטניה וארגון אוקספם, פרסמו דו"ח שלפיו המצב ההומניטארי ברצועת עזה הוא החמור ביותר מאז תחילת הכיבוש הישראלי ב-1967. הם דחקו בישראל להסיר את הסגר, וטענו כי הוא מהווה ענישה קולקטיבית נגד 1.5 מיליון תושבי רצועת עזה.

ריצ'רד פאלק, נציג מועצת האו"ם לזכויות האדם, פרסם מאמר שבו השווה את הסגר על עזה למחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה, וטען שהסגר הוא פשע נגד האנושות. בעקבות דברים אלה הכריזה מדינת ישראל על פאלק כאישיות בלתי רצויה[7]. ב-14 בדצמבר 2008 נחת פאלק בישראל על מנת לסייר בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה. ישראל מנעה ממנו כניסה למדינה משום שהוגדר כאישיות בלתי רצויה וששליחותו מעוותת מכיוון שהוא מורשה לחקור רק הפרות זכויות אדם שנעשו על ידי מדינת ישראל‏[8], וכן כיוון שלא תאם עם ישראל את הביקור‏[9]. פאלק גורש לז'נבה; לטענתו, הוא הוחזק במעצר במשך 15 שעות‏[10] טרם הגירוש, אך בעיתונות דווח כי האיש גורש מיד עם נחיתתו‏[9][11].

המצב מהטלת הסגר והלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל התירה מדי יום כניסה של כ-100 משאיות‏[12] עם מוצרי מזון בסיסיים לרצועת עזה. עד עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, ביוני 2007, עברו כ-475 כלי רכב עם סיוע הומניטארי במעברי הגבול מדי יום.

לאחר מבצע עופרת יצוקה, נמשך הסגר על רצועת עזה, ולא הייתה כמעט אפשרות להכניס או להוציא מעזה סחורה. ישראל אף שולטת על תחום המים הטריטוריאליים ומונעת פריקת סחורה מאניות ישירות ברצועה. על פי דיווחי אונר"א, שרבים מבכיריו בעזה הם בכירים גם בחמאס‏‏‏[13], שירותי הבריאות נפגעו קשות כתוצאה ממחסור בציוד רפואי ומעיכובי תשלומים לעובדי בתי החולים. מעבר קרני נפתח לעתים רחוקות ולמשך פרקי זמן קצרים, דבר שגרם למחסור במוצרי מזון בסיסיים ברצועת עזה, וחוסר יכולת לייצא תוצרת חקלאית ממנה. נכון למרץ 2014, מעבר קרני סגור, ונפתח בפעם האחרונה בשנת 2011. מעבר כרם שלום הוא מעבר הסחורות היחיד הפתוח בין רצועת עזה לישראל.

רשימת הסחורות אותן ישראל מתירה להכניס לרצועה כללה כמאה מוצרים, והייתה חסויה, טענת המדינה הייתה חשיפתה עלולה לגרום "לפגיעה בביטחון המדינה ואף עלולה לפגוע ביחסי החוץ שלה".‏[14]

בנוסף לכך, החרם הכלכלי של מדינות המערב על ממשלת חמאס חונק את הכלכלה המקומית. רמת האבטלה ברצועת עזה גבוהה, וחלק מהתושבים מנועים מלהגיע למקומות העבודה שלהם מאז תחילת הסגר. לפי נתונים פלסטיניים רשמיים, כמחצית מתושבי רצועת עזה חיים מתחת לקו העוני,[דרוש מקור] ולפחות 32.5% מכלל האוכלוסייה הוא מובטל (נכון לרבעון השלישי של 2013)‏[15]. רוב התושבים חיים על פחות מ-$2 ליום[דרוש מקור]. ב-2012 58% מתושבי הרצועה נעזרו בארגוני הסיוע כדי להשיג מזון, ו-74% מכלל תושבי הרצועה קיבלו סיוע מארגונים הומניטריים מכל סוג שהוא‏[16], לעומת 80% ב-2010‏[17] ו-63% בשנת 2006.

ביולי 2013, מנהרות רבות בין רצועת עזה למצרים נסגרו בידי כוחות הביטחון המצריים, בשל הדחת הנשיא מורסי במצרים וההסלמה בסיני. המדיניות המצרית ביחס לרצועת עזה השתנתה, ובעקבות סגירת המנהרות נרשמה ירידה משמעותית בכמות הסחורות שנכנסו לרצועה‏[18]. באותה תקופה נרשמה גם עלייה של 38 אחוזים בכניסת הסחורות לרצועה מישראל דרך מעבר כרם שלום.

הייצוא של סחורות מרצועת עזה נאסר לאחר השתלטות חמאס על הרצועה ב-2007. ב-2010, לאחר משט המרמרה, החלה לאפשר ישראל יצוא בהיקפים מצומצמים מרצועת עזה לחו"ל‏[19]. הסחורות מהרצועה עוברות מאז דרך ישראל (בנמל אשדוד או בנתב"ג), והיקף היצוא השנתי הסתכם ב-2013 ב-182 משאיות סחורה – ממוצע של כ-15 משאיות בחודש‏[20]

תנועת אנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הוטל הסגר על הרצועה, מונעת ישראל תנועת אנשים לתוך הרצועה או אל מחוץ לה דרך מעברי הגבול עם ישראל. פלסטינים המתגוררים ברצועה אינם רשאים לצאת ממנה לשטח ישראל ובני משפחתם (כולל בני זוג, הורים או ילדים) אינם רשאים לבקרם, אלא במקרים המוגדרים בידי ישראל כהומניטריים וחריגים (לוויות, מחלות קשות, אירועי אבל וכדומה). בנוסף, ישראל מתירה יציאה מהרצועה דרך שטח ישראל לצורך טיפול רפואי מציל חיים; עם זאת, היא נוטה שלא לאשר יציאה מהרצועה לצרכים רפואיים אחרים (מניעת אבדן ראייה וכו') [דרוש מקור]. מעבר אנשים מהרצועה ואליה מבוצע דרך מצרים [דרוש מקור].

כמו כן, אוסרת ישראל על פלסטינים המוגדרים על ידה כ"תושבי רצועת עזה" להימצא בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. הגדרה זו חלה גם על פלסטינים המתגוררים במשך שנים בגדה, אולם ברישומים הישראליים כתובתם רשומה עדיין ברצועה, עקב מדיניות ישראל שלא לעדכן את העתק מרשם האוכלוסין הפלסטיני שבידיה, מאז שנת 2000‏[21]. כך, מונעת ישראל חזרת פלסטינים לביתם בגדה, לרבות דרך ירדן, אם כתובתם רשומה ברצועת עזה; ואף מגרשת לרצועה, באופן אקטיבי ויזום, פלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון, אם כתובתם רשומה ברצועה. כאמור, ישראל אינה מתירה עוד למי שגורש לרצועה לצאת ממנה‏[22].

בשל מדיניות זו, מכונה רצועת עזה בידי מבקרי המדיניות הישראלית "בית הכלא הגדול בעולם". בעוד שישראל הגמישה את מדיניות מעברי הסחורות בעקבות פרשת המשט לעזה, מדיניותה בנוגע לתנועת אנשים דרך המעברים בתחומי ישראל, וכן דרך הים והאוויר נותרה בעינה.

תשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד יישום תוכנית ההתנתקות, הייתה הכלכלה הפלסטינית בשליטה ישראלית. עם זאת, ישראל לא פיתחה תשתיות מספקות לאוכלוסייה הפלסטינית ברצועה, ובכך הפכה כלכלת הפלסטינים ברצועה להיות תלויה באופן בלעדי בכלכלה הישראלית. מאחר שליישום תוכנית ההתנתקות לא קדמה יצירת תשתית חלופית לזו הישראלית, נותרה האוכלוסייה הפלסטינית תלויה באספקה חיצונית, למשל בתחום משק החשמל והדלק.

עם הטלת הסגר על הרצועה, צמצמה ישראל את אספקת הדלק והחשמל לרצועה. ארגוני זכויות אדם טוענים, כי בעקבות הירידה באספקת הדלק והחשמל נפגעה תשתית הביוב והמים ברצועה, נפגעה פעולתם של בתי חולים, וברוב שטחי הרצועה יש הפסקות חשמל יזומות לפרקי זמן ארוכים במשך היום [דרושה הבהרה].

אזורים אסורים בתנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל העימות עם החמאס, הכריזה ישראל על אזורים בתוך הרצועה והסמוכים לגדר המערכת כאזורים האסורים לתנועת פלסטינים, וכל תנועה או נוכחות בהם עשויה להביא לירי מצד ישראל, בעיקר בגלל פעילות חבלנית בעבר. במאי 2009 הפיץ צה"ל כרוזים שבהם הזהיר שלא להיכנס לאזורים שבמרחק עד 300 מטר מהגדר. דו"ח של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטחים העריך שבפועל בתקופה שבין נובמבר 2008(עם קריסת הפסקת האש) ועד אוגוסט 2010 ההגבלות נאכפו באופן לא עקבי עד לטווח של 1000-1500 מטר מהגדר המהווים כ17% משטחה של רצועת עזה. ע"פ הדו"ח שטחים אלו כוללים אדמות חקלאיות וכן 7 בתי ספר, ובכך נפגעת יכולתם של תושבי הרצועה להתפרנס ולזכות בחינוך והשכלה. ‏[23] באופן דומה, אוסרת ישראל על שיט מעבר למרחק מסוים מהחוף, בכך נפגע ענף הדיג של הרצועה, שכן הדיג מותר רק במים הרדודים יחסית, בהם אין הרבה דגה.‏[24]

בדו"ח של הצלב האדום שפורסם ביוני 2009 נאמר:

"בשנתיים שחלפו נתונים 1.5 מיליון הפלסטינים המתגוררים ברצועת עזה במעגל בלתי נגמר של מחסור וייאוש כתוצאה מהסכסוך, ובעיקר כתוצאה ישירה של סגירת המעברים"‏‏‏[25]

לאחר הפסקת האש שלאחר מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012 פרסם המתפ"ש(מתאם פעולות הממשלה בשטחים) שהשטח האסור בכניסה צומצם ל100 מטר אך דובר צה"ל מסר לארגון "גישה" כי השטח האסור הוא 300 מטר. ‏[26]

ארגון OHCHR הוציא דו"ח במאי 2013 שעסק במדיניות ישראל בנושא זה לאחר הפסקת האש.‏[27]

המשטים לעזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המשט לעזה (2010), המשט לעזה (2011)

בסוף מאי 2010 התקיים משט של כמה ספינות שיצאו מטורקיה לעבר עזה. מטרת המשט על פי דברי מארגניו הייתה הבאת ציוד הומניטרי לתושבי רצועת עזה. ב-31 במאי 2010 פשט חיל הים הישראלי על הספינות שהיו בדרכן לעזה. במהלך ההשתלטות על אחת האוניות התרחש עימות אלים במסגרתו נהרגו תשעה מנוסעי האוניה (כמעט כל ההרוגים על הספינה, היו חברים בארגונים איסלאמיים קיצונים בטורקיה, וכמחציתם אף הכריזו על תקוותם למות כשאהידים.‏[28]) ונפצעו מספר חיילים ועשרות נוסעים. בסיום הפעולה נעצרו הספינות ונגררו לנמל אשדוד. בשל הפעולה ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות ובמועצת הביטחון של האו"ם. באוקטובר 2012 השתלטו לוחמי השייטת על הספינה הפינית "אסטל" שהייתה בדרכה לרצועת עזה.‏[29]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עלי ואקד ורועי נחמיאס, מובארק פתח את מעבר רפיח; "שלא יסגרו", 1.6.10, אתר ynet
  2. ^ כינוס הקבינט המדיני-ביטחוני, משרד ראש הממשלה, 19 בספטמבר 2007
  3. ^ על אמנת ז'נבה הרביעית | האגודה לזכויות האזרח בישראל
  4. ^ אטילה שומפלבי ואביעד גליקמן, טירקל: הסגר חוקי, אין רעב ולא נפגעו זכויות, באתר ynet‏, 23 בינואר 2011
  5. ^ מכון ראות, ההיבטים המדיניים של תוכנית ההתנתקות, 10 במרץ 2005
  6. ^ SIXTH SPECIAL SESSION OF HUMAN RIGHTS COUNCIL CONCLUDES WITH CALL ON ISRAEL TO END SIEGE IMPOSED ON OCCUPIED GAZA STRIP
  7. ^ ניר יהב, טלי גולדשטיין, פנחס וולף ומערכת וואלה! חדשות, גורמים במשרד החוץ: פאלק לא רצוי פה, באתר וואלה!, 15 בדצמבר 2008
  8. ^ יואב שטרן, שליח האו"ם לבחינת זכויות אדם בשטחים גורש מישראל, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2008
  9. ^ 9.0 9.1 רויטרס, בכירה באו"ם זועמת: למה גורש השליח מישראל?, באתר ynet‏, 16 בדצמבר 2008
  10. ^ ריצ'רד פאלק, My expulsion from Israel, באתר הגארדיאן, 19 בדצמבר 2008
  11. ^ AP, מועצת זכויות האדם של האו"ם גינתה את ישראל, באתר ynet‏, 12 בינואר 2009
  12. ^ רוני סופר, הקלות במעבר לעזה? השר כץ יגבש תוכנית, 13.6.10, אתר ynet
  13. ^ ‏יהונתן דחוח-הלוי (מאמר דעה), אמת אחרת על אונר"א, באתר ynet‏, 19 בינואר 2009‏
  14. ^ עמירה הסלמה אסור להכניס כוסברה לרצועת עזה? סוד ביטחוני, באתר הארץ, 7 במאי 2010
  15. ^ מידעזה, מתוך אתר "גישה"
  16. ^ מתוך דו"ח תוכנית המזון העולמית, 2012 (עמ' 50).
  17. ^ אמנסטי: 4 מתוך 5 עזתים תלויים בסיוע הומניטרי, ynet, 27 במאי 2012.
  18. ^ הצבא המצרי סוגר את צינור החמצן הכלכלי לעזה, באתר "הארץ", 21 ביולי 2013
  19. ^ לאכול חומוס ישראלי בעזה, ynet, 9.3.14.
  20. ^ לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטחים (OCHA).
  21. ^ Dan Izenberg, New law could deport thousands of West Bank Palestinians, The Jerusalem Post, 12.4.10
  22. ^ Rights groups petition against West Bank deportation policy, The Jerusalem Post, 05/30/2010
  23. ^ דו"ח מיוחד של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטחים, אוגוסט 2010
  24. ^ עקיבא אלדר, מדיניות ההגבלות של צה"ל פוגעת בעזתים בים וביבשה, הארץ, 19.8.10
  25. ^ הצלב האדום: 1.5 מיליון פלסטינים חיים במעגל בלתי נגמר של מחסור וייאוש, באתר הארץ, 29 ביוני 2009‏
  26. ^ הפוסט בדף הפייסבוק של ארגון "גישה"
  27. ^ http://www.globalprotectioncluster.org/_assets/files/field_protection_clusters/Occupied_Palestinian/files/oPt_PC_Analytical_Update_Access_Land_in_ARA_05.2013_EN2013.pdf
  28. ^ פורסמו שמות הרוגי המרמרה: כמעט כולם חברים בארגונים איסלאמים קיצוניים, נענע10, 20.6.10
  29. ^ יואב זיתון, לוחמי חיל הים השתלטו על הספינה לעזה, באתר ynet‏, 20 באוקטובר 2012