סולטאן אל-אטרש

סולטאן אל-אטרש
سلطان الأطرش
לידה	5 במרץ 1891; אל-קורייא, סוריה העות'מאנית
פטירה	26 במרץ 1982 (בגיל 91); אל-קורייא, סוריה
מדינה	סוריה

סולטאן אל-אטרש (בערבית: سلطان الأطرش; ידוע גם בשם סולטאן באשא אל-אטרש, سلطان باشا الأطرش; 1891-1982‏) היה מנהיג דרוזי בולט, לאומן סורי ומנהיג המרד הדרוזי בשנים 1925–1927. אל-אטרש עמד בראש מאבקים נגד האימפריה העות'מאנית, וצרפת בעת שליטתן בסוריה. אל-אטרש הוא בין הדמויות הבולטות ביותר בהיסטוריה של הדרוזים במאה ה-20, ובעל השפעה מרכזית על גורלו של הר הדרוזים ואף על דרכה של סוריה.

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-אטרש נולד בכפר אל-קראייה, כ-20 ק"מ מדרום לא-סווידא למשפחה דרוזית ענפה וידועה אשר שלטה באזור מאז 1879. אביו זוקן ניהל בשנת 1910 קרב נועז כנגד צבא האימפריה העות'מאנית ליד א-כפיר, במהלכו נפל לידי הצבא העות'מאני והוצא להורג בשנת 1911. לאחר שהצבא העות'מאני השתלט על הר הדרוזים, גויסו מאות צעירים דרוזים לשורותיו, בהם אף סולטאן אל-אטרש, ונשלחו להילחם בבלקן. אולם, בשנות מלחמת העולם הראשונה הרפו העות'מאנים משליטתם באזור מחשש למרד. באותה עת יצר סולטאן קשר עם פעילי התנועה הפאן-ערבית ובמיוחד עם מנהיגי המרד הערבי. עם פרוץ המרד הערבי הניף מעל ביתו ומצודת סַלְחַרְד את דגל המרד הערבי.

כאשר הגיעו הכוחות הערבים לעקבה הוא שלח אלף מאנשיו להצטרף למרד. כאשר הגיעו הכוחות לבוסרה הצטרף אף הוא לכוחות בראש 300 לוחמים נוספים מאנשיו. ב-29 בספטמבר 1918 היו כוחותיו הראשונים שנכנסו לדמשק והניפו את דגל המרד על בית הממשלה. סולטאן היה ידידו הקרוב של האמיר פייסל, מנהיג המרד, והאחרון העניק לו את התואר אמיר ודרגת גנרל בצבא סוריה. פייסל, אשר הומלך מאוחר יותר למלך עיראק, סייע רבות לסולטאן אל-אטרש בשנות גלותו.

ממלכת סוריה הצעירה נפלה לידי הצרפתים ב-24 ביולי 1920 לאחר קרב מייסלון. עוד בטרם הספיקו כוחותיו של אל-אטרש להגיב, נכנסו הצרפתים לדמשק והשתלטו על המדינה. סוריה חולקה לחמש יחידות שלטוניות, האחת מהן הייתה הר הדרוזים. ב-7 ביולי 1922 לכדו חיילים צרפתים את אדהם חנג'ר, לבנוני שיעי אשר ביקש מקלט בביתו של אל-אטרש, זאת בשעה שאל-אטרש נעדר מביתו. חנג'ר נעצר בחשד שניסה להתנקש בחיי גנרל אנרי גורו (בצרפתית: Henri Gouraud). עם שובו לביתו דרש אל-אטרש את שחרורו של חנג'ר, אולם הצרפתים סירבו לדרישה. ימים ספורים אחר כך תקף אל-אטרש בראש אנשיו שיירה צבאית צרפתית בהנחה שחנג'ר מובל בה לדמשק, בשעה שחנג'ר הועבר לדמשק בטיסה. הצרפתים הגיבו בהריסת ביתו של אל-אטרש והוצאת צו למאסרו. אל-אטרש נמלט לירדן והמשיך בפשיטות מעבר לגבול על מוצבים צרפתים. עשרה חודשים מאוחר יותר חננו הצרפתים את אל-אטרש והוא שב לסוריה.

המרד הדרוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המרד הדרוזי

בשנת 1925 הנהיג סולטאן אל-אטרש מרד אשר פרץ בהר הדרוזים והתפשט לכל חלקי סוריה וחלקים מלבנון. מרד זה הוא בין הבולטים במנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון ובמהלכו נוהלו קרבות עזים בכוחות הצרפתים. ב-23 באוגוסט 1925 הכריז סולטאן אל-אטרש על המרד בצרפתים ועד מהרה פרצו קרבות בדמשק, בחומס ובחמאת. אל-אטרש הצליח לנצח במספר קרבות בתחילת המרד, אולם הצרפתים תגברו את כוחותיהם באלפי חיילים ובציוד חדיש והצליחו לכבוש מחדש את הערים המורדות. בשנת 1927 דוכאו אחרוני המורדים. אל-אטרש נידון על ידי הצרפתים למוות, אולם נמלט מבעוד מועד לירדן. הוא שב לסוריה רק בשנת 1937 לאחר שזכה לחנינה ולאחר שנחתם הסכם העצמאות הסורי-צרפתי בשנת 1936. בשובו חיכה לו קהל המונים. בסוף שנות ה-30 קיים אל-אטרש מגעים עם אבא חושי ממנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל.

מקומו במדינה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-אטרש נטל חלק פעיל בהתקוממות הסורית בשנת 1945, אשר הובילה לעצמאותה של סוריה. בשנת 1948 הוא קרא לכינונו של צבא ההצלה לשחרורה של פלסטין אליו התנדבו מאות דרוזים צעירים אשר נלחמו במלחמת העצמאות.

בתקופת שלטונו של אדיב שישכלי נרדף אל-אטרש בידי השלטונות על רקע התנגדותו למדיניות הממשל. בחודש דצמבר 1954 עזב אל-אטרש את סוריה ועבר לירדן. הוא שב לסוריה רק לאחר נפילת משטרו של שישכלי. בשנת 1958 תמך אל-אטרש ביוזמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, והתנגד נחרצות לפילוגה של הרפובליקה בשנת 1961. אל-אטרש נודע אף בזכות תרומתו לפיתוח החברתי של הר הדרוזים.

דמותו של אל-אטרש בתרבות הדרוזית והערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-אטרש היה אחד המנהיגים הבולטים בהיסטוריה המודרנית של סוריה והעולם הערבי, ובמיוחד בתרבות הדרוזית. פסלים רבים של אל-אטרש ניצבים בכיכרות יישובים בהר הדרוזים, ותמונתו תלויה בבתים רבים באזור. בקהילות דרוזיות בסוריה ומחוצה לה נקראו על שמו מוסדות ציבור ורחובות. דמותו אף בולטת בפולקלור הדרוזי ונזכרת רבות בשירה העממית. הדרוזים רואים בו מופת לפטריוטיות, אומץ וחילוניות. בעת שהנהיג את המרד הדרוזי נודע אל-אטרש באמרתו "הדת לאל, האומה לכל". בכל נאומיו ופרסומיו הקפיד להימנע מלהידרש לסמלים דתיים. אל-אטרש אף דחה את הצעת הצרפתים להענקת עצמאות להר הדרוזים ודרש את עצמאותה של סוריה כולה. לאחר כינונה של המדינה הסורית סירב אל-אטרש לקבל עליו משרה שלטונית.

בתקופת הרפובליקה הערבית המאוחדת ביקר הנשיא גמאל עבד אל נאצר בא-סווידאא והעניק לאל-אטרש את אות הכבוד הגבוה ביותר של הרפובליקה. בשנת 1970 הכיר הנשיא חאפז אל-אסד בתפקידו ההיסטורי של סולטאן אל-אטרש בקוממיותה של סוריה.

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולטאן אל-אטרש נפטר ב-26 במרץ 1982 מהתקף לב. במסע הלווייתו השתתפו למעלה ממיליון אבלים ונשיא סוריה אל-אסד הוציא מנשר רשמי המכתיר את אל-אטרש למפקד הכללי של המרד הדרוזי.

אל-אטרש מונצח ברוב היישובים הדרוזיים, ברחבי האזור ובכלל זה בישראל, בדרך כלל מדובר בכיכר ועליה מוצב פסלו של המנהיג, רכוב על סוסו (או לידו), נושא את דגל המרד, כמו:

פקיעין - פסלו של אל-אטרש במעיין הכפר, לצד פסלו של כמאל ג'ונבלאט. הפסל בפקיעין עשוי שיש לבן ובו נראה אל-אטרש ליד סוסו כשהוא נושא חרב. בטקס חנוכת הפסל נכחו מכובדי העדה הדרוזית בישראל, ומוואפק טריף נשא דברים.
חורפיש - ראה צילום בערך זה.
ג'וליס - כיכר ופסל של סולטאן אל אטרש רוכב על סוסו מניף את דגל המרד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא פסלים של סולטאן אל-אטרש בוויקישיתוף

הקלטת וידאו של ראיון עם סולטאן אל-אטרש

המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון
הסכמים	הסכם סייקס–פיקו (1916) • ועידת סן רמו (1920) • הסכם אנקרה (1921) • הסכם ניוקומב-פולה (1923) • חוזה העצמאות הצרפתי-סורי (1936) • גבול טורקיה–סוריה • יום העצמאות של לבנון (1943)
ישויות פוליטיות	מנהלת שטחי האויב הכבושים (אנ') • הממלכה הערבית של סוריה (1920) • יצירת לבנון הגדולה (1914–1920) • לבנון הגדולה (1920–1943) • מדינת דמשק (1920–1925) • מדינת חלב (1920–1925) • מדינת העלווים (1920–1936) • מדינת ג'בל א-דרוז (1921–1936) • סנג'ק אלכסנדרטה (1921–1938) • הפדרציה הסורית (1922–1925) • מדינת סוריה (1925–1930) • הרפובליקה הסורית הראשונה (1930–1946)
עימותים צבאיים	המרד העלווי של 1919 (אנ') • מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת (1920) • קרב מייסלון (24 ביולי 1920) • כיבוש דמשק (אנ') (24 ביולי 1920) • מאורעות תל חי (1920) • מרד הנאנו (אנ') (1920–1921) • מלחמת טורקיה–צרפת (1920–1921) • המרד הסורי הגדול (1925–1927) • השביתה הכללית הסורית 1936 (אנ') • הפלנגות הנוצריות • צבא הלבאנט • המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה (1941) • משבר הלבנט (אנ') (1945)
נציבים עליונים	אנרי גורו (1920–1922) • רובר דה קה (צר') (1923–1922) • מקסים וייגאן (1923–1924) • מוריס סראי (1924–1925) • אנרי דה-ז'ובנל (אנ') (1925–1926) • אנרי פונסו (אנ') (1926–1933) • דמיאן דה מרטל (אנ') (1933–1939) • גבריאל פואו (1939–1940) • ז'אן שיאפ (אנ') (1940) • אנרי פרנאן דנץ (1940–1941) • ז'ורז' קאטרו (1941–1943) • ז'אן הלו (צר') (1943) • איב שטאיינו (אנ') (1943–1944) • אטיין פול באינט (Étienne Paul Beynet, 1944–1946)
הנהגה מקומית	האמיר פייסל בן חוסיין • הקונגרס הלאומי הסורי (1919–1920) • יוסוף אל-עזמה • סאלח אל-עלי • אדהם ח'נג'ר (אנ') • אבראהים הנאנו (אנ') • אליאס חויכ (אנ') • אמיל אדה • בשארה אל-ח'ורי • סולטאן אל-אטרש • עבד אל-רחמן שהבנדר (אנ') • חסן אל-חראט (אנ') • עיאש אל-חאג' (אנ') • אנטון סעאדה • שוכרי אל-קוותלי • האשם אל-אתאסי • הגוש הלאומי • זכי אל-ארסוזי • ריאד א-סולח
פורטל צרפת צרפת