סקלרים

**סקלרים**
**Székelyek**
אוכלוסייה
	מוערכת בין 500,000 – 700,000
שפות
	הונגרית

ערך זה עוסק בקבוצת אנשים, המזדהים זה עם זה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו "סקלר".

סֶקְלֶרִים (בהונגרית: Székelyek "סֶקֵיִי", ברבים "סֶקֵיֵק", ברומנית: Secui "סֶקוּי") היא קבוצה אתנית דוברת הונגרית, החיה מאות רבות של שנים בעיקר בדרומה ודרום-מזרחה של טרנסילבניה, כעת בתחום רומניה.

מחוז	מספר הסקלרים	אחוזים מהאוכלוסייה
הרגיטה (מחוז)	275,841	84.61%
קובסנה (מחוז)	164,055	73.81%
מורש (מחוז)	227,673	39.26%

הסקלרים שוכנים בעיקר במחוזות הרגיטה, בקובסנה ובמורש. בעבר היו מי ששייכו אותם לצאצאיהן של קבוצות רבות, בהן המדיארים, הסקיתים, ההונים, הגפידים, האווארים, הבולגרים של הדנובה, האונוגונדורים, הכוזרים (במיוחד השבט הקרוי "אברהם") או הקאבארדינים מהקווקז.

לא ידוע במדויק מתי הצטרפו הסקלרים להונגרים, אך מקורות היסטוריים (Anonymus, Simon de Kéza)^[^{דרוש מקור]} מזכירים אותם בנשימה אחת עם ההונגרים כבר במאה ה־10 – יש להניח שבשלב זה סיגלו לעצמם את השפה ההונגרית. בהיותם "עם נלווה", הסקלרים השתתפו במבצעים הצבאיים של ההונגרים, תמיד בקו הראשון.

הסקלרים מוזכרים יחד עם הפצ'נגים בשנת 1116 ביחידת החלוץ של הצבא ההונגרי, כלוחמים בקרב אולסאבה, בהנהגת אישטוואן השני, מלך הונגריה (מלך בין השנים 1116–1131). בשנת 1146 מוזכרים הסקלרים יחד עם הפצ'נגים בצבאו של גזה השני, מלך הונגריה (מלך בין השנים 1141–1162) בקרבות Leitha שנערכו נגד היינריך השני מאוסטריה. הסקלרים נשלחו על ידי אנדראש השני, מלך הונגריה, בהנהגת הרוזן יואכים מסיביו וביחד עם רומנים, סקסונים טרנסילבנים ופצ'נגים לסייע בידי בורילה, צאר בולגריה. הסקלרים גם היו חלק מגייסות אנדראש השני בקרבות שערך בשנים 1217–1218 במסגרת מסע הצלב החמישי בתחומי ארץ ישראל, כנגד המוסלמים.

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "סקלר", בהונגרית Székely (בערך - "סֵייקֵיי") נראה קשור למילה ההונגרית "szék" - (סֵייק) (ברומנית: scaun, בגרמנית: Stuhl) שמשמעותה "כיסא" או "מושב", כשהכוונה למושב אזרחי וצבאי של שומרי הגבול ולמעמד ולארגון הטריטוריאלי של הסקלרים בימי הביניים. ארץ הסקלרים מחולקת ל"כיסאות" או "מושבים". השערות אחרות לגבי מקור השם מזכירות את "אֶסקיל" - שמו של שבט של בולגרים קדומים, ואת המילים ההונגריות szög (בערך "סֶג" = "פינה") ו־szegély (סֵגֶיי, שמשמעותו סְפָר, שוליים) הקשורות לתפקידם של הסקלרים כתושבי אזורי הספָר.

מוצאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיית מוצאם של הסקלרים שנויה במחלוקת. בדרך כלל מקובלת כיום ההשערה שהם צאצאים של הונגרים או של שבטים טורקיים שעברו מדיאריזציה ויושבו בהרי הקרפטים המזרחיים על מנת לשמור על הגבול המזרחי של ממלכת הונגריה כשמשמעות שמם היא "שומרי גבולות"

התאוריה ההונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורות היסטוריות שלהם ייחסו הסקלרים לעצמם מוצא הוני וטענו לתפקיד מיוחד בעיצוב המדינה ההונגרית. אגדות סיפרו שגדוד הונים נשאר בשטח טרנסילבניה והצטרף מאוחר יותר לאגף הראשי של הצבא ההונגרי שכבש את האגן הפאנוני במאה ה-9. הכרוניקן שימון קזאי (שימון מקזה) טען שהסקלרים הם צאצאי הונים שחיו באזורים ההרריים לפני הכיבוש ההונגרי.

התאוריה ההונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-20 התגבשו שתי תיאוריות עיקריות לגבי מוצא הסקלרים. חוקרים אחדים סבורים שהם הונגרים פשוטו כמשמעו, בדומה להונגרים אחרים, שהועברו בימי הביניים לאזורי הספר כדי להגן על הגבולות. אין הוכחה שהם דיברו בשפה אחרת מאשר הונגרית. ההבדלים התרבותיים החזקים בינם לבין רוב ההונגרים נובעים לפי תאוריה זו מהבידוד החברתי היחסי שלהם באזורים ההרריים.

התאוריה ה"טורקית קדומה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה אחרת רואה בהם צאצאים של עמים טורקיים קדומים כמו אווארים פאנוניים או אולי קבארים או בולגרים קדומים "אֶסֶגֶל" היסטוריונים מסוימים טוענים לנוכחות הסקלרים בקרפטים המזרחיים עוד במאה ה-5 ומצאו סימוכין היסטוריים כי מדובר בחלק מקונפדרציה של האווארים ממה שנקרא "התקופה האפלה". השתייכות כזאת אין משמעותה כי היו אווארים אתניים.

המחקרים מציינים שללא ספק הסקלרים דיברו הונגרית. טופונימים של היישוב בסקלרי מוכיחים גם הם את היותה של ההונגרית שפת אם שלהם. הניב הסקלרי של ההונגרית אינו כולל יותר מילים ממקור טורקי-בולגרי קדום מלפני פלישת ההונגרים לאגן הפאנוני מאשר ההונגרית הסטנדרטית. אפילו היו לסקלרים שורשים טורקיים קדומים, כנראה איבדו את שפתם המקורית בתאריך מוקדם מאוד.

הסמלים והדגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדגל והסמלים של הסקלרים אושרו באופן רשמי 2004 על ידי המועצה הלאומית הסקלרית, אחד הארגונים הראשיים של הסקלרים ברומניה. הדגל עוצב על ידי המויזאולוג אדם קוניה מן העיר ספנטול גאורגה, בהשראת דגל ששימש ב-1599 וב-1601 את פלוגת הרגלים הסקלרים בראשות מוזש הסקלר בצבאו של השליט מיכאי האמיץ. השמש והירח נחשבים לסמלי הסקלרים ושימשו את הסמל ההיסטורי של טרנסילבניה ושל רומניה. הם מופיעים על קברות הונגריים מימי פלישת המדיארים באגן הקרפטים והמישור הפאנוני. כשבמאה ה-11 הסקלרים התנצרו, סמלים אלה שהיו פעם פגנים המשיכו לשאת ערך סמלי לאומי. דגל הסקלרים מורכב משלושה פסים אופקיים, בשוליים פסים כחולים ובאמצע פס צר יותר, זהוב. בדגל מופיעים הסמלים - השמש והירח. השמש מוצג ככוכב מוזהב בעל שמונה קדקודים, המייצג אחדות שמונת ה"כסאות" של הסקלרים. הירח, הלבן, מסמל את האמונה והתקווה של הסקלרים בחירותם המעוגנת בהיסטוריה.^[1]

הסקלרים שמרו על זהותם ועל מורשתם התרבותית עד היום. תיאור קלאסי של ארץ הסלקרים ושל מנהגי הסקלרים נמצא בספרו של בלאז' אורבאן " תיאור ארץ הסקלרים"

הסובוטניקים הסקלרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין הסקלרים (סקויים) ברומניה הייתה קבוצה גדולה של סובוטניקים, שהחליטו על קידוש השבת כיום המנוחה, ועם הזמן קיבלו על עצמם מקצת ממצוות היהדות בלא שהתכחשו לברית החדשה ולישו. מרכזם היה בקומונה (מין מועצה אזורית) הרומנית בוזודויפאלו, שכלל בית כנסת במבנה שאורכו 16 מטר, רוחבו 3–4 מטרים וגובהו 4 מטרים, עם ריהוט מעץ מגולף בסגנון סקויי אופייני, מקווה, בית עלמין ובית ספר יהודי לכל דבר. בשנת 1868 הם ביקשו משלטונות הונגריה וקיבלו הכרה בקהילתם. אחרי מלחמת העולם הראשונה האזור היה לשטח רומני, אך לאחר תכתיב וינה הועבר אזור זה לשלטון הונגרי. בשנת 1941 ביקר במקום הסופר ההונגרי ז'יגמונד מוריץ, שציין כי בקהילה 105 חברים.

לאחר כניסתם לתוקף של החוקים המפלים את היהודים, נשלח מטעם השלטון ההונגרי המרכזי משפטן בשם Alojos Degre כדי לברר את מעמדם. המשפטן אסף את הקהילה וגם סובוטניקים נוספים מהכפרים שמסביב, הסביר להם שהם עומדים להפסיד את זכויותיהם, את קרקעותיהם, את בתיהם וכו', אם לא ימצאו להם דת אחרת. מרביתם השתכנעו, אך היו כאלה שדבקו באמונתם. אלו, נלקחו למחנה הריכוז של אודורחי, יחד עם היהודים האתניים, ולאחר מכן נשלחו לאושוויץ, שם נספו מרביתם. ניצולים בודדים הגיעו לישראל ולארצות הברית.^[2] האזור בו חיו הסקלרים הסובוטניקים כוסה במימיו של אגם מלאכותי בתקופת ניקולאה צ'אושסקו ולא נשאר זכר ממנו.