סקיתים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוחמים סקיתים על פי חפרות בתל קול'אובה ליד העיר קרץ' הרמיטז', סנקט פטרבורג
מיקום הסקיתים בכתום

סקיתים הם קבוצת עמים ממוצא הודו-אירופי שישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. אזור ההשפעה הסקיתי השתנה לאורך השנים ובשיאם הגיעו הסקיתים עד אזור אלטאי אשר גובל בקצה הצפון מזרחי של סין. בתקופה זו, היו הסקיתים הכוח הדומיננטי באזור הים השחור. תקופה זו מקבילה, פחות או יותר, לתקופת יוון הקלאסית באירופה המערבית. הסקיתים היו בין הראשונים שהשתמשו באופן נרחב בקשתים רכובים. לשון הסקיתים היא ממשפחת הלשונות הפרסיות.

רוב השבטים הסקיתיים אשר מוזכרים במקורות יוונים עתיקים התגוררו בערבות בין נהרות הדון והדנייפר. שבטים סקיתיים נוספים שהתגוררו בשולי הערבות לא דיברו שפות פרסיות, כך שמוצאם שונה ככל הנראה. הסקיתים לא השאירו עדויות כתובות אחריהם, וכל המידע שיש אודות עם זה מקורו מחפירות ארכאולוגיות וממקורות יווניים.

האשורים קראו לסקיתים אישגוזה (Ishguza) ובמקרא אשכנז[1]. על פי יוסף בן מתתיהו הסקיתים היו נקראים גם מגוגים ובאו מזרע מגוג[2].

החברה הסקיתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקיתים נשלטו על ידי שכבה אריסטוקרטית דקה והיו בעיקרם שבטים נודדים של פרשים, המטילים את חיתתם על פני הערבות. יצא להם מוניטין של קשתים רכובים מעולים, ורבים מהם מצאו את פרנסתם בתור שכירי חרב בצבאות העולם העתיק. האריסטוקרטים נקברו ב"קורגאנים" - מעין תלים קטנים, יחד עם מנחות לאלים וחפצים שהיו אמורים לשמש אותם אחרי המוות. ייתכן שהלוחמות הסקיתיות שימשו השראה לסיפורי האמזונות במיתולוגיה היוונית. הסקיתים, שהיו עם הודו-אירופי, היו בין ראשוני עמי אירופה שהשתמשו במריחואנה לצורכי נופש וכמו כן היו ידועים בשימושם הנרחב בכתובות קעקע.‏[3] כמו כן, הסקיתים כעמי הערבה האירו-אסיאטית (Eurasian Steppe) האחרים, היו ידועים באכילת בשר סוס (כמו ההונים, ההונגרים והמונגולים) ובשתיית משקה אלכוהולי העשוי מחלב סוס (קומיס).‏[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין עדויות חד משמעיות למקורם של הסקיתים, אך רוב החוקרים סבורים שהם היגרו לאזור מחייתם מאסיה המרכזית בין 800 לפנה"ס ל־600 לפנה"ס. לפי הרודוטוס, הקימרים אכלסו את חבל הארץ שהפך עם הזמן לסקיתיה והפלישה הסקיתית דחפה את הקימרים החוצה. הקימרים אחראיים לפשיטות שעשו שמות בפריגיה באסיה הקטנה ומקומות אחרים. הסקיתים הגיעו עד לנהר הדנובה ואף השפיעו על תראקיה ודאקיה.

הסקיתים מוזכרים בשירתו של הומרוס בתור "חולבי הסוסות", בשל המשקה הלאומי הידוע בשם "קומיס" שעדיין נמצא בשימוש רחב באזור זה. הרודוטוס תיאר אותם בפירוט רב יותר - לדבריו הם לבשו מכנסי עור מרופדים וטוניקות פתוחות.

בתחילה, היחסים בין הסקיתים לאשורים היו מתוחים ומעשי האיבה לא אחרו לבוא. המלך אסרחדון הצליח לרקום יחסי שלום עם הסקיתים על ידי מתן שוחד והסכמה לנישואי בתו עם המלך הסקיתי פרטאטואה. היחסים נותרו מתוחים, ובמהלך המאה ה־7 לפני הספירה, לבקשתו של אשורבניפל מלך אשור, התערבו הסקיתים בפוליטיקה מסופוטמית, ופלשו למדי באמצע המאה. הפלישה הסקיתית הייתה מוצלחת עד כדי כך שהם הצליחו לשלוט במדי במשך כמעט 30 שנה. כשהמזל החל להאיר פנים למדים, שינו הסקיתים את נאמנותם וחברו אל מדי ובבל במלחמתם נגד האשורים. הסקיתים השתתפו בביזתה של נינווה בשנת 612 לפנה"ס ובפשיטות לתוך אסיה, אך אחרי התנקשות בצמרת הסקיתית, חזר צבא הנוודים לערבות בסוף המאה השביעית.

על פי הרודוטוס לאחר ביזת ננווה פלשו הסקיתים לסוריה וארץ ישראל והגיעו עד מצרים. אין למסורת זו אישור ממקורות בני התקופה וכנראה שאין קשר ישיר בין שמה היווני של בית-שאן: סקיתופוליס, לבין הסקיתים.

בפלישה למסופוטמיה התוודעו הסקיתים לשריון הגוף ופיתחו מערכת מיגון מורכבת, אשר נועדה לגונן על הפרש מבלי לפגוע ביכולתו ההתקפית או שליטתו בסוס. משימה זאת הייתה קשה לביצוע בימים שבהם לא היו לא אוכף ולא ארכופים.

הסקיתים שגשגו בין המאה החמישית לשלישית לפנה"ס. כשהרודוטוס כתב את ספרו "היסטוריה" במהלך המאה ה־5 לפנה"ס, היוונים הבחינו בין "סקיתיה הגדולה" אשר השתרעה בין הדון והדנייפר ל"סקיתיה הקטנה" ששכנה דרומית לאגן הדון. באותה תקופה נהר הדון היה עורק תחבורה ומסחר חשוב וככל הנראה הסקיתים השיגו את עושרם ממסחר, במיוחד מסחר העבדים עם היוונים.

אף על פי שהסקיתים נעלמו במאה הראשונה לפנה"ס, הביזנטים המשיכו להשתמש בשם זה לתיאור שבטי הברברים הנודדים.

הצבא הסקיתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכו, הצבא הסקיתי היה מורכב בעיקר מפרשים, עם דגש על הקשתים הרכובים, אך בהמשך לפעילותו של דיודורוס, פרסו הסקיתים גם מספר ניכר של חיילי רגלים. הדבר איננו מפתיע משום שהחברה הסקיתית החלה לעבור שינויים מחברת נוודים לחברת יושבי קבע עם צבירת ההון מהמסחר והפשיטות הרבות. רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים קלים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חצים בעזרת הפרשים הרכובים והתשתו. כששורותיו התבלבלו, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה לעשות שמות במערכו של האויב. אחרי שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. החברה הסקיתית הייתה מיליטריסטית מאוד. כמעט כל הגברים וחלק ניכר מהנשים השתתפו בפשיטות וקרבות. קשה להעריך את כוחו של הצבא הסקיתי, אך משערים שהוא עמד על כמה עשרות אלפי חיילים.

כלי נשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הפלישה במסופוטמיה, העתיקו הסקיתים את שריון הקשקשים שהיה בשימוש האשורים. שריון הקשקשים הסקיתי התאפיין בכיסוי כל חלקי גופו של הלוחם, כולל הקסדה, בלוחיות מתכת קטנות, בשונה מהשריון האשורי שכלל רק מעיל המכסה את גוף הלוחם. הקשקשים נתפרו כך שכל קשקש כיסה בדרך כלל שליש או חצי מהקשקש הסמוך, וכן כיסה את זה שמתחתיו, כך שחץ היה צריך לעבור 3 או אף 4 קשקשים על מנת לפגוע בלוחם. במאה ה-6 לפנה"ס מגני רגליים העשויים מיציקה שלמה של ארד החלו להחליף את המכנסיים המרופדים בקשקשי מתכת.

בעוד שהחיילים הפשוטים השתמשו במגן עץ פשוט, האצולה השתמשה בדרך כלל במגן מסיבי המכוסה בברזל. המגן הורכב בצורה דומה לשריון הגוף עם קשקשי מתכת המכסים את הדופן החיצונית, אם כי נמצאו כמה מגנים שכוסו בלוח ברזל יחיד, והם נועדו ככל הנראה לשרת את האריסטוקרטים הבכירים. פריט חשוב נוסף היה חגורה רחבה, גם היא מכוסה בקשקשי מתכת, שנועדה להגן על הבטן. עם הזמן החגורה הלכה והצטמקה, ולבסוף נעלמה לחלוטין והבטן מוגנה בעזרת המעיל.

גם הסוסים הסקיתים היו מוגנים בשריון. בדרך כלל באריג בד עבה עם חתיכות מתכת המורכבות עליו, אם כי בצפיפות קטנה בהרבה מהשריון שלבש החייל.

כלי נשק התקפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשקם העיקרי של הסקיתים הייתה הקשת. הייתה זאת קשת מורכבת הדומה בצורתה לאות סיגמה גדולה. הקשת הייתה בעלת משמעות כמעט מיתית לסקיתים ולוחמים רבים נקברו יחד עם קשתותיהם. הקשת הסקיתית הייתה מדויקת יחסית לשאר קשתות התקופה, ובשל גודלה הקטן התאימה מאוד לקשתים רכובים. למרות גודלה הקטן, כוח החדירה שלה היה גדול, ובקברים נמצאו שלדים עם ראשי חצים התקועים בעומק העצמות. גם בציורים עתיקים אפשר לראות לוחמים פצועים שחצי הסקיתים הצליחו לחדור דרך שריונם. מקורות עתיקים רבים מציינים שהחצים הסקיתים היו מורעלים. אשפת החצים הסקיתית הייתה גדולה למדי ואורכה היה בערך כשני שליש מאורך הקשת. באשפה פרט לקשת היה מקום לכ-70-75 חצים.

גם החרבות והפגיונות שיחקו תפקידים חשובים בתרבות הסקיתית. מקורה של החרב הסקיתית היא ככל הנראה בחרב הקימרית. אורכה היה 60-70 ס"מ, והיא הייתה ישרה ומושחזת משני צידיה. הפגיונות היו בעלי צורה דומה, ואורכם נע בין 30 ל-40 ס"מ. עם הזמן חלו שינויים בעיצוב החרבות הסקיתיות. במאה חמישית אפשר למצוא חרב הדומה למשולש מוארך, וכמאה שנה לאחר מכן הופיעו חרבות המושחזות רק מצד אחד. הסקיתים גם השתמשו בחרבות קצרות בעלות עיקול קל, שמאז נודעו כ-"סכין סקיתי" או "סקית" (Schyte).

חניתות וכידונים היו גם כן בשימוש רחב וכל לוחם צויד בדרך כלל בשניים ואף שלושה כידונים. הסקיתים השתמשו בדרך כלל בחניתות קצרות באורך של 1.7 - 1.8 מטר, אם כי נמצאו גם כמה רמחים ארוכים שהיו בשימוש הפרשים הכבדים. החנית הייתה קטלנית בטווח של עד 30 מטרים, אם כי השתמשו בהן גם בקרבות פנים מול פנים. הכידונים נועדו להטלה בלבד וחודיהם היו בעלי קצוות משוננים על מנת להקשות את הוצאתם מהפצע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]