סרגיי רחמנינוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סרגיי רחמנינוב

סרגיי רחמנינוב (1 באפריל 1873 - 28 במרץ 1943) היה מלחין, מנצח ופסנתרן רוסי.

רחמנינוב נולד באחוזת אונייג ליד נובגורוד ברוסיה. בילדותו נשלח מבית אביו, אציל שירד מנכסיו, לחיות בבית מורו לפסנתר. בראשית הקריירה שלו במוסקבה נעזר בקרוב משפחתו, המנצח אלכסנדר סילוטי.

בשנת 1899 הופיע לראשונה בקונצרט באנגליה. בין 1906 ל-1917 יצא מרוסיה וחזר אליה לסירוגין - בשנת 1906 יצא עם משפחתו לדרזדן, ובשנת 1909 יצא לסיור קונצרטים ראשון בארצות הברית. בשנת 1910 חזר לרוסיה ושב ויצא ממנה בשנת 1913 לרומא ולברלין. בתקפת מלחמת העולם הראשונה שהה שוב ברוסיה, אך המהפכה הבולשביקית אילצה אותו לצאת לגלות לבלי שוב בדצמבר 1917. בשנותיו בגלות היסס אם לקבוע את מושבו באירופה או באמריקה, ואחרי שבנה לו וילה בלוצרן שבשווייץ, עזב אותה לקראת מלחמת העולם השנייה והיגר לארצות הברית.

הניתוק מן המולדת השפיע על רחמנינוב כמו על איגור סטרווינסקי בעיקור כוח היצירה שלו, אך במקרה שלו נמשכה ההשפעה שנים רבות יותר. כמו סטרווינסקי, פנה גם הוא אל הנאו-קלאסיציזם. בין 1917 ל-1931 הוציא רק יצירה חשובה אחת מתחת ידיו - הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר בסול מינור, שבוצע לראשונה בפילדלפיה ב-18 במרץ 1927. הטיוטות לקונצ'רטו הזה נכתבו עוד ברוסיה, אך הקהל האמריקאי לא קיבל אותו בעין יפה ורחמנינוב גנז אותו לצורך שינויים בעתיד.

הווריאציות לפסנתר על נושא מן הסונאטה מס' 12 של קורלי שברו את מחסום הכתיבה שלו וביצוע הבכורה שלהן היה במונטריאול ב-12 באוקטובר 1931. קבלת הפנים ליצירה הייתה צוננת, אך ברוסיה שיבחו אותה ורחמנינוב המשיך בתנופת היצירה אל "רפסודיה על נושא של פאגאניני", יצירה המשלבת את הקפריצ'ו בלה מינור של הכנר הוירטואוז עם נושא הדיאס אירה הרוסי בבבואת ראי מפתיעה ויוצרת דיאלוג מעניין בין תרבויות שונות ורחוקות. ביצוע הבכורה של היצירה היה בבולטימור ב-7 בנובמבר 1934. יצירתו האחרונה לתזמורת, "המחולות הסימפוניים", קודרת באופיה. יש בה רמזים ברורים לנושא הראשי בסימפוניה הראשונה שלו, שלא עלתה יפה, ולדיאס אירה.

רחמנינוב היה נכא-רוח וקדורני מטבעו, אופי שהשתקף ביצירתו, אך עם זאת קשר יחסי ידידות עם פריץ קרייזלר, ולדימיר הורוביץ וארתור רובינשטיין. מפלט ומרגוע מן הנגינה הווירטואוזית מצא במוזיקה קאמרית עם חברים; בשנת 1893 חיבר טריו אלגי לצ'לו ופסנתר וב-1901 כתב סונאטה לירית לאותו הרכב. המוזיקה שלו לפסנתר סולו נושאת אופי טרקליני בעיקר, ואת יצירותיו הקשות ביותר לביצוע עיצב על פי הדגם של שופן. שיא יצירתו הפסנתרנית היה בסונאטה השנייה בסי במול מינור, שאת תביעותיה מן המבצע פישט למען פסנתרנים, הנופלים ממנו בברק וזריזות אצבעות, אך הורוביץ השיב אותה לקדמותה בנגינתו הוא הווירטואוזית.

רחמנינוב ניצח על התיאטרון האימפריאלי ועל תיאטרון בולשוי במוסקבה במשך עונות אחדות. הוא ניסה את כוחו בכתיבת אופרה, אך רק שלוש מן השמונה שכתב נחלו הצלחה. כתיבתו הווקאלית נאמנה למסורת הרוסית, הניכרת ביותר ב"קנטטת הפעמונים", שבוצעה לראשונה בסנקט פטרבורג ב-13.11.13.

במהותו הוא היה רחמנינוב אדם חושב ומופנם, אינטלקטואל שנמשך לרעיונות חדשים ודבק בהשקפה הומניסטית וליברלית, ביניהם האמונה, כי המוזיקה תברא עולם טוב יותר. יחד עם סקריאבין, פרוקופייב וסטרווינסקי השתייך לרנסאנס אמנותי יוצא דופן, שמלחמת העולם הראשונה והמהפכה שבאה בעקבותיה קטעו, עיוותו ופיזרו לכל עבר. יצירותיהם שימשו מקור למלחיני רוסיה שלאחר נפילת הקומוניזם, שביקשו להגדיר מחדש את זהותם העצמית.