פדרו פאיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פדרו פאישפורטוגזית Pedro Páez או Pêro Pais, ‏1564 - 25 במאי 1622) היה מיסיונר ישועי באתיופיה. הוא האירופאי הראשון שתיאר את מקור הנילוס הכחול, בו ביקר באחד ממסעותיו עם הקיסר האתיופי סוסניוס, כמאה וחמישים שנה לפני החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס. על כך כתב פאיש - "מודה אני ששמחתי לחזות במקום אותו כמהו לראות המלך כורש, אלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר"

פאיש נולד באומדה דה לאס סבולאס‏‏,‏[1] שש-עשרה שנים לפני הקמת האיחוד האיברי בין האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית. הוא התחנך בבית המדרש היישועי בבלמונטה[2] ובהמשך באוניברסיטת אלקאלה.‏‏‏[3] לקראת שליחותו לאתיופיה הוכשר פאיש באוניברסיטת קוימברה שבפורטוגל, ובשנת 1585 הפליג למושבה הפורטוגזית גואה שבמערב הודו.

המסע הכושל לאתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פדרו פאיש ועמיתו אנטוניו דה מונטסראט (António de Montserrat) היו אמורים להישלח לאתיופיה לחיזוק המיסיון היישועי המקומי, בו נותרו בחיים רק שניים מחמשת המיסיונרים שנשלחו אליו. שליחותם התעכבה לאור התקשורת המקוטעת בין המיסיונרים באתיופיה לבין בסיס האם שלהם בגואה, והם שהו במשך שנה במדרשת סאו פאולו בגואה. בשנת 1588 הפליגו פאיש ומונטסראט מגואה לדיו (היום בטריטוריית דאמאן ודיו), שם התחזו לארמנים. ב-5 באפריל 1588 הפליגו מנמל דיו לעבר העיר מוסקט, שהייתה אז בשליטת הפורטוגזים, לאחר שלא מצאו ספינה המפליגה ישירות לאתיופיה. בדרכם בילו שבוע בשניים מאיי חוריא מוריא‏‏‏[4] מדרום לעומאן. הם עזבו את נמל מוסקט בחברת סוחר מקומי שהבטיח להביאם לאתיופיה, אך העביר אותם לתימן, שם נלקחו בשבי. במהלך שבע שנות השבי חצו שני השבויים את מדבריות חצרמוות ורובע אל-ח'אלי‏‏,‏[5] ופאיש למד את השפה הערבית. בשנת 1595 שוחררו השניים ושבו לגואה, שם נפטר מונטסראט.

המסע השני לאתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1603 הפליג פאיש מגואה והגיע בשלום לנמל מאסאווה, משם המשיך למיסיון היישועי בעיר פרמונה שבצפון אתיופיה. בניגוד לקודמו, אנדרה דה אוביידו, גילה פאיש הבנה והתחשבות ברגשות הזולת.‏[6] כשהוזמן לחצר הקיסר זה דנגל הקסימה בקיאותו של פאיש באמהרית, בגעז ובמנהגים המקומיים את הקיסר הצעיר. בהשפעת פאיש המיר הקיסר את דתו מהכנסייה האתיופית האורתודוקסית לנצרות קתולית, אך פאיש הזהירו לא למהר להצהיר על אמונתו החדשה ברבים. כשהכריז זה דנגל על שינויים בהלכות שמירת השבת פרצה מלחמת אזרחים ופאיש נסע לפרמונה, בעוד הקיסר יוצא לדכא את המורדים במחוז גוג'אם. על אף סיוע של מאתיים מוסקטרים פורטוגזים, הובס הקיסר ונהרג ב-24 באוקטובר 1604.

בשנת 1607 עלה לשלטון הקיסר סוסניוס והזמין את פאיש לחצר ארמונו. צניעותו ולמדנותו של פאיש מצאו חן בעיני סוסניוס, שסלד מהחמדנות ומעשי הניאוף של האבונה (הגמון) שמעון. בהשפעת פאיש קיבל על עצמו הקיסר את האמונה הקתולית בשנת 1612, אך פאיש ייעץ לו להימנע מלהצהיר על כך בגלוי, מחשש למרידות נוספות. סוסניוס העניק לידידו החדש חלקת אדמה בחצי האי גורגורה שבצפון אגם טאנה, שם הקים פאיש מרכז ישועי חדש ובו כנסיית אבן. פאיש התגלה כאדריכל מוצלח, שכמה מהכנסיות הקתוליות שהקים עומדות עד עצם היום הזה, לרבות הכנסיות בעיר בהר דר ובעיירה גורגורה. סגנון הבנייה שלו השפיע על האדריכלות האתיופית בהמשך.

ב-21 באפריל 1618 הביא הקיסר סוסניוס את פדרו פאיש למעיינות פלגי גיחון בעיירה גיש אבּי,‏‏‏[7] מהם זורם נהר אבּי לאגם טאנה. הכנסייה האתיופית מתייחסת למי המעיינות הללו כאל מים קדושים עם סגולות רפואיות, ומזהה את הנהר עם הגיחון, אחד מארבעת הנהרות המתפצלים מהנהר המשקה את גן עדן. מעריכים כי פאיש היה האירופאי הראשון שביקר במעיינות, הם מקור הנילוס הכחול.‏‏‏[8]

בשנת 1622 הצהיר הקיסר על אמונתו הקתולית בגלוי, בניגוד לעצתו של פאיש, לאחר שראה בניצחונותיו הצבאיים המכריעים אות שמיימי כי כוונתו רצויה. באותה שנה נפטר פאיש בעיירה גורגורה. הפטריארך הקתולי שנשלח במקומו, אפונסו מנדש, מיהר לכפות שורה של תיקונים דתיים מחמירים שעוררו את חמת הציבור והביאו בסופו של דבר לגירוש הקתולים (והאירופאים ככלל) מאתיופיה בשנת 1633.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לביקורו החלוצי כאירופאי באגם טאנה, היה פאיש האירופאי הראשון שכתב על "משקה מוזר" שהציע לו הקיסר, הלא הוא הקפה. בשנת 1620 חיבר את הספר היסטוריה של אתיופיה (História da Ethiópia). ניקולס אנטוניו מייחס לו את חיבור המאמר "השגיאות החבשיות" (De Abyssinorum erroribus) כמו גם מספר מכתבים שהתפרסמו בקובץ "Litterae Annuae".‏‏‏[9] כמו כן תרגם פאיש לגעז את הקטכיזם הקתולי (Catechismo romano) וחיבורים קתוליים נוספים.

פאיש תיעד את הכרעת גדעון, מלך ביתא ישראל, על ידי מלכא כרסטוס, המשנה לקיסר סוסניוס:

אכן ראוי להעיר שבלב הארץ מתרוממים הרים גבוהים הנקראים בשם סמין, אשר מימי קדם יושבים בהם היהודים. הפסגה מכוסה תמיד שלג, אך המישורים אשר מסביב ישב בהם אוויר רווה יותר והם שופעים דבש, בהמות, צמר ותבואה. הגזע האומלל של היהודים לא היה מעולם בשלום ולא שמר מרות המלכים עליו, כשם שלא שמר את מרות האלוהים. ומשום כך הם עמלים תמיד להיטיב את מצבם, והם שומרים על השלום במידה שהוא מועיל לענייניהם; אך אם רק ירגישו עצמם נתקפים, הם נמלטים אל ההרים, מקום שאין שום אפשרות להדביקם. וכך ניהלו עתה מלחמה כנגד היהודים הללו, וגדעון, הקפיטן שלהם, אשר לפנים ירד למטה לכרות ברית שלום, הכהו המשנה למלך מלכא-כריסטוס, שבה אותו והענישו על מעילתו, מעשה אבות. המשנה למלך טרם יראני, אך בכל זאת שלח להודיעני את ניצחונו, ולהשמיעני שגדעון זה הוא שארבעה מלכים קודמים לא יכלו להכריעו ושלושה פטריארכים שבאו מאלכסנדריה לא זכו לראותו מנוצח, בשעה שעתה כשרק בא פטריארך אחד מרומא מיד נפל‏‏‏[10] ברשת אשר טמנו לו; ועוד, אינו מבקש‏‏‏[11] לשם ניצחונו, אלא את ברכתי בלבד.

ההצלחה הזאת עוררה את רוחו של המשנה-למלך, והביאה בלבו את הרצון להכריע את היהודים: בייחוד אם המלך גופו יבוא בהבטיחו לעצמו שהם ייכנעו מיד. ועל כן הוכיח למלך שישלח את החיילות ויתחיל במלחמה כנגד היהודים. וזה היה ביום העשרים ואחד באוקטובר. ומכאן אתם רואים מה גרם לדחיית ביקורי הראשון אצל המלך, ומשום שראס זלא-כריסטא נפנה לבוא כמנצח אל החצר ולהימצא שם...

– מתוך אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק, תש"ג 1943, עמ' 161

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏כיום אומדה דה לאס פונטס Olmeda de las Fuentes בקהילה האוטונומית של מדריד.‏
  2. ^ ‏כיום הכפר Belmonte de Gracián‏ בנפת סרגוסה.
  3. ^ ‏על אוניברסיטת Alcalá‏ במהדורה האנגלית של ויקיפדיה.
  4. ^ ‏על איי חוריא מוריא‏ במהדורה האנגלית של ויקיפדיה.
  5. ^ ‏על מדבר רובע אל-ח'אלי‏ במהדורה האנגלית של ויקיפדיה.
  6. ^ Paul B. Henze, Layers of Time: A History of Ethiopia (New York: Palgrave, 2000), עמוד 95
  7. ^ ‏על העיירה גיש אבּי ‏ומעיינותיה במהדורה האנגלית של ויקיפדיה.
  8. ^ Sir Wallis Budge , A history of Ethiopia, עמוד 397 (‏סר וואליס באדג', היסטוריה של אתיופיה).‏
  9. ^ ‏צ'ארלס נייט, The English Cyclopædia, 1857, עמ' 629‏
  10. ^ ‏גדעון, הערה של א.ז. אשכולי
  11. ^ ‏המשנה למלך, הערה של א.ז. אשכולי.‏

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Javier Reverte, Dios, el diablo y la aventura: La historia de Pedro Páez, el español que descubrió el Nilo Azul (אלוהים, השטן וההרפתקה: סיפורו של פדרו פאיש, הספרדי שגילה את מקור הנילוס הכחול), Barcelona: Plaza & Janés, 2001.
  • George Bishop, A Lion to Judah: The Travels and Adventures of Pedro Paez, S.J., the River Finder. Anand: Gujarat Sahitya Prakash, 1998.
  • Jorge Sánchez, Mi viaje alrededor de África, Madrid: Tierra de Fuego, 1994.

המחבר, הספרדי חורחה סנצ'ס מברצלונה, נסע לבדו לאתיופיה בשנת 1993 וחקר במשך חודשיים את המקומות בהם עבר פדרו פאיש. בספרו זה, "מסעותי סביב אפריקה", שיצא לאור בשנת 1994 בידי הוצאת הספרים "Tierra de Fuego" ("ארץ האש") ממדריד, מוקדשים למסעות פאיש עמודים רבים.