כורש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קברו של כורש שנמצא בפסארגאדה. על פי הרודוטוס הוצבה על הקבר כתובת "פה נקבר כורש, המלך הגדול. אני מלכתי מהודו ועד כוש, אל תנטרו לי טינה על שלקחתי חלקה קטנה זו להניח עצמותי"

כורש השני, הידוע גם ככורש הגדול או פשוט ככורש, מלכה הראשון של הממלכה הפרסית, בנו של המלך כנבוזי הראשון, מייסד הממלכה האחמנית. עלה לשלטון בחורף של 559-560 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הצהרת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לישראל ולבנות בה את בית המקדש השני.

המקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הקלאסיים לתקופה, מלבד הרודוטוס, הם הסופר קטסיאס מהמאה ה-5 לפנה"ס, שהיה רופא יווני בחצר מלכי פרס וכתב חיבור היסטורי בן 23 ספרים על ממלכת פרס. סופר נוסף הוא דינון, שאף הוא כתב חיבור על פרס. סופר אחר הוא יוסטין, סופר רומי מהמאה ה-2 לספירה, שחיבר תקציר להיסטוריה עולמית.

מקור חשוב נוסף הם טקסטים וכתובות באכדית, פרסית, עילמית וארמית, שנתגלו באתרים ארכאולוגיים שונים, בארצות שהיו תחת שלטון האימפריה הפרסית.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי הכתוב בכתובת הגליל הבבלית של כורש (ראו בהצהרת כורש), כורש הוא בנו של כנבוזי הראשון, בן כורש הראשון, בן חישפיש, בן האחמניש, מייסד השושלת. על-פי המסורות שהשתמרו אצל הרודוטוס וכסינופון, כנבוזי נשא לאישה את בתו של אסטיאגס מלך מדי וזו ילדה את כורש. על-פי מסורת זו כורש היה יורשם של שני מלכים - מלך פרס ומלך מדי.

על-פי קטסיאס, כורש לא היה נכדו של אסטיאגס או בן משפחתו, אלא פרסי ממשפחה לא-מיוחסת.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות עלייתו של כורש לכס המלוכה אינן ידועות. בשנת 558 כורש הפך שליטם של השבטים הפרסיים, ביניהם שבט הפסרגדאי, שלו היה מעמד ראשון בממלכה. יחד עם שני שבטים נוספים הם יצרו איגוד, כשמרכז מדינתם היה בעיר פסארגאדה, שהייתה כפופה לממלכת מדי. מלך מדי אז היה אסטיאגס (553-550 לפנה"ס) ובשנת 550 כורש מרד בו וטען על כתר ממלכת מדי.

האגדה על הולדת כורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרודוטוס (א 107-130) מוסר את סיפור מוצאו של כורש, כפי ששמע מאנשים פרסיים שלא רצו לפאר את כורש:

"לאחר הקרב בין מדי ללוד בו התרחש ליקוי חמה (=603 לפנה"ס), כרתו שני הצדדים ברית שלום ואסטיאגס נשא את אריאניס הנסיכה הלידית לאישה, ממנה נולדה לו בתו מנדנֵה. חלום לילה הזהיר את אסטיאגס שבנה של בתו עתיד להחליף אותו, ולפיכך השיא אותה לאיש פרסי נשוא-פנים בשם כנבוזי. אך אסטיאגס הוזהר על ידי חלום שני ובעקבות כך הוא החזיר את בתו מנדנה חזרה לארצו ומסר את התינוק לאיש ימינו הרפגוס על מנת שייפטר מהילד. הילד נחשב אז למת כבר, אך בדרך מקרה הוא הוחלף בילד שאך זה נולד, וכורש גודל בידי רועה ואשתו בצפון מדי. בגיל 10 הביאה אותו התנהגותו חסרת הפחד לתשומת לבו של אסתיאגס, שזיהה אותו כנכדו שלו, ושלחו להוריו. בה בעת העניש אסטיאגס את הרפגוס בכך שהאכילו את בשר בנו שלו. הרפגוס לא סלח לאסטיאגס על כך והחל לחבל בנאמנותם של המנהיגים המדיים כלפי אסטיאגס וברגע מסוים שלח מסר לכורש, המפציר בו למרוד באסטיאגס. כורש זייף פקודה, הממנה אותו למפקד של הפרסים, ובכנסו את בתי האב הפרסיים העיקריים, הוא הבהיר להם עד כמה אדנות עדיפה על עבדות. כורש גייס את בתי-אב אלו למלחמה נגד אסטיאגס. אסטיאגס שלח את צבאו תחת פיקודו של הרפגוס הבוגדני, וחיילים רבים מצבאו ערקו אל הפרסים ואילו יתרם ברח. אסתיאגס גייס אז את כל אנשי אגבטנה, צעיר וזקן, נגד כורש - אך הוא הובס ונלכד".

לקטסיאס יש מסורת שונה והוא מצוטט על ידי ניקולאוס איש דמשק, היסטוריון החצר של הורדוס המלך:

"כורש היה בנו של פרסי עני מבית אב מרדיאן, בית-אב בעל שם רע. אביו אתרדטס הפך שודד דרכים על-מנת להתקיים ואמו של כורש הייתה רועת אווזים. בהתאם לנוהג מקובל התחבר כורש, על מנת לקיים את עצמו, אל איש מדי מאנשי מינהל הארמון המדי. מנקודה זו החל כורש להתקדם בשלבים, עד שהגיע למשרת שר המשקים של המלך. חלום, שהתגלה לאמו (חלום דומה לזה שאצל הרודוטוס), ואשר סופר לכורש עתה, חזה לו, שיהפך לשליט אסיה. לאחר שכורש הפך יד ימינו של אסטיאגס מלך מדי, הוא גרם לכך שאביו ימונה כסטרף של פרסא. ואז בעזרת איש פרסי הרפתקן אחר בשם הויברס, יצא כורש להצטרף לצבא שהוא הורה לאביו להקים. הפרסים, למרות אומץ לבם הרב יותר, נאלצו יותר מפעם אחת להיכנע למספר הגדול יותר של אויביהם. לבסוף הם ריכזו את הנשים והילדים שלהם על ההר של פסרגדאי, ההר הגבוה ביותר באותו אזור. אסתיאגס הקיף את ההר והפרסים נסוגו לפסגה שנייה, נמוכה יותר אך מוגנת יותר במצוקים ויערות ועל פסגה זו הגנו מתוך יאוש".

כאן נקטעת הפסקה והסיפור ממשיך בפרק הזמן שבו כורש כבר ישב על כיסא אסטיאגס.

כיבושי כורש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שכורש ניצח את המדים ב-550 לפנה"ס, הוא יצא למסעות כיבוש נוספים.
ב-549 השתלט על עילם ושושן במערב פרס. שושן הפכה לבירת הממלכה הפרסית במערב, לצד הבירה המזרחית אקבטנה. ב-548 עבר כורש להשתלטות על פרתיה במזרח ועל ארמניה בצפון-מערב פרס. ב-546 יצא כורש למזרח והשתלט על ממלכת לוד (לידיה) (טורקיה המערבית של היום). היוונים הקימו על איי יוון ואסיה הקטנה (מערב טורקיה) שורת מושבות וכורש ביקש מהם לסייע לו בכיבוש לוד, אולם הם היססו ולכן הוא כבש גם את האזור שלהם.
בין השנים 545-539, הכניע כורש שורה של ארצות באסיה המרכזית והגיע עד אזור הודו. כתוצאה מכך הגיע שלטונו לגבולות הצפון-מערביים של הודו והשלוחות הדרומיות של הודו-כוש.

בתום מסעות אלו פנה כורש לתקוף את בבל, בשנת 539 לפנה"ס והוא כבש אותה במהלך פתאומי ובלתי צפוי, אך השאיר את מעמדה כקודם, לא שינה את המבנה החברתי שלה והפך את בבל לאחת הבירות של הממלכה הפרסית. הכהנים יכלו לחדש את פולחן האל בֵּל וכך התקבל שלטונו של כורש בצורה טובה על ידי הכהנים והאצולה ולא נחשב למלך זר, אלא למשחרר, ודבר זה בא לידי ביטוי בכתבי הבבלים.

כורש דאג להתנהג כמלך בבלי - הוא לא חידש דבר בפולחן ובמנהגים עתיקי היומין. הוא השתתף באַכִּיתוּ (ראש השנה הבבלי, בתחילת חודש ניסן) והוא אף נשא בתואר "מלך בבל". לאחר נפילת בבל, נכנעו לפניו מרצון כל הארצות שהיו תחת שלטון בבל ובכללן סוריה, ארץ ישראל ופיניקיה. בהמשך הוא רצה להבטיח את הגבול הצפון-מזרחי של ארצו כדי לעצור את חדירת ההנוודים ויצא לאמדסיה (טורקמניסטן של היום) ושם מת בשנת 530 לפנה"ס. ממלכתו התפרסה על השטח הגדול ביותר שידע העולם עד אותה עת.

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגליל של כורש

כורש הוא המלך שאיפשר לגולי בבל לשוב לציון, לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים ולהעלות כספים של יהודים לבניית בית המקדש. אישור זה, הידוע כהצהרת כורש, נזכר בספר עזרא בשתי גרסאות: בעברית (עזרא א) ובארמית (עזרא ו).
צו זה משקף את מדיניות כורש: התפייסות ובניית מקדשים. יש גם חידוש בהחזרת כלי המקדש לירושלים ותרומות מהעם שחי בממלכה וזאת בניגוד לנוהג של האימפריות, שהכסף הוזרם מהפריפריה למרכז; כאן ההרשאה התירה זרימת כסף בכיוון ההפוך. סיבה נוספת לתמיכתו בהחזרת היהודים ליהודה היא כנראה רצונו לחזק את הגבול עם מצרים וליצור חיץ אשר ימנע פלישה מצרית.
הנוסח הארמי שנקרא "דכרונא" (=זיכרון דברים), היה לצורכי הארכיון הפרסי וכלל מידות מדויקות של בית המקדש והוראות ביחס להוצאות הבנייה. נוסח זה הגיע לפרסום עקב הפסקת העבודה וחידושה לאחר מכן, דבר שגרם להתנגדות מצד גורמים עוינים שפנו לדריווש והוא נתן הוראה לחפש את הנוסח בגנזכים של ערי הבירה השונות של פרס: פרסגדא, פרספוליס, אחמתא ובבל. לבסוף נמצא המסמך באחמתא, משום שבשנה בה ניתן המסמך מתה אשת כורש, שהייתה הבת של אסטיאגס והובאה למדי לקבורה; כורש שהה שם לרגל האבל ובאותה שנה לא השתתף בטקס האכיתו בבבל ושלח את בנו כנבוזי למלא את מקומו וכך נשארה הצהרת כורש באזור מדי[דרוש מקור].

בפרקים אחדים בספר ישעיהו (מד' ומה') ‏[1], יש התייחסות להצהרת כורש. כורש מוצג כמי שה' מחזיק בימינו, כלומר הוא מעניק לכורש הגנה וחסות; הוא נקרא "כורש משיחי", בעוד מבין כל מלכי ישראל ויהודה רק דוד ושאול מכונים "משיח ה'". ישעיהו רואה בכורש, ולא בצאצאי המלך יהויכין, כעתיד לשקם את ירושלים ולהחזיר את הגולים (יש' מא,כה; מד,כה-כח; מה,א-ד,יג).

בשל פעילותו למען שיבת ציון, נתפס כורש באור חיובי במסורת היהודית. רחובות "המלך כורש" בתל אביב, בירושלים ובחיפה נקראים על שמו.

כורש במקורות היהודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת ראש השנה דף ג תוספות כתוב כי כורש היה בנה המשותף של אחשורוש ושל אסתר המלכה והיה לו שם נוסף, דריווש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור-שיבת ציון הקדומה ושיבת ציון המחודשת, הוצאת ש. פרידמן, 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על-פי דעת אנשי ביקורת המקרא, הנביא הוא לא ישעיהו המוכר מתקופת בית ראשון (שלו מיוחסים פרקים א'-מ'), אלא ישעיהו אחר שחי בתקופת כורש.
הקודם:
כמבוזי הראשון
השושלת האחמנית הבא:
כנבוזי השני