פרשת יוסף ואחיו

פרשת יוסף ואחיו היא סיפור מקראי המשתרע על פני ארבע הפרשות האחרונות בספר בראשית (וישב - ויחי), והוא כולל מספר רב של יחידות סיפוריות עצמאיות, המרכיבות יחד את הסיפור השלם. סיפור זה הביא לירידת משפחת יעקב למצרים, שם השתעבדו בני ישראל דור מאוחר יותר.

הסיפור המקראי

חלומות יוסף ושנאת האחים

יוסף היה בן הזקונים של יעקב מאשתו אהובתו רחל, לה היה זה הבן הבכור, ולכן יעקב אהב אותו אהבה יתרה, והעניק לו כתונת פסים. אהבה זו גרמה לקנאה גדולה של יתר בני יעקב. בנוסף, יוסף הביא את דיבת אחיו בפני אביהם – והם שנאו אותו בשל כך.

יוסף חלם חלום ובו הוא ואחיו אוספים שעורים בשדה, ולפתע אלומתו של יוסף קמה, ניצבת על עומדה, והאלומות של כולם משתחוות לאלומתו. המשמעות הייתה ברורה: כל האחים יבואו להשתחוות ליוסף, והוא ימלוך עליהם או ישלוט בם. יוסף, שראה בחלום זה כבחלום הנוסף נבואה, סיפר את חלומו לאחיו, מה שגרם לסיבה נוספת לשנאתם אותו. לאחר מכן חלם יוסף חלום נוסף, שבו 11 הכוכבים, יחד עם השמש והירח, באים להשתחוות לו. הפעם הייתה המשמעות רחבה יותר: לבד מ-11 הכוכבים (=האחים, השבטים), יבואו גם השמש (האב, יעקב) והירח (האם) להשתחוות ליוסף. יוסף סיפר גם חלום זה לאחיו. אחיו לא הגיבו לסיפור החלום, ויוסף שב וסיפר את החלום לאביו בפניהם. יעקב הגיב בגערה: "הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה"? על פי רש"י, הגערה נועדה לשכך את קנאתם של האחים על ידי יצירת הרושם כי החלום הוא חלום שווא. לכאורה, כיוון שאימו של יוסף – רחל – נפטרה כבר, הרי שאין אפשרות כי החלום יתקיים. אולם, מיד בהמשך נכתב "ואביו שמר את הדבר". מכך ניתן ללמוד, על פי רש"י, כי יעקב כן האמין שביום מן הימים החלום יתגשם.

מכירת יוסף

מכירת יוסף, ציור של קונסטנטין פלוויטסקי (1855)

ערך מורחב – מכירת יוסף

באחד הימים הלכו אחי יוסף לרעות את צאן אביהם בשכם ויעקב ביקש מיוסף שילך לראות מה שלום אחיו ושלום הצאן. יוסף במצוות אביו הלך לחפש את אחיו ומצאם בדותן. בראותם את יוסף ניצת זעמם של האחים והם החליטו להרוג אותו. ראובן הבכור התנגד והציע לזרוק אותו לבור, ייתכן שחשש שמא יתלה בו אביו את המעשה.

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

— ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוקים כ"ה–כ"ח

המשכו של הסיפור לאחר שנזרק יוסף לבור אינו ברור כל צרכו:

ראובן שב אל הבור, ובראותו כי יוסף איננו, קרע את בגדיו.

לאחר מכן מסופר כי ”הַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים” (שם, פסוק ל"ו). ובהמשך: ”וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה” (בראשית, ל"ט, א').

יוסף בבית פוטיפר

ערך מורחב – יוסף ואשת פוטיפר

על פי המסופר, אשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף לשכב עימה, לאחר שהוקסמה מיופיו. יוסף סירב להצעותיה, בנימוק שהדבר נחשב לבגידה באמון פוטיפר ומהווה חטא לאלוהים. באחד הימים, בהגיע שעת כושר, תפסה אשת פוטיפר את יוסף בבגדו כדי לשדל אותו לשכב עימה. יוסף הסיר את בגדו שאחזה בו, והוא נשאר בידה, ונמלט אל מחוץ לבית. בראותה זאת, קראה אשת פוטיפר לבני ביתה, שלא היו בבית באותה שעה. כשהגיעו, היא שִקרה להם שיוסף ניסה לאנוס אותה, ובעודו פושט את בגדיו זעקה בקול שיבואו לעזרתה, ומשראה כך - נמלט. את אותו הסיפור סיפרה גם לבעלה כששב מעבודתו. פוטיפר כעס על יוסף והביא לתפיסתו, וכלא אותו בבית הסוהר.

הסיפור נחתם (פסוקים כא-כג) בתיאור עלייתו והצלחתו של יוסף בבית הסוהר, המקביל להצלחתו בבית אדוניו בראשית הסיפור. חתימה זו מקשרת את סיפור יוסף ואשת פוטיפר לסיפור חלום שר המשקים ושר האופים שבפרק שלאחר מכן (מ), ואפשר לראות בה גם פתיחה לסיפור זה.

חלומות פרעה

ערך מורחב – חלומות פרעה

יוסף פותר את חלום פרעה, ציור מאת הצייר ההולנדי, בן המאה ה-16, אנטוני ון מונטפורט

לפי הסיפור, חלם פרעה שני חלומות רצופים, שאת פתרונם נתן לו יוסף: שבע שנות שובע יגיעו לעולם, ולאחריהם שבע שנות רעב. בעקבות הפתרון הזדרז יוסף והציע לפרעה לאגור מזון בזמן השובע כדי שהארץ תוכל לשרוד בזמן הרעב. פרעה התפעל מהפתרון ומההצעה המעשית שבעקבותיו, ומינה את יוסף על ביצוע משימת אגירת המזון. יוסף ביצע בהצלחה את המשימה ואגר אוצרות מזון רבים, שאותם מכר לאחר מכן ליושבי מצרים.

ירידת האחים למצריים

ערך מורחב – ירידת אחי יוסף למצרים

”וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ.” (בראשית, מ"א, נ"ז) "מצרים ניצלת בידי יוסף", 1827

הרעב פוגע גם בארץ כנען, ויעקב מבקש מבניו שיסעו למצרים כדי להביא משם אוכל. האחים נוסעים ונתקלים ביוסף, אך הם אינם מזהים אותו, בעוד הוא מזהה אותם. הם משתחווים בפניו, כפי שחזה בחלומותיו בנערותו. יוסף מאשים את אחיו שהם מרגלים וטוען שכדי להוכיח את חפותם, עליהם להשאיר את אחד האחים איתו ובינתיים לחזור לכנען ולהביא משם את בנימין, האח החסר שסיפרו לו עליו. הוא אוסר את שמעון, מצייד אותם בתבואה ושולח אותם חזרה לארץ כנען באזהרה שלא יסכים לראות אותם שוב אם לא יביאו את בנימין.

יעקב שומע את הבשורות הקשות ומסרב לשלוח את בנימין: "אותי שיכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תיקחו?!". כשתם האוכל בבית יעקב והחזרה למצרים היא הסיכוי היחיד להינצל מרעב, יעקב מסכים לשלוח את בנימין אחרי שיהודה מקבל אחריות עליו.

האחים באים למצרים עם בנימין ומובאים שוב בפני יוסף. יוסף מתקשה להסתיר את סערת רגשותיו למראה בנימין ובוכה בחדר צדדי. הוא משחרר את שמעון, יושב עם האחים לסעודה ומצייד אותם בתבואה רבה. אולם לצד זאת הוא מורה למשרתו להחביא גביע כסף באמתחתו של בנימין.

כשיוצאים האחים לדרכם חזרה לארץ כנען, רודף אותם משרתו של יוסף ומאשים אותם בגנבת הגביע. האחים המופתעים מכחישים בתוקף וקובעים: "אשר יימצא איתו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים". בחיפוש שנערך מתגלה הגביע אצל בנימין והאחים מובאים חזרה לבית יוסף. הם מציעים את עצמם כעבדים כדי שיניח לבנימין, אך יוסף מתעקש שרק בנימין יישאר אצלו כעבד והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם.

האשמת בנימין בגנבת הגביע

גביע הכסף מתגלה אצל אחיו של יוסף, באמתחתו של בנימין.

באותו הזמן שהביא יוסף את בני יעקב אל ביתו וסעד איתם את ארוחת הצהרים, ציווה יוסף על הממונה על ביתו שימלא את שקי האחים באוכל אך לא ייקח מהם את כספם. בנוסף פקד יוסף על משרתו שיכניס את גביע הכסף המיוחד שלו אל תוך השק של בנימין.

לאחר שהלכו האחים לדרכם פקד יוסף על משרתו לרדוף אחרי האנשים ולמצוא את גביע הכסף שלו. הגביע כצפוי נמצא אצל בנימין. האחים קרעו בגדיהם ויהודה שערב לאביו שיחזיר את הנער ביקש להחליף את בנימין בעונש. אך מכיוון שהממונה סירב לשמוע לא נותרה לאחים ברירה אלא לחזור לעיר.

יוסף מתגלה לאחיו

ערך מורחב – התוודעות יוסף לאחיו

יוסף מתוודע לאחיו, ציור של פטר פון קורנליוס (1816/7)

לאחר שחזרו האחים למצרים ניגש יהודה ליוסף ופורש בפניו בנאום ארוך את השתלשלות העניינים מנקודת מבטו. הוא מתאר את מערכת היחסים המיוחדת בין יעקב ובנימין ("ונפשו קשורה בנפשו") ואת מצבו הנפשי הרעוע של יעקב מאז היעלמות יוסף. יהודה מדגיש כי הוא ערב לשלומו של בנימין בפני יעקב, ומציע להישאר במקום בנימין כעבדו של יוסף.

יוסף איננו מצליח יותר להסתיר את זהותו מהאחים. הוא משלח את כל הנוכחים מהחדר, פורץ בבכי ומציג עצמו בפני אחיו: "אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?" האחים נבהלים ושותקים, ויוסף מסביר כיצד התגלגלה מכירתו לטובה, וכיצד הוא מסוגל כעת לכלכל את משפחתו במהלך הרעב השורר במצרים ובכנען. לאחר פיוס הדדי הוא שולח את האחים, עם עגלות וציוד שמספק פרעה, חזרה לכנען, מתוך כוונה שהמשפחה כולה עם יעקב תבוא אל יוסף למצרים.

יעקב יורד למצרים

ערך מורחב – ירידת יעקב למצרים

יעקב מקבל בהתרגשות את הבשורה ויוצא לדרך למצרים. הוא עוצר בבאר שבע ומעלה קורבנות, ושם מתגלה אליו אלוהים ומחזק את ידיו בירידה למצרים. יצחק לעומתו, הצטווה להישאר בארץ כנען (פרק כ"ו, פסוק ב'). אלוהים מבטיח ליעקב כי זרעו יהיה לגוי גדול במצרים ובסופו של דבר יעלו חזרה לארץ ישראל. לאחר מכן מובאת בתורה רשימה של צאצאי יעקב שירדו למצרים. התורה מונה 70 'יוצאי ירך יעקב' היורדים מצרימה, נשים וגברים, מלבד נשי בני יעקב, יוסף ושני בניו (שהיו כבר במצרים), והוא עצמו.

משפחת יעקב מגיעה למצרים ויעקב ויוסף נפגשים. יוסף מדריך את אחיו לומר לפרעה שהם רועי צאן, כדי שישכן אותם באזור נפרד במצרים. בני יעקב נפגשים עם פרעה ואחריהם בא גם יעקב עצמו ומברך את פרעה. יוסף משכן את אחיו בארץ גושן ומספק להם מזון במהלך שנות הרעב.

במקביל מנהל יוסף את הכלכלה המצרית כולה בזמן הרעב. המצרים הרעבים ללחם נותנים ליוסף את כספם ואת מקניהם, ולבסוף נותנים את אדמותיהם וגם את עצמם לעבדים לפרעה בתמורה לאוכל. יוסף קובע מערכת של מיסים, שבה פרעה מחזיק בכל הנכסים, מספק לעם זרעים לעבודת האדמה והעם מחזיר לו חמישית מן היבול.

מבקרי המקרא

מבקרי המקרא ופרשנים מסורתיים הצביעו על מספר קשיים וסתירות שעולים מהסיפור כפי שהוא מופיע במקרא. המחקר המודרני מציע כי ניתן ליישב את רוב הקשיים על ידי ראיית הסיפור כשילוב של שתי מסורות שונות, האחת ממקור ישראלי והשניה ממקור יהודאי.

הקשיים העיקריים בסיפור המקראי

• הפתיחה "אלה תולדות יעקב" (פרק ל"ז, פסוק ב') אמורה להופיע לפני אילן היוחסין של יעקב או לפני תיאור קורותיו, אז כאן היא ממשיכה ל"יוסף בן שבע עשרה שנה", ונראה שהטקסט נקטע באמצע.
• שנאת האחים ליוסף מתעוררת בגלל שהוא הבן המועדף על יעקב ובגלל חלומותיו, אך בפסוק ב' מתוארת סיבה אחרת לשנאה: יוסף מוציא את דיבת אחיו בני בלהה וזילפה רעה בעיני אביהם.
• חלומו הראשון של יוסף (פסוק ז') מתאר את יוסף ואחיו כחקלאים המאלמים אלומות בשדה, בעוד פסוק ב' ופסוק ז' מתארים אותם כרועי צאן.
• אם יעקב אהב את יוסף יותר מכל, וידע על שנאת האחים כלפיו, כפי שניתן להבין מפסוק י"א, מדוע הוא שולח אותו אליהם לבדו כפי במתואר בפסוקים י"ג–י"ד?
• יעקב שולח את יוסף מחברון, הנמצאת בשטחים שנשלטו על ידי ממלכת יהודה, אל אחיו הרועים בעמק דותן הנמצא מהלך מספר ימים משם, בשטחים שהשתייכו לממלכת ישראל. רוב הסיפורים המקראיים מתמקדים בשטחים של אחת מהממלכות, ואילו כאן הסיפור עובר מממלכה לממלכה.
• האחים מחליטים להמית את יוסף בפסוק י"ח, ושוב בפסוקים י"ט–כ', והדבר נראה ככפילות מיותרת.
• בפסוק כ"ב מציע ראובן לאחים לא להרוג את יוסף אלא להשליכו לבור, אולם הרעיון להשליכו לבור עלה כבר בפסוק כ', וגם זה נראה ככפילות.
• בפסוק כ"ו מציע יהודה לחוס על חיי יוסף, אלא שהצעה זו נראית מיותרת שכן ראובן כבר הציע זאת בפסוק כ"ב, והצעתו התקבלה.
• ציר הזמן של מכירת יוסף לא ברור: מי מכר אותו לישמעאלים - האחים או המדיינים? האחים יושבים לאכול בקרבת הבור, רואים את הישמעאלים מתקרבים ומחליטים למכור להם את יוסף, אך אינם מודעים לכך שהמדיינים העלו אותו מהבור ומכרו אותו להם.
• יש דיווחים סותרים לגבי מכירת יוסף למצרים - בפרק ל"ו, פסוק כ"ח ובפרק ל"ט, פסוק א' מתואר כי הישמעאלים עשו זאת, אך בפרק ל"ז, פסוק ל"ו מתואר כי אלה המדיינים, ובפרק מ"ה, פסוק ד' אומר יוסף כי היו אלה האחים עצמם.

חלוקה לשני מקורות

במחקר המודרני מקובל כי הנוסח המצוי בידינו הוא שילוב בין המקור האלוהיסטי שמיוחס לממלכת ישראל והמקור היהוויסטי שמיוחס לממלכת יהודה, אך החלוקה המדויקת בין הפסוקים והשיוך של כל אחד מהם למקור נמצאים במחלוקת בין החוקרים. קיימת הסכמה כללית כי:

• בסיפור הישראלי האחים הם רועי צאן, יוסף אינו מוצג בתור האח המועדף והמתנשא, ראובן הבכור הוא שיוצא לעזרת יוסף, והמדיינים הם שמוציאים את יוסף מהבור ומוכרים אותו לפוטיפר.
• בסיפור היהודאי האחים הם חקלאים העובדים בשדה, מוזכרים החלומות וכתונת הפסים, יהודה הוא שיוצא לעזרת יוסף, והאחים מוכרים אותו לישמעאלים שמורידים אותו מצריימה.

ברוך יעקב שורץ מציע את החלוקה הבאה, לפיה הסיפורים חולקים יסודות נרטיביים משותפים, אך כל אחד מהם מכיל מוטיבים ייחודיים ועומד בפני עצמו כסיפור שלם:

מקור אלוהיסטי (ממלכת ישראל)	מקור יהוויסטי (ממלכת יהודה)
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.
	וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו
וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק [חֶבְרוֹן] וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.
	וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.
	וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.
וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם
	וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר
	וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא.
	וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.
וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

את הפתיחה "אלה תולדות יעקב" משייך שורץ, יחד עם הפסוק שלפניה ופסוקים נוספים בסוף מחזור סיפורי יוסף, למקור הכהני.

בתרבות

הרומן "יוסף ואחיו" מאת תומאס מאן הוא רומן בבואה שגרעינו הוא פרשת יוסף ואחיו. הרומן כולל ארבעה חלקים:

• יוסף ואחיו - תולדות יעקב, יצא לאור ב-1933. מרחיב את המסופר בספר בראשית, פרקים כ"ז-ל"ו.
• יוסף ואחיו - יוסף בימי עלומיו, יצא לאור ב-1934. מרחיב את המסופר בספר בראשית, פרק ל"ז.
• יוסף ואחיו - יוסף במצרים, יצא לאור ב-1936. מרחיב את המסופר בספר בראשית, פרקים ל"ח-ל"ט.
• יוסף ואחיו - יוסף המשביר, יצא לאור ב-1943. מרחיב את המסופר בספר בראשית, פרקים מ'-נ'.

בתיאטרון ובקולנוע

• יוסף וכתונת הפסים המשגעת - מחזמר על פי סיפור יוסף ואחיו, מיצירתם של אנדרו לויד ובר וטים רייס. המחזמר הפך עם השנים לאחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים.
• יוסף נסיך החלומות - סרט אנימציה של חברת "דרימוורקס" משנת 2000 על סיפורו של יוסף
• המהגר - סרט על פי סיפור יוסף בבימוי הבמאי המצרי יוסף שאהין משנת 1994
• יוסף ואחיו / Rappresentatione di Giuseppe e i suoi Fratelli - דרמה מוזיקלית בשלוש מערכות מאת עילם רותם; נכתבה עבור האנסמבל הקולי Profeti della Quinta (נביאי הקווינטה). הקלטה של היצירה יצאה לאור בהוצאת פאן קלאסיקס בשנת 2013.

קישורים חיצוניים

• אוריאל סימון, יוסף ואחיו - סיפור של השתנות, באתר "דעת"
• משה אברבך, יוסף ואחיו — בראי תולדות שבטי ישראל, בית מקרא, טבת-אדר תשמ"ז, עמ' 114–120, באתר JSTOR
• אברהם אהוביה, מעלילות יוסף, בית מקרא, ניסן-סיון תשמ"ו, עמ' 271–280, באתר JSTOR
• פרנק פולק, משא ומתן בסיפור יוסף, בית מקרא, תש"ע/2010, עמ' 31–45, באתר JSTOR
• נפתלי טוקר, אמנות הגילוי והכיסוי בסיפור יוסף ואחיו, בית מקרא, טבת-אדר תשל"ט, עמ' 170–180, באתר JSTOR