קורבן (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "קרבנות" מפנה לכאן. לערך העוסק בקרבנות בדתות השונות, ראו קורבן.
קורבנו של הבל, ציור משנת 1878.
אהרון במשכן, תחריט משנת 1670

קרבנות ביהדות הם בעלי חיים או מינים מן הצומח אותם מביא האדם לבית המקדש, ושם הם מונחים על אש המזבח. הבאת הקרבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה".[1] המילה "קורבן", מלשון קירבה, יש לה משמעות של קירבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'[2]. מלבד זאת, יש למילה זו משמעות של קירבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל[3].

על פי היהדות, האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקרבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה[4].

הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל [5]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קודשים. על פי מניינו של הרמב"ם[6], 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.

קורבנות במקרא לפני הקמת המשכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבנו של נוח, ציור מהמאה ה-17.

קרבנות מופיעים בסיפורי המקרא החל משחר האנושות. קין והבל, בני אדם הראשון, הביאו קורבן מן הצומח ומן החי. ה' "שעה" ונענה לקרבנו של הבל, ולא לזה של קין. לא מוסבר במקרא הטעם לכך, ואף לא כיצד נודע להם שקרבנו של הבל התקבל[7]. מן המסופר על שיחתו של ה' עם קין לאחר מכן משתמע שהתנהגותו הייתה פגומה, והטבת מעשיו היא תנאי לקבלת קרבנו[8]. קין לא השלים עם כך, ובכעסו רצח את הבל.

נח הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ"[9].

שלושת האבות בנו מזבחות לה'[10]. משיחתם של אברהם ויצחק בעקידת יצחק[11] מתברר שהכירו את קרבן העולה, ואצל יעקב אף הוזכרה במפורש הקרבת קרבנות[12].

ביום יציאת מצרים הקריבו בני ישראל את קורבן הפסח. עם הגיעם להר סיני הקריבו בני ישראל קרבנות במהלך כריתת הברית במעמד הר סיני[13]. קרבנות אלו צוינו מלכתחילה, לפחות בפני פרעה, כאחת המטרות של יציאת מצרים.

הנוהג המקובל היה שעבודת הקורבנות נעשית על ידי הבכור בכל משפחה.

כשנה לאחר יציאת מצרים נבנה המשכן, ומאז התמסדה הקרבת הקרבנות בישראל, וביצועה בפועל הוטל על הכהנים.

הטעם למצוות הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תפיסת היהדות האל איננו בעל צרכים גשמיים, ואינו זקוק לאוכל ושתייה. המקרא בתיאורו את פעולות ה' משתמש לעתים גם ב"פה" כמטאפורה, אך זאת רק בהקשר של דיבור, כמו: "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"[14]. לעומת זאת בקורבנות בחר הכתוב לבטא את הדרך בה ה' מקבל את הקורבן באמצעות חוש הריח, שהוא ביטוי מעודן יותר. כך נאמר בקורבנו של נח[15]: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם..."

הביטוי "ריח ניחוח" חוזר ונשנה פעמים רבות ביחס לקורבנות, כמו בכתוב[16]: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ." לאחר הביטוי "לחמי", ממנו ניתן להבין שמדובר בסעודה כביכול, באה ההדגשה "ריח ניחוחי" להעמדת הדברים על דיוקם, ולהבהרה שאין זה צורך גשמי. על פי זה תירגם אונקלוס את הביטוי "ריח ניחוח" בכל מקום כ"לאתקבלא ברעוא קדם ה'" (תרגום: להתקבל ברצון לפני ה').

הדברים מפורשים בספר תהלים[17]: "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים[18]. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף... אִם אֶרְעַב - לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים[19] וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?"

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי[20] מחדד יותר את הדברים:

Cquote2.svg

אמר הכוזרי[21]: אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקורבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל, מה שנאמר 'את קורבני לחמי לאישי ריח ניחוחי', האין פירוש הדברים כי הקורבנות - קורבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו?

אמר החבר: מה שאמר הכתוב 'לְאִשַּׁי' - מתרץ כל קושיה, כאילו אמר: הקורבן ההוא והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי אינם כי אם לאישי, זאת אומרת, האש הנפעלת לפי דבר האלוה - הקורבנות הם לחמה. והכוונה במצווה הזו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש, לא שכינת מקום, כי אם שכינת מעלה[22]. כל הנוגע לסדר העבודה לא נאמר כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מקודש ונעלה מליהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם. בכל עת אשר רצה האלוה באומה - נפעלה האש ברצונו, והיה זה לאות כי נתקבלה מנחתם ומתנתם.

Cquote3.svg

לרמב"ם בספרו מורה נבוכים גישה אחרת לגמרי לנושא הקורבנות. לדעתו אין בהם מטרה בפני עצמה, ותכליתם רק לתת אפשרות להקרבת קורבנות במסגרת האמונה בה', כדי למנוע עבודה זרה. אלו דבריו[23]:

Cquote2.svg

היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים. לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים - לשמו יתעלה.

Cquote3.svg

במשנה תורה[24] כותב הרמב"ם, כי הקורבנות נחשבים למצוות מסוג ה"חוקים", שלא ניתן להבין את טעמם.

כנגד שיטת הרמב"ם במורה נבוכים יצא הרמב"ן[25] בחריפות: מסיפורי התורה על קורבנותיהם של קין והבל ונוח, בטרם היו קורבנות לעבודה זרה, משתמע שיש בהם תכלית לעצמם, ולא רק כאמצעי לשלילת ההקרבה לעבודה זרה, שלא הייתה כלל באותה תקופה.

הרמב"ן כותב הסבר חלופי לטעם הקורבנות, לפיו תהליך ההקרבה נועד להעביר לאדם מסר על חומרת החטא: זריקת הדם על המזבח היא מסירת נפש הבהמה תמורת נפש האדם. שאר אברי הבהמה מייצגים את חושי האדם וכוחותיו, והקרבתם ממחישה לאדם את עונש החטא שממנו התכפר. הרמב"ן מוסיף, שטעמם האמיתי של הקורבנות מוסבר על פי תורת הסוד, ורבנו בחיי (שם) מרחיב יותר בהסברת עניינם של הקורבנות על פי דרך זו.

כל אלו הם טעמים והסברים לנושא הקורבנות בכללו. קשה יותר להבנה והסברה ההבדל בין פרטי ההלכות בכל קורבן וקורבן: מדוע נבחר דווקא סוג זה של קורבן, ודווקא סדר זה של עבודתו? כמה מפרטים אלו נדונו בדברי חז"ל. מנחת הסוטה, למשל, באה משעורים, ובלא שמן ולבונה, כדי שקורבנה יהיה כמאכל בהמה, בלא הידור וחגיגיות[26]. כמו כן מנחת חוטא באה ללא שמן ולבונה, וכן קורבן חטאת ואשם באים ללא נסכים, כדי שלא יהיה קורבנם מהודר[27]. הוגים מאוחרים יותר עסקו בהסברת פרטים נוספים בקורבנות[28].

סוגי הקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורבנות מתחלקים לסוגים שונים, על פי שמם ומטרת הבאתם, על פי בעל הקורבן, ועל פי דרגת קדושתו של הקורבן.

הקורבנות הבאים מן החי נקראים "זבחים", והקורבנות מן הצומח נקראים "מנחות". לקורבנות מן החי קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים. הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעתים גם מן השעורה.

כל סממן בקורבן טעון במשמעות סמלית. כך לדוגמה במנחת הקנאות של הסוטה אין שמן או לבונה, וכן גם במנחת החוטא, כדי שהקורבן יהיה בזוי ופחות. כהן גדול שחטא מביא פר לקורבנו, בעוד שאדם פשוט מביא רק כבשה או שעירה.

בקורבנות הבהמה, עיקרה של ההקרבה הוא מתן דם הבהמה על המזבח. לאחר מכן מעלים על אש המזבח חלקים מן הקורבן, ושאר הקורבן נאכל על ידי הכהנים או על ידי בעל הקורבן. בקורבנות מסוימים כל בשר הקורבן מועלה על אש המזבח.

שם הקרבן וייעודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידית כלי אבן עם הכתובת "קרבן" שהתגלתה באזור המערבי של החפירות ליד הר-הבית. מוזיאון ישראל

החלוקה המרכזית המפורטת בתורה היא לשמונה סוגים שונים, על פי שם הקרבן וייעודו[29].

עוֹלָה - קרבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל. היחיד מביא את הקורבן על פי נדבת לבו, ולעתים גם כחובה, כגון עולת ראיה בשלושת הרגלים. הציבור מביא בכל יום את קרבן התמיד, עולה אחת בבוקר ועולה אחת לקראת ערב. גם קרבנות המוסף הבאים במועדים כוללים קרבנות עולה. קורבן עולה בא מבקר וצאן, מן הזכרים בלבד, וכן מן העוף.

שְׁלָמִים - קרבן המבטא את השלום והשותפות בין כל הגורמים השותפים בו: דמו ואימוריו ניתנים על המזבח, בשרו נאכל על ידי בעליו בתוך תחומי ירושלים, וחלקים מבשרו - חזה ושוק - ניתנים לכהנים. בדרך כלל זהו קרבן נדבה שבאה ביוזמתו של בעליו, ולעתים חובה להביאו, בשלושת הרגלים. בחג השבועות גם הציבור מביא שלמים, והם נקראים שלמי ציבור". קורבן שלמים בא מבקר וצאן, זכרים ונקבות.

חַטָּאת - קרבן לכפרה על חטא. קרבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב עונש כרת (כמו חילול שבת או גילוי עריות) - חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, הציבור מביא קרבן חטאת כחלק מקרבן מוסף הבא במועדים (ראש חודש, שלושה רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים), וקרבן זה מכפר על טומאה שאולי התרחשה במקדש מבלי שנודע הדבר. חטאת רגילה של יחיד באה בדרך כלל משעירת עזים או מכבשה. חטאת של ציבור באה בדרך כלל משעיר זכר, ולעתים גם מפר[30].

קרבן החטאת מיוחד באופן בו דמו ניתן על המזבח: בדרך כלל הדם ניתן על זויות המזבח בחציו התחתון. דם החטאת ניתן על קרנות המזבח (בליטות בגג המזבח, בארבע פינותיו), ואימוריו מוקטרים על המזבח, כבכל קרבן. בשר החטאת נאכל על ידי הכהנים בלבד, ובתחומי המקדש בלבד.

במקרים מיוחדים[31] קבעה התורה שדם החטאת יינתן בתוך ההיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, וביום הכיפורים - אף בתוך קדש הקדשים. חטאות אלו נקראות חטאות פנימיות או פרים ושעירים הנשרפים. אימוריהן מוקרבים על המזבח החיצון, כבכל קורבן, אבל שאר בשרם אינו מוקטר על המזבח וגם אינו נאכל, אלא יש להוציאו אל מחוץ לעיר ולשורפו שם[32].

אָשָׁם - קרבן לכפרה על אשמה. גם הוא אינו בא בנדבה, אלא התורה קבעה אותו כחובה על מי שעובר עבירות מסוימות (לפירוט ראו בערך קורבן אשם. דמו ואימוריו מוקרבים כמו בשלמים, אבל בשרו נאכל על ידי הכהנים במקדש. האשם בא מן הזכרים בלבד, בדרך כלל מאיל (כבש בוגר), ולפעמים מכבש[33].

בְּכוֹר - בכור זכר הנולד לבהמה של יהודי - יש להביאו כקרבן, ובשרו נאכל על ידי הכהנים בתחומי ירושלים. זהו הקרבן היחיד שקדושתו חלה באופן אוטומטי, מעצם היותו הנולד ראשון, גם אם בעליו לא ביצע פעולה של הקדשה. מכיוון שכך, גם בכורות הנולדים בימינו נחשבים כהקדש, ואסור להשתמש בהם. לפיכך, הנוהג המקובל כיום הוא למכור לפני הלידה את הבכור, או חלק ממנו, לגוי, ובכך פוקעת הקדושה מן הבכור שיוולד.

מַעֲשֵׂר - מצווה להפריש עשרה אחוזים מעדר הצאן והבקר, מן הבהמות שנולדו בכל שנה ושנה, זכרים ונקבות, ולהביאם כקרבן[34]. בשרו של הקרבן נאכל על ידי בעליו, או כל אדם אחר שהורשה על ידם, בתחומי ירושלים[35]. לאחר חורבן בית המקדש פסקה הפרשת המעשר, בהיעדר יכולת להביאו כקרבן[36].

פֶּסַח - קורבן המובא מדי שנה בשנה, ביום י"ד בניסן (ערב פסח) אחר הצהריים. כל יהודי, בין איש ובין אשה, צריך להיות שותף בקורבן, ולאכול ממנו בירושלים בליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר"). לשם כך מתאגד כל העם בחבורות, ונציג מכל חבורה בא עם קרבנו לעזרה, שם מוקרבים הקרבנות באופן המוני, בשלוש קבוצות ("כתות") זו אחר זו. לאחר זריקת הדם על המזבח והקטרת אימוריו, לוקח נציג החבורה את בשר הקורבן אל החבורה הממתינה לו, שם הם צולים אותו ואוכלים אותו בלילה, עם מצה ומרור. קורבן זה משמר את זכר יציאת מצרים, והוא נעשה ברוב עם בצמתים חשובים במהלך ההיסטוריה היהודית, כביטוי לחידוש המחויבות היהודית לקיום התורה.

מִנְחָה - "מנחה" היא כינוי למתנה, לה' או לאדם נכבד[37]. השם "מנחה" התייחד לקרבן זה, הזול בקרבנות[38], להראות שה' מתרצה גם בקרבן זול ופשוט. מדובר על קורבן מן הצומח, בדרך כלל מסולת חיטים המעורבת בשמן, בתוספת לבונה. המנחה באה כקרבן בפני עצמו, בדרך כלל - על פי נדבת לבו של האדם, או כתוספת הנספחת לקרבן מן החי (עולה או שלמים), ואז יש לצרף לה גם יין לנסכים. בדרך כלל, הכהן לוקח בכפו קומץ מן המנחה ומקריב אותו על המזבח, ושאר המנחה ("שיריים") נאכל על ידי הכהנים בעזרה. מנחות מסוימות, כגון מנחה הבאה כנספח לקורבן, או מנחה שבעליה הוא כהן, מוקטרות כליל על המזבח.

קורבן יחיד וקורבן ציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה זו היא על פי בעל הקורבן, שהקרבן נרכש מכספו. בלשון התורה בעל הקורבן נקרא "מקריב"[39], למרות שבפועל הכהנים הם שמבצעים את ההקרבה.

קורבן יחיד - קורבן המובא על ידי אדם פרטי, או בשותפות של קבוצת יחידים. מטרת הבאת הקורבן על ידי היחיד היא לכפרת חטא, נדבה והבעת תודה, או כחובה שקבעה התורה על כל אדם במועדים. קורבן פסח, למשל, נחשב כקורבן יחיד[40], למרות שהוא מוקרב באופן המוני, מפני שכל קורבן מקורבנות הפסח נרכש על ידי קבוצה נפרדת של אנשים ("חבורה", ממשפחה אחת או יותר)[41].

קורבן ציבור - קורבן המובא על ידי הציבור כולו, כלומר, שהוא נרכש מכסף שנאסף מכלל הציבור. מדי שנה בשנה נתנו עם ישראל מחצית השקל לבית המקדש, ובכסף זה נקנו קורבנות הציבור. לרוב קורבנות הציבור יש זמן קבוע: קורבן התמיד המובא פעמיים ביום, ומוספי המועדים (שבת, ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, ושלושת הרגלים). לעתים מביא הציבור גם קורבן לכפרה על חטא שנעשה על ידי הכלל ("פר העלם דבר של ציבור"), או לנדבה ציבורית, הנקראת קיץ המזבח.

הקרבת קורבן ציבור נעשית בדומה לקורבן יחיד, פרט לכך שבקורבן ציבור אין סמיכה על ראש הקורבן, בדרך כלל.

כדי לבטא את הציבוריות של הקורבן, הייתה בבית המקדש נוכחות קבועה של נציגי ציבור שאינם כהנים, ונציגות זו נקראת "מעמדות". "אנשי מעמד" היו מסייעים לכוהנים בעבודתם, ובזמנם הפנוי נקבעו להם תפילות מיוחדות וקריאה בתורה, כנראה בבית הכנסת שבמקדש.

קורבן חובה וקורבן נדבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה זו היא על פי המניע להבאת הקורבן:

קורבן חובה הוא קורבן שהתורה חייבה את האדם הפרטי או את הציבור להביאו. לגבי האדם הפרטי, מדובר בעיקר על קורבנות מסוימים בשלושת הרגלים, או עקב אירוע חריג בחיי היום יום (חטא חמור המחייב כפרה, או היטהרות מטומאה חריגה). לגבי הציבור, מדובר בעיקר על קורבן התמיד ומוספי המועדים, ולעתים גם לכפרה על חטא חמור שנעשה על ידי רוב הציבור ("פר העלם דבר של ציבור").

קורבן נדבה הוא קורבן שהאדם מביא מיוזמתו, כגון להבעת תודה לה' על חסדיו עמו. יש גם קורבנות ציבור הבאים בנדבה, כאשר מסיבות שונות יש כסף שיועד לקניית קורבנות ואין מה לעשות בו[42]. במקרה זה אוצר המקדש רוכש קורבנות עולה כנדבה ציבורית, והם נקראים "קיץ המזבח"[43].

קודשי קודשים וקודשים קלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקה זו היא על פי רמת קדושתו של הקרבן:

קודשי קודשים - קרבנות שקדושתם חמורה: עולה, חטאת ואשם, ושלמים שהציבור מביא (בחג השבועות). קרבנות אלה נשחטים בצפון העזרה. בשרם נאכל (פרט לעולה, שבשרה מוקטר על המזבח) על ידי הכהנים במקדש בלבד. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והלילה שלאחריו בלבד[44].

קודשים קלים - קרבנות שקדושתם קלה יותר: שלמים (של יחיד), פסח, בכור ומעשר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, ובשרם נאכל על ידי הבעלים[45]. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והיום שלאחריו עד שקיעת השמש ("שני ימים ולילה"), פרט לקורבן תודה, שנאכל ליום ולילה, וקורבן פסח, שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר").

ההבדל המהותי בין קודשי קודשים לקודשים קלים מתבטא בהלכות מעילה: מי שמשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשי קודשים (כאמור, עולה, חטאת או אשם) נחשב כמועל בקודשים, אלא אם כן השתמש בבשר הקורבן לאחר שנזרק דמו, וכעת הבשר כבר הותר לאכילת הכהנים. לעומת זאת המשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשים קלים אינו נחשב מועל בקדשים, ורק לאחר זריקת הדם חל איסור המעילה על האימורים. הסיבה להבדל זה היא, שקודשי קודשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכוהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקורבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח.

בטבלה הבאה מפורטים סוגי הקורבנות מהבהמה שהובאו למזבח בירושלים. פירוט הקורבנות מהצומח, מהעוף והנסכים לא מובא כאן, וכן הפרה האדומה שלא נעשתה על המזבח במקדש.

סיווג שם הקורבן יחיד/צבור סיבת ההקרבה הבהמה המוקרבת
קדשי קדשים עולה יחיד נדבה כבש, שעיר או בקר
יולדת, נזיר טהור, מצורע כבש
גר כבש, שעיר או בקר
עולת ראיה כבש, שעיר או בקר
צבור קורבן תמיד כבש אחד בבוקר וכבש נוסף בין הערביים
קורבן מוסף משתנה בהתאם לחג
עבודה זרה פר
קיץ המזבח כבש, שעיר או בקר
חטאת יחיד שגגת חטא המחייב כרת כבשה או שעירה
שגגת חטא כרת של מלך שעיר
שגגת חטא כרת של כהן גדול פר
שגגת עבודה זרה שעירה
פרו של הכהן הגדול ביום כיפור פר
נזיר טהור, מצורע כבשה
קורבן עולה ויורד ראו פירוט בערכו
צבור פר העלם דבר פר
שעיר עבודה זרה שעיר
קורבן מוסף (מלבד שבת) שעיר
אשם יחיד גזילות, מעילות, שפחה חרופה, תלוי איל
נזיר, מצורע כבש
שלמים צבור קורבן מוסף של שבועות שני כבשים
קדשים קלים יחיד חגיגה, נדבה, תודה כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות
נזיר טהור איל
בכור יחיד - כבש, שעיר או בקר
מעשר יחיד - כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות
- פסח יחיד - כבש או שעיר


הלכות ההקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התורה, חובה להביא את הקורבנות לבית המקדש בירושלים, שהיא "המקום אשר יבחר ה'", וההקרבה מחוצה לו היא איסור חמור, גם אם היא לשם ה'. מן התורה משתמע שמטרת האיסור היא למנוע עבודה זרה, שעלולה להתפתח מריבוי מקומות פולחן. אתר להקרבת קורבנות מחוץ למקדש מכונה במה.

בתקופת המשכן בגלגוליו השונים, עד הקמת בית המקדש בירושלים, היה מותר בתקופות מסוימות להקריב בבמות פרטיות מחוץ למשכן. בהקרבת קורבן בבמות קיימים כללים הלכתיים שונים במידה רבה מאלו שבמקדש, וההבדל המרכזי הוא שבבמה מקריבים רק קורבנות נדבה, והקרבה זו יכולה להעשות גם על מי שאיננו כהן.

בפועל, ברוב ימי בית המקדש הראשון נמשכה ההקרבה בבמות חרף האיסור, ושניים ממלכי יהודה, חזקיהו ויאשיהו, ניסו לשרש אותה.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – במות

זמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבת הקורבנות נעשית במשך שעות היום בלבד, מעלות השחר ועד שקיעת החמה, ולא בלילה. קורבן שהקרבתו העיקרית הושלמה בשעות היום - שחיטתו, וזריקת דמו על המזבח - מותר להמשיך את הקטרתו על המזבח גם בלילה, עד עלות השחר.

הקרבת הקורבנות נעשית גם בימי שבת ויום טוב, אך זאת בקורבנות התמיד וכן בשאר הקורבנות שהתורה קבעה להם תאריך מסוים (קורבן פסח, מוספי שבת ומועד, עבודת יום הכיפורים, ועוד).

חלקי הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבן בהמה מתחלק לארבעה חלקים:

  1. דם - נשפך מצוואר הבהמה לתוך כלי (הנקרא "מזרק"), ונלקח למזבח ונזרק עליו. אופן הזריקה ומקומה המדויק משתנה מקרבן לקרבן, על פי דרגת קדושתו.
  2. אֵמוּרִים - אברים פנימיים שמועלים על גבי המזבח ונשרפים ("מוקטרים") באש שעליו. מדובר על החלבים, הכליות, ו"יותרת הכבד"[46], ובכבש - גם האליה (זנב הכבש, השומני ומלא).
  3. בשר - במרבית הקורבנות הבשר נאכל על ידי הכהנים (ב"קדשי קדשים") או על ידי בעלי הקרבן (ב"קדשים קלים"). בקורבן עולה אף הבשר קרב על המזבח. בסוגים מסוימים של קורבנות ("חטאות פנימיות") הבשר נשרף מחוץ לירושלים.
  4. עור - לעתים ניתן לכהנים (ב"קדשי קדשים"), ולעתים לבעלים (ב"קדשים קלים"). בירושלים היה נוהג, שהמתארחים בעיר משאירים את עורות קרבנותיהם למארחים, במקום תשלום על שהייתם.

זריקת הדם על המזבח היא החלק המרכזי בהקרבה, בהיותו מייצג את נפש הבהמה, ככתוב[47]:

Cquote2.svg

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

Cquote3.svg

לפיכך, אם הדם נזרק כהלכתו - הקרבן כשר ובעליו יצאו ידי חובתם, גם אם האימורים והבשר לא הוקטרו או נאכלו. הלכה זו מדגישה את המשמעות הרעיונית של הקורבן, שעיקרו מסירת נפש הבהמה, ולא מסירת מזון למזבח.

תהליך ההקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבת הקורבן כוללת כמה שלבים, שמרביתם אחידים בכל הקורבנות:

1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה. הסמיכה נוהגת ברוב קורבנות היחיד[48] (פרט לבכור מעשר ופסח), וככלל אינה נוהגת בקרבנות הציבור[49]. תוך כדי הסמיכה בעל הקורבן אומר וידוי על חטאו[50]. בקורבן שלמים, שאינו בא על חטא, אומר בעל הקורבן דברי שבח לבורא[51].

2. שחיטה. על פי ההלכה יש הבדל בין "קדשי קדשים", שנשחטים מצפון למזבח, לבין "קדשים קלים", שנשחטים בכל מקום בעזרה. למעשה, הוכנו בבית המקדש מתקנים מתאימים לשחיטה מצפון למזבח, ולכן בדרך כלל גם קדשים קלים נשחטו שם.

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא מזרק.

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.

5. זריקת הדם על ידי הכהן על המזבח. צורת הזריקה המדויקת ומקומה משתנים מקורבן לקורבן. בעולה שלמים ואשם הכהן עומד ליד המזבח וזורק את הדם מן הכלי בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע"). בבכור מעשר ופסח יש זריקה אחת בלבד, בכל מקום במזבח מעל היסוד. בחטאת הכהן עולה בכבש אל הסובב שבחציו העליון של המזבח, ומקיף את המזבח ונותן מעט דם באצבעו על כל אחת מארבע קרנות המזבח. בסוג מיוחד של חטאות זריקת הדם נעשית בתוך ההיכל, והן נקראות חטאת פנימית.

6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק[52], הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית. מערכת ניקוז הובילה את דם הקורבנות אל נחל קדרון.

7. הקטרה - ברוב הקרבנות הכהן לוקח את האימורים (ראו לעיל: חלקי הקורבן) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת. בקורבן עוֹלָה כל בשר הקורבן עולֶה למזבח, ולשם כך יש צורך לפני כן להפשיט את עורו, לנתח את אבריו לחלקים, ולרחוץ את המעיים והרגליים. לפני ההקטרה יש להוסיף מלח לכל קורבן[53]. לשם כך הונחה ערימת מלח על המזבח, ממנו לקחו הכוהנים ושמו על הקורבן[54].

8. אכילת הבשר - בשר הקורבנות (פרט לעולה) נאכל. בקדשי קדשים - הכוהנים אוכלים אותו בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה. בקדשים קלים - הבעלים אוכלים אותו בכל תחומי ירושלים. זמן אכילת קדשים קלים הוא שני ימים והלילה שביניהם, פרט לקורבן תודה, שנאכל ביום הראשון ולילו בלבד, כקדשי קדשים, וקורבן פסח, שנאכל רק בליל הסדר.

ברכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוספתא[55] נאמר שהמקריב קורבן מברך שהחיינו[56] וברכות המצוות על הקרבת הקורבן ועל אכילתו. ה"משנה למלך"‏[57] כותב שהכהנים מברכים על אכילת הקורבן ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לאכול חטאת או אשם. הרב אהרן לייב שטיינמן כתב‏[58] שעל הקרבת החטאת אין מברכים ברכה, כפי שאין מברכים על השבת גזל או ריבית, כיוון שעדיף שלא יחטא ולא יתקן את החטא, ורק על אכילתו מברכים.

האישים המקריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקריבים הם כהנים זכרים מצאצאי אהרן הכהן. מי שאינו שייך לקבוצה זו נקרא זר הפסול לעבודה. גם בת כהן ואשת כהן נחשבת כ"זר" לעניין זה[59].

לקראת העבודה הכהנים צריכים ללבוש את בגדי הכהונה, ולרחוץ את ידיהם ורגליהם מן הכיור. הכנות אלה חיוניות לכשרות העבודה, ומי שעבד ללא קידוש ידיים ורגלים או ללא בגד מבגדי הכהונה - עבודתו פסולה[60].

גם מבין הכהנים, יש שאינם ראויים לעבודת הקרבנות, באופן קבוע או זמני:

בעל מום - אינו עובד במקדש, אם כי הוא רשאי לאכול מן הקרבנות, ואפילו מ"קדשי קדשים" בעזרה[61]. לא מדובר דווקא על מום במובן של נכות ומוגבלות, אלא על כל פגם חיצוני הנחשב כ"לא ייצוגי"[62].

כך מסביר זאת הרמב"ם בספרו מורה נבוכים[63]:

Cquote2.svg

ונעשה לכהנים הלבוש יותר נכבד נאה ויאה, בגדי קודש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום בלבד אלא אף הכיעורים פוסלים בכהנים... לפי שאין האדם מכובד אצל ההמון בצורתו האמיתית[64], אלא בשלמות אבריו ויופי בגדיו, והמטרה - רוממות שתהא לבית הזה ומשרתיו אצל הכל.

Cquote3.svg

כהנים בעלי מום שרצו להשתלב בעבודה השתתפו בעבודות משניות בחשיבותן, כגון הכנת העצים למזבח[65], ולא בהקרבה עצמה. בחלוקת בשר הקרבנות לאכילה היו כהנים אלה שותפים מלאים[66].

טמא - מי שנטמא וטרם נטהר לגמרי, אפילו הוא טבול יום או מחוסר כיפורים. אם רוב הכהנים טמאים, מותר להקריב קרבן שיש לו תאריך קבוע להקרבתו גם בטומאה. דין זה נקרא: "טומאה דחויה בציבור".

אונן - אדם שקרובו מת, אינו מקריב באותו יום[67]. יוצא מכלל זה כהן גדול, שרשאי לקריב גם בהיותו אונן[68].

שתוי יין - שיכור אינו רשאי לעבוד, עד שיתפכח מיינו[69]. מסיבה זו, הכהנים מן המשפחה שהגיע תורה לעבוד במקדש ביום מסוים ("אנשי בית אב") לא שתו כלל במשך יום העבודה ובלילה שלאחריו[70].

פרוע ראש - מי ששער ראשו מגודל ופרוע אינו רשאי לעבוד עד שיסתפר[71].

כללים אלה חלים על מעשי הקרבה שנחשבים כ"עבודה" לה': קבלת הדם במזרק, הולכתו למזבח וזריקתו שם, והקטרת אברי הקרבן על המזבח. לעומת זאת, שחיטת הקרבן איננה "עבודה", והיא יכולה להעשות גם על ידי האישים הפסולים לעבודה, בין איש ובין אשה[72]. במקרים רבים, בעיקר בזמנים שבהם היה עומס במקדש, כמו בקורבן פסח, היה הנוהל שבעל הקרבן שוחט את קרבנו[73]. כמו כן הפשטת עור הקרבן וניתוח אבריו לקראת העלאתם למזבח יכולים להעשות על ידי כל אחד[74].

הבהמות הכשרות והפסולות להקרבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהמות הכשרות להקרבה הן הבהמות הטהורות (כלומר, המותרות באכילה) מן הבקר, פרים ופרות, ומן הצאן, כבשים ועיזים. קורבן שלמים או מעשר בהמה יכול לבוא מכל הסוגים הללו, ללא הבדל בגילם[75] ובמינם. בשאר סוגי הקורבנות קיימת דרישה לבהמה מסוימת: דווקא סוג מסוים (פסח, למשל, הבא מן הצאן בלבד ולא מן הבקר), מין מסוים (עולה, הבאה מן הזכרים בלבד, או חטאת של יחיד, הבאה מן הנקבות בלבד), או גיל מסוים (קורבן אשם, הבא מהכבשים הבוגרים בלבד).

יש בהמות הפסולות להקרבה, באופן קבוע או זמני. לרוב, הפסול נובע מפגם גופני העושה את הקורבן לבלתי ראוי ומכובד, או מפגם מוסרי במעשי האדם שנקשר לבהמה זו.

בעל מום - בהמה שיש לה מום כלשהו. בתורה הוזכרו מספר מומים[76]: "עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'... וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה'". לא מדובר רק על מום הנחשב בימינו כנכות, אלא גם על פגם חיצוני קל שמעורר רושם מוזר, כגון חוסר פרופורציה בין אברים שונים. במשנה ובתלמוד נדונו מומים אלו בהרחבה במסכת בכורות פרק ששי. בסיכומו של הרמב"ם[77] נמנו שבעים ושלושה מומים. הכרת המומים וזיהוים הייתה מקצוע שדרש הכשרה ממושכת והסמכה מיוחדת[78], ובית המקדש העסיק אנשים שהתמחו בכך[79]. קרבן התמיד נבדק ממומים ארבעה ימים לפני הקרבתו, ופעם נוספת בסמוך להקרבתו.

בראשית ימי הבית השני ביטא הנביא מלאכי מחאה על הקרבת בעלי מום:

Cquote2.svg

...הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי, וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ? מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל... וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ - אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע; הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ[80], הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?!

Cquote3.svg

חולה - בהמה חולנית, או זקנה, או מדיפה ריח רע[81].

טריפה - בהמה שיש לה פצע שצפוי לגרום למותה[82].

מחוסר זמן - בהמה שפסולה כעת, ותהיה כשרה כעבור זמן מה. בהמה שנולדה פסולה לקרבן בשבוע הראשון לחייה, עד היום השמיני[83]. הנימוק המקובל בפרשנות לדין זה: עד אז אין ביטחון שמדובר בבעל חיים בריא ובר קיימא[84]. כמו כן, אסור לשחוט אם ובנה באותו יום, ובהמה שאמה או בנה נשחטו באותו יום פסולה להקרבה עד למחרת[85].

כלאים - בהמה שנולדה מזיווג שני סוגי בהמות, כדוגמת כבש עם עז[86].

יוצא דופן - בהמה שלא נולדה בלידה טבעית, אלא הוצאה דרך דפנות הרחם (ניתוח קיסרי)[87]. זהו מקור הביטוי הלשוני "יוצא דופן" במובן של חריגות.

יתום - בעל חיים שנתייתם מאמו מיד בלידתו[88]. המכנה המשותף לפסולים הללו (כלאים יוצא דופן ויתום, ואפשר גם - מחוסר זמן): לא הייתה להם נורמליות של לידה וחיים תקינים[89].

רובע ונרבע - בהמה ששימשה אדם למעשה פריצות מינית[90].

מוקצה ונעבד - בהמה שהוקצתה ויועדה להיות קרבן לעבודה זרה, או שנחשבה כאליל[91].

נוגח - בהמה שהרגה אדם[92].

אתנן זונה - בהמה שניתנה לזונה כשכר[93]. היה מקובל בקרב עובדי עבודה זרה שהזונה מביאה את שכרה כקרבן כדי לחפות ולכפר על מעשיה, והתורה באה לשלול את הדבר[94].

מחיר כלב - בהמה שהוחלפה בתמורה לכלב[95].

תקלות בהקרבה הפוסלות את הקרבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשם שהקורבן עצמו טעון בדיקה קפדנית כדי לוודא את כשרותו, כך גם תהליך ההקרבה נעשה באופן מדוקדק, ולעתים סטייה קלה ממנו, אפילו בגלל מחשבה לא נכונה של הכהן המבצע את העבודה, עלולה לפוסלו. נמנה כמה גורמים עיקריים לכך שקורבן עשוי להיפסל במהלך ההקרבה.

קורבן שעבודותיו לא נעשו כראוי: הוקרב על ידי אישים הפסולים לכך[96], או שדמו נשפך ארצה בטרם הוכנס למזרק המיועד לקבלת הדם[97], או שדמו לא נזרק על המזבח כלל[98].

יוצא - לאחר שחיטת הקרבן בעזרה, יש להקפיד שכל חלקיו יישארו בתוכה, פרט לאלה שמיועדים מלכתחילה להיאכל מחוצה לה (בשר "קדשים קלים"). החלקים שצריכים להישאר בפנים, להקרבה או לאכילה (דם הקרבן, אימוריו, ובשר קדשי קדשים), אם יצאו מן העזרה - נפסלו, ואין להקריבם אפילו אם יוחזרו אליה.

לן - לאחר שחיטת הקרבן, יש להקפיד שדמו יזרק בו ביום, ואימוריו יועלו על המזבח ביום או גם בלילה שלאחריו. אם הדם או הבשר שהה ולא הועלה למזבח עד למחרת - הרי הוא פסול.

טמא - בעל חיים איננו יכול להיות טמא בחייו, וגם אם נגעה בו טומאה כלשהי - הוא טהור. ברם, לאחר שחיטתו יש להקפיד שלא ייטמא כתוצאה ממגע עם גורם מטמא. קרבן שנטמא - אסור להקריבו.

מחשבות פוסלות - לעתים די במחשבה לא נכונה של האדם המבצע את תהליך ההקרבה כדי לפסול את הקרבן[99]. שלוש מחשבות פוסלות את הקרבן: האחת - מחשבת פיגול, לאכול מן הקרבן או להקריב ממנו לאחר הזמן המיועד לכך. השנייה - מחשבת "חוץ למקומו", לאכול או להקריב מחוץ לגבולות המקום המיועד לכך. השלישית - מחשבה "שלא לשמה", כלומר, הקרבת הקרבן לשם קרבן אחר (למשל: קורבן חטאת שהכהן חושב בשעת הקרבתו לשם קורבן שלמים), או לשם כפרה על אדם שאינו בעל הקרבן. מחשבה זו פוסלת רק בשני קרבנות: חטאת ופסח, בהם הקפידה התורה במיוחד על כך שהקרבן ייעשה לשם יעודו המקורי. בשאר הקרבנות, המחשבה לעשות את הקרבן לשם קרבן אחר או אדם אחר איננה פוסלת את הקרבן, ויש להמשיך את הקרבתו כסדרה, אבל בעליו לא יצאו ידי חובה, ועליהם להביא קרבן חדש במקומו‏[100].

כל התקלות הללו, אם התרחשו לפני או בשעת זריקת הדם - פוסלות את הקורבן, ובעליו צריך להביאו שוב. לעומת זאת, אם זריקת הדם הייתה כהלכתה ולאחר מכן התרחש הפסול, למשל, כאשר בשר קדשי הקדשים הוצא אל מחוץ לעזרה - הבשר נפסל, ולא יוקטר או ייאכל, אבל בעליו יצאו ידי חובתם, שכן עיקרו של הקורבן הוא זריקת הדם, המייצג את הקרבת נפש הבהמה.

כאשר קורבן נפסל, יש להבדיל בין קורבן שלא היה ראוי מלכתחילה להיקרב לבין קורבן שהיה ראוי ונפסל במהלך ההקרבה[101]: קורבן שהיה ראוי, ונפסל תוך כדי ההקרבה, נקרא "פסולו בקודש", ויש לו מעמד מסוים של קדושה. לפיכך, יש לשרוף אותו בתוך תחומי העזרה, אך לא על המזבח אלא במקום מיוחד שהוקצה לכך ושמו "בית הדשן"[102]. כמו כן, אם בטעות הועלה על המזבח למרות שהיה פסול - לא ירד ממנו. לעומת זאת קורבן שלא היה ראוי כלל ועיקר להיקרב - אינו נחשב כקורבן כלל, ואף אם הועלה למזבח - יש להורידו[103].

נביאי ישראל ויחסם לקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביאים הרבו להתריע כנגד תפיסה רווחת, בעלת שורשים אליליים, שהקורבן מחפה על פגמים מוסריים של בעליו. בדברי הנביאים מודגש פעמים רבות, שה' אינו רוצה בקרבנות שמקורם בגזל ועוול, ובעליהם מסתפקים בהבאת הקורבן כתחליף לשיפור התנהגותם.

ראשון הנביאים שמביע את הדברים הוא שמואל הנביא[104]:

Cquote2.svg

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ - מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב - מֵחֵלֶב אֵילִים.

Cquote3.svg

כך גם בדברי ישעיהו[105]:

Cquote2.svg

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.

Cquote3.svg
Cquote2.svg

כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה...

Cquote3.svg

ובנבואת הושע[106]:

Cquote2.svg

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

Cquote3.svg

ובספר משלי[107]:

Cquote2.svg

זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ.

Cquote3.svg
Cquote2.svg

עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח.

Cquote3.svg

עם זאת, אין פירוש הדבר שהנביאים התנגדו להקרבת קורבנות. אותם נביאים עצמם שמוחים על הבאת קורבן שאין עימה טהרת מעשים - הביאו קורבנות בעצמם[108], מחו על ביטול עבודת הקורבנות במקדש[109], והתנבאו על חידוש עבודת הקורבנות בעתיד בצורתה הראויה[110]. לא באו נביאים אלו אלא להתריע מפני שיבוש סולם הערכים היהודי, והצבת הקורבן כעניין העומד בפני עצמו במנותק מהתנהגותו הכוללת של האדם[111].

התפילות ויחסן לקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מצינו לעתים הבאת קורבן השלובה בתפילה, כמו תפילת שלמה המלך וקורבנותיו ביום חנוכת בית המקדש הראשון[112], ותפילת שמואל הנביא לניצחון במלחמה בד בבד עם העלאת קורבנו[113].

אנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי בית המקדש השני, קבעו את תפילות היום[114] במקביל לזמן הקרבת הקורבנות[115]: תפילת שחרית - בזמן המיועד לקרבן התמיד של שחר; תפילת מנחה - בזמן התמיד של בין הערביים; ותפילת ערבית - במשך כל הלילה, במקביל לזמן העלאת בשר העולה על המזבח.

על פי דעה רווחת, התפילות נקבעו רק לאחר חורבן בית המקדש השני, כתחליף לקרבנות. הדברים אינם נכונים, וכבר בזמן המקדש יש איזכור של תפילות קבועות, הכוללות מספר קבוע של ברכות[116].

כך נאמר במשנה[117]:

Cquote2.svg

עמדו בתפלה (בתעניות)...אומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות: שמונה עשרה שבכל יום, ומוסיף עליהן עוד שש... וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית.

Cquote3.svg

עדות על כך מופיעה בתלמוד[118]:

Cquote2.svg

אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתייה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה.

Cquote3.svg

חלק מברכות התפילה אף שולבו בטקסים שונים בבית המקדש: קריאת התורה של הכהן הגדול ביום הכיפורים[119], וקריאת המלך במעמד הקהל[120].

בימי שבת ומועד, בהם הוקרב במקדש קרבן מוסף, קבעו חכמים תפילה מיוחדת, הנקראת "תפילת מוסף". נוסף על כך, קריאת התורה בראש חודש ובמועדים כוללת את הפסוקים בתורה בהם מוזכר קורבן היום.

לאחר חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הקורבנות, השתנה נוסח התפילה והותאם למצב החדש, כתפילה לחידוש הקורבנות, במקום הנוסח שבו תפילה להמשך קיומם וקבלתם ברצון. כך לשון תפילת העמידה: "והשב את העבודה לדביר ביתך". בתפילת המוסף מופיע נוסח מורחב של תפילה לחידוש הקורבנות:

Cquote2.svg

יהי רצון מלפניך... שתעלנו בשמחה לארצנו... ושם נעשה לפניך את קורבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם. ואת מוסף יום... הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצוות רצונך, כמו שכתבת עלינו בתורתך.

Cquote3.svg

בהשראת הפסוק: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"[121], המגדיר את התפילה בשפתיים כתשלום ותחליף לקורבנות, הוגדרה תפילת עמידה כתחליף להקרבת קרבנות כל עוד בית המקדש חרב. התפילה היומית מחליפה את הקרבנות האישיים. בנוסף לכך הוגדרו תפילות מוסף כתחליף לקרבנות הציבור המיוחדים לחגים ומועדים. כהקדמה לתפילת שחרית ומנחה (המשמשים תחליף לקרבנות התמיד) אומרים את פסוקי הקטורת וקרבן התמיד. ובתפילת שחרית, חז"ל המליצו על לימוד פרשיות הקורבנות, הנחשב כעין הבאת קורבן‏[122]. התקבל גם המנהג לקרוא לפני תפילת שחרית את פרק "איזהו מקומן" (משנה מסכת זבחים פרק ה), המתמצת את הלכות הקורבנות‏[123], ויש האומרים אף נוסחי יהי רצון לקבלת כל אמירה כקרבן, מנהג שלפי דברי החתם סופר[124] גם התנאים נהגו בו.

הקורבנות בעתיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חידוש עבודת הקורבנות

אחד מיסודות האמונה של היהדות הוא שתוקפן של מצוות התורה הוא ללא הגבלת זמן, ובניסוחו של הרמב"ם[125]:

Cquote2.svg

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר[126]: 'את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו', ונאמר[127]: 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת', הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם... לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר...שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצוות לפי זמן היו - הרי זה נביא שקר.

Cquote3.svg

מלבד עיקרון יסודי זה בתורה, קיימת הדגשה מיוחדת על כמה ממצוות הקרבנות, שהן "חוקת עולם" ו"לדורות"[128]. גם בדברי הנביאים אודות גאולתו העתידית של עם ישראל מוזכרת הקרבת קורבנות[129].

כך ניסח הרמב"ם[130] את החזון המשיחי בישראל:

Cquote2.svg

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה.

Cquote3.svg

בהתאם לכך, קבעו חז"ל תפילות לבניין בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות, כגון בתפילת העמידה: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון", והביטוי "אשי ישראל" מכוון לקורבנות. בתפילת מוסף קיימת הדגשה נוספת על כך ש"נעשה לפניך את קורבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם".

בקבלה מתואר מצב שבו העולם כולו מתקדם ומתעלה מבחינה רוחנית עד שבעלי החיים משתווים לאדם ברמתם ובשכלם. במצב כזה סובר הרב קוק כי לא יוקרבו קורבנות מהחי, אך ככל הנראה הוא מתייחס לתקופה מאוחרת בהרבה מתקופת הבית השלישי.[131].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקרא - שמות י, כו, יב, כה, כ, ד ואבן עזרא. במשנה - אבות פרק א משנה ב: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ופירוש הדברים באבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד: "על העבודה כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת - העולם מתברך". דוגמאות נוספות במסכת יומא פרק ג משנה ג ופרק ז משנה א. אף הרמב"ם כלל את הלכות הקורבנות בספר "עבודה". במקביל, הקרבת קורבנות לאלהים אחרים נקראת עבודה זרה.
  2. ^ ראו דעת מקרא לויקרא א,ב.
  3. ^ ‏ספר הבהיר סימן מו (קט). זוהר חלק ג ה,א. של"ה במסכת תענית (ריא,ב). פרי עץ חיים שער התפילה פרק ה.‏
  4. ^ ראו להלן על קורבנו של קין. כמה הלכות בתורה הנקשרות לכך: הווידוי על הקורבן (ויקרא ה,ה). השבת הגזל כתנאי לקורבן (ויקרא ה,כג). איסור הבאת קורבן מאתנן זונה. החובה לבנות מזבח שאבניו לא סותתו בברזל, כביטוי לסלידת התורה מרצח, "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ,כא).
  5. ^ פרקים מ - מח
  6. ^ בפתיחתו לספרי "עבודה" ו"קורבנות" במשנה תורה.
  7. ^ יש מפרשים שירדה אש משמיים ששרפה ו"קיבלה" את קרבנו של הבל (רש"י), ויש מפרשים שמאותה שעה זכה הבל להצלחה מיוחדת במעשיו (נצי"ב).
  8. ^ פסוק ז: "הלא אם תיטיב שאת...". גם לשון הכתוב לפני כן, "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", רומזת לכך שקבלת הקרבן תלויה באישיותו של האדם (דעת מקרא).
  9. ^ בראשית ח,כ
  10. ^ אברהם - בראשית יב,ז (וראו דעת מקרא שם), שם ח, יג,יח, מלבד עקידת יצחק. יצחק - בראשית כו,כה. יעקב - בראשית לה,ז.
  11. ^ בראשית כב,ו
  12. ^ בראשית מו,א, וראו גם בראשית כח,כב: "עשר אעשרנו לך" ובפירוש רבי רשב"ם.
  13. ^ שמות כד, א-יא
  14. ^ דברים פרק ח, ג
  15. ^ בראשית פרק ח, כא
  16. ^ במדבר פרק כח, ב
  17. ^ פרק נ, ח-יג
  18. ^ תיישים, ראו בראשית לא,י
  19. ^ פרים שמנים, ישעיה לד,ז
  20. ^ מאמר שני, כה-כו, בתרגומו של אבן שמואל, ובקיצורים. לדברים אלו מקבילה בספר הזוהר ויצא דף קסד עמוד ב.
  21. ^ מלך כוזר, דמות סיפרותית שבפיה שם רבי יהודה הלוי את השאלות לחכם היהודי.
  22. ^ לא נוכחות פיזית, אלא מתן חשיבות למקום.
  23. ^ חלק שלישי פרק לב, בקיצורים
  24. ^ הלכות מעילה, ח, ח
  25. ^ בפירושו לויקרא א,ט
  26. ^ משנה מסכת סוטה פרק ב משנה א
  27. ^ תלמוד בבלי מסכת סוטה דף טו עמוד א
  28. ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג פרק מו; אך ראו דבריו שם בפרק כו, שם הוא שולל מתן טעמים לחלק מן הפרטים, ורואה בחיפוש הסבר להם "הזיה" או "שגעון" (לפי תרגומים שונים). רש"ר הירש, על כל דין בפסוק בו הוא מופיע. הראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק א עמ' קל-קעט.
  29. ^ פרשת ויקרא סדורה על פי סדר פרשיות הקרבנות: עולה (פרק א), מנחה (פרק ב), שלמים (פרק ג), חטאת (פרק ד, ופרק ה פסוקים א-יג), ואשם (פרק ה מפסוק יד והלאה). פרשה זו עוסקת בסיבות להבאת הקרבנות ובהלכותיהן העיקריות. פרשת צו חוזרת לפירוט נוסף של הלכות הקרבנות ומה נעשה בהם במקדש: עולה (פרק ו פסוקים א-ו), מנחה (פסוקים ז-טז), חטאת (פסוקים יז-כג), אשם (פרק ז פסוקים א-י) ושלמים (פרק ז מפסוק יא והלאה). שאר הקרבנות מוזכרים בתורה בפרשיות אחרות: פסח - בעיקר בשמות פרק יב. בכור - בעיקר בשמות פרק יג. מעשר בהמה - ויקרא פרק כז פסוק לב.
  30. ^ "פר העלם דבר של ציבור".
  31. ^ פר העלם דבר של ציבור, ופר כהן גדול, הבאים על הוראת הלכה מוטעית של הסנהדרין או הכהן הגדול, שגרמה לעשיית עבירה.
  32. ^ שריפה זו איננה נחשבת כ"הקטרה" של קרבן, שהרי אין להקריב קורבן מחוץ למקדש, אלא זהו כעין סילוק פסולת. הדבר מתבטא בכך שהתורה קבעה ששריפה זו תהיה ב"בית הדשן", המקום שאליו מפנים בדרך כלל את האפר שהצטבר על המזבח.
  33. ^ באשם נזיר ואשם מצורע.
  34. ^ ויקרא כז,לב
  35. ^ משנה מסכת זבחים פרק ה משנה ח
  36. ^ תלמוד בבלי מסכת בכורות דף נג עמוד א
  37. ^ בראשית לב,יד, מג,יא.
  38. ^ על פי ויקרא ה,יא, אם כי, שם מדובר במנחה ללא לבונה, היקרה יותר.
  39. ^ ויקרא א,ב, שם פס' יד, ויקרא ג,א, ויקרא ד,יד, ועוד.
  40. ^ משנה מנחות פרק ט משנה ז
  41. ^ שמות יב,ג-ד
  42. ^ למשל, כאשר אדם ייעד בהמה לקורבן אשם ולאחר מכן לא היה בה צורך (כגון שהיא נאבדה והוא הקריב אחרת במקומה ולאחר מכן נמצאה הראשונה). במקרה זה הבהמה יוצאת למרעה עד שיתרחש בה מום כלשהו, וניתן יהיה למכור אותה ("לפדות"), והכסף שיתקבל בתמורה נכנס לקופה כללית לנדבת "קיץ המזבח".
  43. ^ "קיץ" ככינוי לפירות עונת הקיץ, שבאים לקינוח סעודה (תלמוד בבלי מסכת שבועות דף יב עמוד ב).
  44. ^ דין זה קייםגם במקצת מהקדשים הקלים, ראו להלן.
  45. ^ במקרה של בכור הבעלים הם הכהנים, ומותר לתת מבשרו גם לאשת כהן, כמו תרומה.
  46. ^ בליטה היוצאת מן הכבד, כעין בוהן (לדעת הרמב"ם, או הסרעפת, המחיצה המבדילה בין אברי הנשימה לבין אברי העיכול, לדעת רש"י (ויקרא ג, ד).
  47. ^ ויקרא יז,יא
  48. ^ בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקורבן עולה (ויקרא א,ד), קורבן שלמים (שם ג,ב) וקורבן חטאת (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז).
  49. ^ פרט לפר העלם דבר של ציבור ושעיר המשתלח. משנה מנחות פרק ט משנה ז
  50. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א
  51. ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה טו.
  52. ^ הדבר מתבקש בחטאת, שבה רק מעט מן הדם נלקח באצבעו של הכהן, ואילו בשאר הקרבנות לא הכרחי שישאר דם.
  53. ^ ויקרא ב,יג
  54. ^ תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כא עמוד ב
  55. ^ ברכות פרק ה' הלכה כ"ב.
  56. ^ ראו גם תלמוד בבלי, ברכות ל"ז עמוד ב', וברש"י ותוספות שם.
  57. ^ הל' מעשה הקורבנות פרק י' ס"ק א'.
  58. ^ איילת השחר, ויקרא פרק ד' פסוק ג'.
  59. ^ למרות שבושאים אחרים כל בני ביתו של הכהן נחשבים ככהנים, כגון אכילת תרומה, ויקרא כב,יא-יג.
  60. ^ משנה מסכת זבחים פרק ב משנה א
  61. ^ ויקרא כא,כב. במובן זה יש לו עדיפות על אשת כהן ובת כהן, שאוכלת תרומה אך לא קדשי קדשים.
  62. ^ הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פרקים ז-ח מפרט ומונה מאה וארבעים מומים.
  63. ^ חלק שלישי פרק מה, בתרגום הרב יוסף קאפח
  64. ^ הערת הרב קאפח: "שכלו, תבונתו, לימודו ורמת מושגיו".
  65. ^ משנה מסכת מידות פרק ב משנה ה
  66. ^ משנה זבחים פרק יב משנה א, על פי ויקרא יא,כב.
  67. ^ על פי ההלכה עליו לשבת "שבעה", אבל זוהי חובה מדרבנן, ואם יעבור עליה - אין זו עילה לפסול את הקרבן, פרט ליום הראשון לפטירת קרובו, שבו התורה אסרה עליו להקריב. על מקור האיסור בתורה הדעות חלוקות, ראו תלמוד בבלי מסכת זבחים דף טז עמוד א.
  68. ^ ויקרא כא,י-יב וברש"י
  69. ^ ויקרא י,ט
  70. ^ משנה מסכת תענית פרק ב משנה ז. על עבודת הכהנים בשעות הלילה ראו להלן: זמן ההקרבה. שאר אנשי המשמר השבועי שתו יין בלילות, אך לא בימים, שמא אנשי בית האב יזדקקו לעזרתם.
  71. ^ יחזקאל מד,כ; תלמוד בבלי מסכת תענית דף יז עמוד ב.
  72. ^ משנה מסכת זבחים פרק ג משנה א
  73. ^ משנה מסכת פסחים פרק ה משנה ו
  74. ^ דברי הימים-ב לה,יא; תלמוד בבלי מסכת יומא דף כו עמוד ב.
  75. ^ פרט לבהמה שטרם מלאו לה שמונה ימים, ראו להלן.
  76. ^ ויקרא פרק כב, כב-כד
  77. ^ משנה תורה, הלכות ביאת המקדש פרק ז והלכות איסורי מזבח פרק ב
  78. ^ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב
  79. ^ תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קו עמוד א: "מבקרי מומין שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה".
  80. ^ הפחה, השליט הפרסי.
  81. ^ משנה מסכת בכורות פרק ו משנה יב
  82. ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א, ורשימת ה"טרפות" במשנה מסכת חולין פרק ג משנה א.
  83. ^ ויקרא כב,כז
  84. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלה עמוד ב בשם רבן שמעון בן גמליאל; תרגום יונתן בויקרא שם.
  85. ^ ויקרא כב,כח, משנה מסכת זבחים פרק יד משנה ב.
  86. ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א
  87. ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א
  88. ^ תלמוד בבלי מסכת חולין דף לח עמוד ב. הדבר נלמד מהכתוב (ויקרא כב,כז): "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'".
  89. ^ הרחבה ברש"ר הירש ויקרא כב,כז-כח
  90. ^ משנה זבחים פרק ח משנה א
  91. ^ משנה זבחים פרק ח משנה א
  92. ^ משנה מסכת זבחים פרק ח משנה א
  93. ^ דברים כג,יט
  94. ^ רמב"ן בפירושו לפסוק זה.
  95. ^ על פי הפסוק: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך". הפרשנות המסורתית מסבירה שהכוונה לבהמה שהוחלפה בכלב, כאמור (משנה מסכת תמורה פרק ו משנה ג). ההסבר לאיסור זה הוא, שהכלב שימש לציד או לפגיעה באנשים, ולפי פירוש אחר - לפריצות מינית, והיה מקובל להביא את הבהמה שנקנתה בו ככפרה, והתורה באה לשלול את הדבר (רמב"ן ומשך חכמה (לרבי מאיר שמחה מדווינסק) בפירושיהם לפסוק זה). רבי יצחק אברבנאל פירש את הפסוק אחרת, ש"כלב" הוא כינוי לגבר המיועד לזנות, וזהו איסור מקביל ל"אתנן זונה" (ובהתאמה לתוכן הפסוק הקודם, אודות איסור "קדש" ו"קדשה").
  96. ^ משנה מסכת זבחים פרק ב משנה א
  97. ^ משנה שם. דם זה פסול גם אם יאספנו מן הרצפה לכלי.
  98. ^ אם נזרק על המזבח פעם אחת - הקורבן כשר, גם אם לכתחילה חובה לתת ממנו מספר "מתנות" על המזבח (משנה זבחים פרק ד משנה א, לדעת בית הלל). אם ניתן על המזבח, אך לא במקום המיועד לו - דינו שנוי במחלוקת אמוראים, האם בעליו יצאו ידי חובה (תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כו עמוד ב - כז עמוד א).
  99. ^ יש אומרים שרק דיבור פוסל, ולא מחשבה בלבד (רש"י במסכת זבחים דף מא עמוד ב ד"ה כגון).
  100. ^ בערך פיגול מפורטים סוגי המחשבה הפוסלים את הקרבן
  101. ^ הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה" ריכז את הסוג הראשון, בהמות הפסולות להקרבה, בחטיבה נפרדת, "הלכות איסורי מזבח", לעומת קורבנות שנפסלו תוך כדי ההקרבה, שהלכותיהן הובאו ב"הלכות פסולי המוקדשין".
  102. ^ מושג זה משמש לכמה אתרים במקדש ומחוצה לו (ראו תלמוד בבלי מסכת זבחים דף קד עמוד ב). זה המדובר כאן היה ממזרח למזבח (ספרא ויקרא דיבורא דנדבה פרק ט,ג), והוא מיוחד לשריפת קורבנות פסולים בלבד.
  103. ^ משנה מסכת זבחים פרק ט משניות ב-ג
  104. ^ שמואל א פרק טו,כב
  105. ^ א,יא-יב; סא,ח
  106. ^ פרק ו,ו
  107. ^ טו,ח; כא,ג
  108. ^ שמואל מביא קורבנות פעמים רבות: שמואל-א ז,ט, ז,יז, ט,יב, י,ח, טז,ב.
  109. ^ ישעיהו מג,כג, על פי רש"י ורד"ק.
  110. ^ ישעיהו נו,ז, ס,ז, ירמיהו יז,כו.
  111. ^ ראו גם ירמיהו ז,כב, רד"ק שם, ומורה נבוכים חלק ג פרק לב.
  112. ^ מלכים-א פרק ח
  113. ^ שמואל-א ז,ח-ט
  114. ^ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א, שם עמוד ב, מסכת יומא דף סט עמוד א, ומסכת מגילה דף יז עמוד ב - יח עמוד א.
  115. ^ תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב
  116. ^ נוסחן הסופי של ברכות אלו אכן התגבש רק לאחר החורבן, כשהסנהדרין הייתה ביבנה, ובהתאמה למצב החדש של החורבן, שחייב ניסוח שונה של ברכות שונות.
  117. ^ מסכת תענית פרק ב משנה ב-ה
  118. ^ מסכת סוכה דף נג עמוד א. במקבילה בתוספתא סוכה פרק ד הלכה ה הנוסח "משם לבית הכנסת" במקום "משם לתפילה", וראו פירושו של ליברמן שם.
  119. ^ משנה מסכת יומא פרק ז משנה א
  120. ^ משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ז ותלמוד בבלי שם דף מא עמוד א: "על העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העוון - כתיקנה", כלומר, כנוסחה השגור והמקובל.
  121. ^ הושע יד,ג
  122. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה דף לא עמוד ב, ומסכת מנחות דף קי עמוד א. מדרש תנחומא פרשת צו סימן יד.
  123. ^ טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן נ
  124. ^ הוריות י"א ע"ב.
  125. ^ משנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ט הלכה א. בפירושו למשנה, בהקדמה ל"פרק חלק", הרמב"ם מונה את היסוד הזה כאחד משלושה עשר עיקרי האמונה של היהדות.
  126. ^ דברים יג,א
  127. ^ דברים כט,כח
  128. ^ קרבן פסח - שמות יב,כד; קרבן התמיד - שמות כט,מב; קטורת - שמות ל,ח; קרבנות יום הכיפורים - שמות ל,י, ויקרא טז,לד; מנחת חביתין של הכהן הגדול - ויקרא ו,טו.
  129. ^ ישעיהו פרק ס,ז, יחזקאל פרקים מה-מו (וראו רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות פרק ב הלכה יד), זכריה פרק יד (בעיקר פסוקים כ-כא).
  130. ^ הלכות מלכים פרק יא הלכה א
  131. ^ סוף חזון הצמחונות והשלום [1], 16/7/2006,