קוינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של היוונית
אלפבית יווני -- כתב לינארי ב'
פרוטו-יוונית
(בערך 2000 לפנה"ס)
יוונית מיקנית
(בערך 1600 לפנה"ס–1100 לפנה"ס)
יוונית עתיקה
(בערך 800 לפנה"ס–300 לפנה"ס)
דיאלקטים יווניים:
איולית, ארקדו-קיפריוטית, אטית-איונית,
דורית; יוונית הומרית
דיאלקט אפשרי: מקדונית

יוונית קוינה
(מ-300 לפנה"ס)
יוונית ביזנטית
(בערך 330 אחרי-הספירה–1453)
יוונית מודרנית (מ-1453)
צאקונית, יווניטיקה, קאתארבוסה, דימוטיקי,
יוונית מודרנית סטנדרטית, קפריסאית יוונית, יוונית כרתאית, יוונית פונטית

שפת הקוֹינֶה או יוונית קוינה (Koiné Greek, Κοινή Eλληνική) היא שפה יוונית עתיקה שדוברה בתקופה ההלניסטית ואחריה (בערך 300 לפנה"ס - 300 לספירה). שפת הקוינה נקראת גם יוונית אלכסנדרית, יוונית הלניסטית,‏[1] יוונית נפוצה או שפת הברית החדשה. שפה זו חשובה לא רק להיסטוריה היוונית בתור הניב היווני הנפוץ הראשון והאם של היוונית המודרנית, אלא גם ניכרת בהשפעתה על העולם המערבי כלינגואה פרנקה של מדינות הים התיכון. הקוינה הייתה גם שפת המקור של הברית החדשה ושל לימוד והפצת הנצרות. נוסף לכל, יוונית קוינה הייתה לשפה שנייה בלתי-רשמית באימפריה הרומית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוינה החלה לקבל צורה של ניב נפוץ בצבאות אלכסנדר הגדול. בזמן שמדינות יווניות מאוחדות תחת הנהגת המקדונים, כבשו ויישבו את העולם, שפתם החדשה דוברה ממצרים ועד הודו. למרות שהקוינה התעצבה בסוף התקופה הקלאסית, נקודת ההתחלה הסמלית של התקופה השנייה של השפה היוונית (התקופה הפוסט-קלאסית) מסומנת במותו של אלכסנדר מוקדון והתחלת התקופה ההלניסטית ב-323 לפנה"ס. סופה של השפה היוונית הפוסט-קלאסית והמעבר לתקופה הבאה של השפה היוונית (יוונית של ימי הביניים - יוונית מדיבלית), מסומנת בייסודה של קונסטנטינופוליס על ידי קונסטנטין הראשון בשנת 330. התקופה הפוסט-קלאסית של השפה היוונית מתייחסת להיווצרותה והתפתחותה של הקוינה, במהלך כל התקופה ההלניסטית והרומית בהיסטוריה היוונית עד לתחילת ימי הביניים.

המונח קוינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה קוינה (אנגלית: Koiné, יוונית: Κοινή), שפירושה ביוונית הוא "משותף", היא מונח שיושם בעבר על ידי משכילים במהלך ההיסטוריה היוונית, על מספר צורות של השפה היוונית. מספר אקדמיות הניחו שמדובר בשפה הפרוטו יוונית, בזמן שאחרים התייחסו לכל צורה של השפה היוונית שהשתלבה בשפה הספרותית. בזמן שהקוינה נעשתה בהדרגה שפה ספרותית, מספר אנשים חילקו אותה לשתי צורות: היוונית ההלניסטית, בתור הצורה הספרותית הפוסט-קלאסית; והקוינה, בתור השפה המדוברת. אחרים בוחרים לייחס את הקוינה כניב אלכסנדרי (הניב של העיר אלכסנדריה).

שורשי השפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השורשים הלשוניים של היוונית הנפוצה אינם ברורים מאז התקופה העתיקה. במהלך התקופה ההלניסטית, רוב המשכילים חשבו על קוינה כתוצאה של ערבוב ארבעת הניבים היווניים העתיקים. נקודת מבט זו נתמכה בתחילת המאה ה-19 על ידי הבלשן האוסטרי פ. קְרֶסְטְשְמֶר בספרו Die Entstehung der Koine ("מקור הקוינה", 1901), בזמן שהמשכיל הגרמני ווילאמוֹוִיץ והבלשן הצרפתי אנטוני מֶיְיֶה, התבססו על האלמנטים האטים של הקוינה, והחשיבו את הקוינה כצורה מופשטת של יוונית יונית. התשובה האחרונה לשאלת שורשי הקוינה שמקובלת כיום על ידי אקדמאים, ניתנה על ידי הבלשן היווני, ג. נ. האצידאקיס, שהוכיח ש"הגרעין היציב" של הקוינה היא יוונית אטית. כלומר, שפת הקוינה היא שילוב של ארבעת הניבים, כאשר האטית היא היציבה והחזקה מביניהם. רמת הבליטות של שלושת הניבים האחרים, השתנתה לפי האזור ביוון ובאסיה הקטנה שבה דוברה - לדוגמה, היוונית היונית בלטה יותר בשפת הקוינה שדוברה בחוף המערבי של אסיה הקטנה, שם דוברה היונית לפני עליית הקוינה.

התפתחות מיוונית עתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימוד כל המקורות משש המאות שבהן הייתה הקוינה שפה חשובה, חושף שינויים לשוניים מיוונית עתיקה בפונולוגיה (תורת ההגה), מורפולוגיה (תורת הצורות), תחביר, אוצר מילים ואלמנטים אחרים של שפה מדוברת. רוב הצורות החדשות מתחילות כנדירות, והופכות בהדרגה לשכיחות עד שהן מתבססות. מהשינויים הלשוניים שהתרחשו בשפת הקוינה, היוונית קיבלה דמיון רב לצורות המדיבלית והמודרנית, כך שניתן למצוא כמעט את כל המרכיבים של יוונית מודרנית בטקסטים שנכתבו בקוינה. מכיוון שרוב השינויים בין יוונית עתיקה ליוונית מודרנית התרחשו ביוונית הקוינה, שפה זו ניתנת להבנה על ידי רוב דוברי היוונית המודרנית כיום.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשם זה (אלוניסתין) היא מופיעה גם בתלמוד הירושלמי: "רבי אומר: אומר אני - "קרית שמע אינו נאמר אלא בלשון הקודש! [...] רבי לוי בר חיתה אזל לקיסרין שמע קלון קריין שמע אלוניסתין, בעא מעכבתון, שמע רבי ייסי ואיקפד, אמר; "כך אומר אני: מי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר?! אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע! [...]" (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה פרק ז, הלכה א (כט,א), כתב יד ליידן, f 051v-052r; גרסת אינטרנט של מהדורת פיעטרקוב).