קינמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgקינמון
Cinnamomum verum.jpg
מקלות קינמון
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
סדרה: עראים
משפחה: עריים
סוג: קינמון
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Cinnamomum

קינמון (שם מדעי: Cinnamomum) הוא סוג עץ ירוק-עד ממשפחת העראים, הגדל בסרי לנקה, באינדונזיה, בהרי האנדים, בברזיל ובמצרים. הקליפה הפנימית של מספר מינים של הקינמון משמשת כתבלין, הן בצורתה הטבעית (מקלות קינמון) והן בצורת אבקה טחונה.

לקינמון טעם מעקצץ ומשתמשים בו לתיבול עוגות, קינוחים (בעיקר קינוחי פירות ובפרט תפוחים), אך הוא משמש גם לתיבול בשר.

הקינמון היה אחד מסממני הקטורת, והוא נזכר בשיר השירים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים" (ד', יד).

מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקל קינמון ציילוני (משמאל) ומקל קינמון אינדונזי
עצי קינמון ציילוני

קיימים מעל 300 מינים של קינמון. המינים מהם מפיקים את תבלין הקינמון הם:‏[1]

  • "קינמון ציילוני" או "קינמון אמיתי" (Cinnamomum zeylanicum, שם נרדף: Cinnamomum verum) - נקרא על שם ציילון (הקרויה כיום סרי לנקה), מקום מוצאו של העץ.
  • "קסיה" או "קינמון סיני" (Cinnamomum cassia, שם נרדף: Cinnamomum aromaticum) - מקורו בסין.
  • "קינמון סייגון" או "קינמון וייטנאמי" (Cinnamomum Loureiroi) - מקורו בווייטנאם. נקרא על שם העיר סייגון (כיום הו צ'י מין סיטי), העיר הגדולה ביותר בווייטנאם.
  • "קינמון אינדונזי" (Cinnamomum Burmanni) - מקורו באינדונזיה.

שלושת המינים האחרונים, קינמון סיני, קינמון סייגון וקינמון אינדונזי, דומים מאוד ולעתים מתייחסים לכולם כאל קינמון סיני. מרבית הקינמון הנמכר הוא מבין סוגי הקינמון הסיני הזולים משמעותית מן הקינמון הציילוני הנחשב משובח יותר. למדינות רבות הקינמון הציילוני איננו מיובא כלל. צבעו של הקינמון הסיני אדום יותר וטעמו חריף יותר לעומת הקינמון הציילוני. בצורת אבקה קשה להבחין בין סוגי התבלינים אך במקלות קינמון ההבדל הוויזואלי ברור יותר: קינמון ציילוני דק, שביר, ובו גלגולים רבים. מקל קינמון סיני, לעומת זאת, עבה וקשיח מאוד, וצדדיו מכופפים כלפי פנים.

תבלין המיוצר משלושת מיני הקינמון הסיני מכיל קומרין, חומר מסוכן לצריכה בכמויות גדולות ובאופן ממושך. מבין שלושת המינים, קינמון סייגון מכיל את כמות הקומרין הגבוהה ביותר. בקינמון ציילוני כמות הקומרין אפסית.

החומר הפעיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומר הפעיל בקינמון הוא אלדהיד הקרוי סינאמאלדהיד (Cinnamaldehyde) - נוזל שמנוני צהוב וצמיג בעל מסיסות נמוכה במים.

למולקולה מערכת קשרים כפולים מצומדים, ולכן היא מישורית. החומר המרוכז גורם גירוי לעור, ובכמויות גדולות עשוי להיות רעיל, אך אין לו השפעות קרצינוגניות או השפעה בריאותית לטווח ארוך. הסינאמאלדהיד מופרש מהגוף בשתן כחומצת קינמון (תוצר חמצון של האלדהיד). מפיקים את החומר על ידי זיקוק בקיטור של השמן מקליפת העץ. כתוסף מזון הוא מקנה ארומה אופיינית לממתקים, מסטיקים ומשקאות בריכוזים של עד 4,900 מ"ג לליטר (פחות מ-0.5%). בנוסף לשימושיו בתעשיית המזון, החומר הוא דוחה חרקים ומכרסמים יעיל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקינמון היה ידוע בעולם העתיק. בגלל ערכו הרב, הוא היה מוגש לעתים קרובות כמנחה למלכים ולשליטים. כבר באלף ה-3 לפנה"ס ואף לפני כן, יובא הקינמון מסין למצרים העתיקה. כאמור לעיל, הקינמון מוזכר גם במקרא. הוא מוזכר גם בכתבי הרודוטוס ובספרים קלאסיים אחרים של העת העתיקה. ברומא העתיקה, בגלל יוקרו של הקינמון, נהגו רק לעתים רחוקות להוסיפו למדורות שהובערו לכבוד המתים, אך נירון הקיסר ציווה בהלוויית אשתו פופיאה סבינה בשנת 65 לספירה לשרוף קינמון בכמות המספיקה לשנה עבור עיר.

לפני ייסודה של קהיר, העיר אלכסנדריה הייתה נמל המעבר הים תיכוני לקינמון. האירופאים שהכירו את הספרים הלטיניים, המצטטים את דברי הרודוטוס, ידעו שהקינמון מגיע מן הים האדום לנמלי מצרים, אך לא ידעו בבירור האם הוא מגיע מאתיופיה או לא. כאשר ההיסטוריון הצרפתי ז'אן דה ז'ואנוויל התלווה למסע הצלב השביעי של מלך צרפת לואי התשיעי בשנת 1248, הוא דיווח על כך שסופר לו - ובכך הוא האמין - שהקינמון מועלה ברשתות הדייג במקורות הנילוס בקצה העולם. בימי הביניים מקור הקינמון היווה חידה סתומה עבור העולם המערבי. מרקו פולו נמנע מלהביע דעה החלטית בעניין זה. הרודוטוס וסופרים אחרים ציינו על חצי האי ערב כעל ארץ מוצא הקינמון: ציפורי הקינמון הענקיות היו אוספות את ענפי הקינמון בארץ עלומה, שם צמחו עצי הקינמון, והיו בונות את קניהן; הערבים הועסקו בהשגת הענפים. הסיפור על הקינמון התגלגל בתקופה מאוחרת יותר, בשנת 1310, לביזנטיון, למרות שכבר במאה הראשונה לסה"נ נטען על ידי פליניוס הזקן, שאגדה זו הומצאה על ידי הסוחרים כדי להעלות את מחירו של הקינמון. האזכור הראשון על גידול עצי הקינמון בסרי לנקה מופיע בספרו של זכריא אלקזוויני "את'אר אל בלאד ואח'באר אל עבאד" בשנת 1270 בקירוב. בהמשך הוא הובא בקצרה על ידי המיסיונר הצרפתי ז'ן ממונטקורבינו במכתבו משנת 1292 בקירוב.

רפסודות אינדונזיות הובילו את הקינמון (שידוע באינדונזיה כ"קאיו מניס", כלומר העץ המתוק) דרך "מסלול הקינמון", ישירות ממולוקס למזרח אפריקה, משם הוא הועבר על ידי הסוחרים המקומיים צפונה לשוקי רומא.

הסוחרים הערבים היו מביאים חומרי תבלין בדרכי הסחר היבשתיות לאלכסנדריה של מצרים, שם הם נקנו על ידי סוחרי ונציה, בעלי מונופול על הסחר בתבלינים באירופה. הפסקה בסחר זה, על ידי הממלוכים והאימפריה העות'מאנית הייתה אחד הגורמים לחיפוש הדרך הימית לאסיה.

בסופו של דבר, בסוף המאה ה-15 גילו הסוחרים הפורטוגזיים את האי ציילון (סרי לנקה), והביאו לשינוי בייצור הקינמון, שהוחזק באופן מסורתי בידי הקאסטה הנקראת salagama. בשנת 1518 הקימו הפורטוגזים באי מצודה, שבאמצעותה הגנו בחירוף נפש על בלעדיות הסחר במשך יותר ממאה שנה.

הסוחרים ההולנדיים הוציאו את השליטה על סחר התבלינים מידי הפורטוגזים, בכורתם ברית עם ממלכת קנדי באי ציילון. ב-1638 הם הקימו שרות דואר באי, עד 1640 השתלטו על בתי הייצור ולקראת שנת 1658 דחקו את רגליהם של הפורטוגזים באופן סופי. "חופי האי משופעים בו – דיווח הקפטן ההולנדי – והוא הטוב ביותר מכל מה שיש בכל המזרח. כאשר נמצאים מול הרוח הנושבת מן החוף, אפשר להרגיש בריח הקינמון ממרחק של שמונה ליגות" (Braudel, 1984, עמ' 215).

חברת הודו המזרחית ההולנדית הציעה שיטות חדשות לגידול הבר של הקינמון, ובסופו של דבר הפכה אותו לגידול תרבותי.

ב-1767 ייסד הלורד בראון מחברת הודו המזרחית חוות קינמון באניארקנדי בקננור (היום – קנור) במחוז קראלה, חווה זו הפכה לחוות הקינמון הגדולה של אסיה.

ב-1796 דחקו האנגלים את רגליהם של ההולנדים, אך המונופול על הסחר הציילוני כבר איבד אז מחשיבותו. את עצי הקינמון החלו לגדל אז גם במקומות אחרים, ותה, קפה, סוכר ושוקולד הביאו לצמצום השימוש בתבלינים המסורתיים.

הקינמון ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקנמון מופיע פעמיים במקרא בשם "קנמון" ופעם אחת בשם "קנמן-בשם". הוא נמנה עם הבשמים החשובים שלהם נמשלה הרעיה: "גן נעול אחותי כלה… נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה" (שה"ש ד יד). כמו כן הוא נזכר כצמח מעורר בתיאור האישה המפתה: "נפתי משכבי מר אהלים וקנמון" (משלי ז יז). "קנמן-בשם" נזכר בין מרכיבי שמן משחת הקודש (שמות ל כג). מסורת הזיהוי הקדומה והמסתברת ביותר היא שהקנמון הוא עץ ה- Cinnamomum ונראה ששאר מסורות הזיהוי הן מאוחרות יותר. רוב החוקרים תומכים בזיהוי זה.

המונח היווני Cinnamomum, המהווה מקבילה למילה העברית "קנמון", נזכר רבות במקורות הקלסיים בשם זה. יוסף בן מתתיהו העיד שבימיו היה באוצר המקדש Cinnamom, כנראה ה"קנמון" הנזכר בין סממני הקטורת שהוקטרו במקדש. הוא יובא לארץ ישראל באמצעות שיירות סוחרים מדרום מזרח אסיה.

צמח הבושם הקרוי "קנמון" בספרות חז"ל כנראה אינו זהה בהכרח ל"קנמון" המקראי. דבר זה עולה מתוך סיפורים שונים מהתלמוד, מהם עולה שעצי 'קנמון' גדלו בארץ ישראל, ושימשו מאכל לבהמה דקה. בעקבות תיאורים אלה מופיעים בקרב פרשני ימי הביניים זיהויים נוספים.‏[2]

שימוש רפואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מחקרים המצביעים על יעילות הקינמון בהורדת רמות הסוכר בדם אצל אנשים בריאים ואנשים עם סוכרת סוג 2.‏[3][4] עם זאת, על פי מחקרים אחרים הקינמון אינו משפיע על רמות ההמוגלובין המסוכרר A1C יותר מאשר פלצבו (המוגלובין מסוכרר מצביע על רמת הסוכר הממוצעת בדם בשלושת החודשים שקדמו לבדיקה), ולכן אין עדיין מספיק ראיות על מנת להמליץ לחולי סוכרת על צריכת קינמון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]