קרב ליליבאום (218 לפנה"ס)
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריך | 218 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב נהר הרון (קרב יבשתי) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב טיקינוס (קרב יבשתי) | |||||||||||||||||
| מקום | לחופי ליליבאום (מרסלה) במערב סיציליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 37°48′00″N 12°26′00″E / 37.8°N 12.4333333°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצי הרומי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב ליליבאום (Lilybaeum), שאירע ב-218 לפנה"ס, היה ההתנגשות הימית הראשונה בין אוניות קרתגיות ורומיות במלחמה הפונית השנייה. הקרב ניטש למען האחיזה בליליבאום, מרסלה של ימינו, עיר נמל בקצה המערבי של סיקיליה. הרומאים הועידו אותה לשמש להם ראש גשר להעברת הצבא באוניות אל אדמת קרתגו והקרתגים ביקשו למנוע זאת.[1] הקרב הסתיים בניצחון רומי.
הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרץ 218, אחרי שחניבעל הכריע במצור את סגונטום שבהיספניה (ספרד) וכבש אותה, הכריזו הרומאים מלחמה על קרתגו. באפריל 218 יצא חניבעל למסעו המפורסם, וכשהגיעו הידיעות על כך לרומא נשלח הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו אל היספניה עם שני לגיונות ו-60 חמש-חתריות (קווינקוורמות) כדי לבלום את חניבעל בעודו בדרך. הקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, הופקד על המלחמה בסיקיליה ובאפריקה וניתנו לו שני לגיונות ו-160 אוניות מלחמה;[2] הוא הצטווה על ידי הסנאט לקבוע את בסיסו בעיר הנמל ליליבאום כדי להעתיק את המלחמה אל אדמת קרתגו אם "יעלה ביד הקונסול האחר לעכב את הפוני [חניבעל] מכניסה לאיטליה."[3] חניבעל, שאפשרות זו לא נעלמה מנגד עיניו, תיגבר עוד קודם צאתו למסע את חילות המשמר בקרתגו, לבל "תימצא אפריקה ריקה ופתוחה לכניסת הרומאים מסיציליה בעוד הוא עצמו מבקיע לאיטליה דרך הישפאניה וגאליה".[4] חשיבותה האסטרטגית של ליליבאום במלחמה הייתה אפוא רבה לשני היריבים.
באביב 218, תוך כדי ההכנות ועוד לפני שחצה הקונסול טיבריוס סמפרוניוס עם צבאו את מצר מסאנה, יצאו מנמל קרתגו עשרים חמש-חתריות ובהן אלף לוחמים כדי לפשוט על חופי איטליה, לבזוז את הכפרים, להשם את השדות ולהטיל אימה על ערי החוף. שבע-עשרה מבין עשרים האוניות הללו הגיעו אל האיים הליפאריים בצפון מזרחה של סיקיליה, אך שלוש נסחפו אל מפרץ מסאנה ונלכדו ללא קרב על ידי שתים-עשרה מאוניותיו של היירון מלך סירקוסאי, בעל בריתה של רומא, שהמתין שם לבואו של סמפרוניוס וחייליו. שייטת קרתגית אחרת, שמנתה שלושים וחמש אוניות, יצאה באותו זמן ממש אל ליליבאום, כדי להעביר אותה אל צדה של קרתגו. דבר זה נודע למסאנים מפי השבויים שנפלו לידיהם, והם מסרו זאת לפראיטור של הפרוביניקה סיקיליה, מרקוס איימיליוס לפידוס, שמיהר לחזק את המשמר על ליליבאום בכלי מלחמה ועשה את כל ההכנות הדרושות לקרב ימי.[5] ליוויוס מספר, כי "צו הוצא לבעלי-הברית הימיים (socii navales) (אנ') להביא אל הספינות מאכלות מבושלים לפרק-זמן של עשרה ימים, לבל יימצא דבר שישהה את עלייתם אל הספינות כשיינתן האות. וכן נשלחו אנשים לאורך החוף כולו לצפות ממגדלי המצפה את בוא ציו של האויב." [6]
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרתגים חשבו להיכנס אל נמל ליליבאום בחסות החשיכה, בטרם יאיר היום, אך הלילה היה ליל ירח והצופים על חומות העיר הבחינו בהם מבעוד מועד, ולכן הורידו את מפרשי האוניות ונערכו לקרב.[7][8] בהתנגשות זו, כמו ברוב הקרבות הימיים של המלחמה הפונית הראשונה, ניצלו הרומאים את עדיפותם במספר חיילי הצי שעל אוניותיהם ובעליונותם בלוחמת סיפונים ובקרב פנים-אל-פנים ולא בלוחמת ניגוח;[9] הקרתגים, לעומת זאת, שמספר חיילי הצי בספינותיהם היה מועט, "בחרו לחמוק, להעמיד את המערכה על התחבולה ולא על הכוח ולעשותה מלחמת ספינות יותר ממלחמת אנשים ונשק."[10] בקרב שהתלקח גברה ידם של חיילי הצי הרומיים. שבע אוניות קרתגיות כותרו ונפלו בשבי על אנשיהן. האחרות פנו למנוסה. באוניות שנפלו לידי הרומאים היו אלף ושבע מאות חותרים וחיילי צי. מאוניות הרומאים נוגחה אחת בלבד והתמלאה מים, אך הם הצליחו לגרור אותה אל הנמל.[8]
לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיבריוס סמפרוניוס, ועימו שני לגיונות ו-160 אוניות, הגיע אל ליליבאום דרך מסאנה אחרי הניצחון בקרב הימי.[11] הוא חיזק את השמירה בחופי סיקיליה, וכדי לשלול מאוניות הקרתגים תחנות ביניים בדרכן אל חופי איטליה, השתלט על האי מליטה (מלטה). אחר כך יצא אל איי ליפארה, על מנת ללכוד את שבע-עשרה האוניות הקרתגיות שעל פי ידיעותיו עדיין עגנו שם. משלא מצא אותן שב אל ליליבאום, ובעודו בדרך קיבל שתי הודעות: האחת, כי האוניות שחיפש השמו את שדות העיר ויבו בקלבריה שבדרום איטליה לחוף הים הטירני והטילו פחד על אוכלוסייתה; והשנייה, כי "חניבעל עם צבאו באיטליה ועוד, כי צר כבר על ערים אחדות בה",[12] ועליו לשוב מיד לאיטליה לעזרת עמיתו הקונסול. טיבריוס סמפרוניוס היקצה עשרים אוניות להגנת חופי דרום איטליה, הגדיל לחמישים אוניות את צי הפראיטור מרקוס איימיליוס, ועם יתר הצי והצבא הפליג חזרה אל ארימינום (רימיני) והצטרף ללחימה בחניבעל.[13]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
- טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה מרומית: שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
- Livius. Translated by F.G. Moore. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1919-1959 .
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1922-1925. Digitized copy in: LacusCurtius.
- Casson, Lionel and J. Richard Steffy (editors), Elisha Linder (principal investigator). The Athlit Ram. College Station, Texas A&M University Press, 1991.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כך עשו גם במלחמה הפונית הראשונה אחרי קרב אקנומוס. הצבא הרומי נחת בחופי אפריקה, אך הובס בקרב בגרדס והקונסול רגולוס נפל בשבי.
- ^ Polybius 3.41.1-2; 3.61.8; Livius 21.17.1-3.
- ^ Livius, 21.17.6 בתרגום שרה דבורצקי.
- ^ Livius, 21.21.11 בתרגום שרה דבורצקי.
- ^ Livius 21.49.6.
- ^ Livius 21.49.7-8 בתרגום שרה דבורצקי.
- ^ המפרשים של ספינות המשוטים המלחמתיות בעת העתיקה שימשו רק לשיט ממקום למקום; לקראת הקרב הורדו שני התרנים ואוחסנו, ופעמים רבות – כשהקרב תוכנן מראש – הושארו בחוף.
- ^ 1 2 תיאור מפורט של הקרב: Livius, 21.49.11–50.6.
- ^ Casson (1991), p. 81, n. 58.
- ^ Livius, 21.50.2 בתרגום שרה דבורצקי.
- ^ Livius 21.50.7.
- ^ Polybius, 3.61.6 בתרגום בנימין שימרון.
- ^ Polybius 3.61.9-10; Livius 21.51.1-7.