פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס

ערך זה עוסק בפובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס, המצביא שניצח את חניבעל. אם התכוונתם לבני משפחה נוספים בעלי שם זהה, ראו סקיפיו.

פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס
לוחם ומדינאי רומאי
נולד	236 לפסה"נ
מקום לידה	רומא
נפטר	183 לפסה"נ (בגיל 53) ליטורנום
כינוי	סקיפיו אפריקנוס, חניבעל הרומאי
תקופת שירות	185-218 לפנה"ס
מלחמות וקרבות	המלחמה הפונית השנייה קרב טיקינוס קרב טרביה קרב קאנאי קרב קרטאגנה קרב באיקולה קרב איליפה קרב אוטיקה קרב המישורים הגדולים קרב זאמה המלחמה הרומית-סורית קרב מגנסיה

פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס (בלטינית Publius Cornelius Scipio Africanus Maior - חי בין השנים 183-236 לפנה"ס), ידוע גם כ"סקיפיו אפריקנוס, ו"סקיפיו המבוגר", היה הגנרל המוביל של הרומאים במלחמה הפונית השנייה ומדינאי של הרפובליקה הרומית. הוא ידוע בעיקר בזכות ניצחונו על חניבעל בזאמה, אשר סיים את המלחמה הפונית השנייה. ניצחונו את חניבעל זיכה אותו בתואר "אפריקנוס", בכינוי החיבה "חניבעל הרומאי" וכמו כן בהכרה כאחד המפקדים החשובים ביותר בהיסטוריה הצבאית. יכולותיו הטקטיות של סקיפיו הופגנו בכל הקרבות אשר ניהל. למן פיקודו במערכה הרומית על היספניה, והמשך במערכה האפריקאית כנגד הקרתגנים וחניבעל מנהיגם הצבאי.

בשל מיעוט המקורות אודות סקיפיו אשר שרדו, סבורים היסטוריונים אחדים, דוגמת באזיל הנרי לידל הארט, שמעמדו בהיסטוריה אינו קונצנסוציאלי כפי שהיה ראוי שיהיה לגנרל שלא הפסיד מעודו בשדה הקרב, וניצח את המצביא החשוב ביותר של תקופתו חניבעל.

שנים מוקדמות

פובליוס קורנליוס סקיפיו נולד בניתוח קיסרי נצר לענף סקיפיו של משפחת הקורנליים. שנת לידתו מחושבת לפי השוואה בין סדרת הצהרות מידי היסטוריונים מהעת העתיקה על אירועים שונים בחייו. בדיווחים אלו התייחסו ההיסטוריונים בין היתר, לגילו של סקיפיו בעת ההתרחשות. ניתן לומר בזהירות כי ההצהרות המצויות בהתאמה, או לכל הפחות מניחות את הדעת, הן של אירועים אלו: אם הוא היה בן 17 כשהוביל את ההתקפה להצלת אביו בקרב טיקינוס (218 לפנה"ס), ולאחר מכן בן 24 כשהתנדב לקחת פיקוד על הצבא בהיספניה כשאף אחד לא רצה בכך (211 לפנה"ס), לאחר התבוסה והמוות של דודו ואביו, שני הקונסולים, ולאחר מכן בגיל 27 כשהוביל מערכה מוצלחת נגד העיר קרתגו החדשה לחופי היספניה (209 לפנה"ס), אם כך, הוא חייב היה להיוולד ב 236/5, על-פי-רוב נהוג לציין את תאריך לידתו בשנת 236 לפנה"ס. או שנת 517 לפי שיטת הספירה הנהוגה בידי הרומאים, אשר נקבעה על פי יסוד רומא.

סקיפיו היה בנו הבכור של פובליוס קורנליוס סקיפיו, פראיטור וקונסול מידי אשתו פומפוניה שהייתה בת למשפחה מוערכת מקרב הפלבאים. היה לו אח, לוקיוס קומליוס סקיפיו אסיהטיקוס וחבר ילדות, גאיוס לאליוס, ששרתו עמו בצבא ושההיסטוריון פוליביוס הצליח לראיין אודות חייו ודמותו של איש גדול לאחר מותו.

המשפחה המורחבת אשר הביאה אותו לעולם הייתה משפחה פטריקית בעלת ותק בשירות הציבורי בתפקידים הרמים ביותר (דבר הנכון לשירות הצבאי כמו השירות האזרחי) עוד מימיה המוקדמים של הרפובליקה הרומית (החל מ 509 לפנה"ס). קשה להתחקות אחר שושלת זו באופן מדויק מעבר לשנים אלו, שכך נגדע הקשר המשפחתי מבחינת המחקר ההיסטורי. למרות שייתכן שהמשפחה ידעה את מוצאותיה. מספר אבות מולידים משושלתו היו קונסולים מוצלחים, הסבא רבא שלו היה לוקיאנוס קומליוס סקיפיו בארבטוס אשר היה פטריקי שכיהן כקנסור ב 280 לפנה"ס. דודו גנאיוס קורנליוס סקיפיו קאלבוס, שירת כקונסול ב-222 לפנה"ס; אביו שירת כקונסול גם כן 4 שנים אחריו ב-218 לפנה"ס, ואף אחיינו של סקיפיו פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה שירת כקונסול ב-191 לפנה"ס. באותה תקופה ברומא, הייתה נהוגה חלוקה חברתית בין שני סוגים של מוצא: פלבאים ופטריקים, כאשר הראשונים נחשבו לפחותים מהאחרונים. בהתאם לחלוקה זו, היה זה נהוג שהפטריקים יזכו להעדפה בקבלת משרות ציבוריות, וכיבודים מידי השליטים. לפיכך, אין זה מן התמיהה שסקיפיו הגיע ממשפחה בעלת השפעה רבה בעשייה הציבורית, שכן הם היו בעלי ייחוס מועדף.

הקורנליים נחשבו בין 6 משפחות הפטריקים החשובות ביותר ברומא – האחרות היו, מאנלי, פאבי, אמילי, קלאודי וואלארי. ככל הנראה בימיו של סקיפיו אפריקנוס הגיעה המשפחה לשיא יוקרתה ומעמדה, זאת הודות לפועלו של סקיפיו וכן של אחיו לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסייתיקוס.

שירות צבאי מוקדם

בגיל צעיר סקיפיו הצטרף למאבק הרומי כנגד קרתגו במשך המלחמה הפונית השנייה. בנקודה מסוימת, כך אמרו, הוא הבטיח לאביו להמשיך את המאבק נגד קרתגו כל חייו, בהראותו כך את אותה המסירות של אויבו, חניבעל. סקיפיו הצעיר, ניצל מהקרבות הרי האסון טיקינוס, טרביה וקנה. לפי פוליביוס הוא הציל את חיי אביו בהיותו בן 18 על ידי "התקפה על כוח מכתר, לבדו בתעוזה חסרת אחריות" בקרב על טיקיניוס.[4]. חותנו לעתיד של סקיפיו, לוקיוס אמיליוס פאולוס נהרג ב 216 לפסה"נ בקרב השלישי מבין הקרבות נגד הקרתגים, הקרב על קנה. למרות הפסדים צורמים אלו מול הקרתגים, סקיפיו נותר נחוש להבטיח את ניצחונה של רומא. לאחר הפסדים אלו, סקיפיו לא ראה יותר כוח רומי מובס, שכן מגיל 25, משניתנה לו הזכות לפקד על כוח רומאי, הוא לא הפסיד מעולם.

בשומעו שלוקיוס מקיליוס מטלוס ופוליטיקאים אחרים היו בנקודת כניעה, אסף סקיפיו את כל מאמיניו ופרץ בסערה אל הפגישה, ובאיומי חרב הכריח את כל הנוכחים להישבע שהם ימשיכו בשירותם הנאמן לרומא. למרבה המזל הסנט הרומי היה תמים דעות וסירב להשתעשע במחשבות על שלום, למרות ההפסדים הגדולים שרומא נחלה, אשר גרמו לה לאבד תוך שנים ספורות את חמישית מהגברים בגיל הצבא.

נאמר עליו שהוא התייעץ, או לכל הפחות יידע, את אמו באשר להחלטתו לרוץ לתפקיד קוואיסטור, ובכך הפך למגיסטרט הצעיר ביותר שהורשה להיכנס לסנט. סקיפיו רץ למשרה זו בגיל 24 והוצע לו ב 211 לפנה"ס לקחת אז את הפיקוד בהיספניה, שם הוא מצא את האויב מצדו המערבי של נהר האברו. סקיפיו הציע את עצמו כמועמד לקוואיסטוריות בשנת 213 לפבה"נ, ככל הנראה כדי לסייע לאחיינו הפחות פופולרי, לוקיוס קורנליוס, שגם העמיד עצמו למשרה זו. הטריבונים של הפלבס (הנציגים הנבחרים מהאסיפה הפלבאית) התנגדו למועמדותו, באומרם שהוא לא יכול לעמוד למשרה זו משום שלא הגיע לגיל החוקי להיבחר (קורול אדילס אוטומטית הורשו להיכנס לסנאט, והגיל החוקי לחברות בסנאט עמד על 30). סקיפיו, אשר כבר הספיק לצבור מוניטין לעצמו בזכות גבורתו והפטריוטיות שלו, נבחר פה אחד והטריבונים זנחו את התנגדותם.

המערכה על היספניה

פריסת כוחות הקרתגנים אל מול סקיפיו אפריקנוס עם הגיעו להיספניה

ב 211 לפנה"ס, גם אביו של סקיפיו, פובליוס, ודודו, גנאוס קורנליוס סקיפיו קאלווס, נהרגו בקרב כנגד אחיו של חניבעל, עזרובעל ברקה. בשנה שלאחר מכן, סקיפיו הציע את עצמו לפיקוד הצבא החדש אשר הרומאים החליטו לשלוח להיספניה. לפי תיאוריו של ליוויוס, למרות גילו הצעיר של סקיפיו, התנהגותו האצילית והשפה המשלהבת בה נקט יצרו רושם כה עז עד שהוא נבחר פה אחד להישלח למערכה כפרוקונסול. ליוויוס אף גורס כי סקיפיו היה האיש היחיד שהיה אמיץ דיו כדי לבקש תפקיד זה, וששום מועמד אחר לא רצה את האחריות הזאת, מאחר שהחשיבוה כגזר דין מוות. יש לראות את דבריו של לייויס בעין ביקורתית, תוך התחשבות במפה הפוליטית הרחבה - אמנם סקיפיו כבר הוכיח את עצמו טרם קבלתו את הפיקוד על המערכה להיספניה, אולם יש לזכור כי המערכה על היספניה, שהייתה כבר בשליטה קרתגנית מלאה באותו זמן, לא הייתה בעלת משקל רב כל כך לרומא.

בשנת הגעתו של סקיפיו (210), כל היספניה מדרום לאברו הייתה תחת שלטון קרתגני. 3 אחיו של חניבעל: עזרובעל, מאגו ועזרובעל גיסקו, היו הגנרלים מטעם קרתגו בספרד, ורומא נהנתה מחוסר יכולתם של שלושת המנהיגים לעבוד בתיאום. כמו כן, הקרתגנים היו עסוקים במרידות מקומיות באפריקה.

סקיפיו נחת על פי נהר האברו והצליח להכניע ולכבוש את קרתגו החדשה, מפקדת קרתגו בספרד. הוא השיג מטמון עשיר של ציוד מלחמה, ונמל מעולה ובסיס מבצעים. גישתו ההומנית של סקיפיו כלפי אסירים ושבויי מלחמה בהיספניה עזרה להציג את הרומאים ככוח משחרר ולאו דווקא כוח כובש, על אף שבפועל זה מה שהם היו. ליויוס מספר סיפור על שבייתה של אשה יפה בידי כוחותיו, אשר הציעו אותה לסקיפיו כשלל מלחמה. סקיפיו נדהם מיופיה אולם כאשר גילה שהיא מאורסת למנהיג הקלטו-איברי אלוציוס החזירה לארוסה יחד עם הכופר אותו הציעו הוריה כפדיון שבוי. [סצנה זו נודעה רבות בקרב אומנים ברנסאנס, שציירו תמונות רבות המפרטות את האיפוק הרב של סקיפיו אל מול יופיה של הבחורה, כמו בציורו הנודע של ניקולא פוסן].

המעשה האציל של סקיפיו

סקיפיו נודע בשל אופיו האבירי, ברם אין להתעלם מהאינטרס שהיה לו לנהוג באופן זה. סקיפיו ידע שהסנט הרומי שקוע כולו ככולו במערכה באיטליה ושאין לו סיבה לצפות לתגבורת. אי לכך, הבין שעליו לחזק את קשריו עם השבטים המקומיים על-מנת להשיג ציוד ואספקה. הארוס של האישה השבויה, באופן טבעי, נתן את נאמנותו לסקיפיו ורומא.

ב 209 לפנה"ס נלחם סקיפיו בקרבו הגדול והמתוכנן הראשון (סט-פיס-באטל) במהלכו הוא דחק את עזרובעל וצבאו ממקומו באליקולה במעלה נהר הגוואדלאקיוויר. סקיפיו חשש שצבאות שני המצביאים הנוספים מאגו וגיסקו, עלולים לכתר את צבאו. לכן מטרתו הייתה להשמיד במהירות את אחד הצבאות ובכך לזכות במותרות של הזמן להתמודד עם השניים האחרים כל אחד בתורו. הקרב הוכרע בזכות חיל רגלים רומאי נחוש שהסתער על קו העמדות המרכזי של הקרתגנים. אבידות הרומאים אינן ברורות, אולם סביר להניח שהן גדולות לאור העובדה ששטח הקרב היה מדרוני ולרעתם ומולם חי"ר קל.

סקיפיו ניהל מתקפה חזיתית עם שאר חייליו על מנת להביס את שארית הכוחות שהיו בשדה הקרב. עזרובעל לא הבחין בכוח עתודת הפרשים הרומי שנע מאחורי כוחותיו הוא. הפרשים התסערו ויצרו מעין כיתור שהובל מצד אחד על ידי מפקד הפרשים גאיוס לליוס, ומצד שני על ידי סקיפיו. כל זאת שבר את כוחותיו של עזרובעל – זהו ניצחון מרשים לרומאי הצעיר אל מול שועל הקרבות הוותיק מקרתגו. למרות הניצחון הרומי, סקיפיו לא יכל למנוע את התקדמות כוחות התגבור של קרתגו מספרד לאיטליה. היסטוריונים רבים ביקרו את חוסר יכולתו של סקיפיו לרדוף אחר עזרובעל ולעצור אותו. שכן בהמשך עזרובעל חצה את האלפים במטרה לעזור לאחיו, חניבעל, אולם הובס בטרם עלה הדבר בידו בקרב מטאורוס מידיו של המצביא הרומי גאיוס קלאודיוס נרו.

תאוריה רווחת המספקת תשובה אפשרית לחוסר יכולתו של סקיפיו לעצור את עזרובעל גורסת כי סקיפיו שם מעייניו אך בהגנה יעילה על ספרד ולא שאף להיגרר למערכה ארוכה אל תוך ההרים שהייתה עלולה לסכן מטרה זו. אחרים גורסים שהחיילים הרומים עסקו רבות בביזה, ובשל כך היה קשה לאסוף אותם יחד על מנת לצאת ולעצור את עזרובעל. ההסבר הסביר ביותר מנקודת מבט אסטרטגית היא אי-נכונותו של סקיפיו להילכד בין כוחותיו של עזרובעל לבין אחד מהכוחות האחרים המצויים בשטח (גריסקו או מאגו – אשר לכולם עליונות מספרית עליו). מספר ימים לאחר תבוסתו של עזרובעל, מאגו וגיסקו התכנסו יחדיו אל מול הכוחות הרומים, דבר שמעלה את התהיה, מה היה קורה אילו היה סקיפיו רודף אחר עזרובעל.

אחרי שהכניע מספר צ'יפים מקומיים, סקיפיו השיג ב-206 ניצחון על כוח צבאי קרתגני מלא בקרב איליפה, שבעקבותיו נסוג מהיספניה הפיקוד הקרתגני. אחרי הצלחתו המהירה בכיבוש היספניה, כשברקע השאיפה לתקוף את קרתגו באפריקה, סקיפיו נסע לצפ'-אפ' להיוועד עם השליטים הנומידים סיפקס (Syphax) ומסיניסה (Massinissa). נומידיה הייתה בעלת חשיבות רבה לקרתגו בהספקת כוחות הן כשכירי חרב והן כבעלי ברית. בנוסף לשליחת חיל הפרשים הנומידי (שהשתתף בקרב קאנאי), שימשה נומידיה כחיץ לקרתגו הפגיעה. סקיפיו הצליח להשיג את תמיכתם של שני השליטים. מאוחר יותר, שינה סייפקס את דעתו, נשא לאישה את האצילה הקרתגנית היפהפייה סופוניסבה, ביתו של עזרובעל בנו של גיסקו, ונלחם לצד קרוביו הקרתגנים נגד מסיניסה וסקיפיו באפריקה. בשובו להיספניה, דיכא סקיפיו התקוממות בקרב כוחותיו. אחיו של חניבעל, עזרובעל, צעד בינתיים לאיטליה, וב-206 סקיפיו עצמו הבטיח את כיבוש רומא בהיספניה על ידי כיבוש גאדס, וויתר על פיקודו בספרד ושב לרומא.

המערכה באפריקה

ב 205 לפסה"נ, סקיפיו נבחר פה אחד לתפקיד קונסול בעודו רק בן 31. סקיפיו התעתד ללכת לאפריקה, אולם חלק מאנשי הסנט הרומי, אשר קינאו בהצלחתו טרפדו זאת והרשו לו ללכת לסיציליה בלבד וללא צבא. אף-על-פי-כך סקיפיו החל צבא מתנדבים בעת שהותו בסיציליה. בתקופה הזו, הוגבלה תנועתו של חניבעל לבוהן הדרום-מערבי של איטליה. סקיפיו רצה לערוך את המלחמה באפריקה, ושמו המפורסם משך מתנדבים רבים לצבאו מכל רחבי איטליה. מעניין שבין מתנדבים אלו היו רבים מהשורדים של אסון קרב קנה, שהיו להוטים להוכיח מחדש את ערכם כחיילים. סקיפיו הפך את סיציליה למחנה אימונים צבאי. סקיפיו הבין שעליוניותם של הקרתגנים ובמיוחד של הנומידים בלחימת חיל הפרשים יכולה להוכיח עצמה כהרת אסון כלפי הלגיונות הרומים אשר מורכבים ברובם מחיל רגלים. כמו כן, חלק גדול מחיל הפרשים של רומא היו בעלי ברית שנאמנותם הייתה מוטלת בספק, או שהיו חלק ממעמד האצולה הרומית אשר פטרו עצמם מהיות חייל רגלים פשוט על ידי הפיכה הצטרפות לחיל הפרשים.

אנקדוטה אחת מספרת שסקיפיו לחץ על כמה מאות מבני האצולה הסיציליאנים ליצור חיל פרשים. הסיציליאנים התנגדו לשיעבוד זה מצד הכובש הזר (בל נשכח שסיציליה הייתה תחת שלטון רומי רק מהמלמה הפונית הראשונה) ומחו באופן נמרץ. סקיפיו קיבל את הוצאתם מהכלל בתנאי שיספקו סוס, ציוד ורוכב מחליף בשביל הצבא הרומי. בדרך זו, סקיפיו יצר גרעין קשה של פרשים בשביל המערכה באפריקה.

הסנט הרומי שלח ועדת חקירה לסיציליה אשר מצאה את סקיפיו עומד בראש צבא מאומן ומצויד היטב. סקיפיו לחץ על הסנט לאשר לו מעבר לאפריקה. הקונסרבטיבים בסנט הרומי, אשר הובלו על ידי פאביוס מאקסימוס 'המתמהמה', התנגדו למשימה זו. פאביוס חשש עדיין מכוחו של חניבעל וראה בכל משימה לאפריקה כמסוכנת ובזבוז למאמץ המלחמתי. סקיפיו היה בעמדה לא נוחה גם בשל הבוז שסנטורים אחדים חלקו לו בשל טעמו הפרו-הלני באומנות, כגון דברי מותרות ופילוסופיה.

השילוב של ההיכרות עם הפריגים (Phrygian) והערצתם של הפריגים את קיבלי (Cybele), אלת הטבע והפוריות (דמות מיתולוגית עם מאפיינים שמזכירים את המיתוס היווני של אמא אדמה), יחד עם העברת הדמות של האלה עצמה מפסינוס (אנטליה של היום) לרומא בשביל לברך את המשלחת, יכלו אולי להשפיע על דעת הציבור הרומי כנגד המערכה באפריקה.

כל מה שסקיפיו הצליח להשיג, זו הרשאה לעבור מסיציליה לאפריקה במידה שזה יתאים לאינטרסים רומאיים, אולם ללא תמיכה כלכלית או צבאית. בהוראת הוועדה, סקיפיו שט ב 204 לפנה"ס ונחת ליד אוטיקה(Utica). בינתיים, קרתגו הבטיחה את ידידותם של הנומידי, סיפקס (Syphax), שהתקדמותו משכה את סקיפיו לזנוח את המצור על אוטיקה ולנחות על החוף בין אותיקה לקרתגו. ב 203 לפנה"ס, הוא השמיד את הכוחות המשולבים של הקרתגנים והנומידים על ידי התקדמות חשאית וערמומית והצתת המחנות שלהם קצת לפני השחר, דבר שיצר פניקה ובלבול ולבסוף למנוסה של הכוחות המשולבים אשר ברובם נהרגו על ידי צבאו של סקיפיו.

על אף שזהו אינו "קרב" במלוא מובן המילה, גם ליוויוס ופוליביוס מעריכים שמצבת ההרוגים בהתקפת יחיד זו עלתה על 40,000 מתים מבין הקרתגנים והנומידים, ועוד רבים שנפלו בשבי. (דבר נורא בפני עצמו, אולם ככל הנראה לא היה כזה נורא, כשהשובה הוא סקיפיו). היסטוריונים באופן גס, נוטים להיות אחידים בשבחיהם על מהלך זה. פוליביוס אמר "מכל התימרונים המבריקים שסקיפיו ביצע, נראה שמהלך זה היה המבריק וההרפתקני ביותר מכולם". מצד שני, אחד מההיסטוריונים הראשיים של חניבעל, תיאודור אייראוט דודג', קצין אמריקאי והיסטוריון צבאי 1842-1902, מרחיק לכת ומציע שהתקפה זו נבעה מפחדנות והשפיעה לא יותר ממשקלו של עמוד על כלל האירועים בסיכומם, למרות העובדה שמתקפה זו הבטיחה את המצור על אוטיקה והוציאה באפקטיביות את סיפקס אל מחוץ למלחמה. האירוניה בהאשמותיו של דודג' על פחדנותו של סקיפיו, היא שהתקפה זו משקפת עקבות של אופן הפעולה החביב על חניבעל - מתקפת הפתע. סקיפיו במהרה שיחרר את שני סגניו, לליוס ומסיניה, לרדוף אחר סיפקס והבטיח את הכתרתו של הנסיך מסיניסה כמלך הנומידים. קרתגו, ובמיוחד חניבעל עצמו, סמכו זמן רב על הפרשים הטבעיים המעולים של נומידיה, שכעת ילחמו עם רומא כנגד קרתגו.

מלחמה בחניבעל, קרב זאמה

קרתגו, הננטשת על ידי בנות בריתה ומכותרת על ידי צבא רומי בעל ניסיון קרבי בלתי-מובס שדודג' טוען שהוא הצבא הטוב ביותר שנלחם מעולם, החלה בפתיחת ערוצי דיפלומטיה למו"ם. בה בעת, נקראו חניבעל וצבאו לקרתגו, ולמרות התנאים המתונים שהוצעו לקרתגו על ידי סקיפיו, קרתגו השהתה בהפתעה את המו"ם והתכוננה שוב להילחם.

בנוגע לצבא, שחניבעל השיב עימו ממסעו באיטליה, יש ויכוח. חסידיו של חניבעל טוענים כי צבאו הורכב בעיקר מאיטלקים מדרום-איטליה שהוכרחו להילחם, ושרוב ותיקי צבאו המובחרים (ובפירוש הפרשים) נשחקו (חלקם מתו, חלקם היו מותשים). תומכי סקיפיו נוטים להיות חשדניים יותר ומאמינים כי מספר הוותיקים הנותרים היה גדול יותר.

לחניבעל כן הייתה עתודה של חיילים שנלחמו באיטליה, בנוסף ל-80 פילי מלחמה. כוחותיו מנו 58,000 רגלים ו-6,000 פרשים, מול כוחותיו של סקיפיו שמנו 34,000 רגלים ו-8,700 פרשים. השניים נפגשו במישור בין קרתגו לאוטיקה (Utica), ב-19 באוקטובר 202, בקרב זאמה.

פגישתם של סקיפיו וחניבעל בזאמה

לפני הקרב, נעשה נסיון למשא ומתן שיסיים את המאבק בדרכי שלום. על אף ההערכה הדדית בין המצביאים, המו"ם נכשל בעיקר בגלל חוסר האמון שרכשו הרומאים כלפי הקרתגנים. זאת בגלל תקיפתם את סגונטום, אירוע אשר הפר את ההסכמות של סוף המלחמה הפונית הראשונה (ידועה כ"נאמנות פונית") ונחשב על ידי רוב ההיסטוריונים כעילה הראשית לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. יתר על כך, הרומאים לא בטחו בקרתגנים בשל נטייתם להפר את כללי ההתנהגות במלחמה, שהיו נהוגים בתקופה, כפי שעשו במארביו הרבים של חניבעל.

תחילת הלחימה

חניבעל ארגן את החי"ר שלו ב-3 קווים צפופים במטרה לחפוף את הקווים הרומיים. האסטרטגיה שלו, הנסמכת כידוע על תכסיסים ערמומיים, הייתה פשוטה: התקפה קדמית מאסיבית של פילי מלחמה תיצור פרצות בקווים ברומיים, אשר ינוצלו על ידי חי"ר המסתייע בפרשים.

במקום לסדר את כוחותיו במערכים מקובלים הנוחים לתמרון, אשר מציבים את החיילים בקווים ממשיכים במקביל לקווי האויב, סקיפיו החליט למקם את הפלוגות (מניפולוס; יחידה צבאית רומית המורכבת מ- 60-120 לוחמים) בקווים מאונכים לאויב, הייתה זו אסטרטגיה להתמודדות עם לוחמת פילים. עם העמדה זו של חייליו של סקיפיו, כשהפילים של קרתגו הסתערו, הם נתקלו במלכודות שהונחו בקפידה לפני הקווים הרומיים, ובחצוצרנים רומיים שהבריחו ובלבלו חלק משמעותי מהפילים. בנוסף, פילים רבים כוונו באופן לא מזיק כך שיעברו דרך הפערים בשורות על ידי הוליטים (חי"ר קל) ולוחמים אחרים.

קרב זאמה

רמחים רומיים עשו עבודה אפקטיבית, והמלכודות החדות גרמו לאי-סדר בפילים. חלקם היו כה מבולבלים עד שהסתערו בחזרה לשורות מהן נשלחו. החי"ר הרומי נבהל מהפילים אך הנומידים בפיקוד מסיניסה והפרשים של גאיוס לליוס החלו בהנסת הפרשים האויבים משדה הקרב. שני מפקדי הפרשים רדפו אחר הפרשים קרתגנים הנסים ובכך השאירו את החי"ר מ-2 הצדדים להילחם אלה באלה.

סוף הקרב

לוחמת החי"ר הייתה אכזרית ועקובה מדם, מבלי שאיזה מהצדדים השיג עליונות. החי"ר הרומי הצליח להניס את שני הקווים הקדמיים של צבא קרתגו ובזמן ובהפוגה (שכנראה נוצרה) הייתה להם הזדמנות לשתות מים. אחר זאת נערך הצבא הרומי בקו ארוך אחד (בניגוד ל-3 הקווים המסורתיים) במטרה להשתוות לאורך הקו של חניבעל. צבאו של סקיפיו צעד לעבר ותיקי צבאו של חניבעל, שטרם נכנסו לקרב. ההתנגשות הסופית הייתה מרה, והוכרעה רק כאשר חי"ר הפרשים של בעלי הברית התאספו ושבו לשדה הקרב. הם הסתערו על עורפו של צבא חניבעל, וגרמו למה שהיסטוריונים רבים מכנים "קאנאי הרומי".

בכירים רומים רבים, במיוחד קאטו, ציפו מסקיפיו להחריב כליל את קרתגו, לאחר הניצחון. בכל אופן, סקיפיו הכתיב תנאים מתונים מאוד בניגוד לגישה המוגזמת של הסנאט. בזמן שביטחונה של רומא הובטח באמצעות דרישות כגון הסגרת הצי ותשלום מס מתמשך, ההגבלים היו קלים מספיק כך שקרתגו יכלה לשוב לשגשוגה. בהסכמתו של סקיפיו, הותר לחניבעל להפוך למנהיג האזרחי של קרתגו, הסכמה שמשפחת קאטו לעולם לא שכחה. בניגוד למתינותו מול קרתגו, נהג סקיפיו באכזריות כלפי עריקים רומיים ולטיניים: הלטינים נענשו בעריפת ראש והרומיים בצליבה.

חזרה לרומא

בהגיעו לרומא התקבל סקיפיו בטריומף ביחד עם הכינוי (היה זה מקובל להעניק שם רביעי לאזרח רומי, שניתן כתואר כבוד) "אפריקנוס". הוא סירב לביטויי כבוד נוספים שאנשים התעקשו להעניק לו כמו למשל, קונסול לכל החיים ודיקטטור. בשנת 199, סקיפיו נבחר לקנסור ולמספר שנים אחר כך הוא חי בשלווה ולא השתתף בפוליטיקה. ב-193, סקיפיו היה אחד חברי ועדה שנשלחה לאפריקה כדי ליישב את המחלוקת בין מסיניסה לבין קרתגו. הוועדה לא הצליחה בכך. ייתכן שאת הכישלון יש לייחס לכך שחניבעל, בשירותו של אנטיוכוס השלישי מסוריה, בא לקרתגו כדי לאסוף כוחות להתקפה חדשה על איטליה. ב-190, כשרומא הכריזה מלחמה נגד אנטיוכוס השלישי, הציע סקיפיו שיחבור לאחיו לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסיאטיקוס אם הסנאט יפקיד בידיו את הפיקוד העליון. שני האחים הביאו את המלחמה לסיום בניצחון מכריע במגנסיה ( חבל ארץ ביוון התיכונה, הנקרא על שמם של המגנטים, בני שבט יווני קדמון שהשתתף במלחמת טרויה), באותה שנה.

פרישה

אויביו הפוליטיים של סקיפיו, בהובלת מרקוס פורקיוס קאטו קנסוריוס הידוע כ"קאטו הזקן" לו מיוחסת האימרה "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו", התקדמו בזירה הפוליטית בהיעדרו. כשהסקיפיונים שבו לרומא, שני טריבונים העמידו לדין (שנת 187) את לוקיוס (אח של סקיפיו) באשמת מעילה שעיקרה, שימוש לא הוגן בכסף שהתקבל מאנטיוכוס. בעת שלוקיוס הציג את ספרי החשבונות שלו, אחיו חטף אותם בכוח מידיו, קרע אותם לגזרים, והשליכם רצפת בית הסנאט. פובליוס (סקיפיו) לכאורה שאל את בית-המשפט (הכוונה לנוכחים במשפט) מדוע הם מתעניינים כיצד 3,000 טלאנטים בוזבזו וככל הנראה אינם מתעניינים כיצד 15,000 טלאנטים נכנסו לקופת המדינה (זה הסכום שאנטיוכוס שילם לרומא אחרי שהובס על ידי לוקיוס). המעשה המתנשא הזה גרם לתחושת בושה בקרב התביעה, ונראה שההאשמות נגד לוקיוס בוטלו, למרות שלוקיוס שוב יתבע, ובפעם הזו הורשע, אחרי מותו של פובליוס.

סקיפיו עצמו הואשם אחר-כך (185) ששוחד על ידי אנטיוכוס. בכך שהזכיר לאנשים שזהו יום השנה לניצחונו בזאמה, הוא גרם להתפרצות של התלהבות לטובתו. ההמון התאסף סביבו וליווה אותו לקפיטול, שם הם הודו לאלים וביקשו מהם להעניק לרומא עוד אזרחים כמו סקיפיו. למרות התמיכה העממית לה זכה סקיפיו, היו נסיונות מחודשים להביאו למשפט, אך נסיונות אלה הוכשלו על ידי חתנו לעתיד טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס, הבכיר. ככל הנראה, היה זה המעשה הזה אשר הביא את סקיפיו להציע את ביתו הצעירה קורנליה אפריקנה מינור (אז בת 5) לגרקכוס, המבוגר ממנה במספר עשורים. (אין סימוכין מהתקופה למאורע זה; מה שידוע זה שגרקכוס נשא את קורנליה, כשהייתה בת 18 לערך, ב-172).

אפריקנוס פרש לביתו בכפר בליטרנום, אשר בחופה של קמפניה. הוא חי שם בשארית חייו, וגילה גדלות-נפש בכך שניסה למנוע את חיסולו של חניבעל הגולה. הוא מת, קרוב לוודאי, ב-183 (השנה והתאריך המדויקים אינם ידועים) בגיל 53 בערך. מותו, כך נאמר, היה בנסיבות חשודות. ייתכן שהוא מת בשל השפעה חוזרת ונשנית של קדחת אשר תקפה אותו בקצרה במערכה של שנת 190, או שהוא שם קץ לחייו מסיבות שאינן ידועות. נאמר עליו שדרש להיקבר הרחק מעירו כפוית הטובה, ונאמר שהאימפרטור אוגוסטוס ביקר בקברו בליטרנום יותר מ-150 שנה לאחר מותו. כך או אחרת, אין זה ודאי שהוא אכן נקבר בליטרנום, ואין עדויות בנות-זמננו למותו וקבורתו. נאמר שהוא הזמין כתובת למצבתו: "ארץ אבות כפוית טובה, לא תקבלי אפילו את עצמותיי" [לטינית: Ingrata patria, ne ossa quidem habebis].

הקשר ההדוק בין סקיפיו ליריבו הגדול חניבעל, נשמר גם בסוף חייהם. חניבעל ברקה מת כגולה, בדומה לסקיפיו ובסמוך למותו של סקיפיו. הוא סיים את חייו בביתיניה באותה שנה או מעט אחר כך, אולם בעוד מותו של סקיפיו היה שקט יחסית, חניבעל מת כשעד יומו האחרון הוא נרדף ונתון להצקות, מידי מצביאים רומים נלהבים דוגמת טיטוס קווינכטיוס פלמינינוס.

נישואים וצאצאים

יחד עם אשתו אמיליה פאולה (שידועה גם כאמיליה טרטיה), ביתו של הקונסול לוקיוס אמיליוס פאולוס שנפל בקרב קאנאי ואחות לקונסול אחר, לוקיוס אמיליוס פאולוס מקדוניוס, היו לו חיי נישואים מאושרים ופוריים. אמיליה פאולה זכתה לעצמאות ועושר יוצאי דופן ביחס לאישה פטריקית נשואה, והייתה מודל לחיקוי חשוב לנשים רומאיות רבות. ביתה הצעירה קורנליה, אימו של גרקכוס, הייתה אף היא מודל לחיקוי לנשים אצילות רבות ברפובליקה הרומית המאוחרת, כולל כפי שטוענים, אימו של יוליוס קיסר.

במותו, היו לסקיפיו שני בנים חיים. שניהם היו לפרייטורים ב-174, אך לא היו מעורבים בחיים הציבוריים מעבר לכך; שניהם מתו לא נשואים וצעירים יחסית. פובליוס קורנליוס סקיפיו, הבכור והיורש, אימץ את דודנו הראשון – אמיליוס פאולוס אשר נולד ב-185 בתור פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס. זאת הרבה לפני קרב פידנה שהתרחש ב-168 לפנה"ס, במהלכו הוביל אמיליוס את הרומאים לניצחון, ובכך שם קץ למלחמה המקדונית השלישית.

לסקיפיו ואמיליה פאולה היו גם שתי בנות חיות. הבכורה, קורנליה, נישאה לדודנה השני פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה קורסולום (בנו של הקונסול לשנת 191 גנאיוס קורנליוס סקיפיו קאלבוס). החתן היה רומאי מכובד בזכות עצמו. הוא היה לקונסול (והתפטר בשנת 162 מסיבות דתיות ונבחר מחדש ב-155), קנסור בשנת 159, יושב ראש הסנאט, ומת כפונטיפקס מקסימוס, התפקיד הדתי החשוב ביותר ברומא העתיקה ב-141. סקיפיו נאסיקה זכה לכיבודים רבים בזכות חמו המנוח, והיה ידוע בעמדתו האיתנה (גם אם בסופו של דבר כושלת) כנגד קאטו הזקן, בדבר עתידה של קרתגו מ (בערך)- 157-149. היה להם לפחות בן אחד ששרד.

הבת הצעירה הייתה מפורסמת יותר בהיסטוריה; קורנליה אפריקנה, הרעיה הצעירה של הקשיש טיבריוס גרקכוס הבכיר, טריבון הפלבאים, פריטור, ואחר כך קונסול לשנת 177 (אחר כך קנסור וקונסול שוב). קורנליה אפריקנה הייתה אם ל-12 ילדים, הבנים השורדים היחידים מהם היו טיבריוס גרקכוס וגאיוס גרקכוס ואחותם סמפרוניה. כל שלושת הילדים השורדים מנישואים אלה נתקלו בגורל מר; האחים הגרקכים מתו צעירים יחסית, נרצחו או אולצו להתאבד על ידי קרובי משפחה שמרנים. הבכורה, שהייתה גם הבת היחידה ששרדה, סמפרוניה, נישאה לבן דודה הראשון של אימה (ובן דודה שלה דרך אימוץ) סקיפיו אמיליאנוס אפריקנוס. לזוג לא היו ילדים, וסמפרוניה שנאה את בעלה לאחר שהוא מחל על רצח אחיה טיבריוס ב-132. במותו המיסתורי של סקיפיו ב-129, בגיל 56, היו שהאשימו את אשתו. ואחרים האשימו את אויביו הפוליטיים.

צאצאיו היחידים של סקיפיו שחיו בתקופת רפובליקה המאוחרת היו צאצאי שתי בנותיו. בניו מתו ללא צאצאים חוקיים ששרדו. אחרון הילדים השורדים מביתו הצעירה, סמפרוניה, אשתו ואלמנתו של סקיפיו אמיליאנוס, חי עד שנת 102 לפנה"ס. צאצאית נוספת הייתה הנינה של נינתו, שמה - פולביה, הנכדה היחידה של גאיוס גרקכוס, המוכרת בעיקר כאשתו השלישית העשירה של חבר הטריאומוויראט מרקוס אנטוניוס, שנטש אותה לטובת קלאופטרה. לפוליביה היו מספר ילדים, לפחות על אחד מהם, יולוס אנטוניוס, ידוע שהיו לו צאצאים שורדים במאה הראשונה לספירה.

נכד נוסף שלו שידוע עליו, פובליוס קורנליוס סקיפיו נאסיקה סראפיו, היה הרבה יותר שמרן מבני דודיו הגרקכים. הוא וצאצאיו נהיו שמרנים יותר ויותר, בניגוד ניכר לאב ולסבים. נאסיקה סראפיו שהיה נכדו הבכור של סקיפיו אפריקנוס, התמנה לקונסול ב-138. נאסיקה סראפיו רצח את בן דודו טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס, בשנת 132. נאסיקה סראפיו, למרות שהיה פונטיפקס מקסימוס, נשלח לאסיה הקטנה על ידי הסנאט במנוסה מזעמם של תומכי האחים הגרקכים, ומת במסתוריות בפרגמון. נטען שהורעל על ידי סוכן של הגרקכים. בנו של סראפיו, סקיפיו נאסיקה הרביעי, היה שמרן אף יותר, והיה לקונסול לשנת 111 לפנה"ס. בניו של סקיפיו נאסיקה הזה היו לפרייטורים מעט לפני מלחמת בעלות הברית (החלה בשנת 91 לפנה"ס). בכל אופן, נכד (שאומץ למשפחת האצולה הפלבאית קאיקיליוס מטלוס) שינה שמו בהתאם למטלוס סקיפיו וכרת ברית עם פומפיוס וקאטו הצעיר. מטלוס סקיפיו הפך בעקבות ברית זו ליריבו של יוליוס קיסר. מטלוס סקיפיו היה הסקיפיו האחרון שהבחין עצמו צבאית ופוליטית.

אף אחד מצאצאיו של סקיפיו, חוץ מסקיפיו אמיליאנוס – אחיינה של אשתו שהפך לנכדו המאומץ – לא התקרבו לקריירה הפוליטית המרשימה שלו או הצלחתו הצבאית.

אין זה ברור כיצד הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו סאלביטו (בעלה לשער של סקריבוניה אשתו השנייה של אוקטביוס, הידוע כאוגוסטוס קיסר, ואימה של הילדה החוקית היחידה, יוליה הבכירה) היה קשור לסקיפיו אפריקנוס.

מקום מנוחתו של סקיפיו אפריקנוס

אין קביעה ארכאולוגית למקום מנוחתו של סקיפיו. קברו התגלה והוא פתוח לציבור אך הדעה הרווחת היא שאינו קבור שם באמת. קיימת אפשרות שגופתו הושבה לרומא שם הוא נטמן בקבר שטרם התגלה (מערת קבורה). ליוויוס טוען בספרו "ההיסטוריה של רומא", שפסלים של סקיפיו אפריקנוס, לוקיוס קורנליוס סקיפיו אסייתיקוס והמשורר הרומי קווינטוס אניוס שהיה חבר המשפחה) ניצבו בקבר של סקיפיו כאשר הוא (ליוויוס) ביקר בו.

מקורות אבודים

נטען כי סקיפיו כתב את זיכרונותיו ביוונית, אך שאלה אבדו (אולי הושמדו) ביחד עם ההיסטוריה שנכתבה על ידי בנו בכורו ואדם הקרוי באותו שם (האב המאמץ של סקיפיו אמיליאנוס) וחייו מאת פלוטארכוס. כתוצאה מכך, תיאורים עכשוויים של חייו, במיוחד ילדותו ונערותו, למעשה אינם קיימים. אפילו תיאור חיי סקיפיו מאת פלוטרכוס, שנכתב הרבה יותר מאוחר, אבד. מה שנותר אלה תיאורים של מעשיו בהיסטוריות של פוליביוס, ליוויוס (שכותב מעט על חייו), בנוסף להיסטוריות ששרדו מאת אפיאנוס וקסיוס דיו, ואנקדוטה אקראית אצל ולריוס מקסימוס. מכל אלה, פוליביוס היה הקרוב ביותר לסקיפיו אפריקנוס בגיל ובקשרים, אך ייתכן כי התיאור שלו מוטה בשל ידידותו לקרוביו של סקיפיו.

מורשתו של סקיפיו

צבאית

רבים מחשיבים את סקיפיו לאחד מהגנרלים הגדולים ביותר של רומא; הוא מעולם לא הפסיד קרב. מיומן במידה שווה באסטרטגיה ובטקטיקה, הייתה לו גם היכולת להשרות על חייליו ביטחון. ע"פ המסופר, חניבעל, שהחשיב את אלכסנדר כראשון ואת פירוס כשני מבין המפקדים הצבאיים, הודה שאם היה מביס את סקיפיו הוא היה מציב עצמו בראש הרשימה – למרות שהסיפור הספציפי הזה ככל הנראה פוברק על ידי ליוויוס מאוחר יותר.

מטלוס סקיפיו, צאצא של סקיפיו, פיקד על לגיונות נגד יוליוס קיסר באפריקה עד שהובס בקרב תאפסוס. אמונה טפלה רווחת הייתה שרק בן לסקיפיונים יכול לנצח קרב באפריקה, כך שיוליוס קיסר, מינה קרוב-רחוק של מטלוס למטה שלו, במטרה שיוכל לומר שגם לו יש בן-סקיפיו שנלחם לצידו.

פוליטית

סקיפיו היה הגנרל הרומי הראשון שהרחיב את הטריטוריה הרומית מחוץ לאיטליה והאיים שסביב המגף. הוא כבש את הטריטוריה של קרתגו באיבריה למען רומא, למרות ששתי הפרובינציות האיבריות לא שקטו לחלוטין למשך 200 שנים נוספות. ניצחונו על חניבעל בזאמה, הכשיר את הקרקע לחורבנה הסופי של קרתגו ב-146. להתעניינותו באורח חיים המעריץ את התרבות היוונית הייתה השפעה ניכרת על העילית הרומית; יותר ממאה שנים מאוחר יותר, אפילו השמרן קאטו אוטיקנסיס (נינו של קאטו הזקן) תמך בעקרונות הפילוסופיה היוונית. סקיפיו לא הציג לרומאים רעיונות או אומנות יוונית, אך תמיכתו הנלהבת לדרך החיים היוונית בשילוב עם הכריזמה שלו, היו בעלי השפעה בלתי נמנעת.

הביקורת על סקיפיו ומורשתו ההלנית היא שייתכן שהסקיפיונים הובילו את הדרך, לתהום הבלתי נמנע שנפער בין העילית הרומית וההמון הרומי. הפער החברתי הפך לדבר מה מוחשי כאשר האליטה חונכה באופן נבדל משאר העם, וחיה עם כמות של עושר ונכסי תרבות שלא היו ברשותה לפני כן.

סקיפיו תמך בחלוקת אדמות לוותיקי צבאו בחזרה מסורתית לימיה המוקדמים של הרפובליקה; למרות זאת, מעשיו נתפסו כרדיקליים במידת מה על ידי שמרנים. בהיותו גנרל מצליח שדרש אדמות לחייליו, סקיפיו כנראה סלל את הדרך לגנרלים מאוחרים יותר כמו גאיוס מאריוס וקיסר. למרות זאת, סקיפיו לא היה מריוס וגם לא היה קיסר. למרות שלא תמיד כיבד את מנהגי האבות או את החלטות הסנאט או מגיסטרט נבחר מסויין [הפניה 15], הוא לא ניסה להשתמש בכריזמה שלו ובמוניטין שלו כדי להחליש את הרפובליקה. (לשם ההגינות, הרפובליקה התיכונה לא הייתה חלשה כמו הרפובליקה המאוחרת, שסבלה משחיתות מאסיבית בקרב האליטה, איומים משמעותיים מהגרמאנים והגאלים ומעט יותר מצידו של יוגורתה, כמו גם אי-שוויון חברתי-כלכלי הולך וגובר). חלקה האמיתי של דמותו של סקיפיו בעניין זה אולי יכול להתבטא באמצעות התנהגותו מעט לאחר ששב מאפריקה לטריומף ברומא מוקירת התודה. סקיפיו סירב לקבל דרישות לגביו שיהפוך לקונסול לכל חייו או דיקטטור. על ריסונו העצמי בהעמדת טובת הרפובליקה לפני טובתו האישית, זכה סקיפיו לשבחים מליוויוס על שהפגין אצילות בלתי רגילה – דוגמה אשר באופן בולט לא זכתה לחיקוי מצד מאריוס, סולה וקיסר.

סקיפיו אפריקנוס בתרבות

ספרות קלאסית

סקיפיו מוזכר בחיבוריו של קיקרו הרפובליקה ועל הידידות , ובחיבורו של סיליוס איטליקוס פוניקה. קיקרו היה תלמיד של מורים רוחניים רומאים ידועים, שאבותיהם היו קשורים לסקיפיו. כגיבור רומי, סקיפיו הופיע בכרך השישי של איניאס כשהוא מוצג לאיניאס בחזון בשאול. סקיפיו מופיע בצורה בולטת בחיבורו של ליוויוס ייסוד העיר.

ספרות מדיאבלית

דנטה מחזיק את 'הקומדיה האלוהית' בידו ומסביבו פרטים מתוך עלילה הפואמה. התמונה לקוחה מתוך פרסקו בקתדראלה של פירנצה

סקיפיו מוזכר 4 פעמים בחיבורו של דנטה הקומדיה האלוהית: ב"אינפרנו" פואמה מס' 31 ; ב"פורגאטוריו" – פואמה מס' 29; וב"פאראדיסו" – פואמה 6 (VI) ופואמה-27 (XXVII).

ספרות ואמנות רנסאנס

סקיפיו הוא גיבור החיבור הלטיני האפי אפריקה מאת המשורר הנודע פטררקה. 'האיפוק של סקיפיו' הוא המוטיב החוזר בהצגת דמותו של סקיפיו, בספרות מופת של הרנסאנס, כמו שהיה גם 'החלום של סקיפיו', שהציג את בחירתו האלגורית בין המידה הטובה לבין הנהנתנות. ניתן לומר המוטיב מיצירתו של פטררקה 'האיפוק של סקיפיו', שהציג את רחמנותו ואיפוקו המיני לאחר נפילת קרתגו החדשה, היה נושא פופולרי אף יותר. גרסאות לנושא צוירו על ידי אמנים רבים מהרנסאנס ועד המאה ה-19, כולל אנדראה מנטגנה וניקולא פוסין. סקיפיו מוזכר גם בחיבורו של מקיאוולי "הנסיך" (פרק 17 "על רשעות ורחמים, והאם עדיף להיות נאהב מאשר מעורר מורא"). כמו כן, מילטון הזכיר את סקיפיו בכרך ה-9 של יצירתו האפית גן העדן האבוד, ובערך ה-3 של יצירת ההמשך גן העדן המושב.

מוסיקה

פוליביוס קורנליוס סקיפיו היא דמות מרכזית במספר אופרות איטלקיות שהולחנו בתקופת הבארוק במוסיקה, ביניהם המארש של הנדל שנקרא 'סקיפיונה' שעודנו המארש הגדודי של המשמר הגרנדי. ישנה התייחסות לסקיפיו גם בהמנון איטליה הרשמי.

קולנוע

מעט לפני הפלישה האיטלקית לאתיופיה במאי 1935, ובהתאם להערצה ולפופולריות הגואה של הפאשיזם האיטלקי, לה זכה מוסוליני, הזמין מוסוליני סרט אפי המתאר את מעשיו הנועזים של סקיפיו "סקיפיו האפריקאי", אשר נכתב על ידי קארמין גאלו. הסרט זכה בפרס מוסוליני לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בוונציה בשנת 1937.

בשנת 1971 לאויג'י מאגני כתב וביים את הסרט "סקיפיו, הידוע כאפריקנוס". בסרט זה האירועים ההיסטוריים מוצגים באופן קליל וסאטירי, עם כמה התייחסויות בינ"ל למאורעות הפוליטיים בזמן יצירת הסרט.

ב 2006, ג'ים טלמן כתב וכיכב בסרט "הסוד מתחת לוורד" על המלחמה הפונית השנייה.

לקריאה נוספת

מקורות ראשוניים

• Paulus Orosius, Historiae adversus paganos libri iv
• Valerius Maximus, Factorum et dictorum memorabilium libri iii, iv, vii, viii

• טיטוס ליוויוס. תולדות רומא. ספרים א', ב', כ"א, כ"ב, ל'. תרגמה מרומית שרה דבורצקי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"ב.
• פוליביוס, היסטוריה, תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים : מוסד ביאליק, תשנ"א 1991
• לידל הארט, בזיל הנרי סקיפיו הגדול מנפוליון, מערכות, 1964.

• Paulus Orosius, Historiae adversus paganos libri iv
• Valerius Maximus, Factorum et dictorum memorabilium libri iii, iv, vii, viii

מקורות משניים

• Theodore Ayrault Dodge, Hannibal, Da Capo Press; Reissue edition, 2004. ISBN 0-306-81362-9
• H. H. Scullard, Scipio Africanus: Soldier and Politician, Thames and Hudson, London, 1970. ISBN 0-500-40012-1
• H. H. Scullard, Scipio Africanus in the Second Punic War Thirlwall Prize Essay (University Press, Cambridge, 1930)
• This article incorporates text from a publication now in the public domain: Chisholm, Hugh, ed (1911). Encyclopædia Britannica (Eleventh ed.). Cambridge University Press.
• B.H. Liddell Hart, Scipio Africanus: Greater Than Napoleon, W Blackwood and Sons, London, 1926; Biblio and Tannen, New York, 1976. ISBN 0-306-80583-9.

קישורים חיצוניים

• המחשה היסטורית של הבי.בי.סי לקרב זאמה.
• Sloan, John. Scipio Africanus, Publius Cornelius, (The Elder) (237 - 183 BC), son of Publius Cornelius Scipio. Xenophon Group International. Retrieved 28 February 2009. מאמר על תפקידו של סקיפיו אפריקנוס במלחמה הפונית.
• אתר הבית של גילי חסקין למטייל, המלחמות הפוניות