פרשת סגונטום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבצר סגונטום

פרשת סגונטום הייתה תקרית פוליטית שנוצרה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו נוכח כיבוש העיר הספרדית סגונטום (Saguntum) בידי המצביא הקרתגי בספרד, חניבעל ברקה, בשנת 218 לפנה"ס. פרשה זו הייתה, במידה משמעותית, העילה המיידית לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. פירושים שונים ניתנו על ידי היסטוריונים במשך מאות שנים למהלך האירועים והכוונות מאחורי התקרית.

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרתגו המובסת בתום המלחמה הפונית הראשונה הייתה עדה לעלייתו של חמילקרת ברקה, מצביא ומדינאי ממולח, למעמד של כמעט-דיקטטור בחסות הסיעה הפטריוטית. מנהיג זה שאף להשיב את כוחה ועושרה של קרתגו אשר נגזלו במסגרת הסכמי השלום עם הרפובליקה הרומית, דרך כיבושים בחצי האי האיברי. מסעותיו הצבאיים באזור הביאו למימוש מטרה זאת. לאחר מותו (ב-228 לפנה"ס) עלה לשלטון בספרד חתנו, עזרובעל. עזרובעל שמר על הכיבושים הקרתגנים בדרכי דיפולמטיה - אחד מצעדיו הפוליטיים היה חתימת חוזה עם רומא ("חוזה האברו" ב-226 לפנה"ס), שתוכנו כנראה עמד על תיחום הכיבוש הקרתגני בספרד עד לגבול הטבעי של נהר האברו, ואיסור התערבות רומית מדרום לגבול זה.

מדרום לאברו, בשטח שהיה נתון לכיבוש קרתגי, שכנה העיר הספרדית העתיקה סגונטום. רומא הייתה חתומה על חוזה ברית עם עיר זו, וחויבה בהגנתה. העיר סירבה להכיר בשלטון קרתגו, ויתרה מכך, הסיעה הקרתגנית בעיר נדחקה לטובת זאת הרומית (כנראה בסיוע רומי). כאשר הגיע חניבעל לספרד דאג להבסת השבטים הקלטיים שהתנגדו לשלטון קרתגו. לאחר מספר ניצחונות, רק סגונטום נשארה מחוץ לאחיזה הקרתגנית מדרום לאברו.

לקרתגו לא הייתה עילה להתקיף את סוגונטום, ואלימות קרתגנית נגד בנות ברית רומיות לא נתקבלו בברכה על ידי הסיעה הפציפיסטית מבית. בכל זאת, חניבעל פנה לסנאט הקרתגי בבקשה לתקוף את העיר.

לפי ליוויוס, דרישתו של חניבעל נשמעה כקול קורא במדבר. התגרותו בסגונטום לא העלתה תוצאות, מלבד קריאתה של סוגונטום לעזרתה של לרומא. לבסוף, הטיל הפוני מצור על העיר, בעודו מתרץ את מעשיו בתקיפות העיר כלפי שבט שהיה בחסות קרתגו (שבט הטורבולטי לטענת מומזן ושצמן, הטורדטני לפי ליוויוס). חניבעל, לא המתין לאישור הסנאט למעשיו.

פוליביוס הציג גרסה שונה למהלך הכללי של פניית חניבעל. לטענתו, חניבעל פנה לסנאט בקרתגו בתלונות לגבי רצח תומכי קרתגו בידי בני העיר, תוך כדי מאבק הסיעות. כמו כן, ההיסטוריון היווני ציין כי חניבעל נתן תירוץ זה כדי לספק סיבה למלחמה ברומא, אך לא מדובר במניע האמיתי למצור.

ברומא נערכו דיונים בדבר התגובה הראויה לבקשת העזרה של תושבי סגונטום, ונקבע כי על הרפובליקה לשלוח משלחת להזהיר את חניבעל ולהפנות תלונה לסנאט בקרתגו. בזמן ההכנות הגיע לרומא דבר המצור. חניבעל דחה את טענת המשלחת הרומית, והפנה אותה לקרתגו. רומא נמנעה משליחת עזרה לעיר. הסיבה לכך נבעה, כנראה, מעיסוק הקונסולים באיליריה (ראו המלחמה האילירית השנייה) ואי יכולתם לפנות לספרד. בתום שמונה חודשי מגננה, נפלה העיר לידי חניבעל, והשלל נשלח לקרתגו.

בסנאט הרומי הייתה התנגדות ליציאה למלחמה בקרתגו. ראשית, משפטית, כיבוש סגונטום לא היווה עילה מספקת ליציאה למלחמה. כמו כן, רומא לא הפסידה דבר מנפילת סוגונטום.

נראה היה שבתקופה זו לא היה עניין לרומא בהרחבת גבולותיה ומחויבויותיה מחוץ לאיטליה, מאחר שהיה עלייה לצאת גם נגד פליפוס ה־5, מלך מוקדון. למרות זאת, דעת הרוב סברה כי התעצמותו של חניבעל תהיה בעוכריה של רומא, ומשום כך עליה לפעול כדי להגביל את צעדיו.

בחודש מרץ 218 לפנה"ס יצאה משלחת רומית לקרתגו. בעיר עצמה התקיימו דיונים בדבר המלחמה שכפה חניבעל ועל אופן תגובתם. חנון הגדול ניסה לשכנע את המועצה להגיע לחוזה שלום ולהסגיר את חניבעל, אך הצעתו נדחתה. תשובה זהה ניתנה לרומאים. השליח הרומאי, לדברי פוליביוס, פנה למועצה ואמר כי בידיו השלום והמלחמה. הוא דרש את החלטתם, ויושבי המועצה מסרו לו כי הבחירה בידיו. הרומאי הציע את המלחמה, ומספר מיושבי המועצה נענו ואמרו "נקבלנה".

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים היו ההיסטוריונים לדון במלחמה וחשיבות הפרשה. ליוויוס ופוליביוס, צמד היסטוריונים קדומים, הניבו פרשנויות ותיאורים חיוניים ששרדו לימינו. ליוויוס שידוע בבדיית פרטים, הרבה לפאר את רומא ועברה. תוצר של דעתו נראה בבירור בתיעודו הרחב של הקרב. כמו כן, ניתן להבחין בגישתו המשוחדת נגד חניבעל. פוליביוס, על אף תיאורו הדל יותר, מספק היבט אובייקטיבי יותר וניתוח מציאותי של הפרשה. הן משום מוצאו היווני והן משום כתיבתו בסמוך להתרחשות הפרשה.

הגרסאות של שני ההיסטוריונים מציגות גישות שונות ונקודות מבט שונות שלעתים סותרות אחת את השנייה. היסטוריונים מודרניים לא הגיעו עצמם להחלטה איזו מן הגרסאות אמינה יותר. ישראל שצמן, לדוגמה, בוחר להסתמך על פוליביוס בעוד שתאודור מומזן נטה לגרסה של ליוויוס. עדיין, צמד ההיסטוריונים ניסו לדלות את האמת מאחורי הגרסאות באופן ניתוחי. אחרים רואים בגרסאות כמשלימות אחת את פערי השנייה ומקבלים את פרשנותן הכפולה, היכן שהעניין מתאפשר.

משמעות הפרשה וחשיבותה לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דיונו במלחמה וסיבותיה פתח פוליביוס כדלהלן :

"אחדים בין ההיסטוריונים שכתבו אודות מעשי חניבעל, ברצונים להצביע על הסיבות, שגרמו מלחמה זאת בין רומה לקרתאגו, קובעים כסיבה ראשונה את מצור סגונטום על ידי הקרתאגים, וכשנייה את עוברם, בניגוד לחוזה, נהר הנקרא בפי אנשי המקום אברו. אנוכי אקרא למעשים אלה התחלות המלחמה, אולם לא אסכים לעולם לכנותם סיבותיה...".

חשיבות עתירה הייתה למעמד המשפטי של סגונטום, בין רומא לקרתגו נחתמו מספר חוזים לאורך השנים. החוזה האחרון להחתם היה חוזה האברו שהוזכר לעיל, חוזה נוסף היה חוזה קטולוס. להבדיל מחוזים אחרים, לא הובטחה הימנעות של שני הצדדים מפני התקפות על בנות־ברית אחת של השנייה בחוזה האברו. עדיין, חוזה קטולוס הבטיח את שלום בנות־הברית. סגנון חוזה קטולוס העלה כי לבנות־הברית מזמן החוזה בלבד ניתנה ההגנה, אולם פוליביוס הוכיח כי יש להכליל גם בנות ברית מאוחרת בתנאי החוזה. ליוויוס, מצידו, טען כי סגונטום נכללה כאזור נייטרלי, אומנם אין סימוכין לטענה זאת. את קשרה יצרה סגונטום עם רומא כנראה מאוחר מחוזה האברו, ואכן נשמעו טענות קרתגיות כי העיר לא מוגנת כבת־ברית מחוזה קטולוס, ונמצאת באזור שמותר לכיבוש בהתאם לתנאי חוזה האברו.

בנוסף למעמדה המשפטי המעורער, חשיבותה של סגונטום בעיני הרומאים הועלתה בספק. הקשר בין רומא לסגונטום אינו ברור לגמרי - פוליביוס כתב כי סגונטום "מסרה עצמה לחסות רומה", והימנעות רומית מפעולה ממשית בזמן המצור מרמזת על חשיבות פחותה של העיר עבור הרומאים.

חניבעל, בין אם פעל מלכתחילה בתום לב או לאו, יודע על ידי הרומאים כי כיבוש העיר יגרור מלחמה. יתרה מכך, ניתן לזהות אינטרס מובהק של חניבעל בכיבוש העיר מהרצון להשקיט את המקומיים, לדחוק את המלחמה שעתידה לבוא הרחק מספרד ולא להותיר אויב בעורפו כאשר הוא פונה לאיטליה. על כך הוסיף מומזן כי אם ישנה אמת בגרסת ליוויוס, הרי שמיהורו של חניבעל בהטלת המצור ללא אישור המועצה מבית נבע מידיעתו על בנין ביצורים רומיים שיקשו על מעברו העתידי באדמות איטליה.

אי־כניעת קרתגו לדרישה הרומית סתרו את האמונה שרווחה בקרב הרומים. יחד עם נפילת סגונטום, היו אלו לפגיעות ביוקרת רומא, עניין שדחפה למלחמה. מכאן, סביר להניח כי כיבוש סגונטום היה ולו רק תירוץ של חניבעל למלחמה. את הגורמים הממשיים למלחמה הפונית השנייה ניתן לאתר בכיבוש סרדיניה והמס הכבד שהוטל על קרתגו בתום המלחמה הפונית הראשונה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]