קרב טרביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טרביה
מלחמה: המלחמה הפונית השנייה
הקרבות העיקריים במלחמה הפונית השנייה
תאריך התחלה: 218 לפנה"ס
קרב לפני: קרב טיקינוס
קרב אחרי: קרב טראסימני
מקום: נהר טרביה
תוצאה: הפסד רומאי
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

20,000 רגלים, 4,000 פרשים, 15,000 גאלים

28,000 רגלים, 10,000 פרשים, 3-40 פילים

אבידות

15,000-25,000 שבויים או מתים

כמה מאות גאלים מתים

קרב טרֶבּיָה (218 לפנה"ס) היה הקרב השני בין הרפובליקה הרומית וקרתגו במסגרת המלחמה הפונית השנייה. הקרב בא לאחר התבוסה הרומית בקרב טיקינוס. סופו של העימות בניצחון חניבעל, הודות לטקטיקה ושיפוט האויב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום הקרב הראשון הכושל עם חניבעל, נטש הקונסול הרומי פובליוס קורנליוס סקיפיו את נהר הטיקינוס והצעיד את צבאו לבטחה בסמוך לנהר הטרביה. למרות שחניבעל שילח את פרשיו באויב הנסוג, הנומידים אשר שלח פנו לביזת המחנה הרומי הנטוש בסמוך לטיקינוס. המחנה הרומי החדש הוקם מעבר לטרביה, וחניבעל הקים מחנה משלו כ־7 קילומטרים משם. חניבעל זכה למתנות מהגאלים וכן הצליח להשתלט על קלסטידיום ומחסן התבואה שבעיר.

לאחר עיסוקו בסיציליה, נקרא הקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, להצטרף לעמיתו לכהונה בנהר הטרביה ולשלב כוחות נגד חניבעל. לונגוס, כך עולה מהמקורות, דרש להילחם בחניבעל בעוד שסקיפיו ביקש לדחות את הקרב. ראייתו של סקיפיו כנראה התבססה על העובדה שהצבא הרומי היה גדול בכוחו מזה של חניבעל, אולם לא כמנוסה. כמו כן, חניבעל שהיה בשטח זר, היה מאבד מכוחו ברגע שהאספקה שלו ומתנות הגאלים היו פוסקות לזרום.

חניבעל שילח פרשים ורגלים בחלק מהקלטים שיישבו באזור, כנראה משום שניהלו משא ומתן כפול עמו ועם הרומאים. במהרה פנו הקלטים לעזרת רומא, ולונגוס נענה: הוא שלח כוח פרשים מלווה ברגלים שהצליח להביס את הכוחות הקרתגיים אשר שדדו את שטחי הגאלים. ניצחון זה רומם רוחו ורצונו לקרב מכריע. למרות דברי סקיפיו בעד אימון הכוחות לאורך החורף והתדלדלות אספקת וכוחות חניבעל אם יחכו השניים לקרב, קיווה לונגוס להביא לקרב מכריע בו יוכל לקטוף את הניצחון. הסמכות המלאה הייתה בידי לונגוס משום פצעו החמור של הקונסול השני.

ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חניבעל הבין כי עליו למשוך את הרומאים לתוך קרב, בטרם יתממש חזונו של סקיפיו. על כן, סרק את השטח עבור אזור נאה לקיומו של קרב. אחר שמצא אזור שטוח ולא מיוער בסמוך לאחד מפלגי הנהר, שלח את מאגו אחיו בראש כוח של 1,000 רגלים ומספר זהה של פרשים להתחבא לגדות הנהר. בבוקר למחרת קרא חניבעל לפרשים הנומידיים שלו לתקוף את המחנה הרומי, זאת בתקווה למשוך את הרומאים לתוך הקרב והמלכודת אותה הכין.

את תגובת לונגוס למתקפת הפרשים תיאר פוליביוס כך:

"טיבריוס, כאשר הוא ראה את הנומידים מתקרבים, שלח לראשונה רק את פרשיו עם הוראות להישאר בסמוך לאויב. לאחר מכן, שלח כשש מאות מטילי כידונים ברגל, ואז החל נע עם צבאו המלא מהמחנה, בחושבו כי מראם בלבד יחתום את הפרשה. כה גדול היה הביטחון שהעניקו לו עליונותו המספרית וניצחון פרשיו יום אמש ... היום היה קר ביותר ומושלג, ומרבית החיילים והסוסים עזבו את המחנה ללא ארוחת בוקר ... כאשר היה עליהם לחצות את הטרביה, נפוח כפי שהיית עקב הגשמים בליל הקודם... לרגלים היה קושי רב במעבר הואיל והמים היו בגובה החזה ... הכוח סבל מקור ורעב ... הקרתגים, מנגד, ששתו ואכלו באוהליהם ודאגו לסוסיהם, התמשחו והתחמשו סביב למדורות "

כאשר חצה הכוח הראשוני את הנהר נוכח לגלות כי צבא חניבעל ערוך לקראתם ומוכן לקרב, אז נאלץ לונגוס לשלוח את כל צבאו כנגד חניבעל, שאם לא כך, היה מאבד את כל חיל החלוץ שלו בו מרבית פרשיו. כאמור, היציאה לקרב נעשתה בחיפזון, בלא שנתנה שהות מספקת לחיילים הרומאים לאכול ולערוך את ההכנות הנדרשות לקרב.

הערכות הצדדים היריבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריסת הכוחות והטפוגרפיה של קרב טרביה

ידוע כי הפרשים הרומיים התחלקו בין האגפים, אולם פריסת הרגלים אינה ברורה לחלוטין. לפי ליוויוס הגאלים היו בצד הימני של קו הרגלים, פוליביוס מוסר שהפריסה הייתה פריסה רומאית רגילה, אך מכיוון שישנן מספר פריסות כאלו אין ביכולתנו להפיק מהערותיו על אופן הפריסה של הרגלים. נהוג לקבל שהלגיונרים נפרסו במרכז הקו העיקרי, ולצידיהם הרגלים של בנות־הברית. לפני הקו העיקרי עמדו הוליטים. מספר לא ידוע של חיילים נשאר עם סקיפיו להגן על המחנה.

גם פריסת הכוחות של חניבעל אינה ברורה לגמרי, אך סביר להניח שהפרשים התחלקו שווה בשווה בין האגפים, הרגלים הגאלים הוצבו במרכז השורה והספרדים והלובים בקצוות. הפילים הוצבו בשורה לפני האגפים של כוח הרגלים הכבדים לצד הרגלים הקלים הקרתגיים.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולטים היו הראשונים להילחם והם פגשו ברגלים הקלים של חניבעל. רוב כידוניהם הושלכו על הפרשים הנומידיים מקודם. נוכח עייפותם ביצועיהם היו ירודים, והביאו לפרישתם מהקרב. הזדמנות זאת נצלו הפרשים הקרתגיים והרגלים הקלים כדי להסתער על האגפים. האגפים הרומיים קרסו בעבור זמן קצר תחת לחץ נוסף של פילים, אם כי שמרבית הפילים הקרתגיים מתו בהתקפה הזאת. באותה ההזדמנות יצא מאגו ממחבואו ותקף את האגפים הרומיים עד לקריסתם הסופית. בניסיון נואש לסגת רומאים רבים טבעו או נטבחו.

הלגיונרים הרומיים עמדו רעבים, קפואים ועייפים, אך הצליחו להחזיק מעמד במרכז. אפילו התקפת מאגו לא שברה את המרכז הרומי, שעלה בכוחו המספרי על זה הקרתגי והצליח לשמור על עמדתו ולא לקרוס. ברואם כי הקרב אבוד, כוח הלגיונרים שמנה כ־10,000 איש הצליח לחדור את מרכז הקו של חניבעל ומשם לסגת לפלקנטייה. עם רדת הלילה ארגן סקיפיו מחדש את כוחותיו והצטרף לטיבריוס בעיר.


תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו של חניבעל בקרב טרביה נתן לו את השהות המספקת כדי להפוך את צבאו מצבא עלוב ותשוש, לאחר מסע ארוך, לצבא חזק שיכול היה להתמודד במהצלחה בעוד שורת קרבות כנגד הצבא הרומאי. לאחר הקרב לא היה מול חניבעל איום ממשי בצפון איטליה והוא הפך, למעשה לשליטו של עמק הפו, ראיה לכך היא שבאביב הבא לא ניסו הרומאים לכבוש מחדש את צפון איטליה מידיו אלא הסתפקו בניסיון למניעת פלישתו דרומה.

על אף שבקרב טרביה הוכו באופן מכריע שלושה לגיונת רומאיים שהיוו שלוש חמישיות מהכוח הצבאי הכולל באותו הזמן, ברומא הקרב לא נתפס כהפסד גדול, אלא כניצחון רומאי, שלא השמיד את צבאו של חניבעל רק בגלל מזג האויר. דבר זה מסביר את תדהמתם הרבה של הרומאים על כך שהובסו חודשים מספר לאחר מכן בקרב טראסימני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]