ראס פיינגולד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראס פיינגולד
(2 במרץ 1953)
ראס פיינגולד
תפקיד

סנאטור המייצג את מדינת וויסקונסין

סטטוס כיהן עד ינואר 2011
מפלגה פוליטית המפלגה הדמוקרטית
בת זוג סו פיינגולד (גרושים), מרי פיינגולד (גרושים)
אתר אינטרנט http://levin.senate.gov/
פיינגולד בקמפיין

ראסל דנה "ראס" פיינגולדאנגלית: Russell Dana "Russ" Feingold) (נולד ב-2 במרץ 1953) הוא פוליטיקאי יהודי-אמריקאי, חבר המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כסנאטור מטעם וויסקונסין במשך 18 שנה, מינואר 1993 עד ינואר 2011.

פיינגולד היה ידוע במיוחד כעצמאי בהצבעותיו, במרבית המקרים לכיוון שמאל. היה אחד משני יוזמי החוק הדו-מפלגתי לרפורמת המימון למערכת הבחירות ("חוק מקיין-פיינגולד"), ועל כך קיבל את פרס "פרופיל האומץ של ג'ון פ. קנדי". הסנטור היחיד שהצביע כנגד "חוק הפטריוט", המקל על כוחות הביטחון האמריקניים במעקב אחר חשודים בטרור.

בבחירות לסנאט בנובמבר 2010 הפסיד למועמד הרפובליקני רון ג'ונסון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיינגולד נולד בג'אנסוויל, ויסקונסין, למשפחה יהודית שהתיישבה באזור ב-1917. סבו וסבתו היו מהגרים מרוסיה ומגליציה[1]. אביו, ליאון פיינגולד (1912-1980), היה עורך דין, ואימו, סילביה פיינגולד לבית בינסטוק (1918-2005) עבדה בחברת נכסים. ראס הוא אחד מארבעה אחים. לימים הוא סיפר שאחיו הבוגר דייויד, יחד עם אביו, היוו את ההשפעה המרכזית על ההתפתחות הפוליטית שלו כנער. בילדותו היה חבר בתנועת הנוער בני ברית ובארגון ציוני אמריקה.

למד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון וסיים את התואר הראשון בהצטיינות. נבחר כחבר ב-Phi Beta Kappa, אגודה לבוגרים מצטיינים. כבר בתקופה זו היה פעיל פוליטי במפלגה הדמוקרטית, ובין השאר פעל כמתנדב במערכת הבחירות של הסנטור טד קנדי. ב-1977 זכה במלגת רודז ובעזרתה למד באוניברסיטת אוקספורד, לתואר ראשון נוסף. כשחזר לארצות הברית, למד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד, וסיים את התואר (J.D) ב-1979, שוב בהצטיינות[2].לאחר מכן עבד שנים אחדות כעורך דין (1979 - 1985)[3].

פיינגולד נישא לראשונה ב-1977, לסו, ממנה יש לו שני ילדים. בני הזוג התגרשו ב-1986. חמש שנים אחר כך הוא נישא שוב, למרי לבית ארפנבך, גרושה. גם נישואין אלה הסתיימו בגירושין, ב-2005[4].

פיינגולד חבר ב"טמפל" של קהילת קנושה, וויסקונסין.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1982 נבחר פיינגולד לראשונה לסנאט של מדינת וויסקונסין. הוא כיהן בסנאט המדינתי עשר שנים, עד בחירתו לסנאט של ארצות הברית ב-1992.

מירוץ 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הבחירות שפיינגולד ניהל ב-1992, הן בבחירות המקדימות בתוך המפלגה הדמוקרטית והן למול הסנטור הרפובליקני המכהן בוב קסטן, הייתה ייחודית. בין השאר היא כללה למשל סדרה בת חמש הבטחות שהוא נתן לבוחר:

  1. אני אסתמך על אזרחי וויסקונסין לקבלת רוב התרומות לקמפיין.
  2. אני אתגורר במדיסון, וויסקונסין. ילדיי ילכו לבית ספר כאן ואני אבלה את רוב זמני בוויסקונסין.
  3. אני לא אקבל שום העלאה במשך שנות כהונתי בתפקיד.
  4. אני אקיים "מושב הקשבה" מיוחד, בכל אחד מ-72 המחוזות (של וויסקונסין), בכל שנה משש שנות כהונתי בתפקיד.
  5. אני אשכור את רוב חברי הצוות שלי בסנאט, מקרב תושבי וויסקונסין או לפחות מי שיש להם רקע מוויסקונסין[5].

גם שאר הקמפיין הפרסומי שלו היה ייחודי וכלל אלמנטים הומוריסטיים, צולם בסרטונים ביתיים, ועוד.

פיינגולד הציג תוכנית מפורטת לאפס את הגרעון בתקציב האמריקאי עד לסוף הקדנציה שלו, קרא להעלאת מיסים וקיצוץ בתקציב הביטחון והכריז על תמיכה ברפורמת בחירות מחמירה ובמערכת לאומית לביטוח בריאות. יריביו כינו את תוכניותיו "קיצוניות" ו"ליברליות מדי"[6][7].

פיינגולד ניצח בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, עם 70% מהקולות[6] ושבעה שבועות מאוחר יותר הוא ניצח את קסטן 53% - 46%.

מירוץ 1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם המירוץ של פיינגולד לבחירה מחדש כעבור שש שנים היה ייחודי. הוועדה הלאומית הרפובליקנית לענייני הסנאט, האחראית לתפיסת מושבים בסנאט מטעם המפלגה, שמה אותו כמטרה מיוחדת לטיפול, בניסיון להחליפו[8]. למרות זאת, פיינגולד הציב מיגבלה על סכומי הכסף שיגייס, לא יותר מ- 3.8 מיליון דולר (דולר אחד על כל אזרח של וויסקונסין)[9]. בתגובה, גם מתחרהו הרפובליקני הטיל על עצמו מגבלה זהה.

פיינגולד הטיל על עצמו גם מיגבלה נוספת, לפי העקרונות שהוא עצמו יגבש בהמשך, בחוק המימון שיכונה "חוק מקיין-פיינגולד". הוא סירב לקבל "כסף רך". הכוונה בביטוי זה היא לתרומות בלתי ישירות, מצד ארגון שלא שייך כביכול למירוץ. למשל, מימון פרסום "מודעות נושא". המודעות תומכות בנושא מסוים ולא במועמד מסוים ולכן אינן נכנסות למסגרות ההגבלה על תרומות. רק "במקרה" כביכול, הנושא מוצג בדיוק כפי שחושב המועמד המתאים וכנגד דעתו של היריב. בפועל, ברור שגם אלה תרומות לטובת המועמד, שאלה הן דעותיו. פיינגולג נמנע מקבלת תרומות בלתי ישירות שכאלה ובסוגיה זו, המתחרה הרפובליקני שלו, חבר הקונגרס, מארק נומן, לא הגביל את עצמו באותה צורה. הדמוקרטים כעסו על פיינגולד, על שהוא "מעמיד את הקריירה שלו בסכנה" עם ההגבלות העצמיות הכפויות האלה, אבל פיינגולד ניצח שוב, גם אם הפעם היה הניצחון בהפרש של 2% בלבד מהקולות‏‏[10].

מירוץ 2004[עריכת קוד מקור | עריכה]

במירוץ השלישי שלו, ב-2004, הביס פיינגולד את המועמד הרפובליקני ואיל ההון מתחום הנדל"ן, טים מיצ'לס, בהפרש של 12% (56-44 אחוז), למרות כפיית הגבלת מכסת ההוצאות על עצמו, כפי שנהג בעבר. הרשומות של פיינגולד הראו שיותר מ-90% מהכסף שהוא הוציא, הגיע מאנשים יחידים, כאשר ממוצע התרומות שקיבל מכל אחד היה בסך 60 דולר בלבד, ורוב התורמים הינם תושבי וויסקונסין. הבעיה הפעם הייתה, שהוא עצמו הרים תרומות לקמפיין שלו והוציא בסך הכל כמעט 11 מיליון דולר. הרפובליקנים ניסו להשתמש בעובדה זו כדי לצייר אותו כצבוע, אבל הניצחון המוחץ בסופו של דבר הראה כי טענתם זו לא התקבלה על ידי המצביעים[11]. פיינגולד זכה, אפילו במחוזות אשר בבחירות לנשיאות, שהתנהלו במקביל, הצביעו עבור כהונה שנייה לנשיא הרפובליקני ג'ורג' וו. בוש‏‏[12].

בסוף דצמבר 2004, מיד לאחר ניצחונו המוחץ בבחירות, מונה פיינגולד לאחד מארבעת סגניו של מצליף הסיעה הדמוקראטית בסנאט.

הגישושים למירוץ לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לאחר בחירתו בשלישית לסנאט, בסוף ינואר 2005, פיינגולד אמר שהוא מתכוון לצאת למסע ברחבי המדינה ובעקבותיו להחליט אם לרוץ לנשיאות ארצות הברית ב-2008[13]. ב-1 ביוני 2005, הוא נתן יריית פתיחה כמעט רשמית למירוץ אפשרי לנשיאות, על ידי ייסוד "ועדה לפעולה פוליטית" (political action committee, PAC), ועדה, שעל פי החוק בארצות הברית, היא שעומדת מאחורי קידום מועמד על ידי הרמת תרומות לקמפיין. הוועדה כונתה רשמית, "הקרן לפטריוטים הפרוגרסיביים"[14]. כל אלה נתפסו כסימנים רציניים שהכיוון של פיינגולד הוא של ריצה לנשיאות ב-2008.

השתעשעותו של פיינגולד ברעיון של ריצה לנשיאות ארכה כשנה וחצי. מיד אחרי הניצחונות הדמוקרטיים בבחירות אמצע הקדנציה של שנת 2006, הוא הכריז שהוא לא ירוץ לנשיאות ב-2008. הוא אמר שריצה לנשיאות תפריע לו להתרכז בסנאט, וכי החיטוט בגירושיו האחרונים "יפרק גם את חיי המקצועיים (בסנאט) וגם את חיי האישיים". מה שעוד הפריע לו כנראה, היה העובדה, שלמרות שהוא הפך למאוד פופולרי בקרב פעילי תנועות שורשיות, בסקרי דעת הקהל מול המועמדים הדמוקרטים הפוטנציאלים לנשיאות הוא קיבל בדרך כלל תמיכה של מספר חד-ספרתי בלבד.

בדברי הסיום לפרק זה בחייו, הוא הזהיר את תומכיו מפני תמיכה במועמד כלשהו לנשיאות אשר הצביע בעד המלחמה בעיראק, בין שהתחרט על כך מאוחר יותר ובין אם לאו. הוא אמר שהעדפתו הראשונה לגבי מי שאמור לכהן כנשיא ארצות הברית ב-2008, תהיה מישהו שהצביע כנגד המלחמה. והחלופה שלו תהיה מישהו שלא היה חבר בקונגרס בזמן האישור אבל דיבר בפומבי כנגד המלחמה בזמן האישור.

ב-22 בפברואר 2008, הודיע פיינגולד על תמיכה בברק אובמה כמועמד המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות 2008[15].

המפלה ב-2010[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד המועמד הקיצוני ביותר בעמדותיו בסנאט האמריקאי, לכיוון שמאל, פיינגולד, בחרה המפלגה הרפובליקנית להעמיד בבחירות 2010 את המועמד הקיצוני ביותר כמעט, משלה, לימין, רון ג'ונסון. ג'ונסון היה מועמד "תנועת מסיבת התה" - Tea Party, האגף הימני השמרן של המפלגה, ובבחירות המקדימות בתוך המפלגה הרפובליקנית הוא ניצח את יריביו המרכזיים יותר בעמדותיהם, בהפרש עצום. הוא קיבל 85% מהקולות הרפובליקנים. בבחירות עצמן הוביל תחילה פיינגולד בסקרים, אבל יריבו נקט נגדו בדיוק בתכסיס בו פיינגולד השתמש ב-2004, ותרם מיליוני דולרים מכספו הפרטי למערכת הבחירות שלו עצמו. תעמולת הבחירות של שני הצדדים הייתה נגטיבית, בזבזנית ביותר מבחינה כספית ובסופה ניצח ג'ונסון את פיינגולד בהפרש של כ-5% מהקולות.

חוקים ועמדות מדיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענייני חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיינגולד היה אחד מ-23 הסנאטורים שהצביעו כנגד ההחלטה להסמיך את הנשיא ג'ורג' וו. בוש להשתמש בכוח צבאי בעיראק של סדאם חוסיין ב-2002‏‏[16]. ב-17 באוגוסט 2005, הוא גם היה לסנאטור הראשון משתי המפלגות, שהציע לוח זמנים קשיח לנסיגה אמריקאית מעיראק, באומרו שהוא מעדיף נסיגה מלאה לא יאוחר מה-31 בדצמבר 2006‏‏[17].

חוק הפטריוט הוא חוק שנכתב אחרי פיגועי 11 בספטמבר, הרחיב את סמכויות הרשויות הביטחוניות השונות ונתן הקלות בחוק לרשויות אכיפת החוק במלחמתן בטרור. בהצבעה על החוק לראשונה, ב-2001, היה פיינגולד הסנאטור היחיד שהצביע נגד קבלתו‏[18]. הוא סבר שסעיפים מסוימים בו מפרים את זכויות האזרח‏‏[19]. בהצבעה על הארכת תוקפו, בסוף דצמבר 2005, הוא הוביל אופוזיציה דו-מפלגתית של סנאטורים (שכללו בין השאר את ליסה מורקווסקי, קן סלזאר, לארי קרייג, דיק דורבין וג'ון סאנונו), שביקשו להסיר את הסעיפים היותר שנויים במחלוקת בחוק. מאבקה של הקבוצה הזו כנגד חוק הפטריוט הוביל לתיקונים בכמה מסעיפיו. נוסח הפשרה עבר בסופו של דבר בסנאט ב-2 במרץ 2006, ברוב של 89-10. פיינגולד היה בין 10 הסנאטורים שהתנגדו לחוק, גם בנוסחו המרוכך יותר.

ענייני פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושאי פנים התמקד פיינגולד בדרך כלל ברפורמת מימון מערכות הבחירות, מדיניות סחר הוגן, רפורמה בביטוח הבריאות, שימור והגנת הסביבה, ביטוח לאומי, זכויות אזרח, ביטול עונש המוות ומניעת בזבוז כספי ציבור באופן כללי.

פיינגולד היה הסנאטור הדמוקרטי היחיד שהצביע כנגד ההצעה להפסיק את תהליך הבקשה להדחת הנשיא ביל קלינטון‏‏[20]. הוא טען שיש לתת לתובעים מטעם בית הנבחרים "כל הזדמנות אחראית" להוכיח מעבר לכל ספק סביר שקלינטון צריך להיות מורחק מתפקידו בגין האישומים שהועלו כנגדו, שבועת שקר ושיבוש הליכי חקירה. עם זאת, בסופו של דבר הוא הצביע כנגד הרשעה בכל הסעיפים.

ב-2001, פיינגולד הצביע בעד אישור מינויו של מועמדו של הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) למישרת התובע הכללי, ג'ון אשקרופט, הצבעה שלא הייתה פופולרית במפלגתו. פיינגולד הסביר שהוא הצביע על בסיס כיבוד זכותו של הנשיא לבחור את הקבינט שלו, בלי קשר להשקפותיו האישיות על אשקרופט‏‏[21].

פיינגולד התנגד ל-NAFTA (הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה) ולהסכמי סחר חופשי אחרים ותמך בהגנה על תוצרת אמריקאית, מה שמכונה "סחר הוגן", להבדיל מ"סחר חופשי".

פיינגולד ידוע יותר מכל אולי, בשל החוק שהצליח להעביר ב-2002, יחד עם הסנאטור ג'ון מקיין, לרפורמת מימון מערכת הבחירות. החוק, הידוע יותר כ"חוק מקיין-פיינגולד", עבר אחרי מאבק של כמעט שבע שנים. הוא אוסר על שדלנים לתת מתנות לסנאטורים ומטיל קנס של 50,000 דולר על מי שיפרו את האיסור הזה, מחייב מחוקקים לחתום על תצהיר, שלוביסטים לא שילמו עבור הוצאותיהם, אוסר על מחוקקים לטוס במטוסי תאגידים ומונע מחברי קונגרס, חברי צוות ועובדי ציבור מהרשות המבצעת, לשמש כלוביסטים במשך שנתיים לאחר שעזבו את תפקידם. והדיווח על כל אלה נמסר מעתה מידי רבעון, לעומת דיווח חצי שנתי קודם לכן.

ב-22 בספטמבר 2005, בעת הליך אישור מינויו של השופט ג'ון רוברטס, בעל הדעות השמרניות וחברו לספסל הלימודים בהארוורד, לתפקיד נשיא בית המשפט העליון האמריקאי, היה פיינגולד אחד משלושת הדמוקרטים היחידים בוועדת הסנאט לענייני משפט שהצביע בעד המינוי. לא הייתה הפעם הראשונה שפיינגולד הצביע בעד מינויי השופטים של הנשיא בוש‏‏[22].

במאי 2006, הצביע פיינגולד בעד "תקנת סלזאר" שקבעה את השפה האנגלית כ"שפה משותפת" של המדינה וכנגד "תקנת אינהופ", ההופכת את האנגלית ל"שפה הלאומית" של ארצות הברית‏‏[23] ‏‏[24]. הוא נימק זאת בכך שישנם במדינה מהגרים רבים דוברי ספרדית, הרגישים לנושא השפה האנגלית כשפה לאומית.

באותו חודש, מאי 2006, הוא גם הצביע בעד חוק‏‏[25] לרפורמה והקלות בהגירה וכלפי מהגרים העובדים בארצות הברית.

פיינגולד לחם בהטבות הייחודיות (pork barrel), שרבים מחבריו הנבחרים נהגו לחוקק לטובת מצביעיהם או התורמים להם. הוא גם היה חסיד של הפחתת ההוצאות הממשלתיות המיועדות לרווחת התאגידים.

פיינגולד, שנבחר לקונגרס על בסיס ההבטחה שלא יקבל העלאה במשכורתו בזמן כהונתו, צמצם בהוצאות משרדו ושלח בחזרה כסף שהוא לא השתמש בו. בתקופה אחת של שישה חודשים ב-1999 לדוגמה, המשרד שלו קיבל 1.87 מיליון דולר להוצאות והחזיר 145,000 דולר, אחוז גבוה יותר מכל סנאטור אחר[26].

ב-13 במרץ 2006 הוא הציע לגנות את הנשיא בוש ‏‏[27], עקב האשמות על ציתותים בלתי חוקיים, כפי שהועלו כנגד הנשיא על ידי העיתון ניו יורק טיימס. מדובר בהליך משפטי של הקונגרס שיש לו משמעות סמלית בלבד. פיינגולד הצליח למצוא רק שלושה תומכים ביוזמה, אשר נפלה לפיכך. גם קריאתו החוזרת, כעבור כשנה וחצי, לגנות את הנשיא בגין דרך ניהול מלחמת עיראק, נכשלה‏‏[28].

פיינגולד היה בעד יצירת ביטוח בריאות ממשלתי במקום החברות הפרטיות, כלומר מהפכה לעומת הנהוג בארצות הברית. הוא התנגד, הן לתוכנית הבריאות של קלינטון, באומרו שהיא עושה רבות מדי לטובת חברות הביטוח ולא עושה מספיק למען אלה שאינם מבוטחים, והן לתוכנית הפדרלית של ממשל בוש, לסבסוד העלויות של מרשמי תרופות למוטבים בתוך ארצות הברית‏‏[29]. הוא הציע חוק לרפורמה בביטוח הבריאות, כך שיהיה מבוסס על המדינה. החוק שלו אמור היה ליצור מערכת בריאות לכל מדינה ומדינה בארצות הברית, שתספק לציבור ביטוח בריאות כולל, כאשר הממשל הפדרלי (שאליו כפופות המדינות) יספק את המימון. התוכנית אמורה הייתה לעלות 32 מיליארד דולר במשך 10 שנים‏‏[30].

בכל הנוגע לזכות לשאת נשק, שהיא זכות חוקתית על פי התיקון השני לחוקת ארצות הברית, פיינגולד הצביע מחד, בעד פיקוח מסוים, אך מצד שני הצביע בעד הרחבה בתחומים אחרים. ב-פברואר 2005 למשל, הוא הצביע נגד חוק שהיה מרחיב את האיסור הפדרלי על נשיאת נשק לחימה (AWB)‏‏[31], ב-2002, הוא תמך במתן אפשרות לטייסי חברות התעופה לשאת נשק בתא הטייס‏‏[32] ובמקרים אחרים הוא הצביע כנגד הצעות לאיסור על אקדחים וכנגד חובת רישום נשק. מאידך, בהזדמנויות אחרות הוא תמך בחוקים שדרשו בדיקות רקע לפני רכישת נשק בתצוגות אקדחים וכאלה שדרשו שאקדחים יימכרו עם מנעולי הדק.

פיינגולד הצביע כנגד "חוק ההגנה על הנישואין" (DOMA), וב-אפריל 2006, הביע תמיכה בחקיקה שתאפשר נישואין חד-מיניים. בכך הוא הצטרף לרפובליקני לינקולן צ'אפה מרוד איילנד ולדמוקרטים אדוארד קנדי מ‏‏מסצ'וסטס, רון וואיידן פוליטיקאי יהודי מרוד איילנד ומרק דייטון ממיניסוטה והיה לאחד מחמשת הסנאטורים הבודדים שהכריזו בפומבי על תמיכה בנישואין מסוג זה. במאי 2006 הוא עזב תוך מחאה, ישיבה של ועדת הסנאט למשפטים, סמוך לפני הצבעתה בעד תיקון החוקה כך שתאסור על נישואין חד-מיניים (FMA)‏‏[33]. ביולי 2006, הוא היה הנואם המרכזי בנשף החגיגי השנתי של שדולת הלובי הגדול ביותר של ההומואים והלסביות "הקמפיין לזכויות אדם" במרכז מוסקון בסן פרנסיסקו, קליפורניה[34].

ועדות בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הוועדה המשפטית
    • תת-ועדת החוקה (יושב ראש)
  • ועדת יחסי חוץ
    • תת-ועדת אפריקה (יושב ראש)
  • ועדת התקציב
  • הוועדה לענייני מודיעין
  • הוועדה המיוחדת להזדקנות
  • משלחת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) ("ועדת הלסינקי").

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטנפורד די. הורוויט, (Feingold: A New Democratic Party, ISBN 1-4165-3492-X) פיינגולד: מפלגה דמוקרטית חדשה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעתונות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מפקד האוכלוסין האמריקאי, 1 בינואר 1920, מחוז רוק, ג'נסוויל, ספירת מחוז 112, עמוד 22-B, משפחה 556. מפקד האוכלוסין האמריקאי, 1 בינואר 1920, טנסי, מחוז שלבי, ממפיס, ספירת מחוז 109, עמוד 2-A, משפחה 29. כניסתה (למדינה) של רייצ'ל בינסטוק; מניפסט נוסע - ניו אמסטרדם; 17 בפברואר 1913, עמוד 932, שורה 8.‏
  2. ^ הסנאטור פיינגולד, אתר קרן הפטריוטים הפרוגרסיבים, העתק דף אינפורמציה מהשיקגו טריביון
  3. ^ ‏ראס פיינגולד, ביוגרפיה, בחדשות - ביוגרפיה
  4. ^ ‏קתרין מ. סקיבה, פיינגולד ואשתו מודיעים על תוכניתם לסיים את נישואיהם, עיתון jsonline, חדשות, 12 באפריל 2005
  5. ^ הבטחות שניתנו, הבטחות שקויימו, עמותת הבחירות לסנאט של פיינגולד
  6. ^ 6.0 6.1 ‏צ'ארלס ג'יי סקאי, המרוץ לסנאט האמריקאי בויסקונסין בין הדמוקרט ראס פיינגולד והרפובליקני רוברט וו. קאסטן, נשיונאל ריביו, 2 בנובמבר 1992
  7. ^ ‏סו אודגארד, פיינגולד תוקף את בעיית ביטוח הבריאות, עונש המוות ותוכנית השיטור הקהילתית, עיתון ריבר פולס, 1999
  8. ^ ‏ג'ון ניקולס, רוק בעולם האמיתי, The Nation‏, 22 ביולי 2002
  9. ^ המרוץ הלחוץ בויסקונסין, אתר scout.wisc.edu, חדשות - מהדורת בוקר, 4 בנובמבר 1998
  10. ^ תוצאות בחירות 1998 לסנאט מטעם ויסקונסין, אטלאס הבחירות האמריקאיות, 6 ביוני 2007
  11. ^ ראס די. פינגולד, opensecrets.org, מידע על תרומות לקמפיינים. עודכן ב-6 ביוני 2007
  12. ^ סיכום בדיקה, מועצת הבחירות של מדינת ויסקונסין, הבחירות הכלליות בסתיו, 2 בנובמבר 2004
  13. ^ ‏קרייג גילברט, פיינגולד בוחן (אפשרות של) מרוץ נשיאותי, jsonline.com, חדשות - ויסקונסין, 4 בפברואר 2005
  14. ^ הקרן לפטריוטים הפרוגרסיביים
  15. ^ ‏אריק קליפלד, פיינגולד: הצבעתי לאובמה, TPM, מוסף הבחירות, 22 בפברואר 2008
  16. ^ מושב הקונגרס ה-107 -כינוס שני, הצבעת סנאט גלויה, אתר הסנאט, 11 באוקטובר 2002
  17. ^ פיטר בייקר, פיינגולד לוחץ לנסיגת הכוחות עד סוף 2006, וושינגטון פוסט, 18 באוגוסט 2005
  18. ^ מושב הקונגרס ה-107- כינוס ראשון, הצבעה גלויה, אתר הסנאט, 25 באוקטובר 2001
  19. ^ ‏ראס פיינגולד, בנוגע להתנגדות לחוק הפטריוט האמריקאי, אתר archipelago.org, נאום במסיבת העיתונאים, 12 באוקטובר 2001
  20. ^ ראס פיינגולד תמך בהליך ההדחה של קלינטון, לא תומך בזה בנוגע לבוש‏ המחתרת הדמוקרטית
  21. ^ רות קוניף, הסנאטור ראס פיינגולד תומך באישור ג'ון אשקרופט כפרקליט הכללי, דה פרוגרסיב, העתק כתבה באתר "מצא מאמר", מרץ 2001
  22. ^ מושב הקונגרס ה-109 - כינוס שני, הצבעה גלויה של הסנאט האמריקאי, אתר הסנאט, 30 בינואר 2006
  23. ^ מושב הקונגרס ה-109 -כינוס שני, הצבעה גלויה, אתר הסנאט, 18 במאי 2006
  24. ^ מושב הקונגרס ה-109 -כינוס שני, הצבעה גלויה, אתר הסנאט, 18 במאי 2006
  25. ^ מושב הקונגרס ה-109 -כינוס שני, הצבעה גלויה של הסנאט, אתר הסנאט, 25 במאי 2006
  26. ^ ‏אדם ס. מרלין, ראס פיינגולד: מר' הממשל הטוב, VOTE.com, עודכן ב-6 ביוני 2007
  27. ^ ת'ומאס, הצעת חוק הסנאט 398, ספריית הקונגרס
  28. ^ הסנאטור פיינגולד מציעה גינויי של בוש, כתבה של AP, וושינגטון פוסט, 22 ביולי 2007
  29. ^ ביטוח בריאות, עמותת הבחירות לסנאט של פיינגולד, נושאים
  30. ^ ‏ג'ון שמיד, פיינגולד יתן למדינות שליטה על ביטו הבריאות, jsonline.com, מדור עסקים, 24 ביולי 2006
  31. ^ חוק הסנאט 1805, חוק ההגנה למסחר חוקי בנשק, וועדת המדיניות הדמוקרטית, 24 בפברואר 2004
  32. ^ הסנאט מצביע לאפשר לטייסים לשאת נשק, אתר "מצא מאמר", העתק כתבה מיומן איבנטס, 16 בספטמבר 2002
  33. ^ וועדת הסנאט מאשרת את האיסור על נישואים חד-מיניים, כתבה של AP, רשת MSNBC, מדור פוליטיקה, 18 במאי 2006
  34. ^ הסנאטור ראס פיינגולד ינאם בנושא זכויות אדם באוניברסיטת ויסקונסין, אוניברסיטת ויסקונסין, ארכיון, הודעה לעיתונות, 4 בדצמבר 2002