הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (Organization for Security and Co-operation in Europe) (בראשי תיבות: OSCE) הוא ארגון בינלאומי המשמש כפורום לדיאלוג פוליטי. מטרתו המוצהרת של הארגון היא הבטחת יציבות באזור, בהתבסס על נהגים דמוקרטיים וממשל מתוקן. רוב חברי הצוות בן 3,500 הנפשות של הארגון עוסקים בפעולות שטח, וכ-10% מעובדי הארגון נמצאים במטה הארגון.

הארגון הוא ארגון אד הוק שהוקם על בסיס פרק 8 לאמנת האומות המאוחדות, ועיסוקו במתן התרעה, מניעת סכסוכים, ניהול משברים ושיקום לאחר עימות. 56 המדינות החברות בארגון הן מדינות אירופה, הקווקז, מרכז אסיה וצפון אמריקה, וזאת כתוצאה מתחילתו ההיסטורית של הארגון ככלי לדיאלוג בין גושי בתקופת המלחמה הקרה. בנוסף למדינות החברות, ישנן גם מדינות שותפות מהמזרח התיכון וממזרח אסיה שאחת מהן היא ישראל.

מבנה ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחיות הפוליטיות לארגון ניתנות על ידי ראשי המדינות החברות בו במהלך ועידות פסגה. ועידות פסגה אלו אינן מכונסות באופן תדיר אלא נערכות לפי הצורך. הוועידה האחרונה התרחשה באיסטנבול בשנת 1999. גוף קבלת ההחלטות העליון של הארגון הוא מועצת השרים, הנפגשת בסוף כל שנה. בדרג השגרירים ישנה מועצה מתמדת הנפגשת מדי שבוע בווינה ומשמשת כדרג קבלת ההחלטות השוטף. משרת היושב ראש בפועל מאוישת על ידי שר החוץ של המדינה המשתתפת המשמשת כיושבת ראש הארגון. יושב ראש המועצה המתמדת הוא השגריר לאוסטריה של המדינה המשמשת כיושבת הראש. בשנת 2008 משמשת פינלנד בתפקיד יושבת הראש, ושר החוץ שלה משמש כיושב ראש בפועל. בשנת 2007 שימשה בתפקיד ספרד, ושר החוץ שלה, מיגל אנחל מוראטינוס שימש בתפקיד היושב ראש בפועל.

בנוסף למועצת השרים והמועצה המתמדת, הפורום לביטחון ולשיתוף פעולה הוא גוף קבלת החלטות נוסף. הוא מטפל בעיקר בענייני שיתוף פעולה צבאי.

מזכירות הארגון נמצאת בווינה. המזכיר הכללי הנוכחי הוא מרק פרין דה ברישאמבו מצרפת, שהחליף את יאן קוביש מסלובקיה. הארגון מחזיק משרדים גם בקופנהגן, בז'נבה, בהאג, בפראג ובוורשה.

הארגון מעסיק כ-440 עובדים במוסדותיו השונים. בשטח מעסיק הארגון צוות בינלאומי של 750 איש, ו-2,370 עובדים מקומיים.

המועצה הפרלמנטרית של הארגון היא גוף נוסף, המוסמך לקבל החלטות בשם הארגון. בהחלטה שנויה במחלוקת משנת 2005 החליטה המועצה כי יש לתמוך בזכותם של תושבי מחוז קולומביה בארצות הברית לייצוג בקונגרס.

המוסד הוותיק ביותר של הארגון הוא המשרד למוסדות דמוקרטיים וזכויות אדם, שנוסד ב-1990. (ראו בהמשך)

מוסד נוסף הוא "נציג הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה לחופש העיתונות", שנוסד ב-1997, ופועל ככלב שמירה למתן התרעות על הפרות של חופש הביטוי במדינות החברות בארגון. הנציגים מסייעים גם למדינות החברות באמצעות קידום הציות לנורמות שקבע הארגון בנוגע לחופש הביטוי והעיתונות. הנציג הנוכחי המנהל את המוסד הוא הפרלמנטר ההונגרי לשעבר מיקלוש הרשצי.

כמו כן הארגון מפעיל מרכז העוסק בהבטחת זכויותיהם של צוענים באירופה. מנהלו הנוכחי הוא יאנס לנרסיס, שגריר מסלובניה.

יושב ראש וסמכויותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכויות היושב ראש בפועל כוללות:

  • תיאום עבודת מוסדות הארגון.
  • ייצוג הארגון כלפי חוץ.
  • פיקוח על עבודות הארגון הנוגעות למניעת סכסוכים, ניהול משברים ושיקום לאחר עימות.

יושב ראש מתחלף מדי שנה. היושב ראש בפועל הוא שר החוץ של המדינה המשתתפת שתורה הגיע לקבל את המשרה. היושב ראש נעזר ביושב ראש הקודם וביושב ראש הבא. שלושתם ביחד נקראים "הטרויקה". המוסד נוצר ב"אמנת פריז לאירופה חדשה" ב-1990 ובמסמכי הלסינקי משנת 1992.

הפעולה בממד הפוליטי-צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון נוקט גישה מקיפה כלפי הממד הפוליטי-צבאי של הביטחון, הכולל מספר מחויבויות של המדינות החברות למנגנוני מניעת עימותים ויישובם. הארגון גם מבקש להגביר את הביטחון הצבאי באמצעות קידום יותר פתיחות, שקיפות ושיתוף פעולה.

  • בקרת נשק - סוף המלחמה הקרה הביא לעודפי נשק שזלגו אל מה שכונה "השוק האפור הבינלאומי". הארגון מסייע במניעת הפצתם, הבלתי חוקית לרוב, של כלי נשק אלו, ומציע סיוע בהשמדתם.
  • הסדרי גבול - הפעולות שנוקט הארגון בשמירה על הגבולות נעה ממניעת סכסוכים, לשיקום לאחר עימותים, בניית יכולות שמירת גבול וסיוע מוסדי.
  • לוחמה בטרור - בשל מומחיותו במניעת סכסוכים, ניהול משברים והתרעה הארגון תורם למאמץ הבינלאומי בלוחמה בטרור.
  • מניעת עימותים - הארגון עובד על מנת למנוע עימותים ולקדם הסדרים פוליטיים בני קיימא לעימותים קיימים. הוא גם מסייע בהליכי שיקום לאחר סיום עימותים.
  • רפורמה צבאית - הפורום של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה מספק מסגרת לדיאלוג פוליטי על רפורמה צבאית, בעוד שפעולות מעשיות מבוצעות על ידי פעילי השטח, בשיתוף פעולה עם המרכז למניעת סכסוכים.
  • שיטור - פעולות שיטור של הארגון הם חלק בלתי נפרד ממאמצי הארגון במניעת סכסוכים ושיקום לאחר סכסוך.

פעולות בממד הכלכלי-חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולות בממד הכלכלי והחברתי כוללות ניטור של התפתחויות הקשורות בביטחון כלכלי וחברתי במדינות החברות בארגון במטרה להתריע בפניהן על כל סיכון של עימות, סיוע למדינות ביצירת מדיניות כלכלית וחברתית, חקיקה ומוסדות המקדמים את הביטחון באזור.

  • פעילות כלכלית - יזמות המכוונות לקידום ממשל תקין, לוחמה בשחיתות, בהלבנת הון, בסחר בבני אדם ובמימון טרור, כמו גם בשליטה בהגירה, בביטחון התעבורה והאנרגיה במדינות החברות. כל הפעילויות מיושמות בשיתוף פעולה עם ארגונים עמיתים כסוכנויות האו"ם, מועצת אירופה, הבנק הבינלאומי ואחרים.
  • פעילויות סביבתיות - הארגון פיתח מגוון של פעילויות בשדה הסביבתי שמטרתן להתייחס לאיומים אקולוגיים על הביטחון במדינות החברות, כפסולת רעילה, מים, וגישה למידע.

פעולות בממד האנושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחויבות המדינות החברות בארגון בממד האנושי היא להבטיח כיבוד מלא של זכויות האדם וחירויות הבסיס, לציית לשלטון החוק, לקדם את עקרונות הדמוקרטיה בבנייה, חיזוק והגנה על מוסדות דמוקרטיים, ולקדם סובלנות באזור.

  • מניעת סחר בלתי חוקי - בשנים האחרונות נלחם הארגון בכל הצורות של סחר בלתי חוקי, בבני אדם, בכלי נשק או בסמים.
  • דמוקרטיזציה - הארגון מקדם את הדמוקרטיה ומסייע למדינות החברות בבניית מוסדות דמוקרטיים.
  • חינוך - הארגון מפעיל תוכניות חינוכיות כחלק ממאמציו למניעת עימות ושיקום לאחר עימות.
  • בחירות - כחלק מהפעולות לדמוקרטיזציה מסייע הארגון בפרויקטים הקשורים בבחירות, בהכנה להן, בקיומן ולאחריהן.
  • שוויון בין המינים - השוויון בין המינים הוא על פי תפיסת הארגון חלק מהדמוקרטיה. מטרת הארגון היא להעניק הזדמנות שווה לגברים ולנשים לקדם את השוויון בין המינים כמדיניות ובפועל.
  • זכויות האדם - פעילויות הארגון למען זכויות האדם מתמקדת בנושאים כחופש התנועה והדת, מניעת עינויים וסחר בבני אדם.
  • חופש העיתונות - הארגון משקיף על התפתחויות בתחום העיתונות במדינות החברות בו מתוך רצון להתייחס להפרות חופש הביטוי ולספק עליהן התרעה.
  • זכויות מיעוטים - עימות אתני הוא אחד מהמקורות העיקריים לאלימות בקנה מידה גדול באירופה כיום. גישת הארגון היא לזהות ולנסות לספק פתרון מוקדם למתחים אתניים, ולספק תקן לזכויות אזרחים השייכים לקבוצות מיעוט.

המשרד למוסדות דמוקרטיים וזכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך קידום האספקטים ההומניטרים הוקם בשנת 1990 בארגון המשרד למוסדות דמוקרטים וזכויות אדם. מוסד זה ממוקם בוורשה, והוא פעיל במשלוח משקיפים לבחירות במקומות בהם אלו נדרשים, פיתוח דמוקרטי, זכויות אדם, סובלנות ואי אפליה ושלטון החוק.

שמו המקורי עם הקמתו בשנת 1990 היה "המשרד לבחירות חופשיות" על ידי חוזה פריז לאירופה חדשה, ושונה לשמו הנוכחי בשנת 1992 בוועידת הלסינקי. המוסד השגיח על יותר מ-150 מערכות בחירות ומשאלי עם שונים מאז 1995 והעסיק כ-15,000 משקיפים. הוא פעל מחוץ לאזור הפעולה של הארגון פעמיים, פעם אחת בשנת 2004 כשסייע בארגון הבחירות לנשיאות באפגניסטן, שהיא מדינה שותפה בארגון, ופעם נוספת בשנת 2005 כששלח לשם צוות תמיכה לסייע בבחירות לפרלמנט והבחירות המקומיות. ב-2004 פיקח הארגון על הבחירות לנשיאות ארצות הברית, לבקשת קבוצה של 13 חברי סנאטורים אמריקנים, מן המפלגה הדמוקרטית ובאישורו של הנשיא ג'ורג' וו. בוש.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי הארגון ב"ועידה לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה" שהתקיימה ב-1973. הרעיון של פורום אירופי לביטחון החל להשמע בשנות ה-50, אך המלחמה הקרה מנעה התקדמות מהותית עד שהשיחות בהלסינקי התקיימו בנובמבר 1972. שיחות אלו התקיימו לבקשת ברית המועצות, ובהסכמת מדינות המערב שביקשו לנסות ולהקטין את המתחים באזור, לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי ואת מצב זכויות האדם במדינות מזרח אירופה.

תוצאת השיחות בהלסינקי הייתה "ספר כחול" שהניח את היסודות המעשיים לוועידה בת שלושה שלבים. ב-31 ביולי 1973 נפתחה בהלסינקי הוועידה לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, בהשתתפות נציגים מ-35 מדינות, שלאחר חמישה ימי דיונים, הסכימו לקבל את העקרונות המופיעים בספר הכחול. יישום העקרונות נמשך בז'נבה עד לשנת 1975. התוצאה הייתה "הסכמי הלסינקי" שנחתמו על ידי 35 המדינות החברות בהלסינקי ב-30 ביולי 1975.

רעיונות לשיפור שיתוף הפעולה ויישום ההסכמים קודמו בסדרה של ועידות בינלאומיות בין 1977 ל-1989 שנערכו בבלגרד, במדריד ובווינה.

התפרקות הגוש המזרחי חייבה שינוי בתפיסת תפקיד הארגון. "אמנת פריז לאירופה חדשה" נחתמה ב-21 בנובמבר 1990. שמו של הארגון שונה מ"הוועידה לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה" ל"ארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה", נוספו לו מזכירות רשמית, מועצה עליונה, אסיפה פרלמנטרית, מרכז למניעת סכסוכים, ומשרד לקידום בחירות חופשיות (שהפך לאחר מכן למשרד למוסדות דמוקרטיים וזכויות אדם), וזאת בתהליך שנמשך עד ל-1995. ועידה בליסבון ב-1996 ל"מודל ביטחון משותף ומקיף לאירופה במאה ה-21" אישרה את האופי האוניברסלי והבלתי ניתן לחלוקה של תפיסת הביטחון ביבשת אירופה. בשנים אלו גדל בהדרגה תקציב הארגון, והגיע מסכום שווה ערך ל-12 מיליון אירו ב-1993 ל-186.2 מיליון אירו ב-2007.

בוועידה באיסטנבול ב-19 בנובמבר 1999 קרא הארגון לסיום המשבר בצ'צ'ניה ואימוץ אמנה אירופית לביטחון. שר החוץ הרוסי, איגור איוונוב טען כי ועידה זו היוותה את השינוי בתפיסת רוסיה של הארגון מארגון המבטא את רצונה הקולקטיבי של אירופה לארגון המשרת מטרות מערביות ל"דמוקרטיזציה כפויה". אירועי המהפכה הכתומה באוקראינה בשנת 2004 עוררו מחדש האשמות אלו, בהתערבות לטובת המועמד הפרו-מערבי ויקטור יושצ'נקו. ב-2007 הצהיר ולדימיר פוטין כי מדינות המערב מנסות להפוך את הארגון לכלי גס בשירותן, שנועד לקדם את האינטרסים שלהן במדינות החוץ.

רוסיה ובעלות בריתה מנסות לקדם רפורמה מקיפה בארגון שתהפוך את המזכירות, המוסדות, ופעילי השטח לריכוזיים יותר וחייבים בדיווח ובפיקוח הדוק על ידי גופים המבוססים על קונצנזוס של המדינות החברות, ומתמקדים בעבודה בנושאים של ביטחון כטרור, פירוק החימוש ושליטה בסחר בנשק, במקום העיסוק בנושאי זכויות האדם. מדינות המערב מתנגדות להליך זה.

המדינות החברות בארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה שנת קבלה לארגון
אוזבקיסטן 1992
אוסטריה 1973
אוקראינה 1992
אזרבייג'ן 1992
איטליה 1973
איסלנד 1973
אירלנד 1973
אלבניה 1991
אנדורה 1996
אסטוניה 1991
ארמניה 1992
ארצות הברית 1973
בולגריה 1973
בוסניה והרצגובינה 1992
בלארוס 1992
בלגיה 1973
בריטניה 1973
גאורגיה 1992
גרמניה 1973
דנמרק 1973
הוותיקן 1973
הולנד 1973
טג'יקיסטן 1992
יוון 1973
לוקסמבורג 1973
לטביה 1991
ליטא 1991
ליכטנשטיין 1973
מולדובה 1992
מונטנגרו 2006
מונקו 1973
מלטה 1973
מקדוניה 1995
נורבגיה 1973
סלובניה 1992
סלובקיה 1993
סן מרינו 1973
ספרד 1973
סרביהיוגוסלביה) 1973
פולין 1973
פורטוגל 1973
פינלנד 1973
צ'כיה 1993
צרפת 1973
קזחסטן 1992
קירגיזסטן 1992
קנדה 1973
קפריסין 1973
קרואטיה 1992
רומניה 1972
רוסיה 1973
שבדיה 1973
שווייץ 1973
טורקיה 1973
טורקמניסטן 1992

מדינות שותפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארגון ישנן מספר מדינות המוגדרות כ"שותפות", במיוחד ממזרח אסיה והמזרח התיכון - אלג'יריה, אפגניסטן, דרום קוריאה, יפן, ירדן, ישראל, מונגוליה, מצרים, מרוקו, תאילנד ותוניסיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]