שלומית רמון-קינן

שלומית רמון-קינן
	אין תמונה חופשית
לידה	6 בנובמבר 1942 (בת 81)
מדינה	ישראל
מקום לימודים	הגימנסיה העברית רחביה, האוניברסיטה העברית בירושלים, יוניברסיטי קולג' לונדון
שפות היצירה	אנגלית

שלומית רִמוֹן-קינן (נולדה ב-6 בנובמבר 1942) היא פרופסור אמריטה בחוג לספרות כללית והשוואתית ובחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. חברת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2013.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלומית רמון-קינן נולדה ב"הדסה" בהר הצופים בירושלים. למדה בגימנסיה רחביה ("הגימנסיה העברית") ועשתה את שירותה הצבאי בצה"ל בלשכת דובר צה"ל. הוריה עלו מגרייבו, עיירה קטנה בפולין. אביה, אברהם רמון, היה סמנכ"ל משרד החינוך ואחר כך סמנכ"ל הביטוח הלאומי. אמה, חנה ניוטה, הייתה מורה.

היא בוגרת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית, שניהם בהצטיינות יתרה. תואר ראשון בחוג לאנגלית ובחוג לתרבות צרפת (1962-66), למדה בחוג לחינוך לצורך קבלת תעודת הוראה ואחר-כך עשתה תואר שני בחוג לאנגלית (1966-68), אף הוא בהצטיינות יתרה.

עשתה דוקטורט ביוניברסיטי קולג', לונדון בהדרכתו של פרופ' פרנק קרמוד (Kermode), קיבלה את תואר הדוקטור ב-1974. במסגרת הפוסט דוקטורט שהתה באוניברסיטת ייל ובאקול פרטיק דה אוטז אטיד בפריז (1977-78). עשתה שבתונים רבים בלונדון.

ב-1966 החלה ללמד כעוזרת הוראה בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, ב-1975 התמנתה למרצה, ב-1978 התמנתה למרצה בכירה, ב-1980 התמנתה לפרופסור חבר במחלקות לאנגלית ולספרות השוואתית וב-1989 התמנתה לפרופסור מן המניין. בשנים 1991–2004 הופקדה על הקתדרה על שם רנה לנג ללימודים הומניסטיים. בשנים 4–1993 עמדה בראש המרכז ללימודי הספרות. בשנים 89–1987 עמדה בראש החוג לאנגלית ובשנים 8–1997 עמדה בראש המחלקה לספרות השוואתית. בשנים 04–2000 הייתה המייסדת והמנהלת של בית הספר לספרות, מסגרת המאחדת את החוגים הספרותיים השונים. בשנת 2004 יצאה לגמלאות כפרופסור אמריטה. לאחר פרישתה המשיכה במחקר ואף לימדה שני קורסים בהתנדבות. במהלך השנים הנחתה ארבעים ושלושה דוקטורנטים.

חברה ב-Society for Narrative Literature, באיגוד הבינלאומי לספרות השוואתית (IACL) ובארגון הבינלאומי לפרופסורים לאנגלית (IAUPE.) לימדה כפרופ' אורחת במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד ב-1990 וכן באוניברסיטת הלסינקי ובאקדמיה הפינית ב-1993. נשאה הרצאות מרכזיות בכנסים אחדים של החברה הבינלאומית לחקר הספרות הנרטיבית במקומות שונים בארצות הברית ובאירופה, בכנס של האגודה הבינלאומית לספרות השוואתית, באתונה, ג'ורג'יה ב-1995, בוועידה לספרות ורפואה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ב-2003, וכן בקינגס קולג' בלונדון ב-2006. הוזמנה כמרצה אורחת ב"אוניברסיטה החופשית" של ברלין ב-2014.

שלומית רמון-קינן נשואה לגיא קינן, דמוגרף שעבד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולהם שני ילדים. יש לה שני אחים – מורי רמון, שעוסק במדעי המחשב והקוגניציה ומלמד באוניברסיטה העברית ודורית יפעת, בעבר אוצרת במוזיאון תל אביב.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום מחקרה המרכזי של שלומית רמון-קינן הוא תאוריה ספרותית ובאופן ממוקד יותר – נרטולוגיה (תורת הסיפורת).

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג הדו-משמעות – הדוגמה של ג'יימס (1977)

ספר המבוסס על הדוקטורט של רמון-קינן. בעזרת כלים מתחום הלוגיקה, היא פיתחה מודל לתופעה של דו-קיום של שתי פרופוזיציות הסותרות זו את זו, תופעה המפרה את "חוק הסתירה" של הלוגיקה הקלאסית. בעזרת כלים השאובים מן הנרטולוגיה הפורמליסטית והסטרוקטורליסטית, בין השאר מאמרם של מנחם פרי ומאיר שטרנברג "המלך במבט אירוני", היא העבירה מודל זה לתחום הסיפורת. דו-משמעות סיפורית היא קיומן זו בצד זו של שתי פבולות (פבולה היא רצף אירועים הניתן להפשטה מן הטקסט), שהטקסט לא מאפשר לבחור ביניהן. באופן קונקרטי, מתבטאת דו-משמעות סיפורית במה שפרי ושטרנברג קוראים "רב-מערכתיות במילוי פערים".^[1]

חלקו השני של הספר מיישם את הכלים שפותחו בחלק התאורטי על ארבע יצירות מרכזיות של הנרי ג'יימס, שידוע בנטייתו לדו-משמעות: "סיבוב הבורג" (The Turn of the Screw‏) ,“The Lesson of the Master”, “The Figure in the Carpet”, ו-The Sacred Fount. בפרק האחרון היא מציגה דוגמאות מיצירות ספרות בנות זמננו שמתאפיינות בדו-משמעות סיפורית.

הפואטיקה של הסיפורת בימינו (1983)

הספר עושה סיסטמטיזציה של תחום הנרטולוגיה. הוא אינו מציע תאוריה נרטולוגית חדשה, אלא מציג – תוך דגשים, איוכים ודעות של המחברת – גישות מרכזיות ביחס לנרטיב הבדיוני, בכללן ביקורת חדשה, פורמליזם, סטרוקטורליזם ופנומנולוגיה של קריאה. הספר אינו מתארגן סביב 'אסכולות' או תאורטיקנים בודדים, אלא סביב סוגיות כגון אירועים, זמן, נקודת תצפית, רמות נרטיביות, ייצוגי דיבור (כולל "דיבור עקיף חופשי"), תהליך הקריאה. ההיבטים השונים שנידונים בספר מומחשים באמצעות מגוון רחב של דוגמאות מספרויות לאומיות שונות. ספר זה, שנכתב במקור באנגלית כחלק מן הסדרה New Accents, ראה אור לראשונה ב-1983 והפך לספר לימוד, אשר תורגם לשמונה שפות: עברית, פינית, ערבית, צ'כית, יפנית, סינית, סרבית וקרואטית. ב-2002 יצא לאור מחדש בידי ההוצאה כחלק מעשרה רבי- המכר שלהם ורמון-קינן כתבה אחרית דבר חדשה. באחרית הדבר היא ניסתה לתאר את השינויים שחלו בדיסציפלינה מאז יצא ספרה לאור, ובכלל זה - השקפתה על התחום.^[2]

מבט מעבר לספק – סיפר, ייצוג, סובייקטיביות (1996)

בספרה הקודם, "הפואטיקה של הסיפורת בימינו", הציגה רמון-קינן גישה סטרוקטורליסטית בעיקרה. במהלך השנים שחלפו מאז היא נחשפה לדקונסטרוקציה, גישה שערערה על הסטרוקטורליזם. בספר זה רמון-קינן בוחנת מחדש את הנושא. הדקונסטרוקציה ערערה על ייצוג המציאות והעלתה את הטענה שהלשון, ולכן גם הספרות, מבנות את המציאות. הנחה נוספת שהדקונסטרוקציה וגישות אידאולוגיות (כגון פוקו) ערערו עליה הייתה הסובייקטיביות – בטענה כי האדם אינו מהות אנושית אלא מהווה צומת בין סיסטמות חברתיות שונות.

רמון-קינן עושה ניסיון להשיב על כנה את ייצוג המציאות ולהאניש את הסובייקטיביות – לא על ידי השבתם להשקפות הומניסטיות מסורתיות, אלא על ידי שילוב הערעור של אלו בידי הדקונסטרוקציה וגישות פוסט-סטרוקטורליסטיות אחרות והליכה מעבר לערעור באמצעות המטפורה של "נגישות וירטואלית". רמון-קינן טוענת שזהו מהלך שבה בעת חותר תחת הייצוג והסובייקטיביות ומפלס דרך להכשיר ולהתאים את בנייתם מחדש. על ידי ניתוח של רומנים מודרניים ופוסט-מודרניים, היא מראה שגישה כפולה לייצוג מומחזת בעיקר באמצעות הרמות הנרטיביות: הכפלתן, הקבלתן, חציית הגבולות בין הרמות ("מטלפסיס"). גישה כפולה לסובייקטיביות מתמקדת בחוסר היכולת להכריע לגבי זהות המספר ומעמדו המבני יחסית לאירועים המסופרים.

בספר זה יש חלק תאורטי ואחריו ניתוח חמש יצירות מהספרות האנגלית והאמריקאית בנות זמננו. היצירות הן "אבשלום, אבשלום!" מאת ויליאם פוקנר, "חייו האמיתיים של סבסטיאן נייט" מאת ולדימיר נבוקוב, Thru מאת כריסטין ברוק-רוז, Company מאת סמואל בקט ו"חמדת" מאת טוני מוריסון.

בשני ספריה הראשונים היחס בין התאוריה לספרות היה באמצעות יישומה של ההשערה התאורטית על הרומנים או – באופן הפוך – על ידי מובאות מן הרומנים כדי להדגים ולאשש היפותזה תאורטית. ספר זה מנסה להפוך את הספרות לתאוריה – להשתמש ברומנים במובן מסוים כמקור התאוריה.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה שלמה עסקה בצמתים אינטרדיסציפלינריים – רפואה וספרות, משפט וספרות, פסיכואנליזה וספרות, נושא עליו ארגנה בארץ כנס בינלאומי וערכה ספר מאמרים המבוססים על הכנס.^[3] ערכה גם ספר, בו נעשתה קריאה מחדש של טקסטים ספרותיים ובדיקה מחדש של הנחות יסוד תאורטיות^[4]

ספרות ופסיכואנליזה – רמון-קינן התמקדה במושג החזרה, הן בחזרה כפייתית והן בהעברה, תוך שהיא טוענת שסיפר הוא חזרה דו-משמעית. מצד אחד הוא חוזר על סיפור, במובן הקלאסי של דווח, ייצוג, שרטוט מחדש של קו שכבר היה נוכח. מצד שני הסיפר "ממחיז" סיפור נעדר (לפחות למודע). השקפתו של פרויד על חזרה מוסיפה הבט נוסף: כמו במשחקו של הילד, החזרה יכולה לשרת את עיקרון העונג, אולם היא יכולה גם להתגלות כאינסטינקט המוות. תובנה דומה ניתן ליישם לסיפר כחזרה: הסיפר יכול להוביל לעיבוד באמצעות ועל ידי התגברות (working through) אולם הוא עלול גם לכלוא את הנרטיב במין נוירוזה טקסטואלית, חוויה מחדש של האירועים שהוא בעת ובעונה אחת מספר ומסתיר^[5]

מושגי יסוד בתורת הסיפורת – רמון-קינן בחנה מחדש מושגים כמו "פבולה" והציעה את האפשרות להגדיר נרטיב באמצעות מקריות, במקום באמצעות סדר, כפי שמקובל, או באמצעות יחסי גומלין בין סדר למקריות.^[6]^[7]

ספרות ורפואה – השסע בין הווה לעבר אצל חולים במחלות קשות משפיע על תחושת הזהות ולכן גם על מבנה הנרטיבים. רמון-קינן מאפיינת מספר דרכים שבהן סיפורי מחלה בונים מחדש את העבר כדי ליצור עקביות בינו לבין ההווה של המחלה וכן חוקרת באופן עקרוני את רעיון הזהות הנרטיבית ותלותו בהמשכיות ובעקביות (ראו המאמר דלעיל)^[8]^[9] היא ניתחה את ההבניה החברתית של המחלה ותגובת החולים אליה, יחסי הגומלין בין הרופאים לחולים ובחנה סוגיות אתיות ועיצובן במבנים סיפוריים.^[10]

תופעות נרטיביות בטקסטים ספציפיים – רמון-קינן כתבה מאמרים רבים על היבטים נרטיביים שונים במגוון יצירות כגון אלו של בורחס, בקט, ברוק-רוז, פוקנר, ג'יימס, נבוקוב ומוריסון. כתבה מאמר על היחס בין זמן למקום ברומן "הבזקים" מאת מיכל גוברין.^[11]

מחקרה הנוכחי עוסק במושג ה"אינטרדיסציפלינריות" וכן במושג ה"השוואתיות".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרטיס אישי וקורות חיים, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
שלומית רמון-קינן, הערת שוליים ל"הערת שוליים" וכמה מחשבות על מצב המחקר המדעי הרוח, בערוץ האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים באתר יו טיוב, 7 בינואר 2014
שלומית רמון-קינן, ‏באב אלשמס : ״אי אפשר לכתוב רומן״, מכאן י"ז, ספטמבר 2017, עמ' 112–121
שלומית רמון-קינן, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג, המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך הספרות 1, 1968-1969, עמ' 263-292
^ בעברית: שלומית רמון-קינן, "הפואטיקה של הסיפורת בימינו", מתרגמת: חנה הרציג, ספריית פועלים, 2002.
^ Discourse in Psychoanalysis and Literature. London: Methuen, 1987
^ Rereading Texts/ Rethinking Critical Presuppositions. (with Shuli Barzilai and Leona Toker), Frankfurt am Main: Peter Lang, 1997
^ “Narration as Repetition: The Case of Gunther Grass’ Cat and Mouse” in Shlomith Rimmon-Kenan, ed. Discourse in Psychoanalysis and Literature. London and New York: Methuen, 1987, pp.176-187.
^ “Concepts of Narrative”. COLLeGIUM 1(2006), pp.10-19.
^ “What Can Narrative Theory Learn from Illness Narratives?” Literature and Medicine 25:2 (2006), pp.241-254.
^ “The Story of ‘I’: Illness and Narrative Identity”, Narrative 10:1 (2002), pp.9-27.
^ “Continuity and its Disruption in Illness Narratives” (in Hebrew) Hadarim4 (2002), pp. 96-103.
^ ““In Two Voices, or Whose Life/Death/Story Is It, Anyway?” in Companion to Narrative Theory, eds. James Phelan and Peter Rabinowitz, (Oxford: Blackwell, 2005)
^ “Place, Space, and Michal Govrin’s Snapshots, Narrative 17:2 (2009), pp.220-234.

[1] מנחם פרי ומאיר שטרנברג, המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך הספרות 1, 1968-1969, עמ' 263-292

[2] בעברית: שלומית רמון-קינן, "הפואטיקה של הסיפורת בימינו", מתרגמת: חנה הרציג, ספריית פועלים, 2002.

[3] Discourse in Psychoanalysis and Literature. London: Methuen, 1987

[4] Rereading Texts/ Rethinking Critical Presuppositions. (with Shuli Barzilai and Leona Toker), Frankfurt am Main: Peter Lang, 1997

[5] “Narration as Repetition: The Case of Gunther Grass’ Cat and Mouse” in Shlomith Rimmon-Kenan, ed. Discourse in Psychoanalysis and Literature. London and New York: Methuen, 1987, pp.176-187.

[6] “Concepts of Narrative”. COLLeGIUM 1(2006), pp.10-19.

[7] “What Can Narrative Theory Learn from Illness Narratives?” Literature and Medicine 25:2 (2006), pp.241-254.

[8] “The Story of ‘I’: Illness and Narrative Identity”, Narrative 10:1 (2002), pp.9-27.

[9] “Continuity and its Disruption in Illness Narratives” (in Hebrew) Hadarim4 (2002), pp. 96-103.

[10] ““In Two Voices, or Whose Life/Death/Story Is It, Anyway?” in Companion to Narrative Theory, eds. James Phelan and Peter Rabinowitz, (Oxford: Blackwell, 2005)

[11] “Place, Space, and Michal Govrin’s Snapshots, Narrative 17:2 (2009), pp.220-234.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]