נוירוזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נוירוזהאנגלית: neurosis, neuroticism; ידועה גם בשם הפרעה נירוטית), היא מונח המגדיר חוסר איזון נפשי אשר פוגע באיכות החיים, ביכולת התפקוד וההתמודדות. בשונה מהפסיכוזה, אין הנוירוזה גורמת לנתק מהמציאות או לחוסר תפקוד מלא, ואינה פוגמת ביכולת החשיבה הרציונלית. המונח נמצא בשימוש נרחב בענף הפסיכואנליזה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נירוטי", או אדם הסובל מנוירוזה, לרוב סובל במידה מסוימת מדיכאון או חרדה, העדר רגשות, ביטחון עצמי נמוך ו/או אי יציבות רגשית. המונח נטבע בשנת 1769 על ידי ויליאם קולן, רופא ממוצא סקוטי, ביחס להפרעה כללית הנגרמת על ידי מערכת העצבים בחישה ובתנועה. הוא תיאר מגוון תסמינים והפרעות עצביות שלא ניתן היה להסבירן פזיולוגית. מקור המונח הוא במילה היוונית ניורון (νεῦρον), כלומר עצב. בסוף המאה ה-19 חודש השימוש במונח, בהקשר של פסיכואנליזה, על ידי זיגמונד פרויד וקארל גוסטב יונג.

לאורך השנים עלתה ביקורת כנגד השימוש במונח, וכך המדריך הפסיכיאטרי האבחוני האמריקאי DSM, במהדורתו השלישית מ-1980, חדל מלהכיר בו. זאת כחלק ממגמת הירידה ביוקרתה של הפסיכואנליזה בשנים האחרונות וכחלק ממסע הטיהור מהטרמינולוגיה הפסיכואנליטית מה-DSM, (ענף הפסיכיאטריה המנסה להקנות לעצמו מעמד של מדע מדויק, משתדל לאמץ הסברים ביהיביוריסטים בעלי הדגם ה'מדעי' יותר, וזאת בניגוד למנגנונים הפסיכולוגים החבויים של הפסיכואנליזה המקשים לעתים את מלאכת האיבחון). עם זאת המונח נמצא עדיין בשימוש נרחב על ידי גורמים שונים השומרים את הפרספקטיבה הפסיכואנליטית (בין השאר בצרפת ובישראל) וכן ממשיכות להופיע בספר הקטגוריות שהיו מאוגדות בעבר תחת נוירוזה, בהן הפרעת חרדה, הפרעה סומטית והפרעת דיסוציאציה.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניורוזה כמחלה מייצגת מגוון של מצבים בהם מצוקה או קונפליקט פנימי או לא-מודע מתבטאים דרך הפרעה נפשית או פיזית. נטיות שכיחות אלו עלולות להופיע בצורת דיכאון, הפרעות חרדה, נטיות אובססיביות-קומפולסיביות, פוביות והפרעות אישיות מסוימות. הנוירוזה מתבטאת בבעיית הסתגלות שגורמת סבל. הנירוזה היא חוסר יכולת לשנות דפוסי התנהגות כפייתיים, בעיית הסתגלות לסביבה ו/או חוסר יכולת לפתח אישיות מורכבת, עמוקה ובסופו של דבר, מספקת יותר.

הנוירוזה מקושרת לירידה בנטייה לחווית זרימה[1].

אדם הסובל מנוירוזה מודע למצבו ולרוב שואף להתמודד עם הבעיה, להבדיל מפסיכוזה בה האדם אינו מודע למצבו ואף מאבד מגע עם המציאות.

המונח עלול להעיד על הימצאותה של הפרעה ממשית, אך בשימוש הנפוץ הוא נוטה לשקף התנהגות אנושית שכיחה, וחלק מהמצב האנושי. נטען כי מרבית האנשים חווים נוירוזה בדרגה קלה מסוימת במהלך חייהם. הניורוזה מתפתחת להפרעה נפשית משמעותית רק כאשר עוצמותיה גבוהות והיא מתחילה לפגום בתפקוד התקין.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמינים נוירוטיים הם לעתים תוצאה של מצבי לחץ, אך בדרך-כלל הם מייצגים אינטרקציה מורכבת בין מצבי לחץ לבין אישיות פגיעה.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בנוירוזה יכול לכלול פסיכותרפיה, טיפול התנהגותי וטיפול תרופתי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mosing, M. A., Magnusson, P. K., Pedersen, N. L., Nakamura, J., Madison, G., & Ullén, F. (2012). Heritability of proneness for psychological flow experiences. Personality and individual differences, 53(5), 699-704.‏

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

P medicine.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא רפואה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.