מקאו
ערך זה עוסק באזור מנהלי מיוחד בסין. אם התכוונתם לתוכי, ראו ארה.
| מקאו 澳门 |
|||||
|
|||||
| המנון לאומי: מארש המתנדבים (義勇軍進行曲) | |||||
| יבשת | אסיה | ||||
| שפה רשמית | סינית, פורטוגזית | ||||
| עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) |
מקאו |
||||
| משטר | אזור מנהלי מיוחד ברפובליקה העממית של סין | ||||
| ראש המדינה מושל |
חוּ ג'ינְטאו פרננדו צ'ואי |
||||
| הקמה מעבר לריבונות של הרפובליקה העממית של סין קולוניה פורטוגזית |
20 בדצמבר 1999 1 בדצמבר 1887 |
||||
| שטח[1] - דירוג עולמי |
28 קמ"ר 235 בעולם |
||||
| אוכלוסייה[2] (הערכה ליולי 2013) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות |
583,003 נפש 168 בעולם 20,821.54 נפש לקמ"ר 1 בעולם |
||||
| תמ"ג[3] (הערכה לשנת 2011) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש |
42,900 מיליון $ 98 בעולם 73,585 $ 5 בעולם |
||||
| מטבע | פטקה של מקאו (澳門圓) (MOP) | ||||
| אזור זמן | UTC +8 | ||||
| סיומת אינטרנט | .mo | ||||
| קידומת בינלאומית | 853+ | ||||
מקאו (במנדרינית: 澳门 - "אַװ-מֶן"\Aòmén, בפורטוגזית Macau) היא חצי אי לחופה הדרומי של סין, מערבית להונג קונג, המוגדרת "אזור מנהלי מיוחד" (בדומה להונג קונג) תחת השלטון הסיני, מעין אוטונומיה בתוך הרפובליקה העממית של סין. מקאו נמצאת כ-70 ק"מ דרום-מערבית להונג קונג. במקאו תוחלת החיים הגבוהה בעולם, העומדת על כ-84.36, נכון לשנת 2009.
תוכן עניינים |
היסטוריה [עריכה]
| ערך מורחב – היסטוריה של מקאו |
מאמצע המאה ה-19 ועד העברתה לריבונות סינית בשנת 1999, הייתה מקאו מושבה פורטוגזית. מקאו החלה להיות מיושבת בפורטוגזים בשנת 1557, והחל מ-1670 נחכר השטח מסין, על אף שלא הייתה העברת ריבונות רשמית. מקאו שיגשגה כנמל ועמדה בניסיונות של ההולנדים לכיבוש במאה ה-17.
לאחר חילופי השלטון בפורטוגל ב-1640 התקראה מקאו בתואר: "Cidade do (Santo) Nome de Deus de Macau, Não há outra mais Leal" [תרגום: "עיר שמו (הקדוש) של האל, אין נאמנה ממנה"]. עם היווסדה של הונג קונג כמושבת כתר בריטית, העדיפו הספנים את מימיו העמוקים של נמל ויקטוריה, ומקאו ירדה ממעמדה כמרכז סחר אזורי. ב-1849 הכריזה פורטוגל על קולוניית מקאו כעצמאית מסין, הכרזה שזכתה להכרה סינית ב-1887.
בשנת 1955 הכריז שלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר (Salazar) על מקאו כפרובינציה של פורטוגל, יחד עם קולוניות פורטוגזיות אחרות. ב-1966 הוכרז משטר צבאי בעקבות הפרות סדר על רקע חיכוכים בין תושבי מקאו הסינים לשלטונות הפורטוגזים. בהמשך עברו התושבים הסינים לפעולות מחאה לא-אלימות לדרישת זכויותיהם, ובשנת 1967 נענו דרישותיהם. בזאת החל עידן של הגמוניה תרבותית סינית, ושליטה דה-פקטו של סין במקום.
לאחר מהפכת הציפורנים הדמוקרטית בפורטוגל בשנת 1974, החליט השלטון הדמוקרטי החדש לוותר על כל הטריטוריות שהחזיקה פורטוגל מעבר לים, אך לסין לא היה כל עניין לקבל לידיה את הריבונות על מקאו. בשנת 1976 הכריזה ממשלת פורטוגל על מקאו כעל "טריטוריה מיוחדת", והעניקה לה מידה רבה של עצמאות כלכלית ומנהלית. כמו כן הסכימו פורטוגל וסין לראות במקאו "טריטוריה סינית תחת מנהל פורטוגזי". בעקבות ההסכם בין הבריטים והסינים לגבי מעמדה של הונג קונג, הגיעו הפורטוגזים בשנת 1987 להבנה דומה עם הסינים לגבי מעמדה של מקאו כ"אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד", הסדר שנכנס לתוקפו ב-20 בדצמבר 1999. בשנת 2005 הוכרז המרכז ההיסטורי של מקאו כאתר מורשת עולמית.
פוליטיקה [עריכה]
בראש האזור המנהלי המיוחד של מקאו עומד "ראש המנהלת" ( Chefe do Executivo de Macau), אשר ממונה על ידי הממשלה המרכזית של סין, לאחר שנבחר בידי ועדה. ראש המנהלת ממונה על 'ועד המנהלת', קבינט המונה 7-11 חברים.
בית המחוקקים של מקאו הוא "האספה המחוקקת", המורכבת מ-23 חברים, 8 מהם נבחרים, 8 נוספים מהם ממונים כנציגי קבוצות וארגונים, ועוד 7 שממונים על ידי ראש המנהלת. המועצה המחוקקת אחראית על חקיקה כללית.
המערכת המשפטית של מקאו מבוססת בעיקר על החוק הפורטוגזי. למקאו יש מערכת שיפוט עצמאית, הכוללת בית משפט גבוה - "בית המשפט לערעורים סופיים" (Tribunal de Ultima Instancia). השופטים נבחרים על ידי ועדה מיוחדת, וממונים על ידי ראש המנהלת.
גאוגרפיה [עריכה]
הטריטוריה המיוחדת של מקאו מורכבת מחצי האי מקאו שבים סין הדרומי, ששטחו 7,850 דונם והוא מחובר לסין במצר יבשה, ומהאיים טייפה (5,800 דונם) וקולואן (7,800 דונם). אורך קו החוף הוא כ-40 ק"מ. מקאו מרוחקת 60 ק"מ מהונג קונג ו- 150 ק"מ מגואנגג'ואו בירת המחוז. חצי האי מוקף בנהר ג'וג'יאנג שהוא הנהר השלישי בגודלו בסין, ושפכו מגיע למזרחו של נהר סיג'יאנג.
האיים מחוברים ליבשת באמצעות גשרים, שנבנו במסגרת פרויקט ענק של ממשלת סין, שמטרתו להפוך את מקאו לאזור תיירות חוץ. כחלק מהפרויקט פועל במקום קזינו של חברה אמריקנית גדולה, ואתרי נופש רבים.
בעבר הייתה גם מקאו אי, אך היא חוברה עם השנים ליבשה. בחיבור היבשתי של מקאו וסין, באורך 340 מטר בלבד, מפרידה ביניהן חומת אבן עתיקה שנבנתה על ידי סין בשנת 1573, וגבול זה תקף עד היום.
שטחה של מקאו גדל בהתמדה עקב בנייה ועקב ייבוש חלקי ים נוספים והיא גדלה בשנים האחרונות מ-15 קמ"ר בשנת 1972 ל-21.3 קמ"ר בשנת 1994; רוב הגידול מתרחש באיים. כמעט כל שטחה של מקאו הוא שטח עירוני מיושב בצפיפות.
האקלים הוא סובטרופי חם ולח עם ממוצע טמפרטורה שנתי של 25 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה מגיעה ל-30 מעלות מיוני עד ספטמבר. כמות המשקעים הממוצעת גבוהה מאד, 2,030 מ"מ בשנה, ומקאו חשופה לסופות טרופיות שמקורם באוקיינוס השקט במהלך הקיץ.
כלכלה [עריכה]
|
|
להרחבה בנושא ראו: הימורים במקאו |
הכלכלה של מקאו מבוססת בעיקר על תיירות, אך גם על טקסטיל, הימורים למיניהם, וייצור זיקוקין די-נור. הניסיונות לגוון את כלכלת מקאו הביאו לשיפור בתעשייה הזעירה, כגון בייצור צעצועים, פרחים מלאכותיים, ומוצרים אלקטרוניים למיניהם. תעשיית טקסטיל היא מקור שלושת רבעי מרווחי הייצוא של מקאו, וההימורים מהווים יותר מ-40% מהתמ"ג.
יותר מ-8 מיליון תיירים ביקרו במקאו בשנת 2000. למרות המספר ההולך וגדל של תיירים מחוץ לסין, רוב התיירים שבאו למקאו הם אזרחים סיניים. לאחרונה החלו לפעול במקאו כנופיות אלימות, דבר שעלול לפגוע בתיירות למקאו.
במשך ארבע השנים האחרונות, שיעור הצמיחה של כלכלת מקאו הוא כ-10% בכל שנה.
דמוגרפיה [עריכה]
מקאו היא מדינת החסות בעלת הצפיפות הגדולה ביותר בעולם. אוכלוסיית מקאו מורכבת מ-95% סינים, בעיקר קנטונים, רובם מגואנגדונג הסמוכה. השאר פורטוגלים או ערבוב של סינים-פורטוגלים. יש מספר יפנים, הכוללים צאצאים של יפנים-קתולים. השפות הרשמיות הן פורטוגזית וקנטונזית, אך יש רבים המשתמשים במנדרינית. אנגלית מדוברת רק באזורים של התיירות.
ערים תאומות [עריכה]
גלריה [עריכה]
|
קישורים חיצוניים [עריכה]
הערות שוליים [עריכה]
- ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 במרץ 2013
- ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 במרץ 2013
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 במרץ 2013
| מחוזות הרפובליקה העממית של סין | ||
|---|---|---|
| מחוזות |
אָנְחְווֵי • גָאנְסוּ • גֶ'גְ'יַאנְג • גְוָאנְגְדונְג • גווֵיְג'וֹאוּ • גְ'יַאנְגְסוּ • גְ'יַאנְגְשִׂי • גִ'ילִין • הָאיְנָאן • חֶבּיי • חֶנָאן • חוּבּײ • חוּנָאן • חֵייְלוֹנְגְגְ'יָאנְג • יוּנָּאן • לְיָאונִינְג • סצ'ואן • פֿוּגְ'ייֵן • צִ'ינְגְהָאי • שָאַנשִׂי • שַאנְדונְג • שָאנְשׂי |
|
| מחוזות אוטונומיים |
גְוָאנְגְשִׂי • טיבט • מונגוליה הפנימית • נינְגְשְׂיָה • שׂינגְ'יָאנְג |
|
| מחוזות עירוניים | ||
| אזורים מנהליים מיוחדים |
הונג קונג • מקאו |
|
| ראו גם | ||
| קהילת המדינות הדוברות פורטוגזית | ||
|---|---|---|
| חברות |
אנגולה • ברזיל • כף ורדה • גינאה ביסאו • מוזמביק • פורטוגל • סאו טומה ופרינסיפה • מזרח טימור |
|
| משקיפות |
גינאה המשוונית • מקאו |
|
| האימפריה הפורטוגזית | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה |
אגוז (1506-1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458-1550) • ארזילה (1471-1550, 1577-1589) • אזמור (1513-1541) • סאוטה (1415-1640) • מזאגאן (1485-1550, 1506-1769) • אסואירה (1506-1525) • ספים (1488-1541) • אגאדיר (1505-1769) • טנג'יר (1471-1662) • ואדאן (1487-אמצע המאה ה-16) |
|
| אפריקה שמדרום לסהרה: |
אקרה (1557-1578) • אנגולה (1575-1975) • אנובון (1474-1778) • ארגן (1455-1633) • קבינדה (1883-1975) • כף ורדה (1642-1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482-1637) • ביוקו (1478-1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482-1642) • גינאה ביסאו (1879-1974) • מלינדה (1500-1630) • מומבסה (1593-1698, 1728-1729) • מוזמביק (1501-1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505-1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680-1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753-1975 • סוקוטרה (1506-1511) • זנזיבר (1503-1698) • זיגינשור (1645-1888) |
|
| מערב אסיה: |
בחריין (1521-1602) • הורמוז (1515-1622) • מאסקט (1515-1650) • בנדר אבאס (1506-1615) |
|
| תת היבשת ההודית: |
ציילון הפורטוגזית (1518-1658) • לקשאדוויפ (1498-1545) • האיים המלדיביים (1518-1521, 1558-1573) • וסאי-ויראר (1535-1739); מומבאי (1534-1661); קז'יקוד (1512-1525); קנאנור (1502-1663); צ'אול (1521-1740); צ'יטגונג (1528-1666); קוצ'י (1500-1663); קנור (1536-1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779-1954); דמאן (1559-1962); דיו (1535-1962); גואה וגואה העתיקה (1510-1962); הוגלי (1579-1632); נגפטינאם (1507-1657); פוליקאט (1518-1619); פאליפורם (1502-1661); סלסט (1534-1737); מצ'יליפטנאם (1598-1610); מנגלור (1568-1659); סוראט (1540-1612); טהואוטהוקודי (1548-1658); סן תומא דה מליאפור (1523-1662; 1687-1749) |
|
| מזרח אסיה: |
איי בנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה-16 עד המאה ה-19) • מקאו (1557-1999) • מקאסאר (1512-1665) • מלאקה (1511-1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576-1605, טרנאטה 1522-1575, טידורה 1578-1650) • נגסאקי (1571-1639) • טימור הפורטוגזית (1642-2002) |
|
| צפון אמריקה: |
ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501-1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) |
|
| מרכז ודרום אמריקה: |
ברזיל (1500-1822) • ברבדוס (1536-1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808-1822) • גיאנה הצרפתית (1809-1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680-1777) |
|
| מדיירה והאיים האזוריים |
שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. |
|