מקאו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק באזור מנהלי מיוחד בסין. אם התכוונתם לתוכי, ראו ארה.
|
||||||||||||||||||||||
מקאו (במנדרינית: 澳门 - "אַװ-מֶן"\Aòmén, בפורטוגזית Macau) היא חצי אי לחופה הדרומי של סין, מערבית להונג קונג, המוגדרת "אזור מנהלי מיוחד" (בדומה להונג קונג) תחת השלטון הסיני, מעין אוטונומיה בתוך הרפובליקה העממית של סין. מקאו נמצאת כ-70 ק"מ דרום-מערבית להונג קונג. במקאו תוחלת החיים הגבוהה בעולם, ועומדת על כ-84.36, נכון לשנת 2009.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
מאמצע המאה ה-19 ועד העברתה לריבונות סינית בשנת 1999, הייתה מקאו מושבה פורטוגזית. מקאו החלה להיות מיושבת בפורטוגזים בשנת 1557, והחל מ-1670 נחכר השטח מסין, על אף שלא הייתה העברת ריבונות רשמית. מקאו שיגשגה כנמל ועמדה בניסיונות של ההולנדים לכיבוש במאה ה-17.
לאחר חילופי השלטון בפורטוגל ב-1640 התקראה מקאו בתואר: "Cidade do (Santo) Nome de Deus de Macau, Não há outra mais Leal" [תרגום: "עיר שמו (הקדוש) של האל, אין נאמנה ממנה"]. עם היווסדה של הונג קונג כמושבת כתר בריטית, העדיפו הספנים את מימיו העמוקים של נמל ויקטוריה, ומקאו ירדה ממעמדה כמרכז סחר אזורי. ב-1849 הכריזה פורטוגל על קולוניית מקאו כעצמאית מסין, הכרזה שזכתה להכרה סינית ב-1887.
בשנת 1955 הכריז שלטונו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר (Salazar) על מקאו כפרובינציה של פורטוגל, יחד עם קולוניות פורטוגזיות אחרות. ב-1966 הוכרז משטר צבאי בעקבות הפרות סדר על רקע חיכוכים בין תושבי מקאו הסינים לשלטונות הפורטוגזים. בהמשך עברו התושבים הסינים לפעולות מחאה לא-אלימות לדרישת זכויותיהם, ובשנת 1967 נענו דרישותיהם. בזאת החל עידן של הגמוניה תרבותית סינית, ושליטה דה-פקטו של סין במקום.
לאחר מהפכת הציפורנים הדמוקרטית בפורטוגל בשנת 1974, החליט השלטון הדמוקרטי החדש לוותר על כל הטריטוריות שהחזיקה פורטוגל מעבר לים, אך לסין לא היה כל עניין לקבל לידיה את הריבונות על מקאו. בשנת 1976 הכריזה ממשלת פורטוגל על מקאו כעל "טריטוריה מיוחדת", והעניקה לה מידה רבה של עצמאות כלכלית ומנהלית. כמו כן הסכימו פורטוגל וסין לראות במקאו "טריטוריה סינית תחת מנהל פורטוגזי". בעקבות ההסכם בין הבריטים והסינים לגבי מעמדה של הונג קונג, הגיעו הפורטוגזים בשנת 1987 להבנה דומה עם הסינים לגבי מעמדה של מקאו כ"אזור אדמיניסטרטיבי מיוחד", הסדר שנכנס לתוקפו ב-20 בדצמבר 1999. בשנת 2005 הוכרז המרכז ההיסטורי של מקאו כאתר מורשת עולמית.
[עריכה] פוליטיקה
בראש האזור המנהלי המיוחד של מקאו "ראש המנהלת" (Chief Executive), אשר ממונה על ידי הממשלה המרכזית של סין, לאחר שנבחר בידי ועדה. ראש המנהלת ממונה על 'ועד המנהלת', קבינט המונה 7-11 חברים.
בית המחוקקים של מקאו הוא "האספה המחוקקת", המורכבת מ-23 חברים, 8 מהם נבחרים, 8 נוספים מהם ממונים כנציגי קבוצות וארגונים, ועוד 7 שממונים על ידי ראש המנהלת. המועצה המחוקקת אחראית על חקיקה כללית.
המערכת המשפטית של מקאו מבוססת בעיקר על החוק הפורטוגזי. למקאו יש מערכת שיפוט עצמאית, הכוללת בית משפט גבוה - "בית המשפט לערעורים סופיים" (Court of Final Appeal, ובקיצור - CFA). השופטים נבחרים על ידי ועדה מיוחדת, וממונים על ידי ראש המנהלת.
[עריכה] גאוגרפיה
| המרכז ההיסטורי של מקאו | |
|---|---|
| הריסות כנסיית סאו פאולו במקאו | |
| מדינה | |
| הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2005, לפי קריטריונים 2, 3, 4, 6 | |
הטריטוריה המיוחדת של מקאו מורכבת מחצי האי מקאו שבים סין הדרומי, ששטחו 7,850 דונם והוא מחובר לסין בלשון ים, ומהאיים טייפה (5,800 דונם) וקולואון (7,800 דונם). אורך קו החוף הוא כ-40 ק"מ. מקאו מרוחקת 60 ק"מ מהונג קונג ו- 150 ק"מ מגואנגג'ואו בירת המחוז. חצי האי מוקף בנהר ג'וג'יאנג שהוא הנהר השלישי בגודלו בסין, ושפכו מגיע למזרחו של נהר סיג'יאנג.
האיים מחוברים ליבשת באמצעות גשרים, שנבנו במסגרת פרויקט ענק של ממשלת סין, שמטרתו להפוך את מקאו לאזור תיירות חוץ. כחלק מהפרויקט פועל במקום קזינו של חברה אמריקנית גדולה, ואתרי נופש רבים.
בעבר הייתה גם מקאו אי, אך היא חוברה עם השנים ליבשה. בחיבור היבשתי של מקאו וסין, באורך 340 מטר בלבד, מפרידה ביניהן חומת אבן עתיקה שנבנתה על ידי סין בשנת 1573, וגבול זה תקף עד היום.
שטחה של מקאו גדל בהתמדה עקב בנייה ועקב ייבוש חלקי ים נוספים והיא גדלה בשנים האחרונות מ-15 קמ"ר בשנת 1972 ל-21.3 קמ"ר בשנת 1994; רוב הגידול מתרחש באיים. כמעט כל שטחה של מקאו הוא שטח עירוני מיושב בצפיפות.
האקלים הוא סובטרופי חם ולח עם ממוצע טמפרטורה שנתי של 25 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה מגיעה ל-30 מעלות מיוני עד ספטמבר. כמות המשקעים הממוצעת גבוהה מאד, 2,030 מ"מ בשנה, ומקאו חשופה לסופות טרופיות שמקורם באוקיינוס השקט במהלך הקיץ.
[עריכה] כלכלה
הכלכלה של מקאו מבוססת בעיקר על תיירות, אך גם על טקסטיל, הימורים למיניהם, וייצור זיקוקין די-נור. הניסיונות לשפר ולגוון את כלכלת מקאו שיפר את התעשייה הזעירה, כגון בייצור צעצועים, פרחים מלאכותיים, ומוצרים אלקטרוניים למיניהם. ייצוא מוצרים מענף ההלבשה מקאו מהווה רבע מהרווחים של מקאו בייצוא מוצרים למקומות שונים, וההימורים מהווים יותר מ-40% מהתמ"ג (ערך כל הסחורות והשירותים אשר יוצרו בתחומי מדינה מסוימת במשך שנה אחת).
יותר מ-8 מיליון תיירים ביקרו במקאו בשנת 2000. למרות המספר ההולך וגדל של תיירים מחוץ לסין, רוב התיירים שבאו למקאו הם אזרחים סיניים. לאחרונה התחילו לפעול במקאו כנופיות אלימות, דבר שעלול לפגוע בתיירות למקאו, משום שכנופיות אלו גורמות לפחד בקרב ציבור התיירים.
במשך ארבע השנים האחרונות, שיעור הצמיחה של כלכלת מקאו הוא כ-10% בכל שנה.
[עריכה] דמוגרפיה
מקאו היא מדינת החסות בעלת הצפיפות הגדולה ביותר בעולם. אוכלוסיית מקאו מורכבת מ-95% סינים, בעיקר קנטונים, רובם מגואנגדונג הסמוכה. השארית מאוכלסת מפורטוגלים או ערבוב של סינים-פורטוגלים. יש מספר יפנים, הכוללים צאצאים של יפנים-קתולים. השפה הרשמית היא פורטוגזית, אך יש הרבה שמשתמשים בקנטונזית ובמנדרינית. אנגלית מדוברת רק באזורים של התיירות.
[עריכה] ערים תאומות
[עריכה] הערות שוליים
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] גלריה
|
|
| מחוזות הרפובליקה העממית של סין | ||
|---|---|---|
| מחוזות | אָנְחְווֵי • גָאנְסוּ • גֶ'גְ'יַאנְג • גְוָאנְגְדונְג • גווֵיְג'וֹאוּ • גְ'יַאנְגְסוּ • גְ'יַאנְגְשִׂי • גִ'ילִין • הָאיְנָאן • חֶבּיי • חֶנָאן • חוּבּײ • חוּנָאן • חֵייְלוֹנְגְגְ'יָאנְג • יוּנָּאן • לְיָאונִינְג • סצ'ואן • פֿוּגְ'ייֵן • צִ'ינְגְהָאי • שָאַנשִׂי • שַאנְדונְג • שָאנְשׂי | |
| מחוזות אוטונומיים | גְוָאנְגְשִׂי • טיבט • מונגוליה התיכונה • נינְגְשְׂיָה • שׂינגְ'יָאנְג | |
| מחוזות עירוניים | בּייְגִ'ינְג • צ'וּנְגְצִ'ינְג • שאנגחאי • טייֵנְגִ'ין | |
| אזורים מנהליים מיוחדים | הונג קונג • מקאו | |
| ראו גם | הסטטוס הפוליטי של טאיוואן | |
| קהילת המדינות הדוברות פורטוגזית | ||
|---|---|---|
| חברות | אנגולה • ברזיל • כף ורדה • גינאה ביסאו • מוזמביק • פורטוגל • סאו טומה ופרינסיפה • מזרח טימור | |
| משקיפות | גינאה המשוונית • מקאו | |
| האימפריה הפורטוגזית | ||
|---|---|---|
| צפון אפריקה | אגוז (1506-1525) • אל קאסר אס-סגיר (1458-1550) • ארזילה (1471-1550, 1577-1589) • אזמור (1513-1541) • סאוטה (1415-1640) • מזאגאן (1485-1550, 1506-1769) • אסואירה (1506-1525) • ספים (1488-1541) • אגאדיר (1505-1769) • טנג'יר (1471-1662) • ואדאן (1487-אמצע המאה ה-16) | |
| אפריקה שמדרום לסהרה: | אקרה (1557-1578) • אנגולה (1575-1975) • אנובון (1474-1778) • ארגן (1455-1633) • קבינדה (1883-1975) • כף ורדה (1642-1975) • סאו ז'ורז'ה דה מינה (1482-1637) • ביוקו (1478-1778) • חוף הזהב הפורטוגזי (1482-1642) • גינאה ביסאו (1879-1974) • מלינדה (1500-1630) • מומבסה (1593-1698, 1728-1729) • מוזמביק (1501-1975) • קילווה קיסיוואני וסונגו מנארה (1505-1512) • טירת סאו זואו בפטיסטה דה אז'ודה (1680-1961) • סאו טומה ופרינסיפה 1753-1975 • סוקוטרה (1506-1511) • זנזיבר (1503-1698) • זיגינשור (1645-1888) | |
| מערב אסיה: | בחריין (1521-1602) • הורמוז (1515-1622) • מאסקט (1515-1650) • בנדר אבאס (1506-1615) | |
| תת היבשת ההודית: | ציילון הפורטוגזית (1518-1658) • לקשאדוויפ (1498-1545) • האיים המלדיביים (1518-1521, 1558-1573) • וסאי-ויראר (1535-1739); מומבאי (1534-1661); קז'יקוד (1512-1525); קנאנור (1502-1663); צ'אול (1521-1740); צ'יטגונג (1528-1666); קוצ'י (1500-1663); קנור (1536-1662); דאדרה ונאגר הבלי (1779-1954); דמאן (1559-1962); דיו (1535-1962); גואה וגואה העתיקה (1510-1962); הוגלי (1579-1632); נגפטינאם (1507-1657); פוליקאט (1518-1619); קולאם (1502-1661); סלסט (1534-1737); מצ'יליפטנאם (1598-1610); מנגלור (1568-1659); סוראט (1540-1612); טהואוטהוקודי (1548-1658); סן תומא דה מליאפור (1523-1662; 1687-1749) | |
| מזרח אסיה: | איי באנדה (המאה ה-16 עד המאה ה-18) • פלורס (המאה ה-16 עד המאה ה-19) • מקאו (1557-1999) • מקסאר (1512-1665) • מלאקה (1511-1641) • איי מאלוקו (אמבון 1576-1605, טרנאטה 1522-1575, טידורה 1578-1650) • נגסאקי (1571-1639) • טימור הפורטוגזית (1642-2002) | |
| צפון אמריקה: | ניופאונדלנד (1501–1570?) • לברדור (1501-1570?) נובה סקוטיה (1519–1570?) | |
| מרכז ודרום אמריקה: | ברזיל (1500-1822) • ברבדוס (1536-1620) • הפרובינציה הציספלאטינית (1808-1822) • גיאנה הצרפתית (1809-1817) • קולוניה דל סקרמנטו (1680-1777) | |
| מדיירה והאיים האזוריים | שתי קבוצות איים אלה היוו חלק מהאימפריה הפורטוגזית החל במאה ה-15, וב-1976 היו למחוזות אוטונומיים. | |