אגודת האספרנטו העולמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגודת האספרנטו העולמית
Universala Esperanto-Asocio
Universala Esperanto-Asocio.png
Centra Oficejo de UEA.jpg
שפה רשמית אספרנטו
מדינה הולנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה הארגון רוטרדם, הולנד
מייסדים הקטור הודלר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברים כ-13 אלף איש
יושב ראש Duncan Charters עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 28 באפריל 1908 עריכת הנתון בוויקינתונים
uea.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אגודת האספרנטו העולמיתאספרנטו: Universala Esperanto-Asocio, ידועה גם בשם הקיצור UEA) היא הארגון הבינלאומי הגדול ביותר של דוברי אספרנטו, המאגד ארגונים ואנשים פרטיים מכ־120 מדינות. האגודה הוקמה על ידי העיתונאי השווייצרי הקטור הודלר (אנ') בשנת 1908. הבניין הראשי של האגודה שוכן ברוטרדם שבהולנד, ויש לה משרדים בלוקוסה (אנ') (בירת מחוז מונו (אנ') בבנין) ובבניין האומות המאוחדות בניו יורק.

נכון לשנת 2019 חברים באגודה 12,816 חברים, מתוכם 4,162 בחברות אינדיבידואלית והיתר חברים באגודות לאומיות המסונפות לה.[1]

מטרות האגודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 נקבעו בחוקת האגודה ארבע מטרות:

  • להפיץ את השימוש בלשון הבינלאומית אספרנטו;
  • לפעול לפתרון הבעיה הלשונית ביחסים בינלאומיים, ולהקל את התקשורת הבינלאומית;
  • להקל את הקשרים הרוחניים והחומריים מכל הסוגים בין בני־אדם למרות הבדלים של לאום, גזע, מין, דת, עמדה פוליטית או לשון;
  • לפתח בין חבריה תחושת סולידריות איתנה, ולהטמיע בהם הבנה והערכה לעמים אחרים.

קשרים עם ארגונים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירוק - מדינות שבהן אגודות אספרנטו לאומיות שהן חלק מה-UEA

האגודה העולמית לאספרנטו מייצגת את תנועת האספרנטו בפני ארגונים רב־לאומיים ומקיימת עמם קשר הדוק. בין הארגונים:

כמו כן היא מאגדת ארגוני אספרנטו רבים:

  • TEJO ‏ (Tutmonda Esperantista Junulara Organizo) – הארגון הכלל-עולמי של צעירים אספרנטיסטים הוא אגף הצעירים של האגודה מאז 1956. המנהלה וניהול החשבונות של שני הארגונים אוחדו בשנת 1971.
  • 95 ארגונים לאומיים של דוברי אספרנטו מסונפים ל-UEA, בהם "האגודה לאספרנטו בישראל" מאז 1961.
  • עשרות ארגונים מקצועיים, תחביביים ורעיוניים פועלים עם האגודה, מתוכם 8 חברים בה, ול-38 מתוכם יש חוזה עמה (ארגון יכול להתקבל כחבר באגודה רק אם הוא עומד בקריטריונים מחמירים כמו נייטרליות פוליטית ודתית, פעילות בינלאומית וכדומה).

שירותים ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שירותים עיקריים למען אספרנטו ואספרנטיסטים:
    • הפקת ה־UK ‏(Universala Kongreso) – הכינוס השנתי של דוברי אספרנטו בעולם – באמצעות הארגון הלאומי בעיר המארחת (תל אביב אירחה את הכינוס בשנת 2000);
    • "שירות הספרים" (Libro-Servo), המוכר באמצעות הדואר לארגונים וליחידים ספרים, תקליטורים וכל חומר אחר שנכתב או קשור לשפה;
    • קורסים ומבחנים (בשיתוף עם ILEI – הארגון הבינלאומי למורים לאספרנטו);
    • מחקר, פרסום מידע ושתדלנות בנושא הבעיה הלשונית.
  • שירותים עיקריים לחברי האגודה:
    • "רשת הנציגים" – רשת של אספרנטיסטים פעילים בערים רבות בעולם, המגישים עזרה בתחומי מידע עירוני, תיירות וכן בתחומים מקצועיים ותחביביים;
    • הוצאה לאור של מגזין אספרנטו של ביטאונים אחרים, וכן ספרים נבחרים באספרנטו;
    • ניהול חשבונות המאפשרים תשלום לארגונים ולאנשים פרטיים החברים באגודה.

מבנה ובעלי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוס המועצה הנבחרת בקונגרס האספרנטו בשנת 2008

הסמכות העליונה של האגודה היא המועצה הנבחרת אחת לשלוש שנים. המועצה מתכנסת פעם בשנה, בכנס העולמי, למשך 9 עד 12 שעות. מתוך כ־80 חברי המועצה, כ־60 נבחרים על ידי הארגונים הארציים או המקצועיים המסונפים. המועצה בוחרת מתוכה את הנהלת האגודה, בדרך כלל 7 חברים, ובראשה יושב-ראש האגודה. בשנת 2007 נבחר ההודי ד"ר פרובל דסגופטה (D-ro Probal Dasgupta) ליו"ר האגודה. בשנים האחרונות מכהן בהנהלת האגודה (בתחום הפעילות המקצועית והמדעית) הישראלי עמרי ונדל, פרופסור לאסטרופיזיקה באוניברסיטה העברית. בנוסף ישנם 20 רכזי תחומים. בעלי התפקידים הנ"ל אינם מקבלים שכר. חברי המועצה פטורים מתשלום דמי חבר לאגודה. חברי הנהלה ורכזי תחומים זכאים להחזרי נסיעות והוצאות תקשורת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1888-1914, רקע והקמת ה-UEA[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקטור הודלר, מייסד הארגון, 1920
קריקטורה של הודלר ואגודת האספרנטו הבינלאומית משנת 1912

אגודות האספרנטו הראשוניות התארגנו על בסיס מקומי, ומקובל להתייחס לאגודה שהוקמה בנירנברג שבגרמניה ב-1888 כראשונה. החל מ-1898 החלו לקום גם אגודות אספרנטו לאומיות במספר מדינות, שהראשונה בהן הייתה צרפת, ולאחריה ב-1903 האגודה השוויצרית, ב-1904 האגודה הבריטית וב-1905 האגודות הגרמנית והשוודית.

מייסד השפה זמנהוף קיווה להקמתה של אגודה עולמית, אולם קונגרס האספרנטו העולמי הראשון ב-1905 נסתיים רק בהצהרה כללית על יסודות התנועה והשפה ומחוייבותה לרעיון הנייטרליות - אך לא בהצהרה על הקמת ארגון עולמי. בהמשך לצוות המארגנים של הקונגרס הראשון, התהווה צוות נוסף לארגון הקונגרס השני בשנה לאחר מכן, ובאופן תהליכי נוצרה 'וועדת קונגרס קבועה' (Konstanta Kongresa Komitato) שכללה שני חברים מצוות הקונגרס הקודם, שני חברים מצוות הקונגרס הנוכחי, ושני חברים מהצוות המתהווה לארגון הקונגרס הבא.

בין האספרנטיסטים החלו התגבשו הסכמות שישנם מספר מטרות בינלאומיות משותפות המוטלות על התנועה המתגבשת - תיעוד בינלאומי של פעולותיה, ותעמולה בקרב מדינות שטרם קמה בהן תנועת אספרנטו עצמאית, עבודת לובינג בארגונים הבינלאומיים וארגון הקונגרסים משנה לשנה. עם זאת, האספרנטיסטים התקשו להסכים כיצד צריך להיראות הארגון הבינלאומי המשותף שייטול אחריות על מטלות אלו, כיצד עליו לאסוף כסף, וכיצד עליו להחליט מה לעשות עם הכסף שיאסף.

ב-1906 הקים הגנרל הצרפתי היפוליט סברט (Hyppolyte Sebert) את המשרד המרכזי האספרנטי שלו בפריס (Esperantista Centra Oficejo). המשרד אסף מידע על פעולות התנועה ברחבי העולם ופרסם את המגזין ה'רישמי'. על אף התואר רישמי - המשרד והמגזין היו יוזמה פרטית לגמרי של סברט, אך הוא פעל בניסיון לזכות בתמיכתן של אגודות האספרנטו הלאומיות השונות.

שנה לאחר מכן, בקונגרס העולמי בז'נבה, הקים זמנהוף את הוועדה הלשונית (Lingva komitato) שהורכבה מדוברים בקיעים ופעילים ממספר מדינות, ושמטרתה הייתה להנחות את התפתחות השפה - מוסד שבהמשך שינה שמו לאקדמיה לאספרנטו. חברי הוועדה ולאחר מכן האקדמיה, נבחרו ועודם נבחרים עד היום, אחת לתקופה, על ידי עמיתיהם.

ב-28 באפריל 1908 הקימה קבוצת אספרנטיסטים בהנהגתו של הקטור הודלר, אספרנטיסט צעיר משוויץ ובנו של הצייר פרדיננד הודלר, את אגודת האספרטנו העולמית - UEA. האגודה, שהוקמה בז'נבה, התבססה בראשיתה על חברות ישירה ולא על חברות דרך האגודות הלאומיות. לשיטתם תנועת האספרנטו צריכה הייתה להתבסס על ארגון עולמי מאוחד, אינטרנציונלי וריכוזי באופיו - שפעיליו צריכים להקים את הארגונים ברמה המדינתית והמקומית על בסיס ההכוונה של הארגון העולמי, ולא להיפך.

האגודות הלאומיות והמקומיות, ראו באגודה הבינלאומית החדשה איום, וחששו להתפצלות התנועה בין אוהדי הארגון החדש לבין חברי האגודות המקומיות הוותיקות. כמו כן, היות ומרבית מורי האספרנטו ושיעורי האספרנטו פעלו במסגרת האגודות המקומיות, הן לא אהבו את הרעיון שתלמידיהם שהוכשרו על ידם - יפנו להם עורף ויעדיפו את הארגון הבינלאומי החדש. לפיכך ניסו האגודותעצמן להקים ארגון פדרטיבי בינלאומי משותף שיעמוד כנגד ה-UEA. הניסיונות הראשונים לכך היו בקונגרסים בשנת 1911 ובשנת 1912 אליהם נשלחו 'נציגים מורשים' רישמיים מטעם האגודות הלאומיות והמקומיות. בהמשך בשנת 1913 הוקם 'האיחוד הבינלאומי של הקהילות האספרנטיסטיות' (IUES - Internacia Unuiĝo de Esperantistaj Societoj), אולם מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת 1914 קטעה ניסיונות אלו והאטה את התפתחות התנועה האספרנטיסטית העולמית בכללה.

UEA בשנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברות ב-UEA כאמור התבססה על חברות אישית בלבד. עם זאת, החברים ביישוב מסויים כגון עיר או עיירה, אמורים היו לקיים כינוס מקומי במטרה לבחור נציג (delegito) שתפקידו יהיה לבצע את איסוף דמי החבר, לשלוח אותם למטה בז'נבה ולייצג את חבריו ברמה הבינלאומית. בין הנציגים (delegitoj) התקיימו משאלי עם, והם בחרו את וועידת הארגון (Komitato) שהיוותה את המוסד המנהל של האגודה.

הוועידה כללה 8 חברים בתחילה והחל משנת 1910 עשרה חברים, ובהם נשיא, סגן ומזכיר. בין השנים 1908-1920 כיהן הודלר עצמו כמזכיר הארגון, ותפקידו היה בין היתר למנות נציגים בעיירות בהן היו פחות מ-20 חברים בארגון. בפועל, כ-94% מהנציגים מונו על ידי הוועידה, והיות והם היוו את הגוף הבוחר של הוועידה עצמה, בשנותיו הראשונות של הארגון התנהלותו הדמוקרטית הייתה חסרה. עם זאת, החל משנת 1920 הורחבה הוועידה כך שתשמש מעין 'פרלמנט' ומתוכה נבחר ועד מנהל מצומצם (Estraro). עם זאת, הודלר נשאר הבעלים והמוציא לאור של המגזין הבינלאומי 'אספרנטו' שיצא אחת לשבועיים.

כבר מתחילתו, הפיק ה- UEA את שנתון (Jarlibro), ובו פרטים וכתובות של נציגי הארגון בערים ובעיירות השונות - שיכלו לסייע לכל אספרנטיסט המטייל או נוסע מסביב לעולם.

באותם שנים ראשונות החלו לקום גם מספר ארגוני מומחים בתחומים שונים, כמו למשל האגודה האספרנטית העולמית לרפואה שהוקמה ב-1908. הודלר קיווה להפוך את ה-UEA לבית עבור ארגונים אלו - כך שבמקום שיקימו ארגונים נפרדים יפעלו כתאים (fakoj) במסגרת הארגון. הוא ניסה ליצור גם שותפויות נוספות כגון עם בתי מלון שיסכימו לתת לחברי הארגון הנחות תמורת פרסום בשנתון הארגון.

על אף שהודלר ביקש לעצב את הארגון כך שיוכל להכיל עשרות או מאות אלפי חברים, בפועל מספר חברי הארגון לא עבר מעולם את עשרת אלפים.

לאחר מלחמת העולם, 1920-1933[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגשת של מנהיגות תנועת האספרנטו העולמית בלוצרן שבשוייץ ב-1926

ב-1920 התכנס הקונגרס העולמי הראשון לאחר מלחמת העולם הראשונה בהאג, ובו החלו הדיונים במטרה לאחד את תנועת האספרנטו סביב ארגון בין לאומי כולל. הדיונים בין אנשי ה-UEA לבין נציגי האגודות הלאומיות הבשילו ל'הסכמות הלסנקי' שנתקבלו בקונגרס בבירת פינלנד ב-1922. על פי ההסכמות, הוקם גוף משותף ל-UEA ולאיחוד הקהילות האספרנטיסטיות IUES בשם 'הועידה הבינלאומית המרכזית של תנועת האספרנטו' (ICK - Internacia Centra Komitato de la Esperanto-Movado). הן ה-UEA והן ה-ICK היו אחראיים להפריש מדמי החבר שגבו מחבריהן חלק לקופה המשותפת של ה-ICK - שייצג את התנועה בשלמותה. בראשות הארגון המשותף נקבעה וועדה בת שישה חברים.

מבנה זה החזיק רק שנים ספורות שכן בפועל כל נושא נדון שלוש פעמים - בהנהגת כל אחד מהארגונים ולאחר מכן פעם נוספת בארגון המשותף. ב-1929 נעשה לראשונה כינוס משותף של שלושת הגופים תחת הכותרת 'ההנהלה הכללית' (Ĝenerala Estraro) ובו הועלו מספר הצעות לרפורמות במבנה התנועה. משבר גדול ארע ב-1932 לא שילם ה-UEA את חלקו לתקציב המשותף, וכך גם חלק מהאגודות הלאומיות בהן האגודות של בריטניה, צרפת וגרמניה - שהחליטו להקים ארגון גג נפרד בשם 'הפדרציה העולמית של האספרנטו 'Universala Federacio Esperantista'. עם זאת הארגון החדש לא האריך ימים שכן בראשית שנת 1933 הסכימו ה-UEA והאגודות הלאומיות על רפורמה שסללה את הדרך להמשך שיתוף הפעולה ביניהן.

ה-UEA החדש והפיצול של שנת 1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזין העולמי של ארגון ה-IEL בתקופת הפיצול

קונגרס קלן ב-1933 הסכים שה-UEA עצמו יהפוך לארגון המטריה הכללי המרכזי של כל תנועת האספרנטו העולמית. לפיכך החל מ-1934 נשתנו כללי הארגון והוא הפך מארגון המבוסס לגמרי על חברות ישירה לארגון המהווה ארגון גג עבור אגודות האספרנטו הלאומיות, המאפשר במקביל גם חברות ישירה. וועידת הארגון, המוסד העליון שלו, הורכבה מצירי האגודות הלאומיות בהתאם לגודלן היחסי, לצד צירים שנבחרו על ידי הנציגים של חברי הארגון העצמאיים, וקבוצת צירים נוספת, שנבחרה במשותף על ידי צירי האגודות וצירי חברי הארגון העצמאיים - מה שפתח את האפשרות להכנסת 'מומחים' בתחומים שונים לוועידה.

כיוון שנציגי האגודות היוו את רוב הוועידה היא הפכה בפועל לפדרציה, אך עם זאת הוסכם שכל בעלי התפקידים בארגון - יהיו מקרב החברים הישירים בו. כמו כן, שירותים מרכזיים של הארגון כמו השנתון - נשמרו רק לחברים הישירים בו. כך החליף למעשה ה-UEA את ה-ICK בתור ארגון הגג של התנועה האספרנטיסית העולמית ומאז אותה שנה הוא האמון על ארגון קונגרס האספרנטו העולמי.

על אף שנראה היה שהשינוי באופי הארגון יעבור בצורה נוחה, בקונגרס 1934 בשטוקהולם חלק מבעלי התפקידים הוותיקים של הארגון לא נבחרו מחדש, ובעקבות זאת הנשיא אדוארד שטטלר (Eduard Stettler) ובעלי תפקיד אחרים התפטרו. הנשיא החדש לואיס בסטיין (Louis Bastien) התמודד עם מצב מורכב, ועם משבר כלכלי חמור והחליט בראשית שנת 1936 להעביר את משרדי הארגון מז'נבה ללונדון, שם בשל שיקולי מטבע אפשרויות הקיום של הארגון היו זולות יותר מאשר בשוויץ. אך קמפיין שיזם שטטלר הפך את ההחלטה להעברת מטה הארגון לבילתי אפשרית. לאחר דיונים וויכוחים שנמשכו מספר חודשים הודיע בסטיאן יחד עם חברי ההנהלה על עזיבתם, והקימו בספטמבר 1936 אגודה חדשה בשם ליגת האספרנטו הבינלאומית (IEL - Internacia Esperanto-Ligo), כשכמעט כל הארגונים הלאומיים והחברים האישיים עקבו אחריהם ועזבו את ה-UEA. המנהיגות הישנה של הארגון השתלטה עליו מחדש, אך נותרה כמעט לבדה.

לאחר מלחמת העולם השניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך תקופת מלחמת העולם השניה הובלה תנועת האספרנטו העולמית על ידי ה-IEL שמשרדיה ישבו בהרונסגייט, מקום קטן בפרברי לונדון. עם זאת לאחר מלחמת העולם השניה, שכנע הנס ג'קוב (Hans Jakob), מה-UEA שבז'נבה את ראשי ה-IEL להתאחד חזרה בשנת 1947, כשהוא משקר שסטטלר העשיר הוריש לארגון הון גדול.

איבו לפננה (Ivo Lapenna), פרופסור לונדוני למשפטים, במקור מקרואטיה, שינה את מבנה הארגון באופן דרמטי בשנות ה-50. משרדי הארגון הועברו מהרונסגייט לרוטרדם שבהולנד. עד אז, מלבד המזכ"ל עבדו בארגון עוד עובד אחד או שניים בלבד, בעשורים שלאחר המלחמה גדל משמעותית צוות הארגון השכיר וגדל עד למעלה מעשרה. בין היתר עורך מגזין אספרנטו הפך למשרה בשכר, וכן מנהל הקונגרס, אחראי על חנות הספרים וספרן.

לפננה ביקש להקנות לארגון יוקרה והיה נכון להשקיע בכך משאבים. הוא הוביל קמפיין במטרה לדחוף את אונסק"ו לתמוך בתנועת האספרנטו, ואף זכה להישג כשהביע את תמיכתה הרעיונית בתנועה בווgידת מונטווידאו באורוגוואוי ב-1954. לאחר שכיהן בהנהלת ה-UEA במשך כשלושים שנה, עזב לפננה את הארגון ב-1974 והקים ארגון אחר בשם 'תנועת האספרנטו הנייטרלית' (Neŭtrala Esperanto-Movado).

במהלך ימי המלחמה הקרה התמודד ה-UEA עם קשיים רבים. בעולם המערבי מרבית החברים היו חברים באמצעות האגודות הלאומיות והמקומיות, ואילו במדינות הקומוניסטיות החברות הייתה ברובה חברות אישית. המתיחות באה לידי ביטוי גם בתוך המדינות המערביות עצמן, כשבתחילת שנות ה-50 האשים האספרנטיסט האמריקני ג'ורג' אלן קונור חברים שפרשו מהארגון הלאומי והצטרפו ל-UEA כיחידים כ'קומוניסטים'. הארגון הלאומי שלו והוא עצמו נזרקו בסופו של דבר מן ה-UEA. תנועת האספרנטו בברית המועצות עצמה מנגד, נרדפה גם כן. המתיחות הזו נסתיימה עם קריסת ברית המועצות והתפרקות הגוש הסובייטי בתחילת שנות ה-90.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ LA MEMBRARO DE UEA EN 2019, מגזין Esperanto, עמ' 95, אפריל 2020