עזרא ציון מלמד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עזרא ציון מלמד
1903 –‏ 1994
Melamed.JPG
תרומות עיקריות
הוצאת כתבי פרופסור יעקב נחום אפשטיין, חיבור מילונים לעברית
נתונים נוספים
ענף מדעי בלשנות, חקר המקרא, חקר התלמוד, פילוסופיה
נולד 1903
נפטר 1994 (בגיל 91 בערך)
ארצות מגורים פרס, ישראל
פרסים והנצחה

חתן פרס ישראל ל"פרשנות המקורות וספרות תורנית".

הרב פרופ' עזרא ציון מלמד-כהן (1903 - 9 במרץ 1994) היה פילולוג וחוקר מקרא ותלמוד, ספרדי ירושלמי. חתן פרס ישראל ל"פרשנות המקורות וספרות תורנית" (לשנת תשמ"ז 1987), ופרס הרב קוק (לשנת תשל"ג 1973). נחשב לאחד ממעצבי האסכולה האקדמית ירושלמית למחקר היהדות‏[1], וכן לתלמידו המובהק של פרופ' ר' יעקב נחום הלוי אפשטיין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשיראז, איראן ועלה לארץ ישראל עם אמו בשנת ה'תרס"ד (1904). זאת, כשנה לאחר עליית אביו, הרב רחמים מלמד כהן, רב עדת יהודי פרס בירושלים.

בוגר כמה מסגרות ירושלמיות ללימוד תורה, ביניהן בית המדרש "דורש ציון", ישיבת "אפיריון" וישיבת "ציון".

בשנת ה'תרפ"ו (1926), נישא לשושנה רוטמן, ביתו של חסיד חב"ד מנחם-מנדל רוטמן, הידוע כמתיישב הראשון של קבוצת "בית וגן" (לימים העיר בת-ים). הנישואין הבין-עדתיים, אשר נחשבו לתקדימיים בתקופה זו, נערכו בידי הראי"ה קוק, אשר כיהן כרב הראשי לארץ ישראל.

מראשוני התלמידים במכון למדעי היהדות - שקדם לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, בה קיבל בשנת 1933 תואר מוסמך למדעי הרוח (מקרא, תלמוד, ידיעת ארץ ישראל, שפה וספרות יוונית והיסטוריה של יוון ורומא).

בעל תואר ד"ר לפילוסופיה על מחקרו "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הבבלי" (ה'תש"א 1941).

לימד בבית הספר העממי "דורש ציון", ב"סמינר למורות של המזרחי" (כיום "מכללת אפרתה") וב"בית המדרש למורים העברי" (כיום המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין).

נהיה המזרחי הראשון שמונה לדרגת פרופסור במדינת ישראל, עם מינויו לפרופ' חבר בחוג למקרא של האוניברסיטה העברית בשנת 1964.

לאחר יציאתו לגמלאות בשנת 1972, לימד בנוסף גם בחוגים לתלמוד שבאוניברסיטת תל אביב ושבאוניברסיטת בר-אילן.

נפטר ביום כ"ו באדר ה'תשנ"ד, 1994.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו מקיפים תחומים רבים במדעי היהדות: חקר המקרא, התלמוד, ארץ ישראל והספרות היוונית-יהודית.

בין קרוב למאה ספריו ומאמריו, בולטים ספריו רחבי ההיקף אודות "מפרשי המקרא דרכיהם ושיטותיהם"; "פרקי מבוא לספרות התלמוד"; תרגומיו לעברית ספרים מיוונית עתיקה ומפרסית; מילונים שכתב: ארמי - עברי, לתרגומי המקרא ולתלמוד הבבלי, אספרנטו - עברי (תרפ"ח, 1927, "בצרוף מבנה השפה ודקדוקיה").

רבים ממחקריו מרוכזים בשני הספרים: "מחקרים במקרא" ו"עיונים בספרות התלמוד". על תרגומו לעברית של מסכת בבא קמא זכה בפרס טשרניחובסקי (1954). בעד ספרו "מדרשי הלכה של התנאים בתלמוד הבבלי" זכה בפרס ע"ש דוד ילין (1944).

במהלך חייו הוציא לאור שלושה עשר ספרים של חוקרים אחרים. בתוך כך, ערך והוציא לאור רבים מכתבי רבו - פרופ' ר' יעקב נחום הלוי אפשטיין, וכן, ספרי מחקר של חבריו: החוקר גדליה אלון והפרופ' בנימין דה-פריס. בנוסף, הוציא לאור כתבי-יד עתיקים משפות שונות.

לאחר פטירתו, ממשיכים בניו להוציא לאור ספרים נוספים מכתבי ידו.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1932 נבחר לוועד הקהילה של ירושלים מטעם רשימה של יהודי המזרח‏[2], ולאחר מכן אף נבחר מטעמה לחבר המועצה הדתית של ירושלים‏[3].

לאחר פטירת הראשון לציון הרב עוזיאל, פנו בכירים מחוגי המזרחי בבקשה להעמידו כרב הראשי הספרדי למדינת ישראל. עם זאת, לאחר שהתברר כי מועמדותו עלולה לעורר מחלוקת, ביקש שלא יגישו את מועמדותו‏[4].

לאחר מות אביו, מילא את מקומו ושימש כרבה של קהילת יהודי פרס בשכונת נחלת ציון, בירושלים. וכן, כראש הישיבה הקהילתית שהקים אביו "שערי רחמים".

החל משנת 1956, כיהן כחבר האקדמיה ללשון העברית עד לפטירתו כזקן חברי האקדמיה‏[5].

יחסו לארץ ישראל ולמדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעקש לעשות את כל מחקריו בארץ ישראל. כך, סירב להזמנות מאוניברסיטאות בחו"ל, אף בשנות השבתון.

סבר כי להקמת מדינת ישראל חייבת להיות ביטוי בתפילה. בהתאם לכך, היה הראשון שתיקן תפילות למען המדינה וחיילי צה"ל, וכן חיבר תפילת "על הניסים" מיוחדת ליום העצמאות‏[6]. את התפילות הדפיס בספריו השונים, וכן שילבם בתפילות שבבית הכנסת שייסד אביו.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילון במהדורה הראשונה בכתב ידו

לאחר פטירתו:

מחיבוריו המקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]