לדלג לתוכן

אורלי קסטל-בלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אורלי קסטל בלום)
אורלי קסטל-בלום
לידה 26 בנובמבר 1960 (בת 63)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת תל אביב, בית צבי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1985
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אורלי קסטל-בלום (נולדה ב-26 בנובמבר 1960) היא סופרת ישראלית. כלת פרס ספיר לשנת 2015 על ספרה "הרומאן המצרי".

אורלי קסטל נולדה בתל אביב למשפחה יהודית שעלתה ארצה ממצרים בשנת 1949, אב שעבד בחברת "אל על" ואם שעבדה בבנק אגוד. פטירתו של אביה, סלבו קסטל, ממחלת הסרטן באה לידי ביטוי בספרה "דולי סיטי".

קסטל-בלום דוברת צרפתית מגיל צעיר. אחרי לימודי תיכון בגימנסיה הרצליה שירתה בצה"ל כמש"קית ת"ש בסיני. למדה שנה אחת קולנוע באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן עוד שנה בבית הספר הגבוה לאמנויות הבמה בית צבי ברמת גן.

הייתה נשואה לגדי בלום, אותו הכירה בעת לימודיה בבית צבי, ולזוג נולדו שני ילדים.

מתגוררת בתל אביב.

התחילה לפרסם את יצירתה בשנת 1987. היא "התגלתה" על ידי העורך הספרותי חיים פסח, שעבד אז בהוצאת עם עובד, שם פורסם קובץ הסיפורים הראשון, "לא רחוק ממרכז העיר". ב-1990 וב-1991 פרסמה חמישה סיפורים בכתב-העת 'סימן קריאה', שנכללו אחר-כך בספרה 'סיפורים בלתי-רצוניים'. את פריצתה הגדולה לזירת הספרות המקומית עשתה עם פרסום הרומן "היכן אני נמצאת". ספר נוסף שזכה להערכה רבה הוא הרומן "דולי סיטי", שעוסק באמהות בישראל.

חוקר הספרות גרשון שקד ראה באורלי קסטל-בלום סופרת אשר שינתה את פניה של הספרות העברית בחדשנות תוכנם של ספריה.

דוד גורביץ' תיאר את יצירתה כפוסטמודרנית:[1]

אחת היוצרות המרכזיות של הדפוס הפוסטמודרני בספרותנו היא ללא ספק אורלי קסטל-בלום. סיפוריה של קסטל-בלום, שפורסמו החל מאמצע שנות השמונים, הביא לחלל הספרותי שלנו מציאות אלימה ופופולרית שלא הכרנו קודם לכן. סגנונה הפרבולי, הג'אזי, הג'סטה "הרעה" והמרושלת שבה בחרה לכתוב, האופן העצבני והסוריאליסטי שבו טיפלה ביסודות המסורתיים של הסיפורת – מוטיבציה, דמות, אינטגרציה, פסיכולוגיה – יכלו בדין לעורר תגובות נסערות. כנגד הליטוש המצופה "מסיפורת עשויה היטב" קיבלנו חספוס מתריס; כנגד מעמקים (פסיכולוגיים, או היסטוריוסופיים-לאומיים) קיבלנו את פני השטח העירומים. כנגד לשון שאמורה לייצג עולם קיבלנו עולם המשקף, כבמראה הפוכה, לשון "מופרעת", "עצובה", פיוטית, המסתופפת בין כתליו.

חוקר הספרות אורי ש. כהן כתב:[2]

אורלי קסטל-בלום היא אחת היוצרות המרכזיות בישראל מאז שנות התשעים, ובוודאי אחד הקולות החשובים שהופיעו בה מסוף שנות השמונים. יחד עם אחרים היא תרמה לגיבושה של תופעה חדשה בספרות העברית, שהוגדרה בתורה כביטוי של הפוסט-מודרניות הישראלית, הגדרה שלא החזיקה מעמד זמן רב - כמו המציאות הפוסט-לאומית שבה הייתה כרוכה.

מבקר התרבות יונתן גת הגדיר את כתיבתה של קסטל-בלום בתוכניתו "גיבור תרבות" באופן הבא:

זוהי כתיבה תחת השפעת 'האנג-אובר' ותחושת מיגרנה. המיקוד והדיוק מופנים לפרטים הלא חשובים ואילו הפרטים החשובים אינם רלוונטים לרצף הסיפורי. ודווקא אי השפיות - היא זו שמחלצת את הסופרת מהאבדון. השיגעון הוא הפיתרון הרציונלי ביותר למקרים אליהם נסחפים גיבוריה של קסטל-בלום.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אורי ש. כהן, לקרוא את אורלי קסטל-בלום, אחוזת בית, 2011.
  • קובי נסים, בגובה העיניים, על המשמר, ד' בסיוון תשנ"ב, 5 ביוני 1992, עמ' 21. על: אורלי קסטל-בלום, דולי סיטי (תל אביב : זמורה-ביתן, תשנ"ב 1992).
  • צביה גינור-בן-יוסף, "הדיסטופיה הציונית על פי אורלי קסטל-בלום", ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה, 2000.
    • חנה סקרה, מפתח-תקוה לדולי-סיטי : זהות נשית והשתקפותה בהיבטים תימטיים ובהיבטים פואטיים של חסימה ושל מרחביות : יצירותיהן של רות אלמוג, דורית אבוש ואורלי קסטל-בלום (ירושלים, תשס"א 2001) <דיסרטציה. האוניברסיטה העברית בירושלים> 400 עמ'.
  • חנה סקרה, "הקול המיתולוגי של הזהות הנשית ביצירותיהן של רות אלמוג ושל אורלי קסטל-בלום", עלי שיח, חוב' 44 (2000), עמ' 19–41.
  • יעל פויס, "לתת משמעות לסיפור מוזר: סטודנטים להוראת הספרות קוראים ספרות עכשווית", על "האשה שרצתה להרוג מישהו", הכשרת מורים והתפתחותם המקצועית, 2001.
  • יוסף אורן, "קפקא לעניים: דיון בלתי-משוחד בסיפורי אורלי קסטל-בלום", על "רדיקלים חופשיים", מאזנים, ע"ה, 1, תשס"א. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • ציפורה קדר, "תפקודו של התבנות הפונטי בפואטיקה של הרומן ’היכן אני נמצאת’", דפים למחקר בספרות, 10, 1996. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • תמר הס, "כבר אין לה עיכובים - קריאה פמיניסטית ב’לקרוא לעטלפים’ לחנה בת שחר וב’היכן אני נמצאת’ לאורלי קסטל-בלום", אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, 1995.
  • אורציון ברתנא, "היכן אנחנו נמצאים?", פוסט-מודרניזם בספרות הישראלית משנות השמונים אל שנות התשעים, מאזנים, ס"ו, 8, 1992.
  • עידית כנפי, "טקסט, אידיאות ועמדות הקורא - דיון בסיפור 'אלף שקל לסיפור' של אורלי קסטל בלום", החינוך וסביבו, כ"ה, 2003.
  • רינה בן-שחר, "חבל על הטרנד - על הפואטיקה של אורלי קסטל-בלום", למ"ד לאיל"ש, 2003.
  • סמדר שיפמן, "מינה ודולי - רעיה ואם : משחק בסטריאוטיפים נשיים אצל אורלי קסטל-בלום", התשמע קולי?, 2001.
  • עדיה מעוז-מנדלסון, "סיטואציות קיצוניות זוועתיות וגרוטסקיות ביצירותיהם של קסטל-בלום וקרת", דפים למחקר בספרות, 11, 1998. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • ליזה צ'ודנובסקי, "האם קיימים חורים שחורים? (על פארודיה בסיפורים קצרים של אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת)", עיתון 77, 223, 1998.
  • סמדר שיפמן, דברים שרואים מכאן - דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום ומאיר שלו: מעבר למודרניזם?, הוצאת כרמל, 2007.
  • דוד גורביץ', "אורלי קסטל-בלום והאופציה הפוסטמודרנית בספרות הישראלית", בספרו פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, הוצאת דביר, 1998, עמ' 287–304.
  • אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "אורלי קסטל-בלום - בין אמהוּת לטירוף", עמ' 345-337
  • נורית גוברין, "כולנו ציפורים קצוצות כנפיים ומרוטות נוצות - רופאות בספרות העברית", בתוך: קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה, כרך ז', הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע"ט/2019, עמ' 249 - 392 על: 'דולי סיטי'.
  • מוטי פוגל, חוסר הבנה של המציאות, על לא רחוק ממרכז העיר, פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2023.
  • נגה באר, אתה יודע טוב מאוד שאני לא יכול לנסוע לישראל, על חיי חורף, פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2023.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אורלי קסטל-בלום בוויקישיתוף

על ספריה

מכּתביה:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ דוד גורביץ', "אורלי קסטל-בלום והאופציה הפוסטמודרנית בספרות הישראלית", בספרו פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, הוצאת דביר, 1998, עמ' 304-287.
  2. ^ אורי ש. כהן, לקרוא את אורלי קסטל-בלום, אחוזת בית, 2011, עמ' 13.
  3. ^ גילי איזיקוביץ, הספר "הרומאן המצרי" של אורלי קסטל-בלום זכה בפרס ספיר לשנת 2015, באתר הארץ, 2 במרץ 2016
  4. ^ ביקורת: אמנון נבות, דולצינאה, מעריב, 25 במאי 1990
    ארציון ברתנא, הילדה הטובה של שיץ, הילדה הרעה של קסטל בלום, מעריב, 23 בפברואר 1990
  5. ^ ביקורת: שהם סמיט, דליפה קטנה של רגש: "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום", באתר הארץ, 24 באפריל 2012
  6. ^ רינה בן-שחר, חבל על הטרנד, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2001
  7. ^ סמדר שיפמן, ריאליזם מוגז, באתר הארץ, 23 באפריל 2002
    נרי ליבנה, האינתיפאדה הפרטית שלי, באתר הארץ, 3 באפריל 2002
  8. ^ ביקורת: שירה חדד, על טעם וריח, דמיון ומציאות, באתר הארץ, 6 ביוני 2004
  9. ^ ביקורת:
    סמדר שיפמן, האם הדמויות האלה הן אנחנו או מי שלא היינו רוצים להיות, באתר הארץ, 2 במאי 2006
    אסתי אדיבי-שושן, זהו. זהו? זה מה יש, אוקיי, באתר הארץ, 14 ביוני 2006
    דן לחמן, טקסטיל / אורלי קסטל בלום, באתר e-mago
    שירי לב-ארי, דור שלישי לבדידות האשה, באתר הארץ, 14 באפריל 2006
  10. ^ ביקורת:
    מנחם בן, קו המשווה: מצחיקונת, באתר nrg‏, 5 בנובמבר 2010
    אריק גלסנר, על "חיי חורף", של אורלי קסטל-בלום, הוצאת "הספרייה החדשה", ביקורות ספרות - מעריב, 2 באוקטובר 2010
    שירה סתיו, "חיי חורף" מאת אורלי קסטל-בלום, הוכחות לקיום, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2010
    דורון קורן, תרדמת חורף, באתר ynet, 6 באוקטובר 2010
    אסתי אדיבי-שושן, אולי את אפילו לא קיימת, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2010
  11. ^ ביקורת:
    יותם שווימר, "הרומאן המצרי": ביקורת נוקבת ומושלמת, באתר ynet, 20 בינואר 2015
    אתר למנויים בלבד אורין מוריס, כתב הגנה על כל המוחלשים מאת אורלי קסטל-בלום, באתר הארץ, 5 במרץ 2015
    אתר למנויים בלבד עמרי הרצוג, "הרומאן המצרי": הספר הכי רדיקלי של אורלי קסטל-בלום, באתר הארץ, 6 בפברואר 2015
  12. ^ ביוטופ | אורלי קסטל-בלום, באתר ספריית הפועלים