דולי סיטי

עטיפת הספר "דולי סיטי", 1992

עטיפת הספר "דולי סיטי", 2007

דולי סיטי הוא רומן מאת אורלי קסטל-בלום המתאר את חרדת האמהוּת של דולי, רופאה שלמדה באוניברסיטת קטמנדו שבנפאל, לאחר שמצאה תינוק בשקית אשפה והיא מגדלת אותו בעיר הדיסטופית דולי סיטי. הספר, בעריכת חיים פסח, יצא לאור בשנת 1992 בהוצאת זמורה ביתן. נוסח חדש ומתוקן ראה אור בשנת 2007 בסדרת "הספריה החדשה".

הרומן, שבו ארבעה חלקים, מסופר כמונולוג מפיה של דולי, שבו נכללים גם ציטוטים של שיחות שניהלה עם אחרים. הרומן מתאר את חייה של דולי, במקביל לארבע תקופות בחייו של בנה, מינקות עד בגרות.

הספר יצא לאור גם בהולנדית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, שוודית, יוונית, איטלקית, וספרדית.

עלילה

דולי, רופאה שלמדה באוניברסיטת קטמנדו שבנפאל, מתגוררת בדולי סיטי, אותה היא מתארת:

דולי סיטי, עיר מקוטעת, עיר מקווקוות, אחולשרמוטה של עיר. ניסיתי למחוק את השאון הנורא של הכרך, תקתוק המכונות, והרעש הנורא של שקשוק כלי התחבורה שעושים בדולי סיטי כבתוך שלהם. רכבות הרים, רכבות קיטור, רכבות סילון, אוניות, חשמליות, מטוסים, מכוניות, משאיות, אופנועים – כולם חוצים זה את מסלולו של זה, מתנגשים אלפי פעמים זה בזה, מטריפים את דעתי ומכניסים בי חוסר מנוחה ותזזית מזוויעה.

דולי מתגוררת בקומה ה-37 במגדל בן 400 קומות, אליה היא מגיעה ב"מעלית הזכוכית הגלילית, אשר יורדת ועולה בתנועות ספירלה מיותרות כדי לחסוך באנרגיה".

כאשר קברה את כלבתה שמתהּ, מצאה תינוק פצוע בשקית אשפה. היא טיפלה בפצע והתקינה לתינוק מקום בביתה. היא מספרת: "קראתי לתינוק בֵּן, כדי שאם יקראו לו אי פעם בן זונה - הוא יוכל להכניס מכות כפל כפליים". דולי התעוררה חרדה לגורלו של התינוק, והיא מחסנת אותו מכמה שיותר מחלות. החרדות לגורלו ממשיכות להטריד אותה. כדי לוודא שהתינוק בריא היא מנתחת את התינוק ובוחנת את איבריו הפנימיים. היא מתקינה סורגים בכל חלון ובכל מרפסת, אך מסירה אותם משום שהרסו את הוויוּ.

דולי מתארת את אחד הניתוחים:

לקחתי סכין והתחלתי חותכת פה ושם. שירטטתי לו על הגב את מפת ארץ ישראל כפי שזכרתי אותה מתקופת התנ"ך, וסימנתי את כל הערים האלה של הפלשתים, כמו גת ואשקלון, וציירתי בלהב את הכנרת, והירדן שנשפך לים המוות שמתאדה נון-סטופ. טיפות דם זעירות החלו להיקוות בערוצי הנחלים החרותים לרוחב הארץ. ... כשסיימתי לסמן עליו את כל הנקודות שהשכלתי הזנוחה משכה מהמגירות הבקושי נפתחות של המוח, שבתי להיות מה שאני – רופאה – וחיטאתי וחבשתי, והיכן שהיה נחוץ תפרתי. התבוננתי בגב החתוך: זאת הייתה מפת ארץ ישראל, אי אפשר היה לטעות בכך.

דולי מגיעה למסקנה שלבן חסרה כליה, והיא משתילה בו כליה שלקחה מילד אחר בדיסלדורף. "ומה אם לילד לא הייתה חסרה כליה?" עולה בה הספק. היא מנתחת אותו וסופרת את כליותיו: "יותר מאלף פעמים ספרתי. פעם יצא לי שתיים, ופעם שלוש. פעם אחת יצא לי ארבע ועוד פעם - אחת".

כשהתינוק הגיע לגיל שנה, החלה החרדה שאולי הוא מפתח סרטן. "למרות שלא היה לו סרטן, החלטתי בכל זאת לתת לו טיפול כימותרפי, וכמויות גדולות של ויטמין A. רציתי ללכת על בטוח." דולי מדגישה: "חשוב לי שלא ייווצר הרושם שלקחתי ילד והרסתי אותו. רק רציתי להגן עליו מפני הדברים הרעים. רציתי שיחיה עד מאה ועשרים, ומה רע בכך?"

הדאגה לשלומו של הילד נמשכה גם בהמשך חייו:

כל בוקר היה נפתח בצ'ק-אפ. כל יום הייתי מתמקדת על אזור אחר, על מה שקוראים בז'רגון שלנו "בירורים". דאגָתי לבריאותו לא ידעה שובע. היה זה בולמוס של דאגה, והאבסורד חגג. באמצע ניתוח ברגל איתרתי בעיות במפשעה. אז הייתי סוגרת איפה שפתחתי, ופותחת איפה שהיה עדיין סגור, וכן הלאה, במשך שעות, עד שזה היה מגיע למצב שכל הגוף שלו היה פתוח לגמרי. ואז מעוצמת הטרוף שבדבר – הייתי מתעלפת.

לאחר שפסיכיאטר מעוניין לאשפז אותה, דולי בורחת מביתה, ואת הילד מגדלת אמהּ, המתגוררת ברחובות. כאשר חזרה לביתה, גילתה שחמולה של פליטים כורדיים התנחלה בו.

כדי להיות עם הילד, מספרת דולי, "הלכתי לנגר זקן, וביקשתי שידביק את הילד לגבי. קודם כל לא אראה אותו, שכבת הדבק תחצוץ בינינו, כך שגם לא ממש אגע בו. שנית, הוא יגדל על גבי, לאט לאט ייהפך לחלק ממני, ואני לחלק ממנו, ואז, כאשר הגבולות ביני לבינו יפּרצו לחלוטין, אוכל לבלוע את קיומו ולשכוח אותו, ושוב לא אצטרך לדאוג כל כך".

כשהילד הגיע לגיל שש הפרידה אותו דולי מגבה, אך המשיכה לשוטט איתו עד שאחותה היחידה, נטאשה, הגיעה ולקחה אותו, בהודיעה: "אני פותחת מעון לילדים מוכים, אחות. ילדים להורים סוטים, הורים מסוכנים, אחות. אני לוקחת ממך את הילד, אני מפקיעה אותו, את יודעת למה ...".

כשהילד הגיע לגיל 13 פגשה אותו דולי בבית המחסה של אחותה. כדי לוודא שזהו בנה בחנה את גבו:

ראיתי את מפת ארץ ישראל ששירטטתי לו על הגב לפני כך וכך שנים. המפה הייתה מדויקת להפליא, מעודכנת, מישהו עבר על כל הקווים, והגדיל אותה לפי צמיחתו של הילד. התבוננתי בעיון במפה, ושמתי לב לדבר אחד: הוא חזר לגבולות 67', זה היה בלתי יאומן!

בפגישה נוספת הודיע הילד לדולי, המאושפזת בבית משוגעים, שהוא מתגייס לחיל הים.

פרצה מלחמה, ומטוסים צרפתים הפציצו את דולי סיטי. גם גרמנים לחמו נגד דולי סיטי. דולי ניגשה לקצין העיר ושמעה ממנו שהמשחתת של בנה טובעה. בייאושה עלתה על גשר וקפצה לנהר, אך בו היה בנה בחליפת אמודאי והציל אותה. הבן אשפז את דולי בת ה-45 בבית מחסה לקשישים בדולי סיטי. דולי מספרת: "הקשר שלי עמו היה קיים בקושי. הוא השתחרר ממני, לא היה ספק, היה אדון לעצמו, ואני לא הטרדתי יותר את עצמי בו". ביום הולדתה ה-49 קראה דולי בעמוד הראשון של העיתון שבנה ניסה לחטוף מטוס של חברת התעופה הלאומית בי-עף ללוקסמבורג. תפסו אותו אך הוא ברח וירו עליו, ושהו המשיך להימלט. ודולי מסכמת: "ידעתי שאחרי כל מה שעשיתי לו, כדור או סכין בגב - זה לא דבר שהוא לא יכול להתמודד איתו".

על כתיבת הספר

על כתיבת הספר סיפרה קסטל-בלום בריאיון לאילת נגב:

את הספר הזה כתבתי בבקרים, כשלא היה אף אחד בבית. הייתי פותחת את המחברות שלי, כותבת ורועדת מרוב העוצמה. כתיבה מרוכזת, של שעה-שעתיים ביום לכל היותר. יותר מזה אי אפשר. כשאת קוראת ספר כמו 'דולי סיטי' את אומרת, טוב לבן אדם שלא מחזיק ספר כזה בתוכו, טוב שהספר יצא החוצה, כי אלה חומרים מסוכנים, מרעילים, אסור להחזיק אותם בפנים.

...

זהו רומן, הספר הקוהרנטי הראשון שאני כותבת, והפעם, מדובר בדם. דיו, דיו אדומה, אבל זה דם, בהחלט דם. זה ספר יותר כסאחיסטי מהספרים הקודמים שלי, יותר חריף. החוויות נעשו יותר אימתניות. המציאות הקשה השתלטה עליי כמו איזה סקס מניאק, שחדר לתוכי ועשה בי שמות. סוג של אונס.

פרשנות

רקע אוטוביוגרפי

ההקדשה שבפתח הספר היא: "לבתי, אסנת". על כתיבת הספר סיפרה קסטל-בלום שבמרץ 1986 נחנקה בתה התינוקת, והיא נאלצה להביאה במהירות לבית החולים, כשהיא לבדה בעיר לא מוכרת, והוסיפה:

אחרי שהוצאנו את הילדה מבית-החולים אמרתי לעצמי שכנראה משהו באינסטינקטים האימהיים שלי לוקה, ועלי לשים לב הרבה יותר. וככה התחיל מה שדולי מכנה "סרטן האפשרויות". חרדות אימתניות בכל השתעלות וחום. התייצבות בבית-חולים ואצל כל-מיני רופאים כדי להיות בטוחה וגם כדי לקבל second opinion. החיים נפלו עלי בבת-אחת. נדרכתי לגמרי, ומאז, במשך שלוש שנים, הייתי מתוחה כפי שלא הייתי מעולם. היה סיוט. אלה היו שלוש השנים הקשות בחיי. שבע הדקות הללו, עד שבכלל קלטתי שהילדה שלי לא נושמת. הריצה ברחוב לעצור מישהו שיודע איך מגיעים לבית-חולים בעיר שהייתה לי זרה לחלוטין, הבדידות וכובד האחריות, הזמן שלקח לה לחזור לנשום מרגע שנכנסתי למיון ילדים. ... רק אחרי שכתבתי את הספר, מנובמבר 90 עד סוף 91, פלטתי מתוכי את האימה הזאת, שקודם חסמה את דרכי הנשימה שלי, ויכולתי לחזור לאיזשהם "חיים רגילים".

פרטים אוטוביוגרפיים נוספים הבאים לידי ביטוי בולט בספר הם עבודתו של אביה של קסטל-בלום במחלקת המשכורות של חברת התעופה הלאומית "אל על" ופטירתו מסרטן, כשש וחצי שנים טרם צאתו לאור של הספר. בדומה לאחותה של דולי, גם אחותה של קסטל-בלום היא עובדת סוציאלית.

העיר דולי סיטי

הסיפור מתרחש בעיר הדיסטופית דולי סיטי. דולי מספקת תיאורים אחדים של העיר, ובהם:

דולי סיטי – עיר בלי תחתית, בלי עבר, בלי תשתית. העיר המוטרפת בתבל. כל האנשים בדולי סיטי בדרך כלל בורחים. כיוון שהם כל הזמן בורחים, יש מי שרודף אחריהם, וכיוון שיש מי שרודף אחריהם, תופסים אותם, ומוציאים אותם להורג, וזורקים אותם לנהר. הרכבות של דולי סיטי, כמו בגרביונים, אם את לא עוצרת אותן – הן עוד יגיעו לך למפשעה.

דולי סיטי היא דמוקרטיה, שבה שתי מפלגות גדולות, הביורוקרטיה והפרוצדורה. תושביה מחולקים לקבוצות: החנטרישים, המדליקים, האפוסטרופים, פחדנים, ארכיטיפים, בונבונים, ובעיקר "כאלה".

דולי סיטי איננה תל אביב, משום שהספר עוסק במפורש בדמיון שבין שתי הערים: "הלכתי לרחוב הנרייטה סולד שבדולי סיטי. יצאתי מנקודת הנחה שאם בתל אביב יש רחוב הנרייטה סולד, אז גם בדולי סיטי יש." גם בדולי סיטי נמצאים שוק הכרמל ואף השוק השחור של רחוב לילינבלום. לאור מידע זה רואה אורציון ברתנא את דולי סיטי כ"בבואתה הגרוטסקית של תל אביב".

על הזיקה העמוקה שבין דולי סיטי לדולי עמד מוטי נייגר:

דולי סיטי היא עירה של דולי – היא תודעתה ותת-תודעתה של דולי. יש זיהוי מוחלט בין תודעתה של דולי ובין "תושבי" דולי סיטי. ... העיר נמצאת ליד יבנה, אשדוד ונמל התעופה בן-גוריון, ובכל זאת היא לא בישראל. היא קיימת בכל מקום ובשום מקום; זוהי עיר הרפאים שיצרה דולי במוחה. לכן הזמן בדולי סיטי הוא סובייקטיבי – כמה חודשי אוגוסט רצופים יכולים לעבור שם בזה אחר זה, וחודשים אחרים יכולים לחלוף במהירות. הרכבות שמתנגשות זו בזו הן המחשבות והחרדות שטסות בראשה.

דולי

דולי היא רופאה שלמדה באוניברסיטת קטמנדו שבנפאל, המתגוררת בעיר דולי סיטי, תחילה בדירה משלה, בקומה ה-37 במגדל בן 400 קומות, אחר כך ברחוב, אחר כך בבית משוגעים, ולבסוף, בהגיעה לגיל 45 - בבית מחסה לקשישים. את בחירתה בלימודי רפואה באוניברסיטת קטמנדו היא מייחסת לאביה, שבלילה האחרון לחייו אמר לה: "תלמדי משהו, תלמדי רפואה, תלמדי אפילו רפואה בקטמנדו, רק תלמדי". את חרדותיה בעת גידולו של בן מתארת דולי כ"מחלת האפשרויות האינסופיות, נחישות הדעת של הספק".

סמדר שיפמן מתארת את דולי:

מצד אחד, דולי היא הקצנה מוטרפת של סטריאוטיפים של אימהוּת (ואימהוּת ישראלית-יהודית במיוחד). ההקצנה כה מוגזמת, כה גרוטסקית, עד שהיא מפרקת את מוסד האימהוּת מרצינותו. ... מצד שני, דולי מממשת באופן מלא את האימהוּת. דולי היא בפירוש 'עיר ואֵם בישראל' – היא העיר והיא האֵם. הסימביוזה המוחלטת של דולי עם בנה מתחילה כבר כשהיא בוחרת לו את שמו: היא קוראת לו בן, כדי שאם יקראו לו אי פעם "בן זונה" - הוא יוכל להכניס מכות כפל כפליים. ההיטמעות של דולי בבן מתבטאת בכל מישורי הקיום: החל מהרמה הפיזית הכמעט פרימיטיבית של הדבקת הילד לגב, ועד לרמה הפסיכולוגית השלמה, בה מפסיקה דולי להתקיים כאדם מתפקד ועצמאי מרגע שבן אינו זקוק לה עוד.

שיפמן מציינת שדולי נבלעת מרצון בתפקידה הנשי השמרני:

דולי בוחרת להיות אֵם; היא יכולה הייתה להימנע מלקחת את בן, היא גם הייתה יכולה לוותר עליו לאחותה, העובדת הסוציאלית, או לאמה בעלת הניסיון, שנראות מתאימות ממנה לתפקיד. היא גם בוחרת להיות אֵם "טוטאלית" – כל כולה הופכת להיות "אמא של בן".

מפת ארץ ישראל

באחד הניתוחים חתכה דולי על גבו של בן את מפת ארץ ישראל השלמה, של תקופת התנ"ך. כאשר אחותה של דולי לוקחת ממנה את הילד, דולי שואלת "ומתי תחזירי לי אותו?" והאחות עונה: "מתי שתחזרי לגבולות 67'". ואכן, כעבור שנים אחדות, כשהילד הגיע לגיל 13, פגשה אותו דולי בבית המחסה של אחותה, וראתה שמישהו עדכן את המפה וחזר לגבולות 67'.

תיאור יצירתה של המפה הוא מהתמונות הבולטות ביותר שבספר. אורי ש. כהן כתב על כך:

גם מבלי להכיר את הספר, אנחנו מרגישים שהתמונה נושאת באופן כלשהו את האמירה העמוקה ביותר של הספר וגם איזו אמת עמוקה על התרבות. מי שקרא את הספר מזהה איך הוא כולו גלום במעשה החריתה, ומי שלא קרא, מבין מתוך הדימוי הזה משהו עמוק יותר מכל סיכום של עלילה.

גישה פשוטה לעניין המפה רואה בה אמירה פוליטית, אודות הצורך של ישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. חיזוק לכך ניתן למצוא בדבריה של דולי על הטירוף שאחז בה: "ואם מדינה כמו מדינת ישראל לא מצליחה להשתלט על ערביי השטחים, מדוע שאני, בן אדם פרטי, אוכל להשתלט על ה-occupied territories שבקרבי?"

מוטי נייגר רואה בסיפור הפוסט-מודרני "דולי סיטי" משל על היצירה הספרותית, שבו יחסי אם-בן מסמלים יחסי יוצר-יצירה. ברוח פרשנות זו הוא מציין: "ואם תינוק שווה יצירה – החזרה להיגיון, לגבולות 1967, היא החזרה לגבולות סופרי שנות השבעים והשישים, כלומר לגבולות המודרניזם".

ריאליזציה של מטפורה

"ריאליזציה של מטפורה", מכנה אורי ש. כהן את השימוש שעושה קסטל-בלום במטבעות לשון, לא במשמעותם המטפורית אלא כפשוטם. דוגמאות לכך:

• כאשר דולי חותכת את מפת ארץ ישראל בגב תינוקהּ, היא מתארת: "סוף סוף הרגשתי שאני חותכת בבשר החי".
• המטפורה "יושב על הגדר, רגל פה רגל שם" הופכת אצל דולי לתיאור עובדתי פשוט של אסירה המצפה להפלה: "על מיטה מגעילה, בתוך חדר מסריח, שכבה, רגל פה רגל שם, האסירה".
• "לא מצאתי את הידיים ואת הרגליים", מספרת דולי, אך בכך אינה אלא מתארת את תצפיתה במשקפת על ילדהּ.
• "ישבתי על שפת הכביש ואכלתי חרא. גם הילד אכל חרא", מספרת דולי, והמשך דבריה מבהיר שהתכוונה לביטוי כפשוטו, "מה עוד אוכל לומר? כילינו את הסעודה, וקינחתי בעוגת גבינה".
• בשילוב של שם הסיפור ושם הגיבורה שלו יש ריאליזציה של הביטוי "עיר ואם בישראל".

שחיטת פרות קדושות

בסיפור פזורים רמזים אירוניים למיתוסים ישראליים ויהודיים. דוגמאות:

• א"ד גורדון, חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מתגשם ב"דולי סיטי" בדמותו של גורדון, "היהודי עובד האדמה הראשון מאז חורבן בית שני", שמגדל ירקות אורגניים.
• פרודיה על עקדת יצחק: לאחר שדולי שומעת על טיבוע המשחתת שבה שירת בנה, היא מחליטה להתאבד בקפיצה מגשר, ומתארת:

הנחתי רגל אחת על המעקה של הגשר, ורגל שנייה, ועמדתי לזנק, אך באותו רגע ראיתי רץ לקראתי אדם לבוש בלואים שצעק:

"לא!!!!! אל תעשי את זה!!!"

לא נמאס לאלוהים מהגימיק הזה? תהיתי, וקפצתי.

• השואה: לאחר שהחליטה שעליה להשתיל כליה לתינוקהּ, היא בוחרת בגרמניה כמקום שבו תיקח כליה מתינוק אחר. היא מתארת את הניתוח: "כל הלילה עבדתי. ניסיתי את כל הכליות של כל ארבעים התינוקות, שבמעון עד גיל שישה חודשים. חלק מתו לי בידיים, אבל אני לא התייחסתי לזה, כי חשבתי מה זה לעומת..."

עיבוד למחזה

ערך מורחב – דולי סיטי (מחזה)

הרומן "דולי סיטי" עובד פעמיים למחזה בשם זה:

• בדצמבר 2006 הועלתה ההצגה "דולי סיטי" בתיאטרון הקאמרי על ידי קבוצת התיאטרון של הזירה הבין-תחומית בירושלים, בעיבוד ובימוי של טובי דיקמן.
• בינואר 2013 הועלתה ההצגה "דולי סיטי" בתיאטרון האוניברסיטה של אוניברסיטת תל אביב, בעיבוד של עדי ברק ובבימוי של נתי בן-חנן.

לקריאה נוספת

• סמדר שיפמן, "מינה ודולי - רעיה ואם : משחק בסטריאוטיפים נשיים אצל אורלי קסטל-בלום", בתוך: יעל עצמון (עורכת), התשמע קולי? - ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"א), עמ' 225–239
• אורציון ברתנא, "היכן אנחנו נמצאים? על 'היכן אני נמצאת' ו'דולי סיטי' לאורלי קסטל-בלום: פוסט-מודרניזם בספרות הישראלית משנות השמונים אל שנות התשעים", בספרו: שמונים - ספרות ישראלית בעשור האחרון, אגודת הסופרים העברים בישראל, 1993
• ננסי עזר, "ממלנכוליה של הרוח למלנכוליה של הבשר – פארודיה פוסט-מודרנית", עתון 77 ל"א 326 (דצמבר 2007), עמ' 32-28.
• דוד גורביץ', "אורלי קסטל-בלום והאופציה הפוסטמודרנית בספרות הישראלית", בספרו פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, הוצאת דביר, 1998, עמ' 304-287.

קישורים חיצוניים

• דולי סיטי, באתר "הספריה החדשה"
• אורלי קסטל-בלום, למה כתבתי את 'דולי סיטי', באתר "הספריה החדשה"
• ג'ודי טל, דולי שבה אל העמדה, על 'דולי סיטי' באתר הספריה החדשה
• חיים דעואל לוסקי, ‏"דולי סיטי", תיאוריה וביקורת 12,13, חורף 1999
• הדס שדר, הארכיטקטורה של דולי סיטי, באתר "עיתון עיצוב"
• תמר אלאור, ‏תנאים של אהבה: עבודת האימהות מסביב למחנה, תיאוריה וביקורת 19, סתיו 2001
• מוטי נייגר, האם, הבן, ורוח הפ.מ., אפס שתיים 2, 1993, עמ' 132-128.
• צבי טריגר, דולי סיטי 2007 – על הנוסח המחודש של ספרה של אורלי קסטל-בלום
• דפנה לוי, שיחה עם אורלי קסטל-בלום במלאת 30 שנה לדולי סיטי, פודקאסט ״המוסך״, 23 בספטמבר 2022
• נעמה ישראלי, אין גבול לדמיוֹן של המציאות, אין שום גבול, על דולי סיטי, פנס מוסף לביקורת ספרות, ינואר 2023

• Elisa Carandina, Manifestazioni mostruose del materno: il mostro di 'Frankenstein' di Mary Shelley e quello di 'Dolly City' di Orly Castel-Bloom(הקישור אינו פעיל), Annali di Ca' Foscari, 2006