אותיות גותיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תנ"ך בלטינית מאנגליה, 1407
עיתון שווייצרי (נויה ציריכר צייטונג) משנת 1780

אותיות גותיות (כך ברוב השפות, באנגלית: Blackletter, כלומר אותיות שחורות) הוא גופן קליגרפי של האלפבית הלטיני. הגופן היה בשימוש במערב אירופה מאמצע המאה ה-12 לערך ועד המאה ה-17 ובגרמניה עד אמצע המאה ה-20. למרות שנקלט היטב ומהווה גופן אופייני בהקשר של גרמנית, הגופן חדר לאזורים דוברי הגרמנית רק מאמצע המאה ה-15. השם "גותי" ניתן לגופן באיטליה בתקופת הרנסאנס, כיוון שהוא נחשב כתב ברברי והמילה "גותי" (המתייחסת לשבט הגותים) שימשה כמילה נרדפת ל"ברברי", זאת בניגוד לכתב הקרולינגי (שלפי אמונתם שימש ברומא העתיקה).

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האותיות הגותיות התפתחו מן האותיות הקרולינגיות, עם גידול הדרישה לספרים במערב אירופה עקב התפתחות האוניברסיטאות והאוריינות והתרחבות ההעתקה במנזרים מנת למלא צורך זה. עיצוב האותיות הקרולינגיות דרש זמן עבודה גדול יחסית ומקום רחב על הדף, כך שעל מנת לכתוב מהר יותר ובפחות בזבוז שטח דף, פיתחו מעתיקים כתב יעיל יותר. עד אמצע המאה ה-12 התייצבה צורת אות שונה, מתאימה יותר לכתיבה רהוטה (קורסיבית), בצפון צרפת וארצות השפלה.

מלומדי הרנסאנס במאה ה-15 הבחינו בין "הספרות העתיקה" (litterae antiquae), האיכותית, הכתובה בכתב קרולינגי לבין "הספרות המודרנית" (litterae modernae) הכתובה באותיות גותיות, שנחשבו, כאמור, "ברבריות".

האותיות, שנוצרו עבור כתיבה ידנית, היו פחות מתאימות לדפוס ופחות קריאות מאותיות לטיניות מטיפוס רומן (Roman type) או איטליק (Italic type) ולכן, עם התפתחות הדפוס נדחקו והפכו נדירות בשימוש, פרט למדינות דוברות גרמנית. עם זאת, המשיך הגופן לשמש לכותרות, שלטים וכרזות[1].

שיטת ההדגשה שהתפתחה בטקסטים הכתובים באותיות גותיות איננה על ידי הכהייה של הכתב (bold) אלא על ידי ריווח (s p e r r s a t z, בגרמנית). ליגטורות כגון ch, ck, tz ו-ſt לא רווחו ונשארו צמודות.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבלת השוואה בין הסוגים

טקסטואליס, טקסטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטואליס (Textualis) או טקסטורה (textura) הוא סוג האות בו הדפיס אבי הדפוס, יוהאן גוטנברג, את תנ"ך גוטנברג. סוג האות יוצר בשלושה סוגים לדפוס: littera textualis formata שנועד להדפסת ספרים בעלי חשיבות; littera textualis שנועד לספרים פחות חשובים וספרי לימוד ו-littera textualis currens שנועד לכתיבה רהוטה ולהדפסות בעלות חשיבות מועטה ואורך-חיים קצר.

סימני האות, שחלקם אופייניים לכל האותיות הגותיות, הם:

  • הבדל גדול מאד בין עובי הקווים המאוזנים הדקים לעמודים המאונכים העבים, דבר המקשה על ההבדלה בין האותיות i, u, m ו- n, שכולן נראות כקו אנכי קצר
  • חלקים אנכיים העולים מעל לקו השורה (ascender) "נשברים" בחדות שמאלה (למשל באותיות b, d, h)
  • בצירוף אותיות מעוגלות זו אחר זו (כגון "be" או "po") האותיות מתחברות והשקת הקשתות הופכת לקו ניצב
  • האותיות r ו-d ליד אות עם קשת מצוירות רק בחלקן ויוצרות עמה ליגטורה
  • החלקים היחידים היורדים מתחת לקו השורה (descender) הם חודי האותיות g, j, p, q, y והחלק השמאלי התחתון של האות h
  • שני צידי האות s (שהופיעה כאות גדולה בתחילת משפט ושם פרטי או כאות קטנה בסוף מילה) מחוברים זה לזה בקו אלכסוני, בדומה ל-8. באמצעי מילים ובתחילת מילים רגילות עושה האלפבית שימוש באות S ארוכה.
  • מקובל לראות חיבורי אותיות במילים נפוצות, חיבורים שנועדו לקצר את זמן הכתיבה

לסוג אות זה היו מספר רב של וריאנטים. בהם Textura Quadrata, שיצרה בסופי קווים אנכיים צורת מעוין ("יהלום"); Textura Prescisus שהציגה סופי-אותיות ישרים וירידה קטנה מאד מתחת לקו השורה באותיות המחייבות זאת; littera parisiensis נוצרה באוניברסיטת פריז במאה ה-13 לשם כתיבה מהירה ולא קליגרפית ומאופיינת באות קטנה יחסית; littera oxoniensis נוצרה באוניברסיטת אוקספורד במאה ה-14, דומה מאד לאות הפריזאית אך לא כוללת S ארוכה.

קורסיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסטרד

קורסיבה (Cursiva) איננו גופן רשמי בעל תקן מחייב, אלא גירסת כתב-היד של טקסטואליס שהתפתחה מן המאה ה-14 לערך. הגופן התאים לכתיבה בדיו על גבי נייר. בגופן זה, בדרך כלל האותיות f ו-s יורדות מתחת לשורה וחלקים העולים מעל לקו השורה מעוקלים בסלסול (בייחוד באות d). עם זאת כל כותב סיגל לעצמו סגנון מעט שונה ולא כל המאפיינים מצויים בכל מסמך הכתוב בקורסיבה.

היבריד, בסטרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היברידה (Hybrida), בסטרד או בסטרדה (Bastarda או lettre bâtarde בצרפתית) איננו סגנון עצמאי אלא שילוב יעיל בין טקסטואליס וקורסיבה. מהטקסטואליס ירש הסגנון את השבירות הישרות של החלקים מעל השורה ומהקורסיבה את ה-s הארוכה וה-f היורדות מתחתיה, ואת צורות ה-a וה-g. צורה זו שימשה בצרפת, גרמניה וארצות השפלה במאות ה-14 וה-15 להעתקת ספרים בעלי חשיבות משנית ולאחר מכן גם להדפסתם. הגופן שימש עבור טקסטים בלשונות מקומיות ולא ללטינית. ב-1454 הוציא יוהאן גוטנברג גלופה של הגופן.

שוואבכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוואברכר

שְוָואבָּכֶר (Schwabacher) הוא גופן הנקרא על שם העיר שוואבך, בה הודפס בגופן זה התנ"ך הראשון בתרגום לגרמנית, שנערך בידי מרטין לותר (ולפיכך נחשב בראשיתו ל"גופן פרוטסטנטי"). הגופן התפתח מהטקסטואליס ושימש אך ורק לדפוס. גופן זה מתאפיין בקו מאונך "שמן" ומאסיבי וזוויתיות רבה.

סימניו המובהקים הם האות הלטינית הקטנה o בנויה משתי קשתות מעוגלות, לאות g חלק עליון מאוזן ישר המצטלב עם החלקים האנכיים מימין ומשמאל ו-H גדולה בעלת מבנה ייחודי המזכיר h קטנה ואת הספרה 5.

האות שימשה בדפוס עיתונים גרמניים עד אמצע המאה ה-20. ב-3 בינואר 1941 הוציא מרטין בורמן, סגנו של אדולף היטלר צו לפיו אסור להשתמש עוד בסוג האות ואסור לכנותו "גותי", כיוון שמדובר ב"אות יהודית" (Schwabacher Judenlettern). לדברי הצו, האות היהודית הוחדרה לגרמניה על ידי בעלי העיתונים ובתי הדפוס היהודים. הצו הורה על החלפה מיידית של האות בכל דבר-דפוס ושלט באות "אנטיקווה" (Antiqua).

פרקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקסטואליס מעורב באנטיקווה בספר הולנדי מ-1830

פְרָקְטוּר (Fraktur; בגרמנית גם Gebrochene Schrift, "גופן סדוק") מהווה לעתים מילה נרדפת לגופן האותיות הגותיות כולו. הגופן דומה מאד ל"שוואבכר" והסמל המובהק שלו, המבדיל אותו מגופנים גותים אחרים, הוא האות הלטינית הקטנה o, הבנויה כקשת מצידה הימני וכקו זוויתי שבור מצידה השמאלי. בסגנון זה נפוצו, לשם מהירות הכתיבה והחיסכון, קיצורים רבים. למשל ſup̈=supra; p̱=per; ſingl'orַ=singulorum וכדומה[2].

הגופן נוצר בראשית המאה ה-16 בהוראת מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה עבור טקסטים של הנצרות הקתולית[3] וכבש עד מהרה את מקומם של הטקסטואליס והשוואבכר בספרים שהודפסו ברחבי מרכז אירופה, סקנדינביה והמדינות הבלטיות. במהלך המאה ה-18 וה-19 החליפו רוב ארצות אירופה את הפרקטור הזוויתי באנטיקוואה (Antiqua) המעוגלת והקריאה יותר, בעוד ארצות דוברות גרמנית דבקו בפרקטור. הגופן המשיך להיות נפוץ עד המאה ה-20 בגרמניה, נורווגיה ולטביה.

במאה ה-19 פרץ בגרמניה ויכוח על השימוש בגופן, שנמשך וצבר משמעויות פוליטיות לתוך המאה ה-20. עד ראשית המאה ה-19 התקבע נוהג מקובל (קונבנציה) לפיו הועדף גופן אנטיקווה לטקסטים בלטינית, אנגלית ושפות זרות (למשל כאלו המשובצים במילון או בטקסט מדעי) והפרקטור לטקסטים בגרמנית. למרות זאת היו טקסטים גרמניים שהודפסו באנטיקווה הקריאה יותר. עם כיבוש חלקים גרמניים על ידי נפוליאון בונפרטה ב-1806 הפך השימוש באות (או אי-השימוש בה) להצהרה לאומית. שימוש בגופן אנטיקוואה לטקסטים גרמניים נחשב לניסיון למוסס את הזהות הגרמנית. לגופן הפרקטור החלו לייחס לא רק נוהג מקובל גרידא, כמו לפני כן, אלא ייצוג תכונות כגון רצינות, חומרה וכובד-ראש המאפיינות את הלאום הגרמני. ברוח הרומנטיקה נטוותה אגדה (חסרת תוקף היסטורי) שקישרה בין גופן הפרקטור לאמנות הגותית מימי הביניים. אמו של גתה הפצירה בו, לאחר שהדפיס ספר בגרמנית באות אנטיקווה הקריאה יותר, שידבק בפרקטור ו"למען השם - שישאר גרמני גם באותיותיו". אוטו פון ביסמרק נודע בסירובו לקרוא "ספר גרמני באותיות לטיניות"[3]. עם זאת, למרות הגרמניות המובהקת שלו, סר חינו של הגופן בתקופת המשטר הנאצי. לפי הצהרתו ברייכסטאג משנת 1934, היטלר עצמו לא אהב אותו, כיוון שלא סימל קידמה ולא השתלב בעידן של "ברזל, פלדה וזכוכית". סיבה נוספת הייתה חוסר הקריאות שלו על ידי גורמים לא-גרמנים, שלא התאימה לניהול אימפריה ותעמולה מחוץ לגרמניה. הגופן הופיע עוד פעם אחרונה באופן רשמי על גבי שטרות הכסף שהדפיסו כוחות הכיבוש בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה[3].

רוטונדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוּטוֹנְדָה (Rotunda) הוא גופן בין הכתב הקרולינגי לבין האות הגותית ששימש בעיקר באיטליה ודרום אירופה בימי הביניים. האות מעוגלת יותר מהאות הגותית הזוויתית שהייתה נהוגה מצפון להרי האלפים ההבדל העיקרי בינו לבין אותיות גותיות הוא שה"שבר" החד בחלקים אנכיים העולים מעל לקו השורה כמעט שאינו קיים, למעט באות d. כן מיוחדת לגופן זה האות R Rotunda, כלומר R ללא הקו הניצב השמאלי, שמופיעה אחרי O ואחרי אותיות עגולות אחרות כ-b h ,p, ו-d. באוניברסיטת בולוניה הומצא סגנון של הגופן שהקרא littera bononiensis. כתבים באות זו החל מן המאה ה-13 מאופיינים גם באיות וקיצורים ייחודיים כגון q עם קו מתחת לחלק המעוגל המסמן קיצור ל-qui ושימוש ב-x בסוף מילה במקום ב-s.

שימושים מודרניים בגופן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותיות גותיות על מותג בירה

הגופן משמש את כתות האמיש והמנוניטים בפרסומיהם[3]. גם תלמידי מוזיקולוגיה נזקקים לקריאת טקסטים בגופן זה, כיוון שרבות מהוראות המלחין על גבי דפי התווים נכתבו בגופן זה.

כותרות העיתונים ניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג ואחרים מעוצבות באותיות גותיות. האותיות משמשות באופן נרחב בכיתוב על גבי כרזות, תקליטים וחולצות של להקות רוק כבד (למשל מוטורהד, Haggard, Rainbow, דאון, בהמות ועוד). כן מופיעות אותיות גותיות במותגי בירה כגון קורונה, שטיינלאגר, פילזנר ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Peter & Shaw Bain, Blackletter: Type and National Identity, Princeton Architectural Press, 1998 ISBN 978-1568981253
  • Philip Gaskell, A New Introduction to Bibliography, Oxford University Press 1985 pp. 17-20
  • H.D.L. Vervliet, Sixteenth-century printing types of the Low Counries, Amsterdam 1968 ch. 3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]