אסכולת פריז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אסכולת פריזצרפתית: L'ecole de Paris) היא תנועה אמנותית שמרכזה היה בפריז החל מ-1918 ועד 1940, בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה.

הייתה זו קבוצת גולים, ברובם יהודים, שהתגבשה בפריז במהלך מלחמת העולם הראשונה.

השם "אסכולת פריז" מבחין בין המקומיים, הצרפתים, הידועים בשם הכולל "האסכולה הצרפתית", לבין אלה שהתקבצו ובאו לפריז מכל קצות תבל, מארצות הברית ודרום אמריקה אבל בייחוד מארצות אירופה – איטליה, הונגריה, ליטא, ספרד, פולין, רומניה, רוסיה ושוודיה.

באסכולה של פריז נמנו ארבעה ציירים יהודים חשובים מהמאה העשרים: אמדיאו מודיליאני, ז'יל פסקין חיים סוטין ומארק שאגאל. אליהם יש להוסיף עוד עשרות אמנים ידועים פחות או כמעט אלמונים. בין האמנים כאלה שבאו לפריז בעשור הראשון של המאה העשרים כדי ללמוד את הסגנונות ששלטו בה באותה עת - הקוביזם והפוטוריזם, וכאלה שיצרו סגנון חדש, שנראה זר ומנוגד לרוח הצרפתית, בהם חיים סוטין. נוכחותם של הזרים בפריז הורגשה היטב בכל תחומי התרבות.

הצלחתה של אסכולת פריז נזקפת לפעולתם של הזרים בעיר, ובמידה רבה לציירים יהודים רבים ביותר, שהטביעו את חותמם על עולמן של האמנויות הפלסטיות, כוחות יוצרים שהעשירו את המורשת המשותפת של העולם התרבותי. כמעט כל הציירים מהאסכולה של פריז מוצאם בארצות מזרח אירופה. הם נמשכו לפריז, למרכז אמנות העולם ולאווירת החופש.

הציירים היהודים הגיעו לפריז למערבולת של סגנונות, בתחילה הם התייחסו באופן סביל להתרחשויות סביבם, אך אט אט הם קלטו את ההשפעות השונות, בעוד הם שומרים על ייחודם האישי. אקלימה של האסכולה של פריז היה אקלים של ויכוח חופשי, אקלים של תרבות אמיתית. האמנים מצאו בה אווירה שסייעה להתפתחותם האישית. תנאי חייהם ותנאי עבודתם אפשרו להם לתת ביטוי מלא לאישיותם. פריז כמטרופולין של האמנות האירופית פתחה לפני הציירים שמחוצה לה את שעריה למקום בו אפשר היה ללמוד את האמנות של כל הארצות וכל התקופות. התמזל המזל לאמנים, והם ניזונו מכמה וכמה ניסיונות אמנותיים אשר מהווים את תרומתה העיקרית של המאה העשרים לעיצוב תפיסה חדשה באמנות.

סגנון הציור היה אקספרסיוניסטי-פיגורטיבי עם נגיעות סנטימנטליות. נעשה שימוש בצבעים רבים וחזקים.

מספרם של הציירים היהודים שחיו ועבדו בפריז מאז שנת 1910 גדול יותר מאשר מספרם בכל מקום אחר בעולם בזמן נתון כל שהוא בתולדות האמנות. אמנים אלה שנמשכו לפריז תרמו תרומה רבת ערך לשמה של "האסכולה של פריז".

הכיבוש הנאצי של פריז ב-1940 חיסל את זרם האמנות המכונה "אסכולת פריז". יהודים שנחשבו לנתינים זרים, שהם למעשה היו רוב חברי הקבוצה, נרדפו כבר מהימים הראשונים של הכיבוש. מיעוטם הצליחו להגר או למצוא מסתור, אך רובם (כמו למשל יחזקאל קירשנבוים) נשלחו למחנות ריכוז והשמדה.

השפעת האסכולה על אמנות ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו ציירים ישראלים רבים למסעות לימוד בפריז, בירת האמנות של אותה התקופה. אמנותם הושפעה מהציור הצרפתי, ובעיקר מאמנים כמו אוגוסט רודן, מוריס אוטרילו, אדוארד וויאר, ראול דופי, מוריס ולאמנק, לצד אמני אסכולת פריז היהודים, ביניהם חיים סוטין, ז'ול פסקין, פנחס קרמין ומישל קיקואין.

פרק זה בציור הישראלי בולט בעבודותיהם של חיים אתר, מנחם שמי, משה קסטל, יצחק פרנקל, אהרון אבני, אריה ארוך, צבי שור, עוזר שבת, משה מוקדי, חנה בן דב, ורבים אחרים. השאלות שעלו לדיון בעקבות הפנייה אל האמנות הצרפתית בכלל ואל אמני 'אסכולת פריז' היהודית בפרט, הגדירו את ייחודיותו של השיח הפרשני שנוצר בשדה האמנות הארצישראלי בתקופה זו.

שיח זה עמד במרכז עניינה של התערוכה בעקבות אסכולת פריז: האמנות הארצישראלית בשנות ה-30 וה-40 שהוצגה ב-2014 במוזיאון מאנה־כץ שבחיפה. בתערוכה הוצגו דוגמאות מן הציור הצרפתי ומיצירת אמני אסכולת פריז היהודית, שהייתה במוקד תשומת לבם של אמני הארץ בתקופה הנדונה. כך נבחנו מאפייני הרשת החברתית שנוצרה בין אמני הארץ לבין מקביליהם בפריז והגיעה לשיאה בשנות ה-40-30. מבחר נרחב של יצירות האמנים הארצישראליים (כ-90 עבודות), המוצגות בתערוכה, חושף את פעילות כינונה של היצירה האמנותית המקיפה שנוצרה בישראל בהתייחס לאותם מקורות השפעה. נבחנות בו הקטגוריות המרכזיות שעליהן הושתת השיח הפרשני של התקופה ומגוון הייצוגים האמנותיים הקשורים אליהן: ייצוג הנוף הישראלי, עיצוב והגדרת השפה הציורית "היהודית" הייחודית, וכן דרכי הבחירה של נושאי הציור השונים. התערוכה שאפה לספק דרך להתבוננות בעולם המושגים ובערכיה של אחת התקופות המרתקות בתולדות האמנות בישראל - תקופה שהצמיחה יצירתיות שופעת ששאפה לכונן מציאות חדשה ולהמציא את "רוח הזמן".[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסכולת פריז בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סבטלנה ריינגולד, בעקבות אסכולת פריז, מוזיאוני חיפה, ‏2014