מנחם שמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מנחם שמי
Menachem Shemi.png
מנחם שמי, שנות הארבעים
לידה 15 בדצמבר 1897
בוברויסק, האימפריה הרוסית
פטירה 10 ביולי 1951 (בגיל 53)
ישראל
שם לידה מנחם שְמיט
לאום ישראלי
מקום לימודים בצלאל עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור
פרסים פרס דיזנגוף (1938) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מנחם שֵמִי (שְמיט, שְמידט) (15 בדצמבר 189710 ביולי 1951) היה צייר ישראלי. ציוריו, בצבע וברישום, עוסקים בעיקר בארץ ישראל, אוֹרהּ, נופיה ואנשיה. סגנונו מהווה סינתזה אישית בין המסורות שלמד באודסה, השפעות אסכולת פריז ואסכולת "בצלאל". כמו כן עיצב את אנדרטת חטיבת הראל, בה לחם ונפל בנו סרן אהרן (ג'ימי), בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים וערך את הקובץ "חברים מספרים על ג'ימי".

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם שמי, רוזנקרנץ, דוד מערבי, רדק ואורי צבעוני לפני הגיוסים לגדוד העברי. תצלום מארכיון גבריאל טלפיר, מרכז מידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
אנדרטת חטיבת הראל

שמי נולד בשם מנחם שְמיט בבוברויסק שברוסיה הלבנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). ב-1910 עבר לבית סבו במינסק. בין השנים 19121913 למד באקדמיה לאומנות באודסה. ב-1913 עלה לארץ ישראל והצטרף ל"בצלאל". בשל הקשיים שאליהם נקלע היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה עבר ב-1915 לרחובות. כאשר חזר לירושלים נתפס על ידי שליחי הצבא הטורקי במסגרת גיוס כפוי שהוטל על כל תושבי הארץ. שמי עמד להשלח לדמשק כחייל. אך מנהל בצלאל בוריס ש"ץ שיחרר אותו מן השירות הכפוי, ולבסוף הוברח שמי לרחובות על ידי חברתו רבקה זאווין (18981983), עמה התחתן ב-1917.

ב-1918 התגייס לגדודים העבריים, מהם השתחרר ב-1920 ועבר עם אשתו ובתו נעמי (19181983) (לימים ציירת בעצמה) לטבריה, שם עבד כמורה לציור. באוקטובר 1922 עברה המשפחה לחיפה, שם נולדו הבנים זאב (19231963) ואהרון (19261948).

ב-1928 ביקר שמי לראשונה בפריז וזכה בתחרות עיצוב התפאורה והתלבושות להצגה "כתר דוד" בתיאטרון הבימה, שפתחה שורה של עבודות רבות לתיאטרון שגררו נסיעות תכופות לתל אביב.[1]

בשנת 1937 ביקר בפעם השנייה בפריז, בעידודו ובהזמתנו של מארק שאגאל ביקר ביריד העולמי בעיר והציג תערוכת יחיד בגלריה ביליֶיה (Billiet). בתערוכה הציג ציור נופים ודיוקנאות מעכו ומפריז וזכה לביקורות חיוביות ולמפגשים עם אמנים מאסכולת פריז כשאגאל, חיים סוטין, מאנה כץ ואחרים. לאחר שחזר פרסם בכתב העת "גזית" את המאמר "על אמנות הציור הצרפתית בזמננו: לתערוכה בפטי-פאלה, פריז". בהמשך עבר לחניתה שאך-זה עלתה על הקרקע על מנת לתעד את חיי מייסדיה.

ב-1938 וב-1942 זכה בפרס דיזנגוף ובעקבות זכיות אלה נרכשו תמונות שלו למוזיאון תל אביב. ב-1942 התגייס לצבא הבריטי לפלוגת הנדסה קרבית שפעלה בסואץ ובבנגאזי. בעת שירותו צייר תמונות מהווי המחנה. בבנגאזי שבלוב הגיע לבית הספר היהודי, לימד ציור וצייר לראשונה נושאים יהודיים. ב-1944 הועברה פלוגתו לאיטליה ושמי ביקר בנאפולי, ברומא בסורנטו ובקאפרי, ב-1945 הצפינה הפלוגה לטוסקנה ושמי ביקר בפירנצה, במילאנו ובוונציה. בכל המקומות התרשם מן האמנות וצייר רישומים רבים. ב-1944, בעת חניית הפלוגה במילאנו הציג תערוכה מציוריו בגלריה NAAFI, שנה לאחר מכן הציג במועדון החיילים היהודים ברומא. בנובמבר 1946 הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה מציורי המלחמה שלו בשם "מנחם שמיט, 1945-1942" (48 תמונות מהווי הצבא ואווירת המלחמה).

עם שחרורו שב שמי ללמד ציור בחיפה. ב-1947 הוציא לאור ספר רישומים וחוויות בשם "חייל חוזר לארץ ישראל" ובו איוריו מתקופת מלחמת העולם השנייה בצד סיפורי חברו, צבי ברמאיר. באותה שנה שכר דירה בצפת והתמקד בציורי נוף ובתי כנסת .

בעת מלחמת השחרור נותקה צפת ושמי נותר בעיר מבלי יכולת לשוב למשפחתו. באותה עת לחם בנו, סרן אהרון (ג'ימי), כמפקד פלוגה בקרבות הדרך לירושלים, במסגרת חטיבת הראל של הפלמ"ח. ב-19 באוקטובר הגיעה אל שמי הידיעה על נפילת בנו בקרבות המשלט המשותף שליד הר-טוב. הסופר יורם קניוק מספר שלאחר שהובאה גופת הבן לבית החולים הקדמי של הראל, בכנסייה באבו גוש, ראה את שמי מצייר את פניו של בנו: "שמי לא פצה פה, פניו היו קרים וקפואים...שעה ארוכה צייר את פניו של בנו המת ושריר לא נע על פניו. הוא היה מרוכז כאילו מת בעצמו תחת בנו".[2] לאחר המלחמה היה מראשוני קריית האמנים צפת.

בעקבות מות בנו החלו שמי ורעייתו לנסוע ברחבי הארץ ולאסוף עדויות מחבריו שלחמו לצידו, רובם בקיבוץ חוקוק בגליל. העדויות קובצו באחד מספרי ההנצחה הראשונים והמשפיעים בספרות המדינה "חברים מספרים על ג'ימי". במקביל תכנן את האנדרטה לחטיבת הראל השוכנת בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים.

ב-1950 השתתף שמי בהביאנלה של ונציה וזכה שם בפרס. בשנת 1951 תוכננה תערוכת יחיד שלו במוזיאון תל אביב, לרגל זכייתו השלישית בפרס דיזנגוף ורכישת תמונתו "נוף בצפת" על ידי המוזיאון. אולם, עוד לפני שנפתחה התערוכה, נפטר שמי, בן 53 במותו. הוא נקבר לצד בנו ובצל האנדרטה שלו בקריית ענבים. התערוכה במוזיאון תל אביב בין מאי 1952 וינואר 1953 הייתה לתערוכה לזכרו.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "על ארצישראליות בציור", כתובים, 1928.
  • "על אמנות הציור בארץ, גזית, 1935.
  • "על אמנות הציור הצרפתית בזמננו: לתערוכה בפטי-פאלה, פריז", גזית, 1938.
  • "דרכנו בציור", גזית, 1941.
  • "ציור הנוף בארץ", גזית, 1942.
  • מנחם שמי: 48 תמונות ומבחר אגרות ורישומים / ערוך בידי משה בסוק; מבוא: א. קולב, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשי"ח.[3]
  • מנחם שמי : 8 תמונות בצבעים, (מבואות - א. קולב קולב, משה בסוק), מוציא לאור : הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשכ"ו, 1966, (מהדורה ב').

בעריכתו:

  • אסיף: כנסת סופרים ואמנים בארץ-ישראל / העורכים: ספרות ותיאטרון: דב שטוק, ציור ופיסול: מ’ קסטל, מ’ שמיט [=שמי], תל אביב: גזית, תש"ג, 1942.

רישומים

שמי באלבומי ציורים :

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו עבודות לתיאטרון, באתר "מנחם שמי".
  2. ^ יורם קניוק, תש"ח, פרק 17, עמ' 151.
  3. ^ ראו ד.ל.מעט לעט: אבא של ג'ימי, מעריב, 30 במאי 1958; אריה לרנראלבום מנחם שמי, דבר, 25 ביולי 1958.