אריה שפק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אריה שפק
Shpak - British Army-2.jpg
שפק במדי הבריגדה היהודית, 1945
תאריך לידה 20 באוגוסט 1919
מקום לידה פולין
עלה לישראל 1923
תאריך פטירה 10 באוגוסט 1978 (בגיל 58)
כינוי "דורון", "השריף של יפו"
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19431949
דרגה רב סרן  רב סרן
תפקידים צבאיים
מפקד שועלי שמשון
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות

אריה שְׁפָּק (נכתב לעתים שפאק; 20 באוגוסט 191910 באוגוסט 1978) היה לוחם הבריגדה היהודית, איש הנוקמים, מפקד פלוגת שועלי שמשון מגדוד 54 של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות (בדרגת רב-סרן), מראשי "מכבי" בתל אביב, ראש מינהל יפו בעיריית תל אביב בשנים 19501961, מייסד סוכנות הביטוח "אריה שפק". בראשית שנות ה-60 הורשע בקבלת שוחד, ולאחר מכן זוכה מכל אשמה בבית המשפט העליון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה בן שבתאי שפק נולד בקיץ 1919 בוולקוביסק שבפולין, בנם של נחמה (1891–1952)[1] ושבתאי שפק (1887–1970)[2]. בשנת 1923 עלה לארץ ישראל עם משפחתו. גדל ולמד בשכונת פלורנטין בתל אביב. אביו כיהן כראש מחלקת הניקיון של העיר הצעירה. אחיה של סבתו מצד אמו היה דב שפק-לובזובסקי.

הוא התחנך בבית הספר תל נורדאו[3], והיה חניך "מכבי הצעיר". כבר כשהיה בן 14 התגייס ל"הגנה" דרך אחיו הצעיר של אביו, יהודה שפק, שכיהן כסגן ראש עיריית חדרה וכמפקד בכיר בארגון[4]. הוא עבר בהצטיינות קורס מפקדי כיתות בשפיה וקורס מפקדי מחלקות בג'וערה. בתוך כך סיים את לימודיו בבית הספר התיכוני למסחר, וב--1936, בהיותו בן 16.5, החל את עבודתו בעיריית תל אביב, במזכירות העירייה.

בשנת 1941 התגייס כקצין לבריגדה היהודית, ושירת בה כשש שנים. לחם בשורותיה במערכה על נהר סניו באיטליה. לאחר המלחמה נשאר באירופה ופעל במסגרת חוליות הנוקמים בנאצים. בהמשך פעל באוסטריה בעלייה ב', בהצלת יהודי אירופה ובהברחת נשק לפלמ"ח.

בראשית שנת 1946 שב לארץ. לאור ניסיונו ועברו בשירות הצבא הבריטי, שימש כקצין הקישור בין הנהגת היישוב לשלטון הבריטי, בין היתר במהלך "השבת השחורה". פיקד במסגרת ההגנה תחת שם הכינוי "דורון" על המחלקה שהגנה על שכונות דרום תל אביב והיה אחראי על הקמת מערך המגננה בקו התפר אל מול ערביי יפו. המחלקה שלו הייתה היחידה שסירבה להשתתף בפעולות "הסזון" – המאבק של ההגנה נגד הלח"י והאצ"ל, שכלל הסגרתם לידי הבריטים. במלחמת העצמאות התקדם בצה"ל לדרגת רב-סרן ומפקד פלוגת שועלי שמשון (פלוגה ב') מגדוד 54 של חטיבת גבעתי, שלחמה בקרבות הנגב בתש"ח.

לאחר המלחמה היה מראשי ארגון מכבי תל אביב וקבוצת הכדורגל שלה בין השנים 19491960. פעל רבות למען הגנת המדינה ושימש בתפקידים ציבוריים, כמו ראש אגף ביטחון וסדר במכבייה ה-10 בשנת 1977. את החשוב שבהם מילא בשנים 19501961 כראש מינהל יפו בעיריית תל אביב, וכך גם דבק בו הכינוי "השריף של יפו".

ב-7 בינואר 1960 נעצר שפק בחשד לקבלת שוחד. הוא נעצר לשישה ימים, מעצרו הוארך ב-8 ימים[5], ולבסוף שוחרר ב-18 בינואר בערבות[6]. הוא נאשם יחד עם עוזרו בקבלת שוחד לשם מתן טובות הנאה לסוחרי יפו בין השנים 19571959[7]. במשך שלוש שנים ניהל מאבק על חפותו. תחילה הורשע ב-24 במאי 1961 בבית משפט השלום[8] ב-6 מ-17 סעיפי האישום, ונגזרו עליו עשרה חודשי מאסר. הוא הגיש ערעור, ובראשית חודש פברואר 1962 זוכה בבית המשפט המחוזי בתל אביב – פה אחד מחמישה סעיפים, וברוב דעות מהסעיף השישי[9]. התביעה הגישה ערעור; המקרה נדון בבית המשפט העליון בפני השופטים זוסמן, ברנזון וממלא המקום הקבוע של נשיא בית המשפט העליון אגרנט, ולבסוף, ב-20 בספטמבר 1962, אושר כי הוא זכאי[10] (עוזרו, שמחה להר, הורשע עמו, ולאחר שריצה חמישה חודשי מאסר, זכה לחנינה מנשיא המדינה זלמן שזר[11]) תוך כדי משפטו בוטל מינהל יפו. בסוף שנת 1962 הוחזר שפק לעבודתו בעירייה, הפעם בתפקיד מנהל לשכת החברות העירוניות[12]. בעקבות דרישתו, קיבל מהעירייה דמי השתתפות בהוצאות המשפט על סך 6,000 ל"י[13].

בשנת 1963 פתח שפק סוכנות ביטוח בתל אביב, שמזה כארבעה עשורים מנוהלת על ידי בנו היחיד, יורם שפק. באמצע שנת 1964 פרש סופית מעבודתו בעיריית תל אביב[14].

בסוף חודש מרץ 1966 התפטר שפק מהנהלת ההתאחדות לכדורגל בישראל[15], בעקבות הצבעתו שלא להאריך את חוזהו של מאמן מכבי תל אביב מילובן צ'יריץ'. בספטמבר אותה שנה התפטר מהנהלת מכבי תל אביב[16]. במאי 1968 יצא לסיאול כמנהל נבחרת הנוער של ישראל.

אריה שפק נפטר בקיץ 1978, זמן קצר לפני יום הולדתו ה-59. נקבר בבית העלמין קריית שאול[17]. אשתו מרים, ילידת 1929, נפטרה באביב 2002 ונקברה לצדו.

בשנת תשע"ב יצא בהוצאת פורת בצור יגאל ספרם של הדס ועופר רגב "סמטת מזל אריה", המגולל את סיפורו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחמה שפק באתר חברה קדישא ת"א–יפו
  2. ^ שבתאי שפק באתר חברה קדישא ת"א–יפו
  3. ^ משה ויניצקי, "מושל יפו" – על ספסל הנאשמים: עוד לפני 7 שנים הגיעו למשטרה רינונים על שוחד, מעריב, 10 בינואר 1960.
  4. ^ דוד תדהר (עורך), "יהודה שפק", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2556.
  5. ^ הוארך מעצרו של א. שפאק, מעריב, 13 בינואר 1960.
  6. ^ שפאק שוחרר בערבות, דבר, 19 בינואר 1960; שפאק שוחרר בערבות, מעריב, 19 בינואר 1960.
  7. ^ י. לבהוגש כתב־האישום נגד שפאק, מעריב, 10 במאי 1960.
  8. ^ יגאל לבאריה שפאק ולהר יורשו, מעריב, 24 במאי 1961; שלושה מנאשמי מינהל יפו הורשעו בקבלת שוחד: 'לא היו שיקולים פוליטיים מאחורי ההאשמה', דבר, 25 במאי 1961.
  9. ^ שפאק זוכה מאשמת שוחד: פרקליט המדינה יערער בביהמ"ש העליון, דבר, 11 בפברואר 1962; מאיר נחתומי, שפאק זוכה מאשמת קבלת שוחד, מעריב, 11 בפברואר 1962.
  10. ^ אושר זיכוי שפאק, דבר, 21 בספטמבר 1962.
  11. ^ יגאל לבשמחה לאהר קיבל חנינה: חתימת הנשיא מחקה כליל עבירות בהן נאשם וישב בכלא חמישה חודשים. יגיש תביעת פיצויים לעירית ת"א, מעריב, 10 בינואר 1960.
  12. ^ שפאק חוזר לעבודה בעיריית תל־אביב, דבר, 9 בנובמבר 1962.
  13. ^ צבי אלגתאריה שפק יקבל 6,000 ל"י: השתתפות העירייה בהוצאות משפטו, מעריב, 6 ביוני 1963.
  14. ^ א. שפאק פורש מעבודתו בעת"א, מעריב, 27 ביולי 1964.
  15. ^ יהושע כהנא, שפאק התפטר מהתאחדות הכדורגל: ויתר על הנסיעה למאנילה; מודה: "הצבעתי בניגוד לדעתי האישית", מעריב, 21 במרץ 1966.
  16. ^ ישראל רוזנבלט, שפאק התפטר מהנהלת מכבי תל אביב, מעריב, 12 בספטמבר 1966.
  17. ^ אריה שפק באתר חברה קדישא ת"א–יפו