ארמון בלוודר (וינה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארמון בלוודר
Schloss Belvedere
מבט אל ארמון בלוודר העליון מגני הארמון, 2016
מבט אל ארמון בלוודר העליון מגני הארמון, 2016
מידע על המבנה
סוג ארמון, מוזיאון, נכס תרבותי
כתובת Prinz Eugen Strasse 27, 1030
עיר Flag of Vienna.svg וינה
מדינה אוסטריהאוסטריה  אוסטריה
התחלת הבנייה 1712
סיום הבנייה 1723
אדריכל יוהאן לוקאס פון הילדברנדט (1668–1745)
סגנון אדריכלי בארוק
בעלים הנסיך אויגן מסבויה
מריה תרזה
שימוש מוזיאון לאמנות
קואורדינטות 48°11′29″N 16°22′51″E / 48.191388888889°N 16.380833333333°E / 48.191388888889; 16.380833333333 
http://www.belvedere.at
(למפת וינה רגילה)
Austria Vienna location map.svg
 
ארמון בלוודר
ארמון בלוודר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg


ארמון בלוודר הוא מתחם היסטורי בווינה, אוסטריה, שנבנה כארמון קיץ לנסיך אויגן מסבויה, ונמצא בלנדשטראסה, הרובע השלישי של וינה, דרום-מזרחית לאינרה שטאדט. במתחם יש שני ארמונות בסגנון הבארוק (ארמונות בלוודר העליון והתחתון), אורנז'רי (בית חממה) ואורוות הארמון, כשהארמון העליון שימש למגורים, והארמון התחתון שימש כמוזיאון.

בלוודר נבנה בתחילת המאה ה-18 בתקופה שבה הייתה בנייה רחבת היקף בווינה, בשל היותה עיר הבירה של האימפריה הרומית הקדושה ומקום מושבה של השושלת ההבסבורגית.[1] השגשוג בבנייה היה תוצאה של מספר מלחמות מוצלחות (אנ') שניהל המפקד העליון, הנסיך אויגן מסבויה כנגד האימפריה העות'מאנית.

ארמון בלוודר התחתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 בנובמבר 1697, שנה אחרי תחילת הבנייה של ארמון החורף[2] של הנסיך אויגן, רכש הנסיך מגרש גדול מדרום לרנווג, אשר שכנה על הדרך הראשית להונגריה.[3] תוכניות הגן הוכנו מייד, והנסיך שכר כאדריכל ראשי את יוהאן לוקאס פון הילדברנדט (1668–1745) (אנ'), אשר שימש מ-1696 כאדריכל החצר בווינה.

כשרכש הנסיך את הקרקע, לא היה השטח מפותח, והיה מקום אידיאלי לבניית גן נופי וארמון קיץ. עם זאת, חודש לפני שרכש הנסיך את הקרקע, קנה המרשל והרוזן היינריך פרנץ מנספלד, הנסיך של פונדי ומתנגד צבאי-פוליטי לנסיך אויגן, חלקה שכנה, הזמין את הילדברנדט לבנות עליה ארמון גן, השלים את שלד הארמון ב-1704, אך נפטר בשנת 1715, בלי שסיים את ארמונו. כדי לקנות גם חלקה זו, משכן אויגן את ארמון החורף שלו, שהיה עדיין בבניה, וקנה מגרשים סמוכים נוספים בשנות 1708, 17161718 כדי להרחיב את הגן בשלבים.

בניית ארמון בלוודר התחתון החלה ב-1712, והנסיך הגיש את הבקשה לפיקוח בנייה ב-5 ביולי 1713. העבודה התקדמה במהירות, והמבנה המרכזי כלל אולם עשוי שיש. מרקנטוניו צ'יאריני (אנ') מבולוניה החל בצביעת הקואדראטורה[4] באולם המרכזי ב-1715. באפריל 1716 ביקר השגריר של ארצות השפלה האוסטריות בארמון בלוודר התחתון ובארמון החורף (Stadtpalais).

גן הארמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן הארמון היה המרכיב הראשון של המתחם, ונבנה בשנת 1700 כשטח פרטי פתוח עם גן נופי מגודר לסירוגין. מינואר עד מאי 1717 עבד על תוכניות הגן אדריכל הנוף הצרפתי דומיניק ג'יררד, ושינה אותן משמעותית, כך שיושלם ביצוע הגן עד קיץ 1718. קודם לכן, התמחה ג'יררד בארמון ורסאי כתלמידו של אנדרה לה נוטר, והועסק כמהנדס המים של מלך צרפת בשנים 1707–1715. מ-1715 עבד כמפקח הגן אצל הנסיך הבוחר הבווארי מקסימיליאן עמנואל, ובהמלצתו התקבל לעבודה אצל הנסיך אויגן. עבודתו הבולטת בגן הייתה המעקה של הפסל האוסטרי ג'ובאני סטנטי (אנ'), שנודע בפסליו בגן ארמון בלוודר.

בניית הגן על ידי ג'יררד הייתה בסגנון צרפתי קלאסי (אנ'), עם שבילי חצץ ואלמנטי מים. בגינת הארמון העליונה יש בריכת נוי גדולה, מדרגות ומפלסים מעוטרים בנימפות ואלות, המקשרים בין הגינה העליונה לבין הגינה התחתונה, הנמוכה ממנה ב-23 מטרים.[5] הגינון המקורי צימח עשב במשך השנים, ושוחזר.[5]

ארמון בלוודר העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית ארמון בלוודר העליון החלה ב-1717, כפי שעולה משני מכתבים ששלח הנסיך אויגן מבלגרד למשרתו בנדטי בקיץ 1718, המתארים את התקדמות העבודה בארמון. הבנייה התקדמה עד כדי כך שב-2 באוקטובר 1719 יכול היה הנסיך לקבל את פני השגריר הטורקי איברהים פאשה בארמון העליון. עיטורי הפנים החלו בשנת 1718, ובשנת 1719 הזמין הנסיך את הצייר האיטלקי פרנצ'סקו סולימנה (אנ') ליצור את המזבח בקפלת הארמון ואת פרסקו התקרה בחדר הזהוב. בשנה זו נשכר גאטנו פאנטי (אנ') ליצור את ציור הקואדראטורה באולם השיש. בשנת 1720 הופקד קרלו אינוצנזו קרלוני (אנ') על יצירת הציור של פרסקו התקרה באולם השיש, שאותה ביצע בשנים 23–1721.

הבניין הושלם בשנת 1723, אך המבואה (צר') הייתה בסכנת התמוטטות עקב בעיות מבניות, ומחורף 1732 עד 1733 נאלץ הילדברנדט להתקין תקרה קמורה, הנתמכת על ידי ארבעה עמודים שעוצבו בדמות אטלס, והקנו למבואה את צורתה הסופית.[6] סלומון קליינר, מהנדס הנסיך הבוחר ממיינץ (מגנצא), תיעד ופירט במדויק בין השנים 17311740 את המצב של מתחם בלוודר.

אחרי פטירת הנסיך אויגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנפטר הנסיך אויגן בארמון העיר שלו בווינה ב-21 באפריל 1736, לא הותיר אחריו צוואה מחייבת. קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה הסמיך כיורשת את הנסיכה מריה אנה ויקטוריה מסבויה (אנ'), בת אחיו הבכור של הנסיך אויגן, הנסיך לואיס תומאס מסבויה (לודוויג תומאס פון סבויה בגרמנית), והיחידה שנותרה מבית סבויה-סואסון. ב-6 ביולי 1736 עברה הנסיכה ויקטוריה להתגורר בארמון בלוודר, שהיה ידוע באותו הזמן כ"ארמון הגנים", אך הבהירה מייד כי איננה מעוניינת בירושתה, ובכוונתה להוציא בהקדם את מתחם הארמון למכירה פומבית. ב-15 באפריל 1738 נישאה בשלוסהוף באזור מארשפלד באוסטריה התחתית, בנוכחות משפחת המלוכה, לנסיך ג'וזף מסאקס-הילדבורגהאוזן (1702–1787) (אנ') שהיה צעיר ממנה ב-19 שנים. הנישואים לא עלו יפה, הזוג נפרד בשנת 1744, והנסיכה ויקטוריה החליטה לעזוב את וינה ולחזור לעיר מולדתה טורינו שבאיטליה. בשנה זו, לאחר שמונה שנים, עלה בידי מריה תרזה, בתו של קרל השישי מבית הבסבורג, לרכוש את הנכס.

בני הזוג הקיסרי מריה תרזה ופרנץ הראשון, אחיינו של קרל השישי, מעולם לא נכנסו לארמון הגנים, שתואר לראשונה כבלוודר בחוזה הרכישה שלהם מנובמבר 1752. זוהרו של הארמון הנסיכותי הועם במעט על ידי הארמונות הקיסריים האחרים, ובתחילה נותרו בנייניו ללא שימוש. מאוחר יותר יצרה מריה תרזה גלריית אבות של שושלת הבסבורג בארמון בלוודר התחתון, כפי שהיה נהוג בכל הארמונות האחרים שהשתייכו למשפחה הקיסרית. הארמון התעורר רק פעם אחת מתרדמתו בשנת 1770, כשנערך בו נשף מסיכות ב-17 באפריל, כדי לציין את נישואי הנסיכה הקיסרית מריה אנטוניה (מארי אנטואנט) עם הדופן הצרפתי, שמאוחר יותר הוכתר כלואי השישה עשר. על מנהל הארמון הנסיך יוהאן יוזף קוונהילר-מטש (אנ') ועל אדריכל החצר ניקולאוס פקאסי הוטל לטפל בהכנות הנרחבות לנשף, שאליו הוזמנו 16,000 אורחים.

בשנת 1776 החליטו מריה תרזה ובנה, הקיסר יוזף השני, להעביר את גלריית התמונות הקיסרית מהאורוות הקיסריות, שהיו חלק מארמון הופבורג, אל ארמון בלוודר העליון, כחלק מתפיסת האבסולוטיזם הנאור, כדי להציג את האוסף הקיסרי בפני הציבור הרחב. הגלריה נפתחה לאחר חמש שנים, והייתה לאחד המוזיאונים הציבוריים הראשונים בעולם. שורה של ציירים מפורסמים שימשו כמנהלים הממונים על האוסף הקיסרי בארמון בלוודר העליון עד לשנת 1891, שבה הועבר האוסף למוזיאון האמנויות היפות ברינגשטראסה בווינה.

בעוד שארמון בלוודר העליון הפך לגלריית תמונות בסוף המאה ה-18, שימש ארמון בלוודר התחתון בעיקר את בני משפחת המלוכה שנמלטו מהמהפכה הצרפתית ואחריה, ובמיוחד את הנסיכה מארי תרז שרלוט, שהייתה הבת היחידה שנותרה מנישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16, ואת הארכידוכס פרדיננד. מארי תרז התגוררה בארמון עד נישואיה עם הנסיך לואי אנטואן, דוכס אנגולם בשנת 1799. הארכידוכס פרדיננד, מושל דוכסות מילאנו עד 1796, עבר להתגורר במקום לאחר הסכם קמפו פורמיו בשנת 1797, שסיים את השלב הראשון במלחמות הנפוליאוניות.

לאחר שבחוזה פרסבורג בשנת 1805 אולצה שושלת הבסבורג לוותר על חבל טירול לבוואריה, נדרש למצוא מקום חדש לאוסף הקיסרי מטירת אמברס (אנ') ליד אינסברוק. בתחילה נלקח האוסף לעיר פטרוברדין, הנמצאת מ-1748 בעיר נובי סאד בסרביה, כדי להגן עליו מביזה על ידי חיילים צרפתיים. ב-1811 קבע הקיסר פרנץ השני כי יש להקים את האוסף בארמון בלוודר התחתון, שהתגלה בפועל כקטן מדי לאוסף. כך הפך גם חלק זה של הארמון למוזיאון, ומשך אליו מספר ניכר של מבקרים עד קונגרס וינה (18151814).

בהוראת הממונה על ספריית החצר הקיסרית, מוריץ, הרוזן של דיטריכשטיין-פרוסקאו-לסלי, נוספו לאוסף אמברס בארמון בלוודר התחתון אוספי העתיקות ממצרים ומחדר העתיקות הקיסרי, משנת 1833 ואילך. בשנת 1844 הועברו לגן פריבי תחת כיפת השמיים אבני דרך רומיות, שהיו מאוחסנות בקטקומבות של מקדש תזאוס. ציור בצבעי מים על ידי קרל גבל הצעיר תיאר את תחילתו של ארמון בלוודר התחתון כמוזיאון, לצד המדריך התיאורי לאוסף משנת 1846 שכתב יוסף ברגמן. מצב זה נשאר כמעט ללא שינוי עד המעבר למוזיאון האמנויות החדש ברינגשטראסה בשנים 891888.

ארמון בלוודר ופרנץ פרדיננד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי העברת האוספים הקיסריים למוזיאון האמנויות, חדלו שני ארמונות בלוודר להיות מוזיאונים ציבוריים לזמן מה. הקיסר פרנץ יוזף הראשון איפשר למלחין אנטון ברוקנר להתגורר בארמון בלוודר העליון בשנותיו האחרונות, כדי שלא יהיה עליו לעלות במדרגות במצבו.[7] אחרי פטירת המלחין, החליט הקיסר בשנת 1896 כי ארמון בלוודר העליון ישמש כמקום מגוריו של יורש העצר, אחיינו פרנץ פרדיננד. הארמון שופץ בפיקוחו של האדריכל אמיל פון פרסטר, שהיה גם תת-מזכיר הקיסרות, כך שישמש למגורי פרנץ פרדיננד. מול ארמון בלוודר העליון, נפתחה הגלריה המודרנית בארמון בלוודר התחתון ב-2 במאי 1903. מוזיאון זה היה האוסף הממלכתי הראשון באוסטריה של אמנות מודרנית, ביוזמת האיגוד של האמנים האוסטריים. המטרה הייתה להציג אמנות אוסטרית לצד מודרניזם בינלאומי, ונרכשו לגלריה יצירות עיקריות של וינסנט ואן גוך, קלוד מונה ופייר-אוגוסט רנואר.[8] בשנת 1911 נקרא המוזיאון "הגלריה הקיסרית המלכותית" (Kaiserlich und Königlich Staatsgalerie) אחרי שהוחלט להרחיבו מעבר לאמנות מודרנית, כדי לכלול גם יצירות מתקופות קודמות. רצח פרנץ פרדיננד ורעייתו, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והתמוטטותה של המלוכה ההבסבורגית בשנת 1918, סימנו את תחילתו של עידן חדש לארמון הבלוודר.

ארמון בלוודר ברפובליקה האוסטרית הראשונה והשנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחרי תום המלחמה, פנה בנובמבר 1918 ההיסטוריון לאמנות פרנץ האברדיצל אל משרד החינוך באוסטריה וביקש כי הארמונות יישארו לגלריה הלאומית (Staatsgalerie). בקשה זו התקבלה מייד בשנת 1919. הלאמת הארמון צויינה גם בטיוטת מסמך שכתב הנס טיטזה ב-21–1920 כדי לארגן מחדש את האוספים הקיסריים לשעבר. בנוסף למוזיאונים הקיימים, כללה הטיוטה גם תוכניות להקמת גלריה אוסטרית וגלריה מודרנית. במהלך הארגון מחדש ב-23–1921, נוסף מוזיאון הבארוק בארמון בלוודר התחתון לכלל האוספים של המוזיאון, והגלריה המודרנית נפתחה באורנז'רי[9] בשנת 1929.

במלחמת העולם השנייה נפגעו הארמונות באופן משמעותי. חלקים מאולם השיש בבלוודר העליון, ואולם הגרוטסקות בבלוודר התחתון נהרסו מפצצות. כשהושלמה עבודת השיקום, נפתחה מחדש הגלריה האוסטרית בארמון העליון ב-4 בפברואר 1953, ומוצג בה אוסף ציורים של אמנים אוסטריים מהמאות ה-19 וה-20 כגוסטב קלימט ("הנשיקה" (אנ')), אוסקר קוקושקה ואגון שילה. מוזיאון הבארוק נפתח בארמון התחתון, והמוזיאון לאמנות ימי הביניים באוסטריה (Museum mittelalterlicher österreichischer Kunst) נפתח באורנז'רי ב-5 בדצמבר 1953.[10]

בלוודר התחתון והאורנז'רי הותאמו לתערוכות מיוחדות. בשנת 2007, אחרי זכייתה בתחרות אדריכלים (אנ'), עיצבה האדריכלית הווינאית סוזאן זוטל את האורנז'רי כאולם תצוגה מודרני,[11] תוך שמירה על בד הבארוק המקורי של הבניין. המקום נפתח במרץ 2007 בתצוגה "הנאות הגן: הגן באמנות". חודשים ספורים לאחר מכן נפתח מחדש הבלוודר התחתון עם המופע וינה – פריז. עיצובו מחדש של הבניין נעשה על ידי האדריכל וילפריד קון[12] שהחזיר את הכניסה למקומה בחצר הכבוד, וחידש את קו הראייה המקורי מהשער הראשי בבלוודר התחתון דרך אולם השיש אל חזית הגן של הבלודר העליון.[13] חלקים מהחממות המקוריות שצורפו לאולם השיש, הוחזרו למצבם המקורי, וסיפקו מקום לחדרי התצוגה החדשים. חדרי הבארוק המפוארים – גלריית השיש, חדר הזהב ואולם הגרוטסקות – נותרו ללא שינוי, ופתוחים לציבור הרחב. המרחק בין בלוודר העליון לתחתון הוא גדול, ונכנסים אליהם מכניסות שונות בכתובות שונות. הגן הבוטאני בסגנון הבארוק מעוצב בקפידה ובו מעל ל-4,000 מיני פרחים, שיחים ועצים מאזור האלפים, ומסלולי הליכה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון שנברון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ארמון בלוודר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תמירה צדקיהו-חסון, בית הבסבורג עדיין "חי" וקיים מתחת לרחובות וינה, באתר ynet, 27 בספטמבר 2011
  2. ^ ארמון החורף נקרא Stadtpalais‏ (City Palace), ארמון העיר
  3. ^ Belvedere – Wien 3
  4. ^ קואדראטורה באיטלקית (Quadratura (אנ')) היא קומפוזיציה של רכיבים אדריכליים: אפריזים, ארכיטרבים, כותרות ועמודים היוצרים אשליה של תקרה פתוחה לשמים. באירופה מאכלסות את ציורי הקואדראטורה שלל דמויות, הנשענות על מבנה מדומה או מרחפות בחללו. ציורים כאלה דרשו ידע באנטומיה האנושית ובפרספקטיבה. במבט מלמטה נדמה כאילו הדמויות מרחפות בשמים. הקואדראטורה התפתחה בתקופת הרנסאנס באיטליה, ושיאה היה בעיטורי פנים בתקופת הבארוק במאות ה-18–17
  5. ^ 5.0 5.1 שחזור גן בלוודר באתר Burghauptmannschaft Österreich
  6. ^ An image of Sala Terrena in the Upper Belvedere with four Atlases
  7. ^ Just what is going on inside the Bruckner Belvedere rooms?
  8. ^ Photos for Belvedere
  9. ^ Orangerie (Belvedere)
  10. ^ Museum mittelalterlicher österreichischer Kunst
  11. ^ In 2007, the architect Susanne Zottl designed a modern, white cube exhibition space in the Orangery;
    Susanne Zottl's Projects list: Orangerie Unteres Belvedere 2006–2007
  12. ^ Kuehn Malvezzi Studio
  13. ^ Belvedere – Architects Kuehn Malvezzi