עשרת בני המן
עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, לפי מגילת אסתר, היו עשרה מבניו של המן האגגי וסופם היה שנהרגו בי"ג באדר ונתלו למחרת היום על העץ עליו היה תלוי אביהם (שנתלה אחד עשר חודשים קודם לכן, בניסן של השנה שקדמה[1]).
עשרת בני המן (כמוזכר במגילת אסתר פרק ט, פסוקים ז-ט) הם:
- פַּרְשַׁנְדָּתָא - לפי המדרש היה הגמון בקרדוניא. שלח לאביו קורה באורך 50 אמה, אותה לקח מתיבת נח. מאוחר יותר ניתלה על אותה קורה[2].
- דַּלְפוֹן
- אַסְפָּתָא
- פּוֹרָתָא
- אֲדַלְיָא
- אֲרִידָתָא
- פַּרְמַשְׁתָּא
- אֲרִיסַי
- אֲרִידַי
- וַיְזָתָא
לפי המדרשים היו להמן בנים רבים נוספים[3], ורש"י על מגילת אסתר בשם חז"ל מפרש שאלו העשרה נהרגו ונתלו על שכתבו דברי שטנה על היהודיים ועל ירושלים, כפי שכתוב בספר עזרא ד, ו.
לכתיבת וקריאת עשרת בני המן במגילה הכשרה למקרא מגילה בפורים ישנם מאפיינים מיוחדים:
- על פי הגמרא (בבלי מגילה, דף טז, עמוד ב), יש לקרוא בעת קריאת המגילה, את שמותיהם של עשרת בני המן, יחד עם המילה "עשרת" שאחריהם, בנשימה אחת. להורות שכולם יצאה נשמתם בפעם אחת, ולכתחילה נפסק להלכה שיש לעשות כך. יש הסוברים שמי ששכח או לא מסוגל לקרוא בנשימה אחת, יחזור ויקרא, אמנם להלכה אין צריך לחזור ובדיעבד הוא יצא ידי חובתו.
- שמות עשרת בני המן צריכים להיכתב בצורה הנקראת "אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה". דהיינו: שני טורים המסודרים אחד בצד ימין ואחד בצד שמאל.
- בספרי המסורה מובא סימן, כי כל השמות שנגמרים בהברה "תא" (פרשנדתא, אספתא, פורתא, ארידתא, פרמשתא, ויזתא) טעמם הוא במלעיל, ואילו שאר השמות (דלפון, אדליא, אריסי, ארידי) טעמם הוא במלרע.
ישנה מסורת כי בקהילות יהודיות שונות, התקיים מנהג בו התארגנה קבוצה שהתחפשה להמן ועשרת בניו, כשלויזתא נשמר מעמד מבוזה במיוחד, כנחות מכולם[דרוש מקור].
בשפת היום-יום השתמרו ביטויים שונים משמותיהם של עשרת בני המן.
- דלפון - משמש ככינוי לעני מרוד.
- ויזתא - הוא כינוי לשלומיאל ולא יוצלח.
- פרשנדתא - הוא אחד מכינוייו של רש"י שמשמעותו פרשן-דתא, כלומר פרשן הדת זאת כהוקרה לפירושיו רחבי ההיקף על התנ"ך והתלמוד.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פרקי דרבי אליעזר פרק נ
- ^ ילקוט שמעוני בשלח רמז רנ"ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ו, עמוד ב', שם נחלקים אם היו 30, 70 או 208
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
