בסיס איתם

בסיס איתם
	סמל בסיס חיל האוויר איתם סמל בסיס חיל האוויר איתם
נתוני השדה
סוג השדה	צבאי
תקופת הפעילות	1976–1981 (כ־5 שנים)
מפעיל	חיל האוויר הישראלי
עיר סמוכה	אל עריש
קואורדינטות	31°04′53″N 34°08′10″E / 31.08139°N 34.13611°E
גובה מעל פני הים	99 מטר (324 רגל)
מסלולי טיסה
	(למפת סיני רגילה) אל-עריש אסמאעיליה שארם א-שייח' סואץ ג'בל קתרינה טאבה נואיבה אבו רודס נח'ל א-טור פורט סעיד ישראל ירדן ערב; הסעודית; הים התיכון ים סוף איתם

בסיס חיל האוויר איתם (כנף 25), היה בסיס הטיסה האחרון שהוקם בחצי האי סיני על ידי חיל האוויר הישראלי. הבסיס נחנך בדצמבר 1976.

לצד הבסיס שכנו מבני קבע עבור חיילי ומפקדי הבסיס, בו גרו עם משפחותיהם, מבנים שקיבלו את השם "מחנה נורית" שהיה חלק מחבל ימית.

חיל האוויר הפעיל בסיני באותה התקופה עוד שלושה בסיסים מרכזיים – אופיר, עציון ורפידים, שהקנו לצה"ל הגנה מרחבית על כל שטחו של חצי האי סיני.

היסטוריה

הבסיס מוּקם כ־19 ק"מ דרומית לעיר ימית ו־37 ק"מ מזרחית לאל עריש. נבנה כחלק מחשיבה אסטרטגית צבאית ישראלית, שאפיינה את שנות ה־70, שעל פיה אזור אל עריש יישאר בידי ישראל באופן קבע, גם במסגרת הסכמי שלום עתידיים. השטח היווה נקודה אסטרטגית, מכיוון שבמהלך מלחמות ישראל–מצרים השונות, היה אחת מנקודות העימות המרכזיות. בסופו של דבר, להבדיל מבסיסי הטיסה האחרים בסיני, לא השתתף בסיס איתם בלחימה מבצעית, ולא הוכיח את נחיצותו המבצעית.

באוגוסט 1973 הוקם מנת"א (מנהלת תכנון איתם), שקיבלה את האחריות על תכנון והקמת הבסיס.^[2]

בשטח המיועד לבסיס ישבו בדואים, ואלו פונו בינואר 1974.^[3]

באביב 1976 הוצב בשדה גרעין הקמה שכלל שירותי תעופה למסלול חירום ואנשי מינהלה.^[2]

בתחילה שימש הבסיס כבסיס־פריסה בלבד, שהפעיל מטוסי F-4 פנטום ומיראז', אך החל מאוקטובר 1976 הופעלה ממנו טייסת 253 ("טייסת הנגב") של מטוסי נשר ואחר כך מיראז' באורח קבע. במקביל לפעילותו הקבועה, המשיך הבסיס לשמש בסיס־פריסות.

בדצמבר 1976 נחנך הבסיס בטקס רשמי.^[2]

בשנת 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים שבו הוסכם על פינוי חצי האי סיני והחזרתו למצרים. בעקבות ההסכם פונו הבסיס ומתקניו השונים לבסיס רמון שבנגב, שהוקם על ידי ארצות הברית בעקבות הפינוי, ושקיבל את מספרו של בסיס איתם (25) ואת סמלו. טייסת הקרב האחרונה ששכנה בו, נפרדה מהבסיס באוקטובר 1981.^[4]

לאחר פינוי סיני, הופעלה מן הבסיס למשך זמן מה, טייסת מסוקים אוסטרלית כחלק מכוח המשקיפים הרב-לאומי, לצורך מעקב אחר מילוי ההסכם הישראלי־מצרי.

על שטח הבסיס קיים "שדה התעופה אל־גורה", והוא כמעט ואינו פעיל למעט נחיתת מטוסים קלים ומסוקים של כוח המשקיפים הרב-לאומי, שעדיין מוצב במקום.

לקריאה נוספת

דני שלום, כנפי מלחמה כנפי שלום, עמודים 350–351

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בסיס אל-גורה בוויקישיתוף

מירב הלפרין, ‏קסם של חיים בישימון, בטאון חיל האוויר 128, מאי 1982, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר (וכן כתבות נוספות באותו גיליון)

הערות שוליים

↑ El-Gora Airport - באתר SkyVector.
1 2 3 מירב הלפרין, ‏קסם של חיים בישימון, בטאון חיל האוויר 128, מאי 1982, עמ' 41–47, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר
↑ איתן הבר, זאב שיף ודני אשר, המלחמה: מלחמת יום הכיפורים, 1973, כנרת, זמורה ביתן, דביר, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 43, דאנאקוד 362-4973, מסת"ב 978-965-545-796-4
↑ סרן י', ‏חמש שנים ועוד יום, בטאון חיל האוויר 128, מאי 1982, עמ' 56–57, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר

[1] El-Gora Airport - באתר SkyVector.

[הלפרין-2] 1 2 3 מירב הלפרין, ‏קסם של חיים בישימון, בטאון חיל האוויר 128, מאי 1982, עמ' 41–47, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר

[3] איתן הבר, זאב שיף ודני אשר, המלחמה: מלחמת יום הכיפורים, 1973, כנרת, זמורה ביתן, דביר, ידיעות ספרים, 2013, עמ' 43, דאנאקוד 362-4973, מסת"ב 978-965-545-796-4

[4] סרן י', ‏חמש שנים ועוד יום, בטאון חיל האוויר 128, מאי 1982, עמ' 56–57, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר

[1]

[2]

[3]

[4]