אופירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אופירה (יישוב לשעבר)
מדינה ישראלישראל  ישראל
מחוז מרחב שלמה
תאריך ייסוד 1969
סיבת נטישה הסכם השלום בין ישראל ומצרים
תאריך נטישה 1982
קואורדינטות 27°51′14″N 34°18′29″E / 27.853799°N 34.308157°E / 27.853799; 34.308157קואורדינטות: 27°51′14″N 34°18′29″E / 27.853799°N 34.308157°E / 27.853799; 34.308157
אזור זמן UTC +2
מפת האזור

אופירה, עיר ישראלית לשעבר, אשר נקבעה כבירת מרחב שלמה (מרש"ל) בדרום חצי האי סיני.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופירה נבנתה על מצוק "ראס אום סיד" המשקיף דרומה על מפרץ שארם אל-מויה (בעברית מפרץ שלמה), על חולות שארם א-שייח'. 6 ק"מ צפונה מבתי העיר, הוקם כפר הנופש של העיר שנשא את השם "נעמה", ממול למפרץ "מרסא אל עיט", בעברית "מפרץ נעמה".

השם אופירה נלקח מהמקרא, שכן זהו היה המקום ממנו יובאו לארץ ישראל זהב ואוצרות טבע אחרים: מלכים א פרק ט פסוק כ"ח: וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה--וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב, אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר; וַיָּבִאוּ, אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.

כבר ב-1956 נכבש המקום על ידי ישראל, והוקמה בו על ידי הרמטכ"ל משה דיין ההיאחזות "אופיר" (ששמה השני היה "תרשיש"), במטרה ליצור התיישבות שתייצב גבולות חדשים ותמנע את הנסיגה. בהיאחזות הקימו בין היתר צריפי דייגים ובית כנסת, אך היא החזיקה מעמד זמן מאוד קצר, וכעבור ארבעה חודשים, השלים צה"ל את הנסיגה מסיני ומההיאחזות "אופיר".

לאחר מלחמת ששת הימים נכבש המקום בשנית על ידי צה"ל לטווח ארוך. כחלק מפיתוח האזור הוקם בתחילה שנית פיקוד מרחב שלמה שהתפרס על כל דרום סיני לאחר שפורק ב-1957. המטרה העיקרית אחרי המלחמה הייתה לפתח את האזור, שהיה מרוחק מרחק גאוגרפי ניכר מיישובים ישראלים וממוקדי רשויות השלטון. התפיסה המרכזית הייתה כי יש לפתח את אופירה כמוקד התיישבות ישראלי, שממנה תסתעף הפעילות המרכזית לשאר האזורים. החשיבות לנוכחות אזרחית במקום נבעה מהצורך לפתח תחבורה ימית בדרום הארץ, חקלאות וחקלאות ימית, וכמו כן מהימצאותה בין החוף המערבי של סיני שעל מפרץ סואץ ושדות הנפט שבו, לבין החוף המזרחי שעל מפרץ אילת והתיירות.

כבר בסוף 1968 העריך צוות בדיקה של החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית שניתן להקים בשארם א-שייח עיירה שתאכלס 10,000 נפשות, כשבשוליה נמל תעופה שיאפשר משלוח חקלאות ותחבורה נוחה לתיירים ותושבים. העיר תוכננה להיות עיר ראשונה בחשיבותה במרחב שלמה (מרש"ל), ושנייה לאילת במערך האזורי הכולל. לימים היא נקבעה להיות בירת מרש"ל.

תחילה, הוקם כ-20 קילומטר צפונית-מזרחית לעיר העתידית (על חולות ראס נצרני) שדה תעופה. שדה התעופה שדה אופיר נחנך ב-14 במאי 1968, ושימש גם למסלולים של חיל האוויר, וגם לטיסות לאומיות ששירתו אזרחים. השדה תוכנן לשמש בעתיד הרחוק יותר גם לתנועה אווירית בינלאומית.

בין השנים 19691975 יושבה אופירה. כוונת משרד השיכון הייתה לאכלס באופירה בשלב הראשון כ-500 משפחות (כ-2,000 נפש). היישוב הוקם כחלק מהתפיסה שמפרץ אילת ומצרי טיראן ישארו תחת שליטה ישראלית בכל הסדר עתידי בין ישראל למצרים. העיר נבנתה כמתוכנן על מצוק ראס אום סיד שמשקיף דרומה על מפרץ שלמה. בעיר לא הייתה קליטה לתחנות טלוויזיה כלל, וקליטת תחנות רדיו מאוד מצומצמת. בשנים הראשונות לא היה כביש ישיר שחיבר את העיר למרכז הארץ, והדרך לאופירה עברה בחוף המערבי של סיני, דבר שהאריך את הדרך בכ-250 ק"מ לפחות. רק ב-1971 נסלל כביש אילת-אופירה, שרוב דרכו במקביל לקו החוף של מפרץ אילת[1].

על מפרץ נעמה, 6 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר, הוקם אזור תיירות ונופש שקרוי "נעמה". בצד הדרומי של נעמה, הוקמו שני בתי מלון, ובצד הצפוני בית ספר שדה "נעמה". לאורך המפרץ כולו נבנתה הטיילת המפורסמת של חוף נעמה, ונפתחו שני מועדוני צלילה. באמצע הדרך בין אזור נעמה לעיר אופירה נבנה אתר לתחנת כוח להפקת חשמל ומים על החוף. 2 ק"מ מצפון לעיר הוקם אזור תעשייה. מצד מערב של העיר, בצמוד, הוקם בסיס שלמה של חיל הים על חוף מפרץ שלמה, שנעזב ב-1982.

בשנת 1981 נערכה במקום פגישת פסגה אשר כונתה "פסגת אופירה", בה השתתפו נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין. השניים נפגשו בעת יישום תהליך השלום, שנתיים לאחר שחתמו על הסכם השלום בין המדינות.

במהלך חורף תשמ"ב (82) הצטרפו לתושבי אופירה קבוצה ממתנגדי הנסיגה מסיני שנתמכו על ידי "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני". רובם המכריע נמנה עם גוש אמונים והללו ארגנו את קהילתם כיישוב לכל דבר, כולל מזכירות, בית כנסת, ישיבה (בראשות הרב איתן שנדורפי), ישיבה תיכונית, בי"ס יסודי, מעון וגן ילדים.

ערב חופשת פסח 1982 נעזבה אופירה מיושביה בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים. בשונה מגורלם של בתי העיר ימית, לא נהרסו בתי אופירה. העיר נמכרה למצרים, ואת המקום יישבו תושבי סיני. שדה אופיר הפך להיות נמל התעופה הבינלאומי שארם א-שייח'.

בשונה משאר היישובים הישראלים שהוקמו בסיני, אופירה הייתה בבעלות הממשלה, ותושבי המקום חיו בשכירות ממשרד השיכון. על כן, בעת פינוי העיר, תושבי המקום לא קיבלו פיצויים כמו תושבי חבל ימית, אלא אפילו היו צריכים לשלם כסף על נזקים שהשאירו בבתים. התושבים עזבו את המקום מחוסר ברירה, כיוון שחיו בשכירות בבתים לא להם, אולם גם לאחר עזיבתם קבוצת גוש אמונים המשיכה במאבקה כנגד הנסיגה עד לפינוייה בידיי כוחות צה"ל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רפי לרמן, תכנון העיר אופירה בתוך: עזרה זהר (עורך), המדבר עבר, הווה, עתיד, הוצאת רשפים, ת"א, תשל"ז.
  • בצלאל לביא ואפרים גרינברג, פרק: המנהל והפיתוח האזורי במרחב שלמה, בתוך הספר סיני - לזכרו של משה דיין, עמ' 985-992, 1987.
  • פרופ' ברוך קימרלינג: פרק 2.3.4.3. ניתוח מקרה "התנועה לעצירת הנסיגה בסיני" בתוך: ספר קורס "בן חברה למדינה-סוציולוגיה של הפוליטיקה" כרך א', הוצ' האוניברסיטה הפתוחה, ת"א, תשנ"א.
  • מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 130, מארס 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירב קריסטל, אופירה - מכירת סוף העונה, באתר ynet, 18/0207

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כשהיה אפשר, סלילת הכביש סטתה לעומק לכיוון ההרים על מנת לא לפגוע בחוף ובנוף של מפרץ אילת. הדרך בין נביעות לדי זהב נסללה בין ההרים. שאר הדרך נסללה צמוד לחול מכיוון שהגאוגרפיה לא אפשרה לסטות.